יש סדר למשנה/ברכות/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יש סדר למשנה ‏ ברכות ה

א

הר"ב ד"ה אפילו נחש כרוך על עקבו דווקא נחש שרוב פעמים אינו נושך וכו' ע"ש. שאלני הרב המופלא מהר"מ בלאך ני' לפי פי' הר"ב מ"ט פסקינן דהנחש מועד מתחילתו ומוציאין מבעליו נזק שלו הלא רוב פעמים אינו נושך. השבתי לכאורה גם בלשון רש"י ל"ג ד"ה אבל עקרב פוסק ונוטלו לפי שהעקרב מסוכן לעקוץ יותר משנחש מוכן לישוך ע"כ. יש לדקדק הכי. אלא מבואר לפמ"ש תוס' שם בשם הירושלמי ד"ה אבל עקרב דאם הי' הנחש מרתיע לבא כנגדו פוסק לפי שבא כנגדו בכעס מתכוון להזיקו ע"כ. לפום כן כל זמן שרואה שלא בא הנחש בכעס סימן גדול שאינו רוצה להזיקו והלכך לא יפסיק. משא"כ במשנה דב"ק ט"ו וכן בטוש"ע סימן שפ"ט סעיף ח' הנחש שנשך שפיר אמרינן דלזה הוי מועד לכעוס ולישוך. ובזה יונח דלכאורה בעי טעמא דאע"ג דרובן אינם נושכין מ"מ בספק נפשות הו"ל לחוש אף למיעוט כדקי"ל בכל ספק נפשות להקל אלא היינו טעמא מתוך שרואה שלא בא הנחש בכעס מובטח הוא שלא תישוך. וזהו דקאמר רב ששת ל"ג לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק כלומר דבעקרב אע"פ שרואה שאינו מרתיע פוסק. וכן פסק בטוש"ע א"ח סי' ק"ד בעקרב פוסק לפי שהוא מועד יותר להזיק ונחש נמי אם רואה שהוא כעוס ומוכן להזיק פוסק. והוי יודע דבסוגיא עלה דרב ששת קאמר הש"ס מיתיבי נפל לגוב וכו' נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים [או זה או זה אלמא מועד לישוך רש"י] מעידין עליו שמת שאני התם דאגב איצצא מזקי. ולכאורה איכא לתמוה דלא רמי הש"ס המתני' אברייתא אהדדי והיאך תליא הך מיתיבי דוקא על רב ששת. וגם ה"ל להקשות בלשון ורמינהו כי כן דרך במקומות דרמי מתני' אברייתא לומר בלשון ורמינהו כמ"ש בעלי סוגי'. ולפום רהיטא י"ל דבלאו רב ששת ה"א הא דתנן נפל לחפירה מלאה וכו' מלאה דוקא נקט והיינו כשיש נחשים רבים יחד אי אפשר להמלט מהם והם ממיתים אבל נחש אחד לא אבל על רב ששת דאמר עקרב פוסק וא"כ עקרבים דתנן במשנה ע"כ לאו דוקא וה"ה מלאה נחשים לאו דוקא. עוד י"ל דבל"ז ה"א דהוי"ו של ועקרבים הוא וי"ו העיטוף והיינו נחשים וגם עקרבים וסוד ה' ליראיו כשהנחשים ועקרבים בצוות' חדא מזיקין לכל העובר. אבל ממילת' דרב ששת מוכח דעקרבים לחוד מעידי' עליו וא"כ נחשים דתנן למאי הלכתא א"ו דהפי' הוא בוי"ו המתחלקת והיינו נחשים או עקרבים וכמ"ש רש"י או זה או זה. הלכך פריך שפיר דחזינן מהתם דאפילו להתיר אשת איש סמכינן לומר דמעידין עליו אלמא דנחש מועד לישוך ומכ"ש דהוי לי' לפסוק בנחש מתוך התפלה. מיהו אכתי יש לפקפק בזה דאפילו לרב ששת לא אמר דמפסיק אלא משום דרוב מצוי שהעקרב נושך אבל להעיד שמת אין מעידין שיש שאין עקרב נושך וממית ואין להאריך. ובסוגי' דברכות יש לדקדק קצת דפי' סוגי' דיבמות קכ"א. דאי' התם ת"ר נפל לגוב וכו' לחפירה מליאה נחשים ועקרבים מעידין עליו ר"י בן בתירא אומר אין מעידין עליו שמא חבר הוא [יודע ללחוש. רש"י] ות"ק אגב איצצא מזקי לי' והנה המקשן דברכות דלא ידע סברת אגב איצצא וכו' קשיא שמא חבר הוא ויש ליישב:

ג

תוי"ט ד"ה האומר על קן צפור וכו' אך בסדר שבגמרא וכן ברי"ף איתא נמי הכי ע"ש. דע כי גם ברא"ש איתא הכי האומר יברכוך טובים הרי זה דרך הצדוקים ופי' יברכוך הטובים אבל לא הרעים וזה דרך הצדוקים כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא והכל חייבים לברכו ויש מפרשים טובים אותם שהשפעת להם והם שבעים ע"ד ונשבע לחם ונהי' טובים (ירמי' מ"ד) האומר על קן צפור וכו' עד כאן וכן ברי"ף יש סדר המשנה על דרך הזה ופי' רבינו יונה עליו כמו שהעתקתי בשם הרא"ש. ודע במשנה ט' פ"ד דמגילה אית' האומר יברכוך טובים הרי זה דרך המינות שצריכין ישראל לצרף עמהם פושעי ישראל באגודת תעניתיהם שהרי החלבנה ריח רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת הר"ב. וכן פירש"י במשנה מגלה כ"ה. יברכך טובים הרי זה דרך מינות שאינו כולל לרשעים בשבחו של מקום וחכמים למדוהו מחלבנה שריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת שצריכין הכתוב בהרצאתן להיות באגודה אחת ע"כ. ושמתי לו מקום בזה שכתב רש"י וחכמים למדוהו וכו' הוא מאמר ר' שמעון חסידא בכריתות ו' כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינו תענית שהרי חלבנה וכו'. אביי אמר מהכא ואגודתו וכו' [משמע שכולן ביחד אז אל ארץ יסדה. רש"י]. וכן איתא במנחות כ"ז ישראל בהרצאה עד שיהא כולן באגודה אחת [צדיקים ורשעים וכו'. רש"י] שנאמר הבונה שמים מעליותיו ואגודתו [בזמן שאגודתו ביחד אז יסדה רש"י] וז"ל הרמב"ם בפירושו האומר יברכוך טובים הרי זה דרך החיצונים וכו' וחיצונים הם הכופרים בכל התורה ואינם מאמינים ממנו לא תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה. ואין ראוי לומר יברכוך טובים לפי שהש"י מברכין אותו טובים ורעים כמ"ש מי לא יראך ע"כ וז"ל תוס' שם ד"ה יברכוך טובים פי' רש"י שמוציא את הפושעים מן הכלל אי נמי משום דמחזי כשתי רשויות כלומר אלדי' טובים ע"כ ומפני שלא הערו התוס' לא הכא בברכות ולא התם במגילה קמתי אני בהעתקות כל הנוסחאות שונים ופירושי הגאונים ובתוך הדברים אתן תודה כי לא מצאתי דבר זה דהאומר יברכוך טובים נזכר בדברי הרמב"ם עוד אודיע ששגגת הדפוס בש"ס דפ"פ דמיין שלפני שנדפס הכא בברכות ל"ד האומר יברכוך טובים הרי זה דרכי טעות ושמהו בין שני חצאי עגולים והנה לא לבד כי בנוסחת המשנה דמגילה וכן בכל הנוסחאות שזכרתי בשם הרי"ף והרא"ש ליתא הכי אלא הרי זה דרך הצדוקין. אלא גם בזה נדפס בדרכי טעות. כי איחרוהו וכתבו משנה זו קודם משנה העובר לפני התיבה וכו' וה"ל להקדים להיות מדפיס משנה זו קודם משנה האומר על קן צפור וכו' והיא ל"ג. כי גם במשנה דמגילה וכן ברי"ף ורא"ש סדורה על זה הסדר האומר יברכוך וכו' האומר על קן וכו':

תוי"ט ד"ה משתקין וכתב הר"ב שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים וכו' שבספר המורה נראה שהוציא משנה זו מהלכה ודאתי' כמ"ד אין טעם לשום מצוה וכו' ע"ש. דע שרבינו אהרן הלוי בס' החינוך מצוה תקל"ז האריך בענין זה והעתיק לשון הרמב"ם שכתב בטעם מצוה זו ר"ל שלוח הקן ובטעם אותו ואת בנו שיש לבהמה דאגה גדולה בראותם צער בניהם כמו לבני אדם וכו' אמר הרמב"ם בענין זה ואל תשיב מילין מאמר חכמים האומר על קן צפור כו' כי זה הוא סברת מי שיראה שאין טעם למצות ואנו מחזיקין בסבר' שנית שיש טעם לכל מצוה וכו' ע"ש. וז"ל תוס' מגילה כ"ה ד"ה מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים והם אינם אלא גזירות קשה להר"ר אלחנן על מה שסידר הקליר בקדושתו שאין אומרים ביום שני של פסח [וכבר נדפס משמי בס' זכרון יוסף דבר נאה בזה בס"ד ובהפלאה שבערכין] צדקו אותו ואת בנו דמשמע שר"ל שהקב"ה חס על אותו ואת בנו והוא אינה אלא גזירה ע"כ. הנה עפ"י האמור שפירש הקליר יסד עפ"י הרחמנות לפי דקיי"ל דדרשינן טעמי המצות כמ"ש הרמב"ם שהעתקתי לעיל ואין מקום לקושי' הר"ר אלחנן. עוד יש לצדד ולהצדיק על הקליר דהא איכא למידק למה תנא במשנה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו' ולא תנא נמי אותו ואת בנו דטעם אחד לשניהם כמבואר לעיל ברמב"ם ואין לומר דתנא חדא מתרתי נקט דאכתי ה"ל לשנות האומר על אותו ואת בנו יגיעו רחמך וכו' שהוא מוקדם בתורה בפ' אמור ושלוח הקן מאוחר הרבה בפ' תצא. עוד קשה מה שהקשה ג"כ בס' החינוך וכי בשביל שאומר מדותיו של הקב"ה רחמים משתקין אותו הלא הש"י נקרא רחום וגם אמרו מה הקב"ה רחום אף אתה רחום וע"ש תירוצו דלקמן הדקה. אכן יתבאר כ"ז מה שיש לדקדק בזה שאמר בסוגי' דברכות שם ובמגילה שם ההוא דנחית קמי' דרבה אמר אתה חסת על קן צפור אתה חוס ורחם עלינו אמר רבה כמה ידע האי צורבא מרבנן לרצויי למרי' א"ל אביי הא משתקין אותו תנן ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי [שישיב לו מה שהשיב. רש"י] ע"כ. ולא ידענא מה חדודי איכא בדבר שמפורש במשנה וכ"ע ידעי דבר זה ואשר ע"כ להסיר קושיית ס' החינוך טוב לומר דנ"מ טובא לפי מה דקי"ל דשלוח הקן אינו נוהג אלא בשאינו מזומן אבל במזומן אינו נוהג כמבואר חולין קל"ח קל"ט וע"כ אינו אלא גזירה דבהכי חייב ובהכי פטור משא"כ לפי הדורש מצוה זו מצד הרחמנות עוקר הקבלה ומחויב לשלוח הקן בכל מקום והלכך משתקין אותו שלא לעקור הקבלה דדוקא בשאינו מזומן חייב ובאווזין ותרנגולין פטור כשקננו בבית כמבואר בחולין שם ועכשיו יאיר לנו דתנן במשנה על קן צפור וכו' ולא נקט אותו ואת בנו משום דהאומר על אותו ואת בנו יגיעו רחמיך אין משתקין אותו דלא נפיק חורבי מיני' ושפיר מצי למימר הטעם מפני הרחמנות גבי אותו ואת בנו ונתבאר עכשיו חדודי דאביי שהשיב ממשנה אע"פ שלפום רהיטא יש התנצלות להאי דנחית דס"ל דמשנה אזלי כמאן דאמר דלא דרשינן טעמי' ואינהו ס"ל דדרשינן טעמי מצות מ"מ השיב אביי הא משתקין אותו תנן כלומר דע"כ ממה דלא תנן במשנה אותו ואת בנו ברור דגם אפילו למאן דדריש טעמי' דמצות בכל מקום הכא גבי שלוח הקן משתקין אותו מטעם שאומר דסותר את הדין. וע"פ הדברים האלה מיושב קושי' הר"ר אלחנן וגם עולה יפה דעת התרגום יונתן שהקשה עליו המהרש"א בחדושי הלכות שכתב בפ' אמור שור או שה וגו' עמי בני ישראל היכמא דאביכן רחמן בשמיא כן תהוון רחמנין וכו' והניחו המהרש"א על הת"י בתימה שהוא נגד המשנה ולפמ"ש בס"ד ברור דברי הת"י ותדע כוונתו שלא כתב נמי כזה בפ' תצא גבי שלוח הקן אלא גבי אותו ואת בנו כתב הכי מצד הרחמנות היינו כמשמעות המשנה דדילג המוקדם ולא תנא אלא קן צפור כדאמרן. והנה כל הנביאים מתנבאים בסגנון אחד דמשתקין אותו מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ה"ה הר"ב וכן הרמב"ם בפירושו ובחבורו בפ"ט מהל' תפלה ד"ז מי שאומר בתחנונים מי שריחם על קן צפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ירחם עלינו משתקין אותו מפני שמצות אלו גזירת הכתוב הוא ואין רחמים שאילו הי' מפני הרחמים לא הי' מתיר לנו שחיטה כל עיקר ע"כ ובגמ' דברכות ל"ג ובמגילה כ"ה מפרש הש"ס על קן צפור מאי טעמא משתקין אותו פליגי בה תרי אמוראי וכו' חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית [לומר על אלה חס ולא על שאר בריותיו. רש"י] וז"ל רש"י במגילה מטיל קנאה לומר על עופות חס ועל בהמות וחיות אינו חס וחד אמר מפני שעושה מדותיו וכו' ובכן נעלם ממני דלמה הניחו כל הגדולים לפרש נמי טעמי' מפני שמטיל קנאה ויפלא עפי"ז מה שכתב בס' המורה הביאו התי"ט דהוציא זו המשנה מהלכה דאתי' כמ"ד אין טעם לשום מצוה וכמו שכתבתי ג"כ לעיל בהעתקת ס' החינוך הרי לפי טעם שמטיל קנאה יהי' הלכה זו מקויימת אפי' למאן דדריש טעמי המצות והטעם משום רחמנות אפילו הכי משתקין אותו מפני שמטיל קנאה וכן משמע דברי המהרש"א בח"א בזה"ל מפני שמטיל קנאה כו' למאן דס"ל הכי אפשר דמצוה זו מצד רחמים הוא כמו צדקה וכמה מצות אלא כיון שמזכיר כן בתפילה הרי הוא מטיל קנאה במעשה בראשית כאילו אלו עופות נבראים ברחמים ולא שארי נבראים ברחמים ואינו כן אלא שכולן נבראו ברחמים כמ"ש ביום ברוא ד' אלקים ע"כ. וביישוב זה נראה להתבונן באיזה דרך מטיל קנאה במ"ב לומר על אלה חס ולא על שאר בריותיו כמ"ש רש"י והלא שפיר יש לכוין כוונת התפילה כשם שחס על אלה כן חס על כל בריותיו ומצות שלוח הקן מורה היקש על השאר והלא ע"ז יצא לדון כן חוס ורחם עלינו הרי ששלוח הקן לדעתו יצא לדון על הרחמנות לכל הנבראים ויתכן לומר מדנקט בפומי' אתה חסת על קן צפור וכו' ולא נקט המוקדם בתורה אוא"ב הורה בזה הקנאה דאותו ואת בנו אינו טעם משום רחמנות אלא דוקא בקן צפור חס ולכן משתקין אותו שמטיל קנאה ונפק' מזה דאם אמר אתה חסת על אותו ואת בנו או דאמר תרווייהו קן צפור וגם אותו ואת בנו דתו ליכא הוראת קנאה אין משתקין אותו. ודע דבמגילה הגירסא ההוא דנחית לקמי' דרבה אמר אתה חסת על קן צפור אתה חסת על אותו ואת בנו אתה חוס ורחם עלינו ע"כ. אמר רבה כמה ידע כו'. אמר לי' אביי והא משתקין אותו ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי ואולי לכל הגדולים הנ"ל הי' גרסתם ג"כ בברכות כמו דאיתא במגילה והשתא רבה וגם אביי שהסכימו יחד דמשתקין לההוא דנחית אע"ג שהזכיר שניהם קן צפור וגם אותו ואת בנו ע"כ דרבה ואביי ס"ל כאותו מ"ד טעמי דמשתקין מפני שעושה מדותיו וכו' ולכן ע"ז כדאי לסמוך אשר סמכו הגדולים לבחור בטעם זה והוי יודע דבטור ושו"ע לא מצאתי דין האומר על קן צפור משתקין אותו אלא דין דמודים מודים נזכר בסי' קכ"א ולא ידעתי טעם השמטה זו ואולי לפי מה שכתב מדין זה התוס' ד"ה על קן צפור וכו' דדוקא בתפילה שכשאומר התפילה מחליט הדבר ולהכי משתקין אותו משא"כ דרך דרוש ופשט ע"כ. והנה נוסח התפילה כבר אמורה על הסדר ברמב"ם וטור לפיכך העלימו את זה מיהו אכתי לפמש"כ הרמב"ם בחבורו העתקתי לעיל על מי שאומר בתחנונים וכו' א"כ נ"מ דאפילו בתחנונים שמסדר לעצמו כדרך הרבה בעלי השיר שיוצאין בשיר וכותבין תחנונים ובקשות אשר לא שערום הראשונים שאינו רשאי לעשות בקשה על דרך זה או מי ששמע כך מהאומר זה דרך תחנה שמשתקין אותו וקצת י"ל דס"ל כדעת הרמב"ם בס' המורה דמשנה דהכא אתיא דלא כהלכתא ומיהו גם זה דוחק שהרי הרמב"ם בחבורו פסק להלכה דמשתקין אותו גם על הרמב"ם שכתב דין מודים מודים וכן על קן צפור דמשתקין אותו והשמיט דין דהאומר על טוב יזכר שמך דתנן נמי משתקין אותו נעלם ממני טעמו של זה הדבר:

ד

תוי"ט ד"ה ואם הבטחתו וכו'. אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמרא ע"ש. המג"א סי' קכ"ח סקכ"ט הביא דברי לחם חמודות ושחזר בו בתי"ט דאין למדין הלכה ממדרש כו' וכ"כ הב"ח בשם המרדכי הארוך דדוקא נ"כ שרי שלא תתבטל נ"כ אבל אמן לא יענה וכו' וסיים וא"כ ה"ה אמן שרי ומכ"ש האידנא שמתפללין מתוך הספר ע"ש. ועי' ט"ז ס"ק י"ד כתב. ונראה לכאורה דגם לענין עניית אמן אם הבטחתו שיהי' יודע בטיב הברכות דלא יטרף דעתו מותר כמו לענין נשיאת כפים דאין הטעם רק משום חשש טירוף אם מובטח לו שלא יתבלבל עולה לדוכן כ"ש בזה דבקלות טפי יוכל להיות בטוח שלא יתבלבל ע"י עניית אמן ולא יהי' מטורף בברכה שלאחריו אבל כי דייקת לא נראה כן וכו' כי בעניית אמן כראוי הסיח דעתו למחשבה אחרת ובזה אין שייך לומר מובטח שלא תטרוף דעתו כי התחת אלקים הוא להפוך המחשבה כרצונו כי אין דבר זה תלוי בטבע שלו משא"כ באם נושא כפיו שהחשש הוא כפירש"י טירוף דעת הוא מחמת אימת ציבור ובזה פירש"י אם מובטח הוא שאין דעתו מטורפת מאימת ציבור וכו' וע"כ מהני הבטחה וכו' ע"ש שהאריך עוד קצת בזה. ובעיקר' דמילתא שכתב התי"ט מן הירושלמי פ"ב דפאה אין למדין לא מן ההלכות וכו' אלא מן הגמרא איכא למידק מאי ראיה היא זו דודאי איפכא מסתבר' למימר היכי דלא מצינו פלוגתא ר"ל דגמר' דילן חולק או להדי' או מכח הכלל שנמסר לנו. דפסקינן עפ"י הגדה או ע"פ התוספתא וכה"ג. ולא איתמר בירושלמי דאין למדין וכו' רק היכא דנחלקו אגמרא דידן. אין למדין מהם אלא פסקינן כגמרא דילן. וקצת בענין זה מצאתי ברלב"ח סי' ס' דף י"ז ע"ג שכתב ודברי מגדול עוז בזה הם שיבוש במחילה מכ"ת כדרכו בכמה מקומות כי מ"ש דאין למדין הלכה מפי המשנה זהו דוקא כשיש בגמרא הפך מהמשנה בפירוש וכו' ע"כ. וכן משמע ברשב"ם בב"ב ק"ל אהא דת"ר אין למדין הלכה וכו' כתב בזה"ל ובמקום אחר אמרי' אין למדין הלכה מתוך משנה כגון זה שכתב במשנה והלכה כדבריו וכו' היכא דפליג יחיד אצל רבים לא סמכינן אפסק הלכה של משנה אא"כ פוסק בגמרא וכו'. והכי אמרי' בירושלמי ר"ז בשם שמואל אמר אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמרא כלומר מדברי האמוראין ולא מפי הכתוב במשנה וברייתא כגון דפליגי רבים עליה וכו' ע"ש. נראה כוונת הרשב"ם דדוקא כגון דפליגי רבים עליה לא מורינן הלכה מפי משנה לפי שנמסר לנו הכלל יחיד ורבים הלכה כרבים בר מהיכא דמצינו בגמרא להדיא דהלכה כאותו יחיד דמסתבר טעמי' או כה"ג. ותדע שהרי כמה וכמה פיסקי דינים היוצאים מתוספתא הובא בגדולי ראשונים ואחרונים להלכה מקוימת ולא עוד אלא אפילו היכא דנשאר בגמרא דילן איבעיא דלא איפשטא בתיקו פסק הרמב"ם להקל מכח התוספתא כמ"ש הרא"ש בפרק שני דחולין סי' ו' דהרמב"ם מכשיר במיעוט בתרא אע"ג דנשאר בתיקו דסמך על התוספתא ובעל הש"ס לא ידע מתוספתא זו ע"ש. [וכתבתי בחדושי תוספתא שגם בהרשב"ם בב"ב ס"ג. ד"ה תנו חלק וכו' כתב ואע"ג דתניא בתוספתא וכו' איכא למימר דלא הוה שמיע להו הך ברייתא דאי הוה שמיע להו הוו מייתן לה בבית המדרש וכו'] ואף הרא"ש שמגמגם בזה וכתב דמסתבר טפי למימר שלא רצה בעל הש"ס להביא הברייתא השנויה בתוספתא ולפשוט הבעיא משום דקים להו דלא מיתניא בי ר"ח ור' אושעיא דמסתמא כיון שרצו חכמי ישראל לעשות חבור קיים אמת חקרו וחזרו לידע כל הספרים וכו' הלכך אין לסמוך על תוספתא זו כיון שאין בעל הש"ס מסכים עליו ע"ש. וכ"כ הרא"ש ביומא בם הכפורים סי' ה' איבעיא להו הרב אצל התלמיד מאי ולא איפשטא ובתוספתא תניא ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני [מי שגדול ממנו צ"ל] תלמיד חכם [וכן העתיקו הב"י א"ח סי' תרי"ג] עובר כדרכו וכו' וכתב הרי"ץ גאות דמשבשתא היא מדלא הביא אותה הגמרא לפשוט וכו' עכ"פ חזינן גם מדברי הרא"ש והרי"ץ גאות דדוקא היכא דסותר הוא התוספתא את הגמרא דילן לא פסקינן כוותיה אבל בסתמא מילתא ברור דהילכתא כוותה ואשר ע"כ הוא הדין והוא הטעם דמורינן מתוך המדרשות ומתוך ההגדות כל כמה דלא ברירא לן דסותר את האמור בגמרא דילן. ודע בתשובת חכם צבי סי' מ"ט בנידון קושי' מהר"ל מפראג בבן י"ג עד בן כ' שנים דאינו בר כרת ואמאי מייתי חטאת. כתב הגאון ח"צ תוך שאר תשובותיו בזה"ל והסמך שסמכו עליו מפרק ר' עקיבא דל עשרין שנין דלא ענשת עלייהו דברי אגדה הן ואין משיבין מן האגדה גם הטעם שפירשו ז"ל והוא הירושלמי מגזירת מרגלים תמוה הוא דא"כ ובן ששים שנה ומעלה נמי נימא הכי וכו'. הנה מ"ש גם הטעם שפירשו ז"ל אולי צ"ל שפירש"י ז"ל. כי כן פרש"י בשבת פ"ט ע"ש. ברם מ"ש הגאון הנ"ל דברי אגדה ואין משיבין מן האגדה. הפריז על המדה [וז"ל הספרי ולדבקה בו למוד דברי אגדה שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם הביאו רא"ה בס' החינוך מצוה תל"ב] ומלבד הנזכר בשבת פ"ט דל עשרין שנין וכו' נמצא עוד אמר ר' ברכיה כמה קשה המחלוקת שב"ד של מעלה אין עונשין אלא מבן כ' ולמעלה וב"ד של מטה מבן י"ג ולמעלה ובמחלוקת של קרח וכו' הביאו המזרחי ג"כ ריש פ' חיי שרה ורש"י בפ' קרח ט"ז פסוק כ"ז ולקוצר דעתי לא ידעתי ראיה מפורשת אנה מצא דאין משיבין מן האגדה וכל דברי האגדה מסורין או מטעמא או מקבלה דהכי גמירי להו רק בדברים שאינם פשוטים אמרינן דיש לה סוד נעלם. וכמה וכמה דינים למדין מן האגדה ואפרט אחת מהנה לענין יין נסך כמ"ש תוס' ע"ז ל"ג ד"ה כסי וכו' דבהדחה שלישית נפלט הכל ושרי וכתבו לראיה ממדרש אסתר שאמר המן לאחשורוש אם זבוב וכו' ולא עוד אלא שמדיח כוסו ג' פעמים. וכ"כ הרא"ש שם הראיה בשם המדרש ונדפס שם בהרא"ש מראה מקום מגילה י"ג וכתבתי בתכ"ש המציין הזה לא דק כי עיקר הראיה דהיינו ולא עוד אלא שמדיח לית בגמרא דילן במגילה י"ג אלא רק במדרש אסתר איתא וכן הביא הפ"ח באה"ע סי' קי"ט ממה שאמרו ביבמות ס"ג נתנני ד' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתובתה מרובה וכו' מוכח דאינו יכול לגרשה אא"כ יש לו לשלם הכתובה דלא כרמ"א ע"ש. הרי דמיית' לדינא מן ההגדה ודלא כבאר היטב שמשיג עליו דאין למדין מן ההגדות ע"ש. ולכן גם מ"ש בשבות יעקב חלק שני סי' קמ"ט בפשיטות דאין למדין הלכה מדברי אגדה ע"ש צ"ע לפמ"ש לעיל בס"ד. ובפרט אילו ראה הגאון המפורסם הנ"ל מ"ש הרמב"ם דברים אלו לא היה כותב הכי כי ז"ל הרמב"ם בפירושו בפ"ז דסנהדרין בסוף המשנה [המתחיל הבא על הזכור וכו'] אבל מפי השמועה למדנו שהקב"ה לא יעניש החייב כרת אלא אחר עשרים שנה ואין הפרש בזה בין זכרים לנקבות ע"כ. הרי שכתב הרמב"ם מפי השמועה למדנו וברור דהוא עיקר האמיתי כמשמע מפי השמועה למדנו שזכר הרמב"ם על רוב דיני התורה ועמ"ש התוי"ט מ"ג פ"ז דאהלות ד"ה ובית הלל וכו' ע"ש. וגם לפי פי' השני שכתב הר"ב משנה כ"א פ"ה דאבות בן עשרים לרדוף וכו' נשנית דבר זו במשנה עמ"ש שם בס"ד. והנה בירושלמי שהעתיקו התוי"ט איתא בזה"ל ר"ז בשם שמואל אין למדין לא מן ההלכות [קס"ד לפי שנשתקע בהם הל"מ והם פסקי דינים כגון משניות קרי להו הלכה אצל הגדות] ולא מן ההגדות ולא מן התוס' [התוספתא רא"פ] אלא מן התלמוד [גמרא רא"פ] ע"כ. וע"פ הדברים האלו יש התעוררות בדברי הרמב"ם להמעיין שם גם במ"ש הרשב"ם שם ובמקום אחר אמרינן אין למדין הלכה מתוך משנה וכו' ולא מצאתי דבר זה אלא בנדה ז' אבל שם איתא הא קמ"ל שאין למדין הלכה מפי גמרא וז"ל רש"י שם דאין למדין הלכה מפי הש"ס מתוך המשנה והברייתא ששנוי' בהם הלכה כפלוני אין למדין מהם שהאמוראים אחרונים דקדקו וכו' ע"ש כשתתבונן בכל אלו הדברים תמצא כמה דברים לתועלת ודברי הירושלמי עולים שאין למדין מתוך המשנה לדמות ממנה למקום אחר ע"ש אריש דבריו כמו שפי' רא"פ בסופו. אלא אותה הלכה גופי' שנשנית והלכה כדבריו משמע דפסקינן. אכן מפירש"י בנדה ומפי' הרשב"ם נראה דאפילו כאותה הלכה עצמה ששנוי' בתוך המשנה וברייתא לא סמכינן עליה גם תוס' בגיטין נ"ב ד"ה הלכה וכו' אע"ג וכו' ובברייתא קתני נמי וכן הלכה כדבריו אין למדין הלכה מפי תלמוד ע"כ. וצריך קצת תיקון שהרי וודאי מפי תלמוד דהיינו גמרא דילן שחיבר רבינא ורב אשי למדין ואין משיבין דאין אדם רשאי לחדש דבר מעתה. וכמ"ש הרשב"ם הנ"ל ואין כאן מקום להאריך עוד בזה. ואשובה על הראשונות דזה שכתב התוי"ט שהרי ברבות וכו' שעל שניהם הוא אומר וכו' וקאמר עלה דהלכה כוותיה ואנו לא קי"ל הכי. אתי שפיר על נכון דלא קי"ל כר"י בן ברוקא מטעם דר' חייא ור' אמי ורב נחמן פסקו הכי בסוגיא דיבמות ס"ה דאין הלכה כר"י בן ברוקא וא"כ אע"ג דאמרינן במדרש דר' ירמיה ור' יצחק בשם ר' חנינא אמרו דהלכה כר"י בן ברוקא קי"ל כרבי' דר' חייא ור' אמי ורב נחמן וגם רבינא ורב אשי שסדרו הש"ס ולא הביאו הך דר' חנינא קי"ל הכי. אמנם בהא דעניית אמן אחר הכהנים אם הבטחתו. דאין הכרע בגמרא דילן. ברור דודאי שנשנית במדרש מוציא מידי ספק דלמדונו רבותינו שעונה אמן באם הבטחתו וס"ל לרבותינו דמתני' לרבותא דהפסק גדול וכו' [כמ"ש התוי"ט ומלבד ישוב זה דלרבותא דהפסק גדול וכו' י"ל עוד דברישא דמתני' הואיל דנקט להדיא הטעם מפני הטירוף. משמע להדיא דאילו היכי דבטל הטעם כגון באם הבטחתו שלא יטרוף אז יענה אמן אבל בסיפא דלא קתני טעמא הוצרך למתני ואם הבטחתו] וכל זה ברור במלתא ובטעמא. והוי יודע דהרא"ש בסי' י"ז על המשנה דהכא כתב בזה הלשון היה עובר לפני התיבה וכו' ור"ת ז"ל היה אומר דאין ש"ץ יכול להפסיק ולקרות כהנים וכו' ובערוך פי' חזן ש"ץ וטעות הוא וכו' ועוד אמרינן בסוטה ל"ט אין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שיכלה הדיבור מפי הקורא ובספרי קאמר אין הש"ץ רשאי להתחיל שים שלום עד שיכלה אמן מפי הקהל אלמא ש"ץ לאו היינו חזן הקורא ע"כ והנה בדברות הראשונות של הרא"ש שכתב וטעות הוא וכו' תמצא מה שכתבתי בס"ד במ"ג פ"א דשבת קחנו נא משם. ואציגה פה עמדי דברות האחרונות שכתב הרא"ש ועוד דאמרינן בסוטה וכו' ובסיפרי קאמר וכו' לא זכיתי להולמו ראיה זו הלא לאין מספר מצאנו ראינו כי המכוון אחד נקרא בשנים ושלשה שמות. ואפרט