בית יוסף/חושן משפט/תכד
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
החובל באביו ואמו ומת הוציא מהם דם חייב בה' דברים הוציא מהם דם חייב מיתה לפיכך פטור מתשלומין משנה בפ' החובל (פז.):ומ"ש ואפי' הוא שוגג היינו מדאיתא בס"פ המניח (לה.) ובכמה מקומות תנא דבי חזקיה מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד לחייבו ממון אלא לפטרו ממון:
ומ"ש לפיכך לא יזיק הבן לאביו ולא יוציא קוץ מבשרו ולא יפתח לו מורסא שמא יבוא להוציא ממנו דם בר"פ הנחנקין (פד:) ונתבאר באורך בטור י"ד סימן רמ"א:
החובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין משנה בפרק החובל (פז.) והטעם פשוט מפני שהוא מתחייב בנפשו:ומ"ש אפילו הוא שוגג כבר כתבתי בסמוך דהיינו כתנא דבי חזקיה:ומ"ש אבל החובל בחבירו ביה"כ אפי' במזיד חייב לשלם לו וכו' בפרק החובל (שם) תנן החובל ביה"כ חייב בכולן כלומר בכל ה' דברים. ובפרק אלו נערות (לב:) אקשינן אהא דאמרינן וסבר ר' יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם והרי חובל בחבירו דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי ואפילו אתרו ביה ומשני בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין היכן ריבתה תורה מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו למה לי דבר שיש בו נתינה ואמאי ניהו ממון וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות חובל:
(ה) החובל בעבד כנעני שלו פטור משנה בפרק החובל (שם): חבלו בו אחרים נזק וצער ושבת ובושת לאדון וכו' אמדוהו להתרפאות לג' ימים ונעשה לו סם חריף ונתרפא לב' ימים אותו היתרון הוא לאדון וכו' בסוף פ"ק דגיטין (דף יב:) אמר ר' יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבתו ורפואתו לרבו ואותו העבד נזון מן הצדקה אמר מר נותן שבתו ורפואתו לרבו שבתו פשיטא רפואתו איצטריכא ליה רפואתו דידיה היא דבעי אתסויי ביה לא צריכא דאמדוהו לה' יומי ועבדו ליה סמא חריפא ואתסי בתלתא יומי מהו דתימא צערא דידיה הוא קמ"ל וכתב רש"י והתוס' והרא"ש ז"ל דה"ה לנזק וצער ובושת דהוו דרבו ושבתו ורפואתו נקט לרבותא כן מפורש בירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק החובל וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות חובל:
מי שחציו עבד וחציו בין חורין אם בעליו בני כפייה וכו' חבלתו לעצמו ואם בעליו אינן בני כפייה וכו' חבלו בו חבלה שסופה לחזור וכו' בפרק השולח (מא.) תנן מי שחציו עבד וחציו בין חורין עובד את רבו יום א' ואת עצמו יום אחד דברי ב"ה בש"א תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם וכו' אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש וגמרא נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו אמאי ה"נ לימא יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו שאני הכא דקא כליא קרנא ואלא ה"ד דלא כליא קרנא כגון שהכהו אדם על ידו וצמתה וסופה לחזור וכתב הרא"ש וז"ל נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו והיינו למשנה ראשונה דאי למשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו דמדמי ליה בסמוך למעוכב גט שחרור ונ"מ למשנה אחרונה כגון של יתומים קטנים דלאו בני כפייה נינהו או שחציה שפחה וחציה בת חורין ולא נהגו בה מנהג הפקר ודוקא היכא דלא מכליא קרנא כגון שהכהו אדם על ידו וצמתה וסופה לחזור אבל אי מכליא קרנא חולקין עכ"ל:ומ"ש והרמב"ם לא חילק וכו' בפ"ד מהלכות חובל וכתב ה"ה מ"ש הר"א בהשגות דלמשנה אחרונה אין כאן חלוקת ימים וגם הרמב"ן אמר כן גם הרשב"א כתב כן ורבינו תפס לשון הגמרא עכ"ל:
