דרישה/חושן משפט/תכד

דרישה ‏ חושן משפט תכד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ז

עבד שיצא לחירות כו' שם דף מ"ב איבעיא דאיפשיטא וכתב הרמב"ם אינו יכול כו' בפ"ד דחובל כ"כ. כיון שעדיין לא נגמר שחררו ולא האדון כו' וא"ת מ"ש הא מבחציו עבד וחציו בן חורין דכבר כתב דחבלתו לעצמו כ"ש זה שיצא לחירות אלא שחסר גט שחרור והלא כופין לרבו עליה י"ל הא כתבתי בי"ד סי' רס"ז ובא"ע סימן ד' בשם מור"ש ז"ל דס"ל להרא"ש דהמשחרר עבדו אע"פ שלא כתב לו גט שחרור דינו כישראל לכל דבר הוא ואין כופין לרבו לכתוב לו ג"ש אלא שלא יכפור בשחרורו וכיון שבזה אין שייך לומר טעם הנ"ל והיינו כיון דרבו בר כפייה הוא לכתוב לו ג"ש כ"ש שהחבלה דידיה הוא דלא אמרו חז"ל כן אלא כשהוא עדיין חצי עבד ומסתמא האדון לא ירצה ליתן לו ג"ש כיון דעדיין חציו הוא שלו ועש"ה תקנו שהעבד יקח כל דמי החבלה כדי שלא יהיה זכות בו ומתוך כך ימהר להתרצה ליתן כך אבל זה שבלא"ה מסתמא יתרצה האדון ליתן לו ג"ש כיון דבכל דבר דינו כישראל אלא משום כשבא להוציא מהחובל ממון ידחנו החובל עדיין אין ג"ש בידך מש"ה צריכין הרשאה זה מזה א"נ הכא איירי בעבד של קטן דלאו בר כפייה הוא:

י

החובל בבתו הקטנה כו' עד ובשבת כתב הרמב"ם שאם היתה סמוכה כו' עד וא"א כתב דאפי' היא סמוכה כו' תימה מדכ"ר פלוגתא בין הרמב"ם והרא"ש בשבת דלהרמב"ם אף שחבלו בה אחרים מ"מ כיון שהיא סמוכה על שולחנו השבת לאביה ולהרא"ש השבת שלה כשחבלו בה אחרים אף בסמוכה על שולחנו כיון דמעלמא אתי לה משמע הא בצער וריפוי ובושת שכ"ר לפני זה שהן שלה הן שחבל בה אביה הן שחבלו בה אחרים כ"ע מודו בזה דהן שלה בין סמוכה על שולחנו בין אינה סמוכה מדלא כתב בהן פלוגתא וזה אינו דהא הרמב"ם מסיק וכתב שם בפ"ד דחובל ורבי' כתבו מיד אחר זה כשחבל האב בבני והוא סמוך על שולחנו דפטור אביו גם מצער וריפוי ובושת ושלהרא"ש חייב האב לשלם לבנו הנך שלשה וגם הנזק אף שסמוכין על שולחנו ואינו פטור אלא בשבח ובודאי אין חילוק בין חבל בבנו הגדול בין חבל בבתו הגדולה דלהרמב"ם בשניהן פטור כשסמוכין על שולחנו ובהדיא איתא בגמ' דבניו ובנותיו שוין בזה וכ"כ המ"מ ואף שהמ"מ כתב בהדיא שם פ"ד דחובל בפירוש להרמב"ם דמ"ש דבחובל בבתו חייב בצער ריפוי ובושת היינו דוקא כשאינה סמוכה על שולחנו רבינו ע"כ לא ס"ל הכי מדלא כתב פלוגתא בינייהו בצער ריפוי ובושת בסמוכין על שולחנו והוא חבל בהן כמ"ש בשבת וכנ"ל גם ק' לפי' דהמ"מ דאי הרמב"ם איירי באינן סמוכין על שולחנו למה כתב הרמב"ם דהשבת הוא של האב כיון דמעשה ידיה שלו הא אין מעשה ידיה שלו אלא כשסמוכה על שולחנו והמ"מ דחק ליישב זה וכתב דאף שאינה סמוכה על שולחנו כל ימות השנה מ"מ בשעה שחבל בה קודם שנתרפא מהמכה מסתמא סמוכים על שולחנו ואז מעשה ידיה שלו והוא דוחק גדול לכן נלע"ד דמכח הקושיא ראה רבי' שדברי הרמב"ם נראין כסותרים זא"ז דמתחלה כתב שם בפ"ד דחובל דין י"ד דהחובל בבתו משלם לה צער ריפוי ובושת וס"ל דמוכח דאיירי שם אפי' אוכלים של שולחנו מדכתב שם לפני זה דשבת הוא של אביה כמו מעשה ידיה שהוא של אב וידוע שאין מעשה ידיה של אביה אלא כשהיא סמוכה על שולחנו וכנ"ל ואח"כ בדין י"ט כתב דהחובל בבניו בין גדולים בין קטנים והן סמוכין על שולחנו דפטור האב מתשלומין כל ה' דברים וכדי ליישב דבריו ס"ל דהרמב"ם מחלק דודאי בבתו הגדולה דאז מעשה ידיה וכסף מכירתה אינם של אביה היא שוה לבן בכל ענייניה ומזה איירי הברייתא דהחובל דמשוה בן ובת אבל כשהן קטנים אז יש חילוק ביניהן דבת דיש לאביה ממנה הנאת מעשה ידיה וכסף מכירתה בזה אמרו דלא קפיד אביה ג"כ עמה להניח בידה שבת וכ"ש ריפוי וצער ובושת אם חבלו בה אחרים וגם כשחבל בה הוא אף שאינו משלם לה שבת מ"מ משלם ריפוי וצער ובושת כיון שציערה וביישה ואי משום דסמוכה על שולחן אביה אין זה יתור כיון דנותנת לו מעשה ידיה משא"כ בבנו הן גדול הן קטן כיון שאין לאביו הנאה מהן במעשה ידיו וכסף מכירתו דדוקא בבתו הקטנה כתיב את בתי נתתי לאיש הזה ולא בבתו הגדולה ולא בבניו הן גדולים הן קטנים וכיון דאין לו הנאה מהן והוא עושה להן יתור לפרנסן על שולחנו מש"ה גם חז"ל פטרוהו להאב מבתו מתשלומי צער ריפוי ובושת אם חבל בה הוא שא"צ לשלם לה מכיסו משא"כ בשחבלו בה אחרים דגם הרמב"ם מודה דישאר בידה אף שסמוכה על שולחנו ודוק דבזה מיושב הכל: וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפי' כו' חבלו בה אחרים כו' ז"ל הרא"ש שם בפ' החובל ומודה רב בשבת דהוא לאב אם היא סמוכה על שולחנו דשבת הוה במקום מעשה ידיה והם של אביה מיהו לקמן בברייתא אמרינן דאם חבל בה אחר אפי' סמוכה על שולחן אביה הוה שבת דידה דבמידי דאתי לה מעלמא לא קפיד וכן הלכה ואם אינה סמוכה שולחנו הוה שבת [דידה] דקבעיא למתזן מיניה ואם יש בהשבת מותר על מזונותי' הוה של האב עכ"ל וצ"ע בסוף דבריו שכתב ואם אינה סמוכה על שולחנו הוה שלה דהא לפני זה פסק להלכה דאפי' בסמוכה על שולחנו הוה דידה ודוחק לומר דכ"כ אליבא דגמ' שכתב ראשונה דסמוכה על שולחנו הוה של אביה דא"כ הול"ל הא דהברייתא משמע דאפילו סמוכה על שולחנו הוה שלה בסוף וגם דוחק לומר דאף דבאינה סמוכה הוא פשיטא שלה מ"מ כתבו משום סיפא ללמדנו דהמותר הוא של האב דאכתי קשה ל"ל הנתינת טעם דכתב דבעיא למתן מיניה דהא בלה"נ הוא שלה כמ"ש לפני זה דאפי' בסמוכה על שילחנו הוא שלה לכן נראה דמ"ש ואם אינה סמוכה על שולחנו כו' איירי אפי' באב שחבל בבתו דכה"ג בסמוכה על שולחנו הוא של האב דהא לא אתי מעלמא אבל באינה סמוכה על שלחנו צריך האב ליתן השבת מכיסו לבתו כדי למתזן מיניה ומסיק ע"ז דבאם יש מותר נשאר לאב בידו דאין צריך ליתן מכיסו לבתו אבל ודאי דאם חבלי בה אחרים גם המותר הוא שלה אפי' סמוכה על שולחנו וכמ"ש והשתא מש"ר ז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' עד ואם חבל בה הוא פטור ואם אינה סמוכה על שולחנו אפילו חבל בה חייב דקשה הלא הרא"ש לא דיבר מחבל בה הוא והב"י כתב ובחבל בה הוא וסמוכה על שולחנו נלמד ממ"ש דאינו קפיד במידי דאתי מעלמא דמשמע הא אם חבל הוא דלא אתי מעלמא קפיד ומש"ר אחר זה דבאינה סמוכה אפילו חבל בה הוא חייב נלמד ממ"ש הרא"ש דבעי למתזן (איניה) מיניה כו' שייך אפי' בחבל בה הוא עכ"ל ב"י והוא דוחק דלא הוה ליה לרבינו לכתוב וא"א הרא"ש ז"ל כתב אלא הול"ל דמדבריו נלמד כו' ועוד דאינו מוכרע די"ל חבל בה הוא אפילו לפי הטעם דכתב דבעינן למתזן מיניה דילמא אינו מחוייב ליתן מכיסו דבר ולפי מה שכתבתי א"ש וגם א"ש דל"ת למה לא כ"ר סיום דברי הרא"ש דאם יש מותר דהוא של האב די"ל דמ"ש בתחלה דהרא"ש כתב דאם חבל בה האב פטור הוא מ"ש דאם יש מותר דהוא של האב בחבל בה הוא באינה סמוכה דמינה נלמד (מינה) דבאינה סמוכה אם יש מותר דהוא של האב דחדא באידך תליא ומש"ר דבאינה סמוכה חייב האב הוא מה שכתב הרא"ש בפירוש ואם אינה סמוכה וכמ"ש ודוק היטב ותמצא כדברי:

יא

ופסק הרמב"ם כרבה וא"א ז"ל פסק כרב חסדא כ"כ שם בהחובל וצ"ע דבא"ע סימן פ"ו לענין אם קיבל פקדון מקטן איתא נמי בגמ' דיעשה בה סגולה ופליג בה רבה ורב הונא חד אמר דקל וחד אמר ס"ס ופסק שם רבי' דקל וי"ל דשאני הכא דהמעות הן ודאי של קטן אלא שאין נותנין אותו בידו מפני שופסידו וס"ל שטובתו היא שיקנה בהן ס"ת וילמוד מתוכו ואף אם יקלקלו לא איכפת לן בהך כיון שהוא שלו והוא טובתו משא"כ התם דיש לחוש שיתברר של מי היה הממון לכך יקנה בהן דקל דלא כליא קרנא אלא שצ"ע מ"ט דהרמב"ם דפסק כאן כרבה דיקנא בהן דקל ובפ"ו דפקדון פסק ויקנה בהן ס"ת או דקל ויאכל פירותיו ואפשר דה"ט דהכא שעדיין לא בא הממון ליד הקטן ס"ל דאין קונין בעד הדמים ס"ת ונותני' לו לפי שיכלה קרנא ואין לב"ד לגרום שתצא תקלה מתחת ידם אבל בפקדון דכבר היה מוחזק הממון ביד הקטן ומידו הפקידו לזה המפקיד אלא שמחשש השבת אבידה נגעו בה דילמא יבואו הבעלים ויכירו שלהם וס"ל דאין לחוש כולי האי וקונין בעד הדמים אפי' ס"ת ללמוד מתוכו ולא חיישי' לשיכלה הקרן אך ק"ק למה סתם רבינו שם בא"ע וכתב שקונין בהו דיקלא הא הרא"ש בפ' חזקת הביא דברי רבה ורב חסדא ולא הרריע ונוכל לומר דס"ל גם שם בפקדון דיקנה לו ס"ת כרב חסדא או ס"ל כדברי הרמב"ם דיקנה לו איזה שירצה משניהן וצ"ע:

יג

ואם יש לאשה נ"מ או נצ"ב כו' שם בגמ' ובאשר"י ע"ש ונראה דהאי צ"ב מיירי בשכתב לה השדה או המטלטלי' שהכניסה לה כל א' בעינה ויחדה לה אבל כשהכניסה לו והעריכה לו במעות ונתן לה שט"ח עליו אין יכול לכופה למכרה דומיא דכתיבה משום דכולן לגבי בעלה ודאי מחלה ליה וכ"כ רבינו בהדיא בא"ע סי' קי"ח (בדפוס שלי דף כ"ה ע"ד): ואותה טובת הנאה כו' כתב בעל התרומות שער ל"ו בשם ר' אפרים דאי לא משכח מאן דבעי למזבן מיניה בטובת הנאה וקבעי נחבל למיזבן מיניה בטובת הנאה כייפינן ליה ומזבן נ"מ בחבלות או בהלואתו ואי הוה טובת הנאה טפי מחבלתו או מהלואתו לא מחייבינן ליה למיתב מידי השתא אלא עד שעת דקניא נפשיה עכ"ל וצ"ע א"כ למה יקח הוא הכל בזול כפי ממכר טובת הנאה לא הו"ל ליקח בזול אלא כפי ערך דמי חבלו והמותר לפי ערך ישאר בלי מכירה לשאם יגרשנה או ימות הוא מתחלה ישאר לה וליורשיה ואפשר דה"נ כוונתו דהבע"ת ודוק:

טז

אבל היום אין דנין דיני קנסות ולא מגבינן אותו וכן בושת כו' ז"ל ב"י עיין בטור א"ע סי' כ"ג ויש לתמוה ששם כתב דברי הרמב"ם והראב"ד שבעל שחבל באשתו פורע היפך מדברי ר' חנינא גאון עכ"ל וז"ל הרמב"ם שהביא רבי' שם הבעל שחבל באשתו חייב לשלם מיד כל הנזק וכל הבושת והצער והכל שלה ואין להבעל בהן פירות ואם רצתה ליתן הדמים לאחר נותנת וכזה הוא סברת הגאונים ויש לדחוק ולומר דהרמב"ם דינא דגמרא כתב ובא לאשמועינן דמשלם הכל ואינו נוטל שום חלק בתשלומי' ויש בו נ"מ לדידן ג"כ שהרי מחרימינן ומנדינן ליה עד שיפייס לחבירו ליתן לו שיעור שראוי למיתן ליה וכמש"ר בסימן א' בשם הרי"ף והראב"ד והגאונים וגם בסי' ת"ך גם בא"ע סי' קע"ז וכעין זה תירץ מורי לעיל בא"ע סי' הנ"ל קושי' שהקשה ב"י על ביישו בדברים כו' עיין שם ודוק ומיהו אכתי ק' דהא מסיק ר' חנינא בתשובה זו וכתב ז"ל אפי' במקום שגובין קנס של אשת איש הוא לבעלה כו' ושם בא"ע בסוף הסי' לא כ"כ בחבל בה איהו ע"ש ודוחק לחלק בין קנס דחבלה דהוא חייב מן התורה ליתן להנחבל דכן כתב בא"ע דצריך ליתן לה ואין לבעל הנאה ממנו ובין קנס דתפס בשעתה דאפי' מדינא דגרמי אינו אלא מכח קנס ודוק:

מעבר לתחילת הדף ·

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.