אחת מהנה דוגמתו שם הממונה דהוא סגן עי' רש"י ברכות י"א ויומא ט"ו. וחזינן דבכמה מקומות נקרא בשם ממונה ובכמה מקומות נקרא בשם סגן ועי' תוס' שם ותוס' דסוטה מ"ב ד"ה סגן ותוס' מנחות ק"י ד"ה אמר וא"כ ה"נ י"ל דמר קרי ליה לחזן בשם הקורא ומר בסיפרי קרי לי' ש"ץ ולכן דע דגם בתוס' ברכות ל"ד כתבו ד"ה לא יענה אמן וכו' לקרות כהנים לדוכן אומר ר"ת שאין ש"ץ יכול לקוראם דחשיב הפסקה לתפלה וכו' והא דאמרינן בסוטה דלשני' קורא כהנים כו' לאו אשליח ציבור קאי אלא אחזן כדתניא בסיפרי אמור להם מלמד שהחזן אומר להם וחזן לאו היינו ש"ץ וכו' וכן משמע נמי בסוטה ל"ט דלאו אש"ץ קאי דמעיקרא קאמר אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדיבור מפי הקורא ואח"כ אמר אין ש"ץ רשאי וכו' משמע דשנים הם ע"כ [ועי' תוס' מנחות מ"ד ד"ה כל כהן וכו' הביאו ראיות אחרות] ועתה הראית לדעת דהוכיחו תוס' ממה ששינה הש"ס בענין אחד דמתחילה אמר הקורא ואח"כ באותו ענין אמר ש"ץ ע"כ דשנים הם ובכן מהנראה דגם הרא"ש עולה על כוונה זו ומה שנדפס בסיפרי טעות הוא וצ"ל ובסיפא קאמר אין ש"ץ וכו' וכן הסכים על ידי בהגה"ה זו דצ"ל ובסיפא מר גיסי הגאון בספר זכרון יוסף דף י"ז ד"ה ומה שפילפל וכו' ומגי' חמורות ובספרי דבהרא"ש צ"ל ובסיפא [ול"נ שיותר טוב להגי' ובסוף וק"ל] הוא לפע"ד נכון ומוכרח ואמת גמור דבלעדי זאת דבריו תמוהין כמ"ש מר דמאי ראיה מסיפרי אימא דמר קרי ליה ש"ץ ומר קרי ליה חזן וכו' ע"ש. ואולם בתכ"ש כתבתי דגם על דעתי עלה בתחילה להגי' דצ"ל ובסוף. אכן נדע מפני שהטעות יותר שכיחי בין סיפרי למלת סיפא נראה שהיה כתוב ובסיפא טעה המדפיס לכתוב ובסיפרי ובישוב המד"ר שהביא התוי"ט האריך גיסי הגאון הנ"ל ע"ש בדברים נחמדים. זה בזה אגודים. חכו ממתקים. וכלו מחמדים:

הר"ב ד"ה שהוא וכו'. כמו אך טרף טורף פי' אחר לשון טורפין לו תפלתו בפניו כלומר התפלה וכו' מטורפת וטרודה ממנו וכו' ע"ש. יש לדקדק דהביא קרא אך טרף טורף דכתיב מ"ד פ' כ"ח ולא הביא מן המוקדם בפ' וישב ל"ז פל"ג טרף טורף יוסף. ודע דזה שכתב הר"ב בפי' אחר לשון טורפין לו תפלתו בפניו וכו' כוונת ראייתו על לשון דאיתמר בגמרא דברכות ה' שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד להתפלל ולא המתין את חבירו טורפין לו תפלתו בפניו ע"ש והנה שני הפרושים שזכר הר"ב מכוונין לבאר מלת שהוא מקובל וכו' וכן שהוא מטורף דאי על התפלה קאי הוה לי' לומר שהיא מקובל' וכו' [דתפלה לשון נקבה כמבואר בכתובים וכן במשנה ב' פ"ד דלעיל מה מקום לתפלה זו] ולהכי אסבריה למלת שהוא לפי' הראשון קאי על החולה ולפי' השני קאי על אדם המתפלל. ומעתה צא ולמד מה שכתב התוי"ט ד"ה שהוא וכו'. ומה שהגי' בדברי רש"י דע דבפי' רש"י שלפני דפוס פ"פ דמיין כך איתא ד"ה שהוא מטורף החולה לשון אחר טורפין לו תפלתו בפניו כלומר התפלה שהתפלל עליו מטורפת וטרודה לפניו ואינה מקובלת ע"כ וכתבתי בתכ"ש דהנכון להיות כך ברש"י פי' אחר לשון טורפין לו תפלתו בפניו והוי על הכוונה שכתבתי לעיל בפי' הר"ב דהיינו הלשון דאיתמר לעיל בברכות ה'. ועולה הכל על נכון גם מלת שהתפללו דכתבו רש"י ור"ב [אשר לכאורה הוי ליה לומר שהתפלל שהרי הכא ביחיד המתפלל כגון רבי חנינא בן דוסא מיירי] יבא על נכון:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.