עבד שיצא לחירות ועדיין לא כתב לו רבו גט שחרור וחבלו בו אחרים כתב הרמב"ם אינו יכול להוציא מהם לעצמו וכו' ולא האדון יכול להוציא מהם וכו' בפ"ד מהל' חובל והדין בפרק השולח (מב:) בעיא דלא איפשיטא מעוכב גט שחרור אם יש לו קנס או אין לו קנס ומשמע התם בסוגיא דאי אין לו קנס ה"ה דאין לו דמי נזקו ומה שאמר שהראב"ד הגיה עליו וכתב שי"א שכותבין הרשאה זה לזה וגובין אותו אין זו השגה דיש לומר דבכה"ג מודה הרמב"ם ולא הוצרך לכתבו משום דדבר פשוט הוא:
החובל בע"ע חייב בכולן כלומר כל ה' דברים חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו משנה בפרק החובל (פז.): חבלו בו אחרים כתב הרמב"ם ילקח בהם קרקע וכו' בפ"ד מהל' חובל והוא מפורש בפ' החובל (פו.) דגרסינן התם איתמר הקוטע יד ע"ע של חבירו אמר אביי נותן לו שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב רבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות וידוע דהלכה כרבא והרא"ש כתב ורבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהם קרקע וכו' ה"ג רב אלפס וקשה שבח קטנה למה לא תהיה הכל לרב ושבת גדולה ילקח בו קרקע והרב אוכל פירות כנגד מה שהפסיד בקטיעת ידו מה שיש בין שאר מלאכו' לשמירת קישואין וכי נפיק לחירות נפיק ארעא בהדיא והרי הוא יוצא בדמי ידו משלם עכ"ל וכיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת כוותייהו נקטינן וכתב ה"ה על דברי הרמב"ם רבא אמר הכל ינתן לעבד וכו' פירש רבינו הכל אפי' צער ובושת אבל ריפוי פשיטא שהעבד מתרפא בו אע"פ שסתם הוא ויש מי שפירש הכל אשבת קטנה דהיינו כשומר קישואין ובשבת גדולה דהיינו דמי היד אהנהו בלחוד קאי רבא אבל בצער ובושת לא ודעבד נינהו לגמרי עכ"ל:
חבלו בו בדבר שאין בו הפסד לרבו וכו' לעבד ואין לרבו בה כלום פשוט בגמרא פ' החובל שם:
החובל בבתו קטנה או שחבלו פה אחרים וכו' בפרק החובל (פז. בעי רבי אלעזר מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי א"ל לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד ורבי יוחנן אפי' פצעה פצעה ס"ד צערא דידיה הוא אפי' ר"א לא קא מיבעיא ליה אלא חבלה דאפחתה מכספא אבל פצעה דלא אפחתה מכספא לא קא מיבעיא ליה אמר רבי יוסי בר חנינא שפצעה בפניה דאפחתה מכספא וכתב הרי"ף והלכתא כרבי יוחנן הילכך נזקה דאפחתא מכספא דאביה הוי ושבת אפי' רב מודה דכיון דמעשה ידיה דאביה הוא שבתה נמי דאביה הוא אבל צער דלא אפחתא מכספא ד"ה דידיה הוא וה"ה לבשתה וז"ל הרא"ש ומודה רב בשבת דהוי לאב אם היא סמוכה על שולחנו דשבת הוי במקום מעשה ידיה והם של אב ומיהו לקמן בברייתא אמרי' דאם חבל בה אחר אפי' סמוכה על שולחן אביה הוי שבת דידה דבמידי דאתי לה מעלמא לא קפיד וכן הלכה וגם אינה סמוכה על שולחנו הוי שבת דידה דקא בעי למתזן מיניה ואם יש בשבת מותר על מזונותיה הוי של אב ורבי יוחנן אמר אם פצעה בפניה דאפחתה מכספה בין לענין מעשה ידיה בין לענין קדושין מה שהפחית מכספה דהיינו נזק הוי של אב אבל צערה ובשתה מודה רבי יוחנן דהוי דידה וכן ריפוי כגון סמא חריפא והלכתא כר"י עכ"ל וז"ל הרמב"ם בפרק ד' מהלכות חובל החובל בבת קטנה של אחרים אם נזק הפוחת אותה מכספה הרי הוא של אב וכן שבתה של אב שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה של אביה הוא אבל צער ובושת הרי הוא שלה וכן נזק שאינו פוחתה מכספה הרי הוא שלה וכן החובל בבתו משלם צער וריפוי ובושת עכ"ל ומשמע לרבינו דלא אמר הרמב"ם ששבתה של אב אלא דוקא בסמוכה על שולחנו מדמסיים בה שהרי מעשה ידיה של אביה והיינו ודאי בסמוכה על שולחנו דאל"כ אין מעשה ידיה שלו:ומ"ש בשם הרא"ש שאפילו היא סמוכה על שולחנו אם חבלו בה אחרים הוא לעצמו ואם חבל בה הוא פטור אע"ג דהרא"ש לא איירי בחובל בבתו כיון דיהיב טעמא דשבת דידה הוי משום דבמידי דאתו מעלמא לא קפיד ממילא משמע דכי חבל בה איהו פטור דהא ליתיה לההוא טעמא:ומ"ש ואם אינה סמוכה על שולחן אביה אפילו חבל בה הוא חייב ליתן לה אע"ג דלא איירי הרא"ש בחובל בבתו כלל מדקא יהיב טעמא לאינה סמוכה על שולחנו דהוי שבת דידיה משום דקא בעי למתזן מינה ממילא משמע דה"ה לחבל בה איהו כיון דשייך ביה האי טעמא וכתב ה"ה בפרק הנזכר גבי האשה שחבלה בבעלה מזה יראה דבתו כשהיא סמוכה על שולחנו אם חבל בה פטור דמה לי בת מה לי בן ובפירוש שנינו בבניו ובנותיו שלו פטור ואוקימנא לה בסמוכים ולפ"ז מ"ש הרב למעלה החובל בבתו משלם לה בשאינה סמוכה על שולחנו ואפילו הכי נזק דאב דאי בעי מזבן לה וא"ת א"כ ליחייב בשבת דהא ודאי מעשה ידיה שלה כיון דאינו מעלה לה מזונות כדאיתא בהדיא בגמרא איכא למימר שהוא זנה כל ימי חליה ומה שהיה יתר השבח על מזונותיה הוא שנשאר לאב והכי פריש לה בגמ' זה נ"ל שהוא עולה מן הסוגיא עכ"ל:
החובל בבנו גדול שאינו סמוך על שולחנו או שחבלו בו אחרים יתנו לו מיד ואם הוא קטן יעשה לו סגולה וכו' בפרק התובל (פז:) תניא החובל בבנו גדול יתן לו מיד בבנו קטן יעשו לו סגולה ורמינהו החובל בבניו ובנותיו של אחרים גדולים יתן להם מיד קטנים יעשה להם סגולה בבניו ובבנותיו שלו פטור ל"ק כאן בסמוכים על שולחנו כאן בשאין סמוכים על שולחנו מאי סגולה רב חסדא אמר ס"ת רבה אמר דיקלא דאכיל מיניה תמרי:ומ"ש רבינו ופסק הרמב"ם כרבה בפרק ד' מהלכות חובל אבל הרא"ש פסק כרב חסדא ונראה דלטעמיה אזיל שכתב דהלכתא כוותיה לגבי רבה דגדול ממנו היה: ומה שאמר ואם הם סמוכים על שולחנו כתב הרמב"ם חבל בהם הוא פטור בין קטנים בין גדולים חבלו בהם אחרים גדולים יתנו להם מיד קטנים יקחו לו בו קרקע והאב אוכל פירותיו עד שיגדל בפ"ד מהל' חובל אלא שבמקום מ"ש בספרי רבינו והאב אוכל פירותיו כתוב בספרי הרמב"ם שלנו והן אוכלין פירות עד שיגדלו והנוסחא שבספרי רבינו יותר נכונה:ומ"ש בשם הרא"ש ז"ל בפרק החובל והחובל בבנו גדול יתן לו מיד ואפי' השבת בבנו קטן יעשה לו סגולה ובאינם סמוכים על שולחנו ואם הן סמוכים על שולחנו פטור משבת אבל נזק צער ריפוי ובושת בין סמוכים בין אינם סמוכים חייב:
החובל בחש"ו חייב והם שחבלו באחרים פטורים משנה שם:ומ"ש אפילו נשתפה השוטה ונתפקח החרש והגדיל הקטן אין חייבין הכי משמע במתניתין מדקתני גבי עבד ואשה נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבים לשלם ולא קתני הכי גבי הני וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ד מה"ח ונתן טעם לפי שבשעה שחבלו לא היו בני דעת:
החובל באשה ועבד חייב והם שחבלו באחרים פטורים מפני שאין להם ממה לשלם נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם משנה בפ' החובל (פז.): ומה שאמר לפיכך שמין ב"ד כל ה' דברים וכותבים ונותנין ליד הנחבל ולכשיהיה להם נכסים משלמין כ"כ שם הרא"ש ופשוט הוא:ומ"ש ואם יש לאשה נכסי מלוג או נכסי צ"ב כופין אותה למכור בטובת הנאה נ"מ מפורש שם בגמרא ומשמע דה"ה לנצ"ב וכ"כ שם הרא"ש בהדיא וכתב בסה"ת שער ל"ו בשם רבינו אפרים ואי לא משכח מאן דזבין מינה בטובת הנאה וקא בעי נחבל למיזבן מינה בטובת הנאה כייפינן לה לזבוני ליה נכסי מלוג בחבליה או בהלואתו ואי הויא טובת הנאה טפי מחבליה לא מחייבינן ליה למיתב מידי השתא אלא עד שעתא דקניא נפשיה עכ"ל: ומה שאמר אבל אינה חייבת למכור כתובתה לשלם הנחבל שם בגמרא ויהבי טעמא משום דאמר שמואל המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחינן:ומ"ש ואם חבלה בבעל אם יש בחבלה כדי הכתובה תמכרנה לבעלה וכו' ולא חייש כיון שאין לה כתובה תהא קלה בעיניו לגרשה ולהוציאה וכו' עד ואם אינה יתירה על כתובה דאורייתא לא תמכור כלל הכל מבואר שם בסוגיא: ובספר א"ה פירשתי בחבלו בה אחרים למי יתנו ה' דברים ושם נתבאר בסימן פ"ג:
תשובה לגאון ששאלת אשה שחבלה בבעלה והוא שחבל בה וכן אחרים שחבלו בה כיצד משלמין וכו':
(טז) תשובה לר"ח גאון האיש שרב עם אשתו ואחז בשערה וכו' עיין בטור א"ה סימן פ"ג ויש לתמוה ששם כתב דברי הרמב"ם והראב"ד שבעל שחבל באשתו פורע היפך מדברי ר"ח גאון:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |