ב"ח/חושן משפט/תכד

ב"ח ‏ חושן משפט תכד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

החובל באביו ואמו וכו'. משנה פרק החובל: ומ"ש אפי' הוא שוגג. כבר נתבאר בסוף סימן הקודם בב"י דקיי"ל בהם כדתני דבי חזקיה שאין חילוק בין שוגג למזיד דכיון דאיכא מיתה היכא דעבד במזיד אף בשוגג פטור מתשלומין ויליף לה מקרא בפרק אלו נערות ופ' ד' מיתות:

ג

החובל בחבירו בשבת. משנה פרק החובל ובפרק אלו נערות מפרש דבפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו היכא דליכא מיתה דמשלם ואינו לוקה מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו למה לי דבר שיש בו נתינה ומאי ניהו ממון וכן פסק הרמב"ם פ"ד דחובל:

ד

החובל בעבד כנעני שלו פטור. משנה פרק החובל: חבלו בו אחרים וכו'. פ"ק דגיטין (דף י"ב) מימרא דר' יוחנן דשבת ורפואתו לרבו והיינו בדעבדו ליה סמא חריפא כדאוקימנא לה התם בגמרא ופרש"י והתוס' והרא"ש דלרבנן דיש לעבדי' בושת הוי נמי בשתו לאדון ואיכא לתמוה דמדכתב רבינו בסתם החובל בעבד כנעני שלו פטור משמע דפטור אף מדמי רפואתו לגמרי ורפואתו היא מן הצדקה ואע"ג דבחבל בו אחר צריך לשלם לרופא הוא שחבל בעבדו פטור שכבר זכה בכל וכתירוץ הראשון של תוס' פ"ק דגיטין והיא מסקנת התוס' בפ' החובל וקשה דפסק דלא כהרא"ש בגיטין שכתב דדין הרב שחבל בעבדו כדין אחר שחבל בעבדו ואינו פטור הרב אלא היכא דעבד ליה סמא חריפא דפטור מן המותר והוא תירוץ שני של תוס' בגיטין ואפשר ליישב דכיון דהרמב"ם כתב ג"כ בסתם החובל בעבד כנעני שלו פטור משמע דס"ל דלגמרי פטור וכמסקנת התוס' דפ' החובל פסק גם רבינו כך בסתם ודלא כהרא"ש:

ו

מי שח"ע וחב"ח וכו'. בפ' השולח (דף מ"א) שנינו דלמשנה ראשונה ח"ע וחב"ח עובד את רבו יום א' ואת עצמו יום א' ולמשנה אחרונה כדי שלא יבטל מפריה ורביה כופין את רבו ועושה אותו ב"ח וכתב שטר על חצי דמיו ובגמרא (דף מ"ב) נגחו שור המועד לח"ע וחב"ח יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו ת"ש המית מי שחציו עבד וחב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו במאי ה"נ לימא יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו ומשני שאני הכא דקא כליא קרנא ואלא ה"ד דלא קא כליא קרנא כגון שהכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור איבעיא להו מועכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא א"ד כיון דמחוסר גט שחרור אדון קרינן ביה ופי' רש"י מעוכב גט שחרור. כגון מקדיש או מפקיר את עבדו דיצאו לחירות ואין לרבו עליהן אלא שצריכין גט שחרור וכן מי שח"ע וחב"ח דתנן כופין את רבו ת"ש המית מי שח"ש וחב"ח נותן חצי קנס לרבה וחצי כופר ליורשים מאי לאו כמשנה אחרונה ואפ"ה שקיל קנס כל זמן שלא נכתב הגט ודחינן לא כמשנה ראשונה ובעיין לא איפשיטא וכתבו התוס' והרא"ש האי נגחו שור יום של רבו לרבו וכו' היינו למשנה ראשונה דלמשנה אחרונה מעשה ידיו שלו דמדמי ליה למעוכב גט שחרור ומיהו נ"מ אף למשנה אחרונה כגון בשל יתומים קטנים בני כפייה נינהו או בח"ש וחב"ח ולא נהגו בה מנהג הפקר דכיון דאינה מצווה בפריה ורביה אין כופין את רבה לשחררה דהתם דינא הוא דנגח שור יום של רבי וכו' ודוקא היכא דלא כליא קרנא וכו' וזהו דעת רבינו בסברא הראשונה והיא דעת הרא"ש והראב"ד בהשגות פרק ב' דחובל וכ"כ ה' המגיד לשם בשם הרמב"ם והרשב"א ועיקר טעמא דס"ל דכיון דכופין את רבו לשחררו א"כ מעשה ידיו לעצמו הוא ואין כאן יום של רבו ותמיה לי דזה אינו מפורש בסוגיא ואיכא למימר דאע"ג דכופין אותו לשחררו משום ביכול פריה ורביה מ"מ כל זמן שעדיין לא שחררו עבדו הוא וחצי מעשה ידיו של רבו הוא כל זמן שהוא עבדו וקרינן ביה יום של רבו לרבו ולא דמי למפקיר ומקדיש דכיון דלאו עבדו הוא כלל מעשה ידיו לעצמו אע"ג דמחוסר גט שחרור אבל ח"ע וחב"ח דעבדו הוא יום של רבו לרבו הוא ולא מדמי ליה ח"ע וחב"ח למעכב גט שחרור כגון מפקיר ומקדיש אלא לענין קנס דשמא כיון דאדון הוא לענין קנס בח"ע וחב"ח ה"ה נמי במקדיש ומפקיר דקרינן ביה שלשים שקלים יתן לאדוניו אבל לענין מעשה ידיו לא מדמי להו להדדי דלאו לכל מילי דמו תדע דהרי בח"ע וחב"ח אע"ג דכופין אותו לשחרו כותב שטר על חצי דמיו ובמקדיש או מפקיר אין כותב לו שטר על דמיו אלמא דלא מדמי להו תלמודא להדדי אלא לענין בעיא דקנס מי נימא כיון דבח"ע וחב"ח כופין את רבו לשחררו לאו אדון קרינן ביה א"ד כיון דמחוסר גט שחרור אדון קרינן ביה ונראה שזו היא דעת הרמב"ם שכתב בדין חבלה בח"ע וחב"ח דיום של רבו לרבו דהשתא הך דנגחו שור יום של רבו לרבו היינו אף למשנה אחרונה כפשט הסוגיא ותו דאיתא התם בדף מ' ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחרריה לפלגי' אמר אידך השתא שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מינאי אזל אקנייה לבנו קטן שאין ראוי לכופו בב"ד ואי כדעת התוס' והרא"ש דלמשנה אחרונה מעשה ידיו שלו מה הרויח דאקנייה לבנו קטן והא מכי שחרריה חבריה לפלגיה מיד זכה העבד בעצמו והו"ל מעוכב גט שחרור ואין יכול להקנות לבנו אלא מה שיש לעצמו בו אבל טפי לא אלא ודאי בח"ע וחב"ח אע"ג דכופין אותו לשחררו כל זמן שלא שחררו חצי מעשה ידיו לרבו הוא ויום של רבו לרבו והתוס' כתבו לדחות ראיה זו וז"ל ושמא הקנה לבנו קודם ששחררו חבירו לפי שהיה יודע שחבירו היה רוצה לשחרר חלקו עכ"ל וזה ודאי דוחק להוציא לשון קם חד מינייהו ושחרריה לפלגיה מפשוטו ולפרשו שהיה רוצה לשחררו ועדיין לא שחררו ותו דלמה קאמר עליה גמולו ישיב לו בראשו דמה עשה שהקנהו לבנו קטן כל זמן שלא נשתחרר אלא ודאי כדברי הרמב"ם עיקר ולהכי כתב הרמב"ם הך עובדא דאקנייה לבנו קטן בספ"ז דהלכות עבדים כלישנא דתלמודא דלא כמ"ש רבינו בי"ד בה' עבדים הך עובדא ע"פ דברי התוס' גם כתב לשם דחציה עבד וחציה בן חורין בעוד שלא כתב לו שטר שחרור מעשה ידיו לעצמו על פי דברי התוס' והרא"ש ולפעד"נ דדברי הרמב"ם עיקר:

ז

עבד שיצא לחירות וכו'. בפ' השולח בעיא דלא איפשיטא והילכך המוציא מע"ה: ומ"ש והראב"ד ז"ל הגיה עליו וכו'. כלומר אין זה השגה דשמא גם הרמב"ם מודה בזה אלא שלא כתבו בפירוש כיון דתלמודא לא מיירי בהכי ועי' לעיל בסימן ש"צ סוף סעיף א' מ"ש בענין הדומה לכאן בס"ד:

ח

החובל בעבד עברי וכ'. בפ' החובל (פ"ו) פלוני בה אביי ורבא והלכה כרבא דשבת גדולה ושבת קטנה הכל ינתן לעבד וילקח בהם קרקע והרב אוכל פירות כך הוא גי' הספרים וגירסת רב אלפס והרמב"ם אבל התוס' והרא"ש הסכימו לגירסת ר"ח דגורס בדרבא דהכל ינתן לרב פירוש שבת קטנה הכל להרב ושבת גדולה ילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות וכו':

י

החובל בבתו הקטנה וכו'. בפ' החובל (דף פ"ז) בעא עיניה ר"א מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי מי נימא כיון דשבח נעורים לאב מדכתיב בנעוריה בית אביה חבלה נמי דאבוה הוי מ"ט דהא אפחתה מכספה א"ד שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין אבל חבלה דאי בעי מחבל בה לא מצי חביל לא קנייה ליה רחמנא כך פי' רש"י ונראה דאע"ג דהמסקנא בריש קדושין ופ' אלו נערות דקרא בנעוריה בית אביה בהפרת נדרים כתיב מ"מ ר"א היא גופא קמיבעיא ליה מרב מי נימא דמבנעוריה נפקא לן דכל שבח נעוריה לאביה כדקס"ד התם מעיקרא דמבנעוריה נפקא לן דכל שבח נעוריה לאביה ואפילו חבלה דאבוה היא דהכי מסתברא כיון דאפחתה מכספה א"ד דלא נפקא לן כסף קידושיה אלא מאת בתי נתתי דאי בעי מסר לה למנוול וכו' אבל לא ומהדר ליה רב המסקנא דלא נפקא לן מבנעוריה וכו' והילכך חבלה לא הוי דאב ורבי יוחנן פליג דחבלה הויא דאב ואפילו פצעה בפניה היכא דאפחתה מכספה הויא נמי דאב ופסקו הפוסקים כרבי יוחנן ומודה דצערה ובושת שלה היא וכן מותר הרפואה מסמא חריפא דמצטערא בו דידה היא: ומ"ש ובשבת כתב הרמב"ם וכו'. אע"ג דהרמב"ם לא כתב כך בפירוש פי' ב"י מדכתב וכן שבתה של אב שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה של אביה הוא אלמא דמיירי בסמוכה על שלחנו דאל"כ אין מעשה ידיה שלו: ומ"ש בשם הרא"ש. הכי מוכחא הסוגיא דבמידי דאתא לה מעלמא לא קפיד האב אע"פ דסמוכה על שלחנו וממילא נשמע דאם חבל בה הוא פטור דהא ודאי קפיד:

יא

החובל בבנו גדול וכו'. ברייתא ואוקימתא דגמ' שם: ומ"ש ואם הם סמוכים על שלחנו כתב הרמב"ם חבל בהם הוא פטור וכו'. דאלמא דפטור מכל ה' דברים הכי משמע ודאי פשטא דברייתא אבל הרא"ש נמשך אחר דברי התוספות לשם בד"ה וקתני ולא עוד וז"ל ועוד נוכל לפרש דהא דקתני בבניו ובנותיו פטור היינו דוקא בשבת וסברא הוא דלית לן למפטריה משום דסמוכים על שלחנו אלא משבת ולא משאר דברים וכו' עכ"ל:

יב

החובל בחש"ו וכו' שם במשנה:

יג

ומ"ש לפיכך שמין וכו'. שם באשיר"י: ואם יש לאשה נכסי מלוג וכו'. הכל מבואר שם בסוגיא:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.