דרישה/יורה דעה/רלט

דרישה ‏ יורה דעה רלט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

להחמיר בת"כ שאין לה התרה כו' וכתב ב"י וה"מ כשהיא בדרך שבועה אבל כשהיא כדרך הסוחרים שתוקעים כפם זה לזה לקיים המקח אין לה דין שבועה כלל ועיין בח"מ סימן ר"א ועיין במרדכי פ"ק דב"מ סימן רנ"ב שהחמיר מאד בת"כ:

ב

או בל' נדר כגון שאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה והקשה ב"י והא כתב רבינו לעיל בס"ס ר"ו שהאומר אני נודר שאוכל עמך דאפי' יד לא הוי דאין זה לשון נדר כו' ומשמע דס"ל דאין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר ומתרץ דאפשר לומר דס"ל דאף ע"ג דאין נדר בלשון שבועה מ"מ ישנה לשבועה בלשון נדר ועי"ל דס"ל דאין נדר בלשון שבועה ולא שבועה בלשון נדר ומ"ש הכא או בלשון נדר כגון כו' (בלשון את"ל קאמר עכ"ה) היינו לומר דאפי' אי בעלמא הוי חיילא שבועה בכה"ג הכא לא חיילא מפני שהוא נשבע לפטור גופו כו' וע"ש בב"י בדף רפ"ו ע"ג בסופו:

ג

וכיון שאוסר ישיבתה עליו כו' ז"ל הר"ן וא"ת כי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא דבר שאין בו ממש הוא י"ל דהב"ע כגון שאמר קונם סוכה לישיבתה עלי אבל בתוס' אמרו שאפי' אמר קונם ישיבת סוכה עלי מהני דלא מקרי דבר שאין בו ממש אלא כשאינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו כגון שאני אישן שאני מדבר אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא ולפ"ז מאי דאמרינן גבי מקדיש מעשה ידי אשתו דמוקמי' באומר יקדשו ידי לעושיהן ל"ד באומר אלא נעשה כאומר קאמרינן כיון שהזכיר הידים וא"ת אפי' כי אמר ישיבת סוכה עלי למה אסר בישיבה של מצוה והא כיון דמצות לאו ליהנות נתנו הרי אינו נהנה מן הסוכה כלל תירצו בתוס' דמ"מ כיון שאסר ישיבתה עליו אע"פ שאין לו בו הנאה חל כו' עי' בב"י שהביא:

ד

(ואם אמר הריני נזיר כו' ז"ל המשנה בנדרי' ד' י"ז ע"א יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כיצד אמר הריני נזיר הריני נזיר חייב על כל א' וא' שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת וכתב הר"ן שם ז"ל וקרי להאי נדר בתוך נדר לפי שהנזירות שנייה חלה בתוך זמן הראשונה אלא שא"א לו שימנה אותה עד שימנה את הראשונה דאם איתא דלא חיילא בשעת נדרו היאך תחול לאחר זמן והרי אינו נודר באותו זמן וכיון דלא חיילא השתא לא חיילא נמי בתר זימנא אלא ודאי מהשתא הוא דחיילא ומש"ה קתני שיש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כלומר בשבועה לא משכחת תרי חיובי לא ללקות שתים דאין שבועה חל על שבועה ולא למנות שתים משא"כ בנזירות אף דאינו לוקה שתים על אכילה א' מ"מ משכחת בה תרי חיובי כשכפל נדרו ב' פעמים דהיינו למנות שתים עכ"ל והנה מש"ר אחר כך ונראה כיון שהטעם כו' לדידיה צריכין לפרש דבמתניתין ר"ל דבאומר סתם לא מצינו בשבועה שום חיוב ב"פ משא"כ נדר דגם בסתם מצינו תרי חיובי וק"ל עכ"ה:

ה

וחוזר ואומר שבועה שלא אוכל כו' עפ"ר גם נראה ליישב תמיהת ב"י דהכא א"א לפרש שדעתו היה להוסיף כ"ב ימים דאילו היה דעתו לב' ימים לבד דא"כ היה לו לומר ולישבע שלא אוכל בשר עוד ב' ימים מלבד הראשונה דבשלמא לעיל דמתחילה לא נאסר אלא מט' אלו וא"כ א"א לו לומר שלא יאכל עוד א' דא"כ היה מותר בככרות דעלמא והוא נשבע שלא לאכול י' ככרות אפי' מעלמא משא"כ הכא דלא שייך לומר כן עכ"ה):

ו

שגגות מותרות אם נשבע שלא אוכל ככר זה כו' ק"ק דא"כ היאך מצינו שבועת ביטוי דהא רבי' כ' לעיל סי' רל"ו דבין נשבע על דבר שעבר או להבא חייב קרבן וי"ל דודאי אם נשבע שדבר זה כן הוא והוא לא כן בודאי חייב קרבן שהרי נשבע לשקר כגון שאמר שבועה שאכלתי היום והוא לא אכל אע"ג ששכח מ"מ הרי שוגג הוא וחייב קרבן אבל כאן לא נשבע על דבר שכן הוא אלא נשבע על תנאי אם אמר פלוני דבר זה ונמצא שאמרו הרי זה שגגה ומותר לאכלו שאין השבועה חלה כלל כיון שע"מ כן נשבע וכן בתולה ככר זה בחבירו ודו"ק:

ז

לא נזכר לשבועתו מותר בשנייה לר"י לא א"ש דכל א' הוא איסור ותנאי כו' וי"ל כדפירש"י ותוס' שם בשבועות דבתלאן זה בזה ההיא דתנאי היא הראשונה דכך היה סדר שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו וא"כ אע"ג דגם שם בגמרא איתא כמ"ש כאן ז"ל אמר רבא כו' עד תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו ולא אוכל זו אם אוכל זו מ"מ קרא לההיא דתנאי ראשונה דכיון דתלאן זו בזו ודעתו שיאסור עליו השנייה אם יאכל אחד מהן הוי כאילו אומר בהדיא אם אוכל אחד מהן לא אוכל השנייה וכן העתיק וכתב הרמב"ם ז"ל דין זה בפ"ד מהלכות שבועות ז"ל וכן אם תלאן זו בזו ונשבע ואומר שבועה שלא אוכל אחד מהן אם אכלתי האחרת כו' הרי לך בהדיא שכל שאומר כן לא אוכל זו אם אוכל זו כו' הו"ל כאילו אמר שבועה שלא אוכל אחד מהם אחר אכילת חברתה ומיד כשאכל הראשונה הרי אין כאן אלא איסור דהרי אין כאן תנאי דבודאי קודם שאכל א"מ נקראים שניהם איסור ושניהם תנאי דאפשר שיאכל זו תחילה נמצא שחבירו יהא איסור והוא התנאי ואפשר שיאכל זה תחילה ויהיה השני האיסור והוא התנאי אבל בודאי מיד שאכל האחד השני הוא האיסור ואין בו שום צד תנאי שאע"פ שאמר שבועה שלא אוכל כו' ושלא אוכל כו' מ"מ רצונו מכלל דבריו היה שאם יאכל אחד מהם יהיה השני איסור ונמצא שהראשונה הוא התנאי ולכך אם היא בשגגה מותר בשנייה לכ"ע וא"ל אם כן אמאי אסור לכתחילה כל אחד מהן שמא יאכל חברתה הא אם יאכל הנשארת יהיה האיסור ולאכילת האיסור לכתחילה לא חיישינן כדלעיל דמ"מ שפיר כתב דאסור לאכול לכתחילה שום א"מ דכיון דלא קאמר בהדיא זו יהא עלי בשבועה אלא אסר עליו איזה שיהיה והתיר עליו א"מ איזה שיהיה חיישינן שמא ייקל גם בשנייה כיון שלא אסרה עליו בפירוש. אבל מ"ש שיש נפקותא וחילוק ביניהן לענין קרבן בזה צ"ע היכי משכחת לה כיון שאם אכל א"מ בשוגג מותר בשנייה מטעם שכתבתי א"כ לא יתחייב קרבן באכילת השני (בין לרש"י בין לר"י לרש"י בשעת מעשה הראשון לא היה זוכר שבועתו ולר"י הרי בשעת תנאי לא היה זוכר לשבועתו עכ"ה) ואם אכל הראשון במזיד והשני בשוגג הרי הוא חייב לכ"ע אבל אם נעיין שם בדברי רש"י ותוס' אין מקום לקושיא זו דז"ל הגמ' שם אמר רבא תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חברתה חייב ע"כ ופירש"י זו בשגגת עצמה כו' כשאכל הראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חברתה תהיה זאת אסורה ולגבי שבועה דידה לא קרינן ביה האדם בשבועה וכשאכל שנייה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע אם יאכל האחרת שתהיה זו אסורה אבל זכור הוא שנשבע על הראשונה ובאכילת שנייה תלאה. חייב קרבן על השנייה שהרי חלה עליו שבועתה מתחילתה וכשאכלה עבר על שבועתו שוגג אבל מלקות אראשונה לא שהרי מתחילה לא חלה עליו שבועה לגבי דידה הילכך לא לקי עכ"ל. ובתחילת הסוגיא שם הקשו התוס' על דברי רש"י כמה קושיות ז"ל בחדא מהן ועוד דוחק לפי' הקונטרס דגבי שגגת עצמה וזדון חברתה דבסמוך צ"ל דחייב לא קאי אלא אשנייה ומשמע דקאי אתרווייהו עכ"ל ומעתה דברי רבינו מבוארים ונכונים הם בטעמם דבוודאי אם כשאכל ראשונה לא זכר כלל בשבועת שום א"מ מותר לאכול השנייה דכיון שלא זכר בראשונה שום שבועה ממילא עדיין קיים תנאו הראשון דאומר איזה שאוכל יהיה חברתה אסורה לי וכדפירש"י לעיל ונמצא שזו הנשארת היא האיסור ומותר אפי' לר"י כיון שאכל התנאי בשוגג אבל אם בשעה שאכל הראשונה אמר יודע אני שכשאוכל זו לא אוכל חברתה וצד השני דהיינו אם יאכל חברתה כו' לא זכר נמצא דאין שייך לומר כלל שזו יהיה האיסור דהא ודאי תנאי הוא כיון שאומר בפירוש אם אוכל זו לא אוכל חברתה והשני לא יודע כלל דלא הוי דומיא דתלאן זו בזו דסתם תלאן כך הוא אומר אם אוכל אחד מהן לא אוכל חברתה נמצא דכל זמן שלא אכל אחד כל אחד הוא תנאי ואיסור ומשאכל אחד השני הוא האיסור וא"כ אכל התנאי במזיד וכשחוזר ואוכל את השנייה ויודע שהוא תנאי ואינו יודע שהוא איסור חייב ב' קרבנות לדברי ר"י אחת כנגד השנייה שאוכל עכשיו בשגגת האיסור ובתחילה אכל התנאי במזיד וחייב עוד אחד בשביל הראשון שאכל בשגגת איסור ועכשיו אכל תנאו במזיד דא"ל הא אמרנו כיון שתלאן זו בזו מיד שאכל האחד השנייה היא האיסור פי' בהדיא זה יהיה התנאי ולהכי חייב שתים ולרש"י לא חייב על הראשונה כיון שלדידה היה בשוגג ולא חלה השבועה ונמצא דיש נפקותא גדולה ודו"ק ודוקא בכה"ג שכל זמן שאכל א"מ היה בשגגת עצמו מתורצים דברי רבינו אבל אין לומר דיש נפקותא כגון שאוכל הראשונה וזכר שהוא תנאי דעל הראשון לא חייב כיון שלא קרינן ביה האדם בשבועה ועל השנייה לא חייב כיון שהתנאי והאיסור היו במזיד א"כ אין כאן קרבן אלא מלקות ולדברי ר"י חייב על השנייה כיון שאכל האיסור דהיינו הראשונה בשוגג והשנייה שהיא התנאי אכל במזיד דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתיה דאמאי חייב על השנייה לר"י הרי כיון שבאכילת השנייה זכר בתלייתו זו בזו ואמר בלבו אם אכל א"מ תהיה השני איסור וא"כ מיד שאכל הראשונה השנייה מיד היא האיסור ונמצא שאכל האיסור במזיד ואין כאן קרבן ואם נאמר דכל שתלאן זו בזו כל אחד היא איסור ותנאי ולהכי שפיר יש נפקותא א"כ הדרא קושיא ראשונה לדוכתי' דא"כ אמאי אכל הראשונה מותר בשנייה ולפי מאי דפירשנו אתיא שפיר ודוק היטב:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.