הגדה של פסח (חתן סופר)/נרצה/חד גדיא
הגדה של פסח || הגדה של פסח (חתן סופר) •
 |
|
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:
וְאָתָא שׁוּנְרָא וְאָכְלָה לְגַדְיָא. דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:
וְאָתָא כַלְבָּא וְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא. דְאָכְלָה לְגַדְיָא. דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:
וְאָתָא חוּטְרָא וְהִכָּה לְכַלְבָּא. דְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא. דְאָכְלָה לְגַדְיָא. דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:
וְאָתָא נוּרָא וְשָׂרַף לְחוּטְרָא. דְהִכָּה לְכַלְבָּא. דְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא. דְאָכְלָה לְגַדְיָא. דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:
וְאָתָא מַיָּא וְכָבָה לְנוּרָא. דְשָׂרַף לְחוּטְרָא. דְהִכָּה לְכַלְבָּא. דְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא. דְאָכְלָה לְגַדְיָא. דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:
וְאָתָא תוֹרָא וְשָׁתָה לְמַיָּא. דְּכָבָה לְנוּרָא. דְשָׂרַף לְחוּטְרָא. דְהִכָּה לְכַלְבָּא. דְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא. דְאָכְלָה לְגַדְיָא. דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:
וְאָתָא הַשׁוֹחֵט וְשָׁחַט לְתוֹרָא. דְשָׁתָה לְמַיָּא. דְכָבָה לְנוּרָא. דְשָׂרַף לְחוּטְרָא. דְהִכָּה לְכַלְבָּא. דְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא. דְאָכְלָה לְגַדְיָא. דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:
וְאָתָא מַלְאָךְ הַמָּוֶת וְשָׁחַט לְשׁוֹחֵט. דְּשָׁחַט לְתוֹרָא. דְשָׁתָה לְמַיָּא. דְכָבָה לְנוּרָא. דְשָׂרַף לְחוּטְרָא. דְהִכָּה לְכַלְבָּא. דְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא. דְאָכְלָה לְגַדְיָא. דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:
וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁחַט לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת. דְּשָׁחַט לְשׁוֹחֵט. דְּשָׁחַט לְתוֹרָא. דְשָׁתָה לְמַיָּא. דְּכָבָה לְנוּרָא. דְשָׂרַף לְחוּטְרָא. דְהִכָּה לְכַלְבָּא. דְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא. דְאָכְלָה לְגַדְיָא. דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:
חַד גַּדְיָא
|
|---|
|
חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא: וְאָתָא שׁוּנְרָא וְאָכְלָא לְגַדְיָא דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא: וְאָתָא כַלְבָּא וְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָא לְגַדְיָא דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא: וְאָתָא חוּטְרָא וְהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא דְּאָכְלָא לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא: וְאָתָא נוּרָא וְשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָא לְגַדְיָא דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא: וְאָתָא מַיָּא וְכָבָא לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא דְּאָכְלָא לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא: וְאָתָא תוֹרָא וְשָׁתָה לְמַיָּא, דְּכָבָא לְנוּרָא דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָא לְגַדְיָא דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא: וְאָתָא שׁוֹחֵט וְשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָׁתָה לְמַיָּא, דְּכָבָא לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָא לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא: וְאָתָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְשָׁחַט לְשׁוֹחֵט, דְּשָׁחַט לְתוֹרָא דְּשָׁתָה לְמַיָּא, דְּכָבָא לְנוּרָא דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָא לְגַדְיָא דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא: וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁחַט לְמַלְאָךְ הַמָּוֶת, דְּשָׁחַט לְשׁוֹחֵט דְּשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָׁתָה לְמַיָּא דְּכָבָא לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא דְּאָכְלָא לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא: |
| מידע נוסף על הפיוט |
תמהו המפרשים מה רצה המגיד בחידה זו בליל התקדש החג, וביותר מדוע לא פירש כוונתו שרמז, כי בעיני ההמון יחשב זה לסיפור מעשה מהגדי והכלב והשור. וראיתי שהתשב"ץ כץב כי בכוון אמרו חד גדיא במשל, בתכלית הנסתר והנפלא, כדי שהבאים אחריהם ישתוממו על זה, וכל אחד יתן אל לבו לפרש שיחתו כיד ה' הטובה עליו ועל ידי זה ירבו לספר ביציאת מצרים, לכן אענה גם אני חלקי בהבנת החידה הזאת כי ענינה יסובב על מה שיקשה לנו אחרי אשר ידענו מסיפור גאולת מצרים הלא מאז יצאנו טולטלנו מארץ לארץ והושלכנו מדחי אל דחי ועדיין לא שבנו אל אדמתינו, עוד אנו על אדמת נכר וארכו לנו הימים אשר אנו בגולה, לזה בא המגיד להשיב בדבריו ולספר כל המאורעות אשר נשתלשלו מאז ועד עתה עדי יגאלנו גאולת עולם:
חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי. כאשר רצה הקב"ה להטיב לנו ולהוציאנו ממצרים ראה שאין בידינו שום זכות ע"כ צוה על מצות קרבן פסח ויקחו להם איש שהו וכו' , ובעבור קיום המצוה נתן לנו אח"כ שתי מתנות טובות, הא' בנגפו את מצרים, והב' ואת בתינו הציל, כמ"ש ואעל אתכם מעני מצרים ואביא אתכם אל הארץ הטובה והביא אותנו אליו להיות לו לעם וז"כ חד גדיא הוא הגדי של קרבן פסח שעשו ישראל, דזבין אבא זה הקב"ה קנה מאתנו, פי' שנתן לנו בעבור קיום המצוה תרי זוזי הם השתי מתנות טובות, הא' אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, והשני ואביא אתכם אלי, ועתה יקשה לנו כיון שלקח אותנו לו לעם להביא אותנו לארץ ישראל, למה אנו עתה בגלות על אדמת נכר, על זה באה התשובה:
ואתא שונרא. כי באמת היו ישראל ראוים לזה לבא מיד לארץ ישראל ולפטור משיעבוד מלכיות, אבל המה פשעו בעצמם כי עד שהמלך במסיבו מיד אחר מתן תורה שחתו את דרכם כמ"ש דוד המלך ע"ה שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים ועשו עגל בחורב וישתחוו למסכה וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ואמרי' בגמ' הוריות חתון לאינו מכיר את קונו, וז"כ ואתא שונרא, כי הגם שהיה להם זכות הגדיא אבל אתא השונרא זה העגל שעשו על שם ששכחו ולא הכירו את קונם, ואכלה לגדיא, על ידי זה בטלה כל עבודתם ואבדו אחד מן הזוזים אשר נתן להם הקב"ה:
ואתא כלבא. והנה אחר מעשה העגל חזרה זוהמתן וחזר להם יצר הרע כמ"ש המשורר אכן כאדם תמותון, נשתלשל מזה אח"כ כי מאסו בארץ חמדה ולא האמינו לדברו ושלחו מרגלים אשר הלכו ובאו בעצה רעה לספר לשון הרע, על ידי זה נמשך וירגנו באהליהם לא שמעו בקול ד', וידוע מאמר רז"ל כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלב, ובסה"ק נמצא שהמספר לשון הרע נתגלגל בכלב, וז"כ על מעשה השונרא הוא העגל, ניתוסף עוד ונמשך ממנו ואתא כלבא אלו מרגלים מספרי לשון הרע ואז נגזר עליהם הגלות להפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות והוקבע להם בכי' לדורות אבל עוד היה הדבר תלוי בביאת מרע"ה לארץ ישראל כידוע שאלמלא הי' נכנס מרע"ה לארץ ישראל היה מיד עולם התיקון:
ואתא חוטרא. ועל ידי מעשה המרגלים נמשך שישראל לא האמינו עוד ברועם ומנהיגם משה עבד ד', כמו שנראה מפירש"י גבי ויהס כלב שהשתיק את כולם ע"י שצווח וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם, ונקבצו כולם ובאו לשמוע גנותו, מתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים כמו שאמרו ג"כ דתן ואבירם העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, והתחילו קרח ועדתו לחלוק על משה רבינו כמ"ש ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ד'. קרח נתקנא בנשיאות וכולם רצו להשתרר בשבט מושל כמ"ש ולמה תתנשאו אתם דייקא על קהל ד' כי גם לנו ראויה הגדולה, וז"כ ואתא חוטרא זה קרח ועדתו שרצו להיות שבט המושל:
ואתא נורא ושרף לחוטרא. מה הי' הסוף ממחלוקתם? ותבער אש בעדתם, להבה תלהט רשעים. ואתא נורא יצאה אש מלפני ד' ושרף לחוטרא ותאכל את עדת קרח אשר רצו להיות המקל:
ואתא מיא וכבה לנורא. המה מי מריבה אשר הרע למשה בעבורם, כי שם חטא באמרו שמעו נא המוקים שהגביה והתנשא את עצמו על בני אברהם יצחק ויעקב, וגם באמרו נוציא מבלעדי השם יתברך. ובזה כבר היה ישוב והתנצלות למחלוקת קרח כיון שבאמת התנשאו משה ואהרן על קהל ד', וז"כ ואתא מיא ענין מי מריבה וכבה לנורא והשקיט את המחלוקת אחרי שגם משה רבינו נכשל בחטא הגאוה והגדולה על קהל ישראל:
ואתא תורא ושתא למיא. ועל ידי חטא מי מריבה נמשך שמשה לא הביא את ישראל לארץ ישראל, ואלו היה משה נכנס לארץ ישראל היה בונה בית המקדש ולא היה נחרב לעולם כי היתה אז הגאולה הנצחיית המקווה שתהיה לעתיד לבא והיה אז ימות המשיח, אבל ע"י חטא מי מריבה מת משה ויהושע היה מכניס לארץ, וז"כ ואתא תורא זה יהושע שהוא משבט אפרים בנו של יוסף בכור שורו הדר לו שנקרא תורא, ושתה למיא פי' שלקח הריוח והתכלית של מי מריבה והיא כי נהי' הממלא מקום משה רבו להיות רועה ישראל ע"י שמשה רבינו לא נכנס לארץ ישראל, וכיון שהגענו עד פה נבין כי ע"י שמת משה ויהושע היה המכניס נגזר גלות ושיעבוד לעולם כי לולי הי' משה מכניס באמת היתה מיד גאולה הנצחיית וביאת המשיח זמן המקווה במהרה בימינו:
ואתא השוחט ושחט לתורא. באו הארבע מלכיות להריע ולהעיק לישראל שנקראו שור על שם צאן יוסף, והביאו גליות ושיעבוד מלכיות לעולם ועל ידי זה עוד אנו כבושים בגולה עד שיקויים ואתא מלאך המוות ושחט לשוחט, שיבא גוג ומגוג וילחם עם האומות אשר הרעו לישראל, ואז יקויים ואתה הקדוש ברוך הוא לנקום נקמת עמו ישראל, ויוסיף ביום ההוא לקנות שנית את שאר עמו ויביאם אל המנוחה ואל הנחלה ויהיה עולם התיקון במהרה בימינו אמן כן יהי רצון: