דרישה/יורה דעה/רמ

דרישה ‏ יורה דעה רמ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מצות עשה שיכבד אדם אביו ואמו וירא מפניהם כו' ומ"מ אין ב"ד כופין על מצות כיבוד אב ואם דהו"ל מצות עשה שמתן שכרה בצדה דכתיב למען יאריכון ימיך דלכך נכתב מתן שכרה בצדה לומר שאם לא תקיימה אזי זה יהיה עונשך שלא יהא לך אריכות ימים רש"י ולכן אין ב"ד כופין עליה כדאיתא בגמרא בפרק כל הבשר והביאו בס"ס זה ע"ש וזה דוקא קאי אכיבודם אבל אם אין לו מה יאכל ודאי דכפינן ליה כמ"ש בסמוך:

ב

ללמד ששניהן שוין בין לכיבוד בין למורא בפ"ק דקידושין תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים הפסוק כבוד אב לכבוד אם וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה לפיכך הקדים הכתוב מורא אם למורא אב עכ"ל ש"מ שבא הש"י להשוותם שיהא כיבוד אב שוה לכיבוד אם ומורא האם שוה למורא האב והיינו אם א"צ לכבד באותה שעה את האב אז צריך לכבד את האם בכל הכיבודים שחייב באביו אבל אם האב אומר השקיני מים ואמו אומרת ג"כ אביו קודם כדלקמן בסימן זה:

ג

והרמ"ה כתב זה א"צ דהיינו סותר את כו' וצ"ע דבח"מ סימן קע"ו דף ס"ג כתב רבינו אפלוגתת הרמב"ם והרא"ש באם אזל חד מתרי שותפי לדינא בהדי חד אם מצי אידך למימר לא אדון עמך אלא על חלקך כו' וז"ל ואלמלא שאין לי להכריע הייתי אומר שמסתברא כדברי הרמב"ם כו' למה קרא זה הכרעה והלא סתירת דבר הוא להרמ"ה ויותר מזה קשה דב"י כתב דשלא בפניו משמע ברמב"ם דשרי להכריע וכי נראה קצת ממ"ש רבינו בסימן רמ"ב באיסור הכרעת רבו ז"ל ולא יכריע דבריו בפניו בכבוד ומורא דרבו גדול מכבוד ומורא דאביו ואפ"ה שלא בפניו מותר וא"כ למה כתב רבינו ולולי שאין לי להכריע כו' הלא שלא בפניו היה. ונראה דמ"ש שם דאין לי להכריע אינו ר"ל מפני כבוד אביו דא"כ הול"ל כן אלא ר"ל שאין בי כח להכריע כי הקטין עצמו וכאילו אמר אינני כדאי להכריע או שאין משיבין לארי אחרי מותו ועמ"ש עוד מזה שם בח"מ:

ד

כתב הרמב"ם לא יקראנו בשמו כו' אבל בשמות שקורין בו כל העם כגון אברהם כו' וכיוצא בהן בכל לשון ובכל זמן קורא בהן לאחרים ואין בכך כלום וכתב ב"י ז"ל בפ"ו מהל' ממרים כ"כ אלא דבשמות שקורין בו כל העם שהתיר לקרות בהן לאחרים כתב שם דוקא שלא בפניו עכ"ל ולעד"נ שלא היה כ"כ בספרי הרמב"ם שביד רבינו או שלא היה גורס לו ומחקו מספרי הרמב"ם שהיה בידו וכן נראה מוכרח דט"ס הוא דאל"כ קשה דברי הרמב"ם אהדדי וכמו שהקשה הב"י עצמו בכסף משנה שלו בפ"ב מהלכות ת"ת ובב"י ג"כ רימז הקושיא קצת בסי' רמ"ב. והוא זה שבפ"ו מהת"ת כתב הרמב"ם ז"ל ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו והוא שיהיה השם פלאי שכל השומע ידע שהוא פלוני כו' וכתב שם הכסף משנה ז"ל ומ"ש והוא שיהיה השם פלאי זו היא סברת רבינו עצמו וכ"כ בפ"ו מהלכות ממרים ולא יקראו בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר אבא מורי. היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם ויראה לי שאין ליזהר בכך אלא בשם שהוא פלא כו' עד בכל זמן קורא בהן לאחרים שלא בפניו עכ"ל ומסיק ע"ז וכתב ז"ל אבל קשה דהתם משמע דדווקא לאחרים מותר כשאין השם פלא אבל להם אסור וגם לאחרים דמותר ה"מ שלא בפניו אבל בפניו לא והכא משמע דאפילו להם מותר בפניהם וכ"ש לאחרים וכשהשם פלא משמע התם דאפי' שלא בפניו אסור שהרי כתב שכשאין השם פלא קורא לאחרים שלא בפניו הא אם הוא פלא אפי' שלא בפניו אסור וכאן כתב ולא יזכיר שמו בפניו גם צריך תלמוד מנ"ל דצריך לשנות שם האחרים עכ"ל כסף משנה והנה כל אלו הג' קושיות שהקשה לדברי הרמב"ם אהדדי קשה לפי מה שגרס בהל' ממרים בסיפא שלא בפניו לכן נראה שרבינו השמיטו מהעתקתו לדברי הרמב"ם מפני של"ג לה ובזה ניחא הכל שגם בהל' ממרים לא אסר בשם אחרים אלא דוקא כשהוא פלאי וגם בפניו אבל בפניו בלא פלאי או פלאי ושלא בפניו שרי כמ"ש בהל' ת"ת שלא אסר שלא בפניו כ"א לקרות לרבו והוא פלאי אבל אחרים שלא בפניו בכל ענין שרי. ומ"ש בהל' ת"ת דאפי' תלמיד לרב אינו אסור לקרות אלא בשם פלאי נראה פשוט דלא כ"כ אלא משום שכתב שאפי' שלא בפניו אסור וזה אינו אסור אלא בשם פלאי אבל בפניו פשוט דאפי' אינו פלאי אסור לקרותו בשמו ואף ע"ג דלא כ"כ בהדיא סתמא כפירושו דמי דזיל בתר טעמו למה אסור שלא בפניו בשם פלאי גם אין שייך ל' קריאה שלא בפניו וע"כ צ"ל כיון שהכל יודעין כשמזכיר אותו שם דרך שמועה אפי' שלא בפניו דשם רבו הוא מזכיר הו"ל כאילו קראו לפניו לעינינו לנוכח ומק"ו כשאנו ראינו בעינינו שקראו בשמו לנוכח עינינו ומדבר עמו וק"ל ומזה נתיישב נמי דנענש גחזי על שקראו רבו בשמו אפי' שלא בפניו אע"ג דשם אלישע אינו שם פלאי כי כמה אלישע נינהו בשוקא וכדאיתא בפ' חלק ז"ל ה"ד אפיקורס א"ר נחמן זה הקורא לרבו בשמו דא"ר יוחנן מפני מה נענש גחזי מפני שקרא לרבו בשמו שנאמר זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע כו' וכסף משנה הביא למאמר זה אמ"ש הרמב"ם דאסור לתלמיד לקרות לרבו בשמו אפי' שלא בפניו והוא שיהיה השם פלאי וק' הלא שם אלישע אינו פלאי כמ"ש אפ"ה נענש. אלא ע"כ צ"ל כמ"ש דזיל בתר טעמא דלעולם כשידוע שהשם שמוציא מפיו רצונו להזכיר שם רבי הוא ביוש לרבו על שקראו בשמו לחוד ולא אמר פלוני רבי ומורי. והשתא ניחא דודאי כשאמר גחזי זו האשה וזה בנה אשר החיה אלישע אף שהיה שלא בפניו כ"ע ידעי דאלישע רבו החיה וזהו זילותא דאלישע דלא קראו רבי וק"ל. ונראה שזהו טעם הש"ע שהשמיטו ג"כ בסימן זה ובסימן רמ"ב תיבת שלא בפניו ומהתימא על רמ"א שהגיהו שם בב' הסימנים. ואשר כתבתי ודקדקתי מהשמטת רבינו והמחבר ש"ע בעצמו הוא הנכון בעיני ודו"ק:

כתוב בת"ה סימן מ' תלמיד רוצה לצאת ממדינתו ללמוד תורה לפני רב אחד שהוא בטוח שיראה סימן ברכה לפניו בתלמודו ואביו מוחה בו ואומר שאם ילך לאותו מקום ידאג תמיד עליו פן יעלילו העכו"ם עליו כמו שרגילין באותה מדינה שהרב שם אינו צריך הבן לשמוע לאביו בזה והביא ראיה לדבר וכתב רמ"א בש"ע סעיף כ"ה וכן אם האב מוחה בבן לישא איזה אשה שיחפוץ בה הבן א"צ לשמוע אל האב עכ"ל (והוא מתשובת מהרי"ק שורש קס"ז והטעם דמצוה שיקח איש אשה אשר יחפוץ בה והו"ל כמצוה לעבור על ד"ת עכ"ה):

כתב הראב"ד אין זו הוראה נכונה כו' כתב ב"י ז"ל אם היה מוציא רבינו דין זה מלבו היה השגתו השגה אבל אחר שהוא מוציא אותו מעובדא דרב אסי אין מקום להשגתו וכ"כ הר"ן עכ"ל ול"נ דשפיר השיגו ורצונו כיון שכתב הרמב"ם ויצוה לאחרים כו' ש"מ דאפשר לאחרים שינהגו בו ואפ"ה אינו חייב הוא לנהגו בעצמו ואין הוראה נכונה דאם אחרים יכולין לנהוג בו כראוי כ"ש הוא שיודע לעשות רצון אביו וא"כ חייב הוא בעצמו לנהוג דבשלמא בעובדא דגמרא לא נזכר שיצוה לאחרים ואפשר דמיירי שהיתה כבר נשתטה עד שא"א לשום אדם לנהוג בה אבל אם אפשר לאחרים כ"ש דאפשר לו וחייב והכי דייק לשון ההשגה שכתב אם הוא יניחם למי יצוה לשומרם דמשמע שכל שהוא אינו יכול לנהוג בו כ"ש אחרים דלב"י הכי הול"ל ואיו זו הוראה שיניחם ויצוה לאחרים וק"ל:

הניח להן אביהן פרה גזולה כו' עפ"ר מ"ש ב"י שרבינו הוסיף דיבור אחד מדעתו וקראה גזולה ואינו כן דלא בגזולה מיירי אלא כשנטלה ברבית כו' ולכאורה היה נראה לומר דהא בפרק הגוזל בתרא מוכח דגם אגזולה קאי דשם בר"פ ד' קי"א ע"ב תנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח (פירש"י או הניח) לפניהן פטורים מלשלם ואם היה בו אחריות נכסים חייב לשלם ומוקי לה שם בגמרא כשנתיאש ממנה ורשות יורש כרשות לוקח דהו"ל יאוש ושינוי רשות מש"ה אפי' הניח לפניהן הגזילה פטורים מלשלם אם לא באחריות נכסים ומסיק שם בגמרא בדף קי"ג ע"א ז"ל מתני ר' לר"ש בריה לא דבר שיש בו אחריות ממש אלא אפי' פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריו חייבין להחזיר משום כבוד אביהן עכ"ל ומדקאמר משום כבוד אביהן חייב איכא למיפרך עלה הקושיא בעינא דהקשה בגמרא בפרק א"נ (אמ"ש הניח להן פרה ברבית) קרי ביה ונשיא בעמך לא תאור דהיינו דוקא בעושה מעשה עמך וצ"ל דמיירי ג"כ בדעשה תשובה. אבל אין זו קושיא דהגמרא ל"ק כן כ"א להמ"ד דס"ל רשות יורש הוי כרשות לוקח והו"ל יאוש ושינוי רשות ומן הדין אינו חייב להנגזל כלום ומש"ה הו"ל דין רבית הנ"ל כיון דבשניהן מדינא איננו חייב לשלם משא"כ לדידן דקי"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי. גם לדברי ב"י אין להקשות אדפריך הגמרא והא לאו עושה מעשה עמך הוא הו"ל להקשות והא אין הבן מחויב לכבד את אביו בממונו דהא להב"י אינו מחויב להחזיר אלא כיון דעשה תשובה ונחשב זה לממון האב והמקשן לא ידע זה. י"ל דה"נ קאמר לא עשה מעשה עמך ואינו מחויב לכבדו. רק יש לדקדק מפרק הגוזל עצים דף צ"ד ע"ב גרסינן ת"ר הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן כו' משמע שם דמשוה גזלנין למלוי ברבית גם קשה להב"י דצריך לצרף שני עניינים יחד דהיינו כיון שהוא קצת ממון אביהן ואינו ממונו ממש אלא כיון דיש בו כבוד לאביהן ומשום כבוד לחוד לא היה חייב דאין הבן מחויב לכבדו בממוניה אלא משום דמחשב קצת ממון אביהן ומנא ליה לצרף תרתי יחד:

(שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול. וא"ל לפי' התוס' שפי' בפ"ב דסנהדרין המלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול משום דאותו כבוד ניתן מהש"י דדוקא ת"ח יכול למחול על כבודו משום דתורה שלו היא שנא' בתורתו יהגה ע"ש א"כ כיבוד אב נמי מאת ה' היא למה יכול למחול וי"ל דגבי מלך הטעם שיכבדו משום שייראו מלפניו שנא' שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ואם ימחול המלך על כבודו שוב אין מוראתו מוטלת על הבריות והתורה רוצה שתהא אימת המלך עליהם משא"כ באב דאין הטעם משום יראה רק כדי לכבד אביו ואם רוצה למחול הרשות ביד ועיין מ"ש א"א ז"ל בסימן רמ"ב סעיף ל"א עכ"ה): אסור ליתן מעשרותיו לאביו אפי' להעדפה תוס' בפ"ק דקידושין מצאתי כתוב בשם מהר"ם האידנא דמעשר כספים מדרבנן שרי וצ"ע מ"ו:

ה

(חייב אדם בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו ואפי' אם הקטן הוא ת"ח וגדול בתורה יותר מהגדול כ"כ רמ"א לאפוקי מבנימין זאב סימן תרנ"ג עכ"ה) וכתב הרא"ש (בתשובה כלל ט"ו סימן ו' עכ"ה) דל"ש אחיו הגדול מאב או מאם וצריך ליזהר ג"כ בכבוד אבי אביו אלא יותר מחויב באביו:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.