הון עשיר/ברכות/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ ברכות ה

א

כובד ראש. ממש. כדי שיהיו עיניו למטה, כי כן הוא דין המתפלל (כדאי' יבמות קה: שו"ע או"ח צה ס"ב):

שעה אחת, דווקא הוא, כמ"ש התי"ט. וטעם לזה י"ל, כי היו מכוונים לעורר בשיעור זה, השעה אחת העליונה אשר היא רומזת לשכינתא, כידוע בלמודי האר"י זלה"ה בביאור א"א להתקיים אפי' שעה אחת:

למקום. הגם כי פשוטו ר"ל להקב"ה, שהוא מקומו של עולם, מ"מ י"ל דרמז לנו התנא בלשון זה, דצריך לכוין למקום הראוי לעבור אותה תפלה, ולזה היו מכינים עצמם החסידים הראשונים, דאע"ג דכל התפלות עולות בקנה אחת בכלל, מ"מ דרך עלייתם בפרט, הם דרך כלים מכלים שונים, והאדם התועה מדרך השכל במחשבתו, בקהל רפאים תנוח תפלתו, ולא תעלה מעלה לפני כסא כבודו, ולכן לא יהיה נענה. והיינו מאי דאמור רבנן מפני מה ישראל צועקים ואינם נענים, מפני שאינם יודעים להתפלל בשם. כדאיתא במדרש על פסוק (תהלים צא, יד. ובמד' תהלים שם) אשגבהו כי ידע שמי, וכתיב בתריה (פסוק טו) יקראני ואענהו. ואף כי הרשות ביד ה' לשדד המערכות, מ"מ אינו רוצה לאבד עולמו, לשנות סדרי בראשית, אשר בסדר ההוא סדרם לקיים עולמו, מפני השוטים (עי' ע"ז פ"ד מ"ז) הרחוקים מאור תורתו, החוננת לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, להבין ולהשכיל המדרגות העליונות, אשר על פי דרכם תעבור תפלתו למקום הראוי לה להתקבל ברצון, ויפיק רצונו:

המלך. הידוע, והוא ישראל:

אפילו נחש כרוך על עקבו. האי אפילו לא קאי אכרוך, אלא אנחש. דכשאינו כרוך, אלא מרתיע ובא כנגדו, הוא מסוכן, כדאיתא בירושלמי (סוף ה"א לח.):

על עקבו. לאו דווקא, אלא דנקט ליה על שם הכתוב (בראשית ג, טו) ואתה תשופנו עקב:

לא יפסיק. כתב התי"ט ז"ל לא יפסיק בדבור, דאלו בהליכה לא מצינו בשום מקום הנקרא הפסק כ"פ רבינו יונה, עכ"ל. ואע"ג דהדין עמו דהליכה בשעת הדחק לא נקרא הפסק, דהכי איתא בירושלמי (שם) היה עומד ומתפלל באסרטיא או בפלטיא, הרי זה מעביר מפני החמור ומפני הקרון, ובלבד שלא יפסיק את תפלתו, ע"כ. דש"מ דהעברה ממקום למקום לא נקרא הפסק. ומ"מ האי לא יפסיק דמתני', ר"ל אפילו בהילוך ד', דהכי איתא בירושלמי (שם) ר' אילא אמר לא אמרו אלא כרוך, אבל אם היה מרתיע ובא כנגדו, הרי זה מסתיר מלפניו, ובלבד שלא יפסיק תפלתו, ע"כ. ואם איתא דהאי לא יפסיק ר"ל בדבור, אבל בהלוך שרי, מאי אבל אם היה וכו' הלא שוים הם, אלא ודאי דהאי לא יפסיק ר"ל אפילו בהלוך, דלא מקרי שעת הדחק, דהואיל וכבר כרוך בעקבו ולא הזיקו, מסתמא כל עוד שיעמוד על עמדו ולא יהלך, לא יזיקנו עוד, ולכן יכול לגמור תפלתו ואחר כך ישתדל להסירו מעליו:

ב

בתחיית המתים. כתב התי"ט בשם ר"י והוא מהירושלמי (ה"ב שם), דתקנו הזכרת זו בתחיית המתים, על כי הגשמים הם חיים לעולם כתחיית המתים, ע"כ. ונראה דזה רומז למאי דק"ל בטעם איסור כלאי זרעים ע"ד האמת (עיין כתבי אר"י שער המצות פר' קדושים), דהיא משום שלא להרכיב איזה נפש המגולגלת בזרע אחד, הצריכה תיקון מועט, בזרע אחר אשר בה נפש המגולגלת הצריך תקון רב, ושאינה ראויה לעלות מאותה מדרגה למדרגה אחרת מעולה אלא אחר זמן מרובה, שבהרכבה זו מעכב תיקון הראשונה יותר מהראוי לה. והנה הגשמים מצמיחים האילנות והצמחים, אשר בתוכם מגולגלים הנפשות האלה, ומעלים אותם מדומם לצומח, ואם זה הצומח נאכל לאדם, הרי שהנפש הזה על ידה ראויה מכאן ולהלאה לבא לעולם בצורת אדם, כמו שהיתה בראשונה, נמצא שהגשמים מחיים המתים. וסדר הברכה הכי מוכחת דכתיב בה, משיב הרוח ומוריד הגשם, והדר מכלכל חיים בחסד, והוא שמכלכלם על ידי צאצאי הארץ הצומחים עליה בכח הגשמים, והדר מחיה המתים ברחמים רבים, והם אלו הנפשות אשר היו שם אשר נפלו בקליפות מחמת חולי חטאתם, ונאסרו שם בבית האסורים שלהם, ועל ידי זה הוא סומכם ומרפא אותם ומוציאם מבית האסורים. וזה הוא סומך נופלים, ורופא חולים, ומתיר אסורים. ובזה נ"ל דמתיישב למה נזדעזע העולם דווקא במחיה מתים השני במעשה דר' חייא משום דכבר כיון למדריגות הצריכות לתחיה:

ושואלין הגשמים בברכת השנים, והבדלה בחונן הדעת. אדקאי בגשמים, סיים מילי דגשמים. ועוד בהבדלה צריך להאריך בה בפלוגתא:

והבדלה בחונן הדעת. מלשון המשנה נראה דושואלין קאי אף אהבדלה. ואע"ג דההבדלה היא הזכרה, ולא שאלה. מ"מ כללה בלשון שאלה, לרמוז דצריך לשאול בה שאלה, והוא החל עלינו וכו', שצריך להוסיף בה כדאיתא בירושלמי (סוף ה"ב לט:):

ג

האומר. בתפלתו על קן צפור רחמת יגיעו רחמיך אף אלינו משתקין אותו. שהרי בהתפללו לה' שירחם עליו כמו שרחם על קן צפור, הוא טועה ושואל שלא כהוגן, דמצוה זו אף כי נראה ממד' רבה (ריש) פרשת כי תצא דמדת רחמים היא, דגרסינן התם דכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה, כן נתמלא רחמים על העופות, מנין שנאמר (דברים כב, ו) כי יקרא קן צפור, ע"כ. מ"מ מדת אכזריות היא, דהכי איתא בתקוני זהר תקון ששי (דף כג.), ת"ח מלאכא אית דממנא על עופין דאינון נשמתין דאתקראה צפורין, סנדלפון שמיה, ובזמנא דישראל מקיימין האי פקודה, ואזלת אימא מתתרכא ובנין צווחין, איהו אוליף זכו על עופין, ויימא לקב"ה והא כתיב (תהלים קמה, ט) ורחמיו על כל מעשיו, אמאי גזירת על עופא דאתרכת מקנה, ע"כ. אבל כשאומר דרך דרש, שמצות שלוח הקן היא מדת רחמים, אין משתקין אותו, שהרי על ידי מצוה זו הקב"ה מרחם על ישראל, דהכי איתא בתקון הנ"ל ובזמנא דישראל מקיימין האי פקודא, כל ממנא אוליף זכו על עופין דיליה, וקב"ה מה עביד כניש לכל חלין דיליה, ויימא וכי ממנא דעופין דלתתא, אוליף זכו על עופין דיליה דממנא עלייהו, ולית בכו מאן דאוליף זכו על בני דאינון ישראל וכו', בההוא זמנא צווח קב"ה ואמר, למעני למעני אעשה. ובמדרש רות זהר חדש (דף כט:) איתא נמי ענין זה, וגרסינן נמי התם מאן גרים למיחם על עלמא וכו', ההוא גברא דשלח ההוא צפור לצערא, הרי מבואר דשלוח הקן צער הוא לצפור, ומ"מ גורם רחמנות לעולם. ולפיכך צ"ל דמ"ש המדרש רבה הנ"ל דבמצוה זו רחם על העופות, הוא במה שלא צוה לרדוף אחר מצוה זו, כשאר כל המצות שבתורה, אלא כי יקרא דווקא היא דצוה לצער העוף ההוא, כדי לעורר הרחמים כנ"ל, ודייקא נמי דקאמר מנין כי יקרא קן צפור, ותו לא מידי, וגם לא קאמר וגו', דהוה קאי אסיפא דקרא, הרי מבואר שהרחמים שריחם הקב"ה על העופות, הם במה שלא צוה לקיים מצוה זו אעפ"י שאנו צריכים אליה לעורר הרחמים עלינו, אלא בבואה לידו דרך מקרה, ולא חייב לרדוף אחריה, וגם פטר המזומן ממקרא זה, כדאיתא בש"ס (חולין קלט:) כי יקרא פרט למזומן.

ובש"ס (דף לג:) פליגי בה תרי אמוראי חד אמר מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות, וזה הוא מ"ש בשם הזהר, וחד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית. וכשנדקדק היטב, נראה דהמתפלל בלשון זה, הא והא אית ביה, דאף כי אמת הוא שאינם אלא גזירות, בהתפללו בלשון זה מראה למעשה בראשית דמדת רחמנות היא, ובזה מטיל קנאה בין העופות לשאר הבריות, ונמצא ששתים רעות הוא עושה, חדא דקא משקר, ועוד דשקר זה מטיל קנאה, ולפי זה אין מי שיחלוק על מדה זו דשלוח הקן שלא תהיה מדת אכזריות, אלא לכ"ע מדת אכזריות היא, אף כי היא סבת הרחמים כמ"ש, ולכן בלשון תפלה דווקא הוא דאסור, ולשון המשנה כן מוכיח, מדקאמר יגיעו לשון עתיד, ואלו היה אסור אף דרך דרש הל"ל הגיעו, דלשון זה יכול אדם לאומרו בין בדרך דרש שמזכיר אותו ענין שהיה לו לדרוש עליו, בין דרך תפלה שמזכירו להתפלל לה' שיעשה לו כמו שעשה לאחר, אבל יגיעו לשון עתיד, לא שייך לפרשו כי אם בדרך תפלה:

ועל טוב יזכר שמך. אף זה נראה דאינו אסור אלא דרך תפלה, וכדקתני יזכר לשון עתיד, אבל דרך דרש לומר דעל הטוב נזכר שמו של הקב"ה ולא על הרע, שפיר קאמר דכתיב (בראשית א, ה) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה. ולא כתיב קרא אלהים לילה (עי' בר"ר פ"ג ו). והרבה פסוקים כיוצא באלו שדקדקום רז"ל דווקא על כל זה, שאין הקב"ה מזכיר שמו על הרע:

מודים מודים. דרך לשון הקדש בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה, הוא כשמזכיר כמה דברים זה אחר זה, אשר הם תחת סוג אחד, מטיל וא"ו בראש כל אחד מהם, באמרו זה וזה, ולפחות מטיל הוא"ו בראש האחרון. אבל שיטיל וא"ו בראשונים לבד שלא כדרך כל הארץ הוא, והכא מצינו הכי, דתנן האומר על קן צפור וכו' ועל טוב וכו' מודים מודים, ולא תנן ומודים מודים. ובכל הנוסחאות ה"ג בלא וא"ו. ולפיכך אני אומר, דרצה התנא לרמוז לנו בזה, דהאומר על טוב יזכר שמך, דומה ממש כאלו היה אומר מודים מודים, דמורה שיש שתי רשויות, שאף הוא מבקש שעל הטוב לבד יזכר שמו, מכלל שעל הרע אין הזכירה ראוי לו כי אם לרשות אחר:

העובר לפני התיבה. נראה דרמז לנו התנא, בקרוא לש"ץ עובר לפני התיבה, ולא עומד. דצריך להיות מקצר ועולה, כשהוא מתפלל על הצבור, כאלו הוא עובר דרך שם, ולא עומד. כי כן היה עושה ר"ע כדאיתא בש"ס (דף לא.):

באותה שעה. מכלל דשלא באותה שעה, צריך לסרב:

ד

רשאי. אף לענות אמן, כן נלע"ד. וכמ"ש התי"ט מן המדרש דכי תבא, דילמד סתום שבמשנה מן המפורש במדרש רבה. ומה שהוכיח נגד זה מהמימרא דשמואל שאין למדין מן ההגדות (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד יג.), לע"ד אין זה הוכחה, דאין זה אלא כשמפורש בש"ס להפך, וכ"ש בספרי חושב מחשבות בחלק טהרה וקדושה מאמר תפילין דמרי עלמא פרק ששה עשר ע"ש שהארכתי. ונמצא לפי זה דהתנא בין ברישא בין בסיפא אשמועינן רבותא, בסיפא כמ"ש התי"ט, וברישא דזכר טעם הטירוף בעניית אמן, שאינו אלא תיבה אחת, וכ"ש נשיאת כפים שהטעם הזה שייך בו. אבל באמת אלו לא היה המדרש מפורש להיתר זה, גם אני הייתי מודה דאסור, דכשנדקדק היטב יש בו יותר טירוף בעניית אמן, מבנשיאת כפים, שהרי שלשה פעמים צריך לענות אמן, בשביל השלשה פסוקים, ואחד בשביל הברכה, ובקל בענייתו הוא שוכח ואינו זוכר באיזה פרק הוא, משא"כ בברכת כהנים שכשגמר עבודתו אין דרכו לשכח מלהתחיל בברכת שים שלום, כ"ש שגומר בתיבת שלום:

ה

שגורה. סדורה בפי במרוצה, שאין לפרש למוד ורגיל בה, דודאי כן היה. ובזה נחה ההרגש שהרגיש התי"ט בפ"ד משנה ג' ועיין מ"ש שם:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.