דרישה/חושן משפט/ריח

דרישה ‏ חושן משפט ריח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ופי' רשב"ם דוקא כשהם רחבים ד' טפחים כו' עיין בב"י שהביא על דברי רשב"ם הללו דברי המ"מ דכתב בר"פ כ"ח דמכירה ז"ל והרשב"א כתב ובירושלמי בעו לה היה שם נקע עמוק י' ואין בו ד' ומתוך מה שאמרו שם משמע שהוא נמדד ומ"מ משמע התם בהדיא מתוך בעי' זו שאם יש ברחבן ד' על ד' אין נמדדין כדברי ר"ש עכ"ל המ"מ וסוף דבריו. אינם מובנים לי דמשמע מינייהו דביש ברחבן ד' על ד' אע"פ שאין בהן י' קאמר רשב"ם דאין נמדדין והא ודאי ליתא דתרוייהו בעי רשב"ם שיהו גבוהים או נמוכים י' ושיהא בהן ד' על ד' עכ"ל ב"י. ודברי הב"י אינם מובנים לי דמה ראה בדברי המ"מ או בר"ש דברחב ד' אע"פ שאינו גבוה י' אינו נמדד עמה הא אדרבא נראה מדברי המ"מ שמ"ש שאם יש ברחבן ד' כו' קאי אמ"ש לפני זה אעמוק י' ועיין מ"ש מ"ו ר"ס (כתו') [בד"מ בס"ג] שנראה מדבריו שגם הוא ז"ל פי' לדברי ר"ש כהבנה דב"י ועמ"ש שם עליו:

ג

ומסתברא כפי' רשב"ם לשון ב"י נראה שטעמו מדאמרינן ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ואי לאו דאתא לאיפלוגי הכי הו"ל למימר א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן עכ"ל. ועיין בהרי"ף שכ"כ אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כו' דס"ל דל"פ ומשה"נ הביא לדברי שניהם לפסוק הלכתא וכ"כ המ"מ שהרי"ף ס"ל כהראב"ד ויש לתמוה על רבינו שברא"ש הביא הגירסא וא"ר חייא א"ר יוחנן והוא כו' וזה משמע ודאי דפירושי קמפרש ושוב עיינתי בהרא"ש של קלף ואיתא התם רב חייא בר אבא א"ר יוחנן כו' וזהו כדברי רבינו. גם י"ל דטעם דרבינו הוא דאי ר' יוחנן לאסופי בא לא הול"ל אלא וברובה של שדה ומדהאריך לומר והוא שמובלעין כו' משמע דהוא שיעור אחרינא אתא לאשמועינן וק"ל: דהיינו ט' רבעי קבין כו'. כבר כתבתי בפרישה לשון הרמב"ם וטעם גירסתו דבעינן רובא דמנכר ונראה להביא ראייה לזה מדאמר רבי יוחנן סתמא והוא שיהא בכל בית סאה רובע א' ברובו של כור ולא חילק בין אם אותו רובע עומד במקום א' בבית סאה ובין אם צריך שיהא מפוזר בכל הבית סאה אלא בודאי חז"ל אזלי בתר שם הפיזור שיהא ברוב בית כור ואם היו מעורב ט' בח' עדיין היה עליו שם פיזור ברוב בית כור כל זמן שאין רוב הרבעין מפוזרין במיעוט דרוב בית כור דאז נעקר שם פיזור ברובא ברוב בית כור וק"ל:

ו

אבל אם עומד בתוך השדה כו' עד אמר בית כור מדה בחבל כו' הן חסיר הן יתיר כו' ז"ל המשנה שם דף ק"ג ע"ב בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פיחת כ"ש ינכה לו. הותיר כ"ש יחזור. אם אמר הן חסר הן יתיר. אפי' פיחת רובע לסאה. או הותיר רובע לסאה הגיעו יותר מכאן יעשה חשבון עכ"ל המשנה לפי מסקנת הגמרא ובגמרא אבעי' להו בית רובע סתמא מאי (פי' ר"ש דאמר בית כור עפר אני מוכר לך ולא אמר מדה בחבל ולא הן חסיר והן יתיר מהו) ומסקינן שם דמסתמא כהן חסיר הן יתיר דמי ועל מסקנא זו קאי מ"ש רבינו אבל אם עומד בשדה כי התוס' והרא"ש כתבו שם ז"ל תימא דרב יצחק קאמר לעיל טרשין שאמרו בית ד' קבין אבל יותר אין נמדדין עמה ואמאי הא מתניתין בית כור עפר סתמא קתני ובית כור עפר סתמא כהן חסר הן יתיר דמי ואפי' לא הוה טרשין שם כל עיקר אלא היתה הקרקע חסרה היינו אומרים הגיעו כ"ש השתא ותירץ ר' שמשון דהכא מיירי בעומד בתוך השדה ורואה אותו הלכך מסתבר לומר דעד רובע הוה מחילה. אבל באינו רואה אותו פשיטא דלא הוה מחילה וסברא הוא דהתם אפי' ע"י ניכוי לא היה מקבל לוקח דא"ל אדעתא דהכי לא זבני ובהכי איירי רישא דמתניתין ולהכי א"ר יצחק טרשין שאמרו בית ד' קבין אבל טפי לא. דאי הוה חזינן להו כאילו אינן כלל אפי' לא היה חסר אלא קב חייב להשלים שלא קנה אלא בית כור שלם ע"כ. ובזה דברי רבינו מבוארים אלא שמ"ש לפני זה אפי' לא היה חסר כו' חייב להשלים היא לכאורה ל' שאינו מדוקדק שכל חסר משמע שאין להמוכר עוד קרקע בצידו וכן פי' ר"ש במשנה על מ"ש פיחת כל שהוא ע"ש וא"כ משמע דס"ל דמשלים לו משדה אחר וז"א דהא רבינו עצמו שכתב בסמוך דאם ירצה המוכר להשלים לו משדה אחרת הרשות ביד לוקח לומר איני חפץ בזה כו'. ובכאן דדקדק לומר בית כור עפר אפי' אם רוצה לנכות בדמיו הרשות ביד הלוקח לבטל המקח וצ"ל דרבינו נמשך אחר לשון התוס' והרא"ש והם נקטו מלת להשלים בשביל טרשין שאיירי בהו התם ושם מיירי דיש להמוכר עוד מאותו קרקע בצידו המקח וה"ק ולהכי אמר ר"י טרשין שאמרו בית ד' קבין דאילו טפי היה הדין כחסר ואין עולין לו במדידה אלא חייב להשלים לו מקרקע במישור א"נ ה"ק צריכין להשלים ואם לא יתרצה הלוקח ליקח דמים או במקום אחר בטל המקח דגם צריכין אנו לומר דמ"ש אפי' לא היה חסר אלא קב נמי איידי השמועה דאיירי ביה נקטו קב ובל' ל"מ קאמר ל"מ דזה קבין ומחצה לא הוה מחילה אלא אפי קב א' ואה"נ דה"ה אפי' פחות מקב נמי צריך להשלים לו דלא מצינו שחילק בשום מקום בין פיחת קב לפחות מיניה אלא אדרבה שנינו אפי' פיחת כ"ש ינכה לו. ודוחק לחלק ולומר דדוקא באמר מדה בחבל כ"כ. ור"י מאגש לא משמע ליה דמיירי בעומד בתוכו לכן אוקמא הוא במסיים הבית כור ואמר בית כור עפר זה ומה שאמרו בגמרא בית כור סתמא כהן חסר הן יתיר קראו סתמא מפני שלא אמר מדה בחבל או הן חסר הן יתיר אבל זה ודאי אמר. ולהרא"ש והתוספות משמע לשון סתמא כפשוטו שלא אמר כלום ולכן נראה להו יותר לפרשו בעומד בתוכו ועמ"ש לקמן סעיף י"א בדרישה עוד מזה:

ח

אם פיחת או הותיר ז' קבין ומחצה דהיינו כו' לשון המשנה אפי' פיחת רובע לכל סאה כו' ופיר"ש דהיינו ל' רבעים לבית כור שהן ז' קבין וחצי כו' והאי דקאמר אפי' פיחת רובע לסאה ולא קאמר אפי' פיחת ז' קבין ומחצה לכור לאשמועינן אתא דאפילו במכירה מועטת כגון בית סאה אני מוכר לך הן חסר הן יתיר וחסר רובע או יתר רובע כו' עכ"ל ובזה מיושב קצת מה שקשה וכי רבינו לאורויי חושבנא קאתי אלא שאכתי ק' שלא היה לרבינו לסתום אלא לפרש דין זה: ומה מחזיר לו רואין כו' עד ואם יש בתוספות ט' קבין כו' כדי לעמוד על דעת הרמב"ם שיש בשמועה זו דרך אחרת (ואעתיק לשונו בסמוך) ורבים תמהו עליו והמ"מ ומור"ם ז"ל והב"י ג"כ הניחוהו בצ"ע מפני שסוגיא דגמרא לא משמע כדבריו ועל כל זה המחבר בש"ע כתב דבריו לכן שמתי לבי על דבריו לכתוב בס"ד במה המה מחולקי' ולבאר מקום מוצא דבריהן מהגמרא. דע דשם בפ' בית כור דף ק"ג ע"ב שנינו אם אמר הן חסר הן יתיר אפי' פיחת או הותיר רובע הגיעו יותר מכאן יעשה חשבון (ופי' ר"ש יחשב את כל היתר על בית כור אפי' הרבעין עצמן ויחשב כמה הן שווין לפי דמי המכירה וצריך הלוקח ליתן להמוכר הקרקע או הדמים לפי ערך אם לא הוזלו והוקרו) מה הוא מחזיר לו מעות ואם ירצה מחזיר לו קרקע ולמה אמרו מחזיר לו מעות לייפות כחו של המוכר שאם שייר לו בשדה בית ט' קבין ובגישה בית חצי קב מחזיר לו את הקרקע ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר אלא את כל המותר עכ"ל המשנה ושם בגמרא דף ק"ד ע"א קא מקשה על זה לייפות כחו של מוכר אמרינן לייפות כחו של לוקח לא אמרינן והא תניא אם היה יותר מרובע לסאה כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח. התם כגון דהוה יקירא מעיקרא וזל השתא דאמרינן ליה (פי' ר"ש דאמרינן למוכר שרוצה שיתן הלוקח דמים בעד מותר הקרקע שהוא פחות מט' קבין כשעת היוקר דמעיקרא) אי ארעא יהבית ליה יהב ליה כזולא דהשתא. והתניא כשהוא נותן לו נותן כשעת שהוא לוקח ממנו. התם כגון דהוה זילא מעיקרא ויקרא לה השתא (ופי' ר"ש דלעולם לא אמרינן יד המוכר על העליונה אלא כשלא נתיקרה או הוזלה אלא עומדת הקרקע בשער הראשון וע"ד שכתב רבינו כאן) ותו גרסינן שם בגמרא על פיסקא דהמשנה דקתני דאם שייר בשדה בית ט' קבין כו' מחזיר לו את הקרקע. אמר רב נחמן נותן ז' קבין ומחצה לכל כור וכור ואי איכא מילתא יתירא דהוי ט' הדרי ופי' ר"ש ואי איכא יתירא כלומר ואם יש משהו יותר מרובע לכל סאה וסאה ויש באותו מותר הכל יחד ט' קבין מהדר קרקע כו' גם זה כדברי רבינו ועפ"ז תמה המ"מ ומור"ם והב"י על דברי הרמב"ם ולע"ד אני אומר שנסתייע הרמב"ם מסוגיא זו לדבריו ולמד דבריו ממנו כי נראה לכל משכיל ששיטת הגמרא הנ"ל אינו עולה יפה לפי' ר"ש ורבינו חדא במ"ש דאמרינן ליה ארעא יהבתא ליה כו' דהול"ל אמרינן אי דמים אתה רוצה ליקח בעד הארעא. גם מ"ש כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח לא מתיישב לפירושם דפי' דקאי אאין בו ט' קבין וקאמר דכופין המוכר למכור בזול ואם ירצה למכור בזול אז כופין הלוקח ליקחנו דזהו פשיטא דהא גם בעומד בשער הראשון יד המוכר על העליונה וכופין הלוקח שיתן לו דמי שוויו גם מה שאומר בגמרא על דברי רב נחמן הנ"ל ז"ל ואי איכא מלתא יתירא דהוי ט' כו' לא מתיישב שפיר לפי' ר"ש. גם במשנה גופא יותר מכאן יעשה חשבון דבפירוש חשבון זה פי' ר"ש הוא דחוק. גם לפירושו ק' דלא הו"ל לתנא דמתניתין לסתום ולומר דמייפין כחו של מוכר כיון דמייפין לפעמים ג"כ כח הלוקח ועוד יש פקפוקי' אחרים לפי' ר"ש ומש"ה נראה שפי' הרמב"ם הסוגיא בענין אחר וכתב בפרק כ"ח דמכירה ז"ל ומהו מחזיר לו אם היתה התוספות פחותה מט' קבין מחזיר לו דמים כשעת המכירה ליפות כח המוכר כו' היתה בתוספות יתירה על ט' קבין נותנין רובע לכל סאה וסאה. והנשאר יתר על הרבעין אם יש בו ט' קבין נותן לו כל הרבעים כולן עם היתר מן הקרקע. ונתנו לו כשעת שלקחו ממנו בד"א (פי' דהרשות ביד הלוקח ליתן קרקע להמוכר בעל כרחו וכשעת שלקחו ממנו) כשהיה בזול בשעת המוכר והוקיר בשעת החזרת היתר אבל אם היתה ביוקר והוזלה אמרינן להלוקח אם רצית ליתן לו דמי התוספת כלה תן לו כפי הממכר ואם תרצה ליתן לו קרקע תן לו כמו ששוה עכשיו ודין חצי קב בגינה כדין ט' קבין בשדה כו' ע"ש וכלל דברי הרמב"ם בזה הוא זה דס"ל דלעולם אין יד הלוקח על העליונה וצריך להחזיר להמוכר באופן שלא יהיה לו שם היזק וס"ל דכל זמן שאין יתרון ט' קבין על כל הרבעין אז הוא דינו כמפורש במשנה דיד המוכר על העליונה ליתן לו דמים אם ירצה ואף דגם הרבעים עומדים בחזרה ויש יתר מט' קבין עם הרבעים מ"מ ס"ל כיון שאילו לא היה המוותר על הרבעים היו הרבעין נתנין למחילה לטובת הלוקח בכלל מקח מש"ה השתא דאיכא מותר עליהן אינן גורמין חובה להמוכר להיות כופין ע"י להמוכר שיקח קרקע בע"כ אלא יאמר המוכר בכלל מקחך היו לענין זה שתתן לי בעדם דמים בערך דמי השדה עד שיהיו ט' קבין נוסף על כל הרבעים דאז מחשבי כאילו יש לו שדה בצידו דמצטרפי ג"כ אלו עמו דאותן ט' קבין לא היה זכות להמוכר מעולם להיות ידו על העליונה ליתן לו דמים בע"כ של הלוקח אלא יקחם בעינם ואגבן מחזיר גם הרבעים בקרקע ואין המוכר יכול לכפות הלוקח שיתן לו בעדם דמים ואף שהוא סברא דחוקה מ"מ קצת הוכרח הרמב"ם לזה ממשמעות הגמרא הנ"ל דקאמר רב נחמן דנותן ז' קבין ומחצה לכל כור וכור ועליו קאמר ואי איכא מלתא יתירא דהוי ט' קבין הדר דמשמע דדוקא אי איכא ט' קבין דמותר על הרבעין שנתנו לכל כור וכור בזה אמרינן דהקרקע חוזרת בע"כ של מוכר. ואי לא לא אף על גב דרב נחמן איירי דמכר לו כמה כורים ונמצא דעולין הרבעים והיתרון יחד הרבה פי' מט' קבין וגם איכא קצת יתר להרבעים דכמה כורים שמכר לו ודינם בחזרה כיון דיש מותר ואפ"ה קאמר שאינה בחזרת קרקע ע"כ דמוכר והיינו כדברי הרמב"ם (וגם רשב"ם הזכיר פי' זה שם על דברי הגמרא אלא שדחהו וכתב דאין טעם להדבר ע"ש) וס"ל להרמב"ם נמי דאפי' בכה"ג דהדר קרקע בע"כ דמוכר היינו דוקא בשלא נשתנה השער אז שהיא מעיקרא בזול והשתא בשעת החזרה נתייקר דכשמחזיר לו כל היתרון קרקע בעינו יש יפוי כח להמוכר בזה. אבל אם היה השער ביוקר בשעת המכירה ובשעת החזרה נעשה בזול אינו מחזיר לו היתרון קרקע בעינו אלא הברירה ביד הלוקח או שישלם לו היתרון בדמים כמו שיהיה בשעת המכירה ביוקר או יתן לו הקרקע בזול כשיעור אותן דמים שהיה שוה היתרון בשעת המכירה ולמד זה הרמב"ם מהגמרא הנ"ל דקאמר ליפות כחו של מוכר אמרינן ליפות כחו של לוקח לא אמרינן והתניא יותר מכאן כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח התם כגון דהוה יקירא מעיקרא וזל השתא דאמרינן ליה אי ארעא יהבת ליה הב ליה כזולא דהשתא וס"ל דהתרצן השיב לו לעולם לא תקנו חז"ל ליפות כחו דלוקח והא דכופין המוכר למכור הא קאמר נמי דכופין לוקח ליקח והא כיצד וע"כ צ"ל דהתם מיירי דהיה מתחלה ביוקר והשתא בזול והוא בדין חזרת קרקע (והיינו דהוה ט' קבין יתר על הרבעין לסברת הרמב"ם וכנ"ל) והלוקח רוצה ליתן ולהחזיר להמוכר היתרונות כולם בעין בע"כ של המוכר בזה אמרינן דכופין את שניהן ירצה הלוקח להחזיר קרקע כדינו אמרינן ליה כיון דקרקע יהבת ליה בחזרה תן לו כזולא דהשתא דהא בשעת המכירה היתה ביוקר וברשותך ובמזלך עמדה בזול וצא וחשוב כמה היה שוה היתרון בשעת המכירה וכשיעור אותן דמים תן לו קרקע כפי שיעור הזול דהשתא ואם אין אתה רוצה ליתן לו קרקע כ"כ תן לו דמים של שעת היוקר ואז כופין המוכר להניח היתרון בידו כשער דמעיקרא דכיון דכייפינן להלוקח לשום היתרון בדמים כשעת שקנהו משום דא"ל דברשותו עמדה בזול איך עולה על הדעת לחזור ולומר לו שיחזור לו קרקע כשעת הזול בע"כ דלוקח. משא"כ כשהיתה מתחלה בזול ועמדה אח"כ ביוקר דאמרינן לטובת המוכר כיון דהיתרון על הרבעים היה ט' קבין א"כ משעת המכירה עמדה בדין חזרת קרקע וברשותו דמוכר נתיקר מש"ה מחזיר לו היתרונות בעין כדינו וכשתדקדק תראה שלשון הרמב"ם היה אות באות כל' הברייתא ע"ש מ"ש פירושם ועיין בסמ"ע מ"ש עוד בביאור דברי ש"ע שהן הן דברי הרמב"ם בעין וק"ל. ותנא דמתניתין דקתני יתר על כן יעשה חשבון וקיצר וסתם דבריו כדי לרמוז לכל החשבונות הללו וגם יש בכולם יפוי כח דמוכר כמ"ש. והא דהרמב"ם כתב דין עשיית חשבון ויפוי כח גם ברישא בהיה יתר ולא הגיע לט' קבין אין זה קושיא דאכולה קאי ובזה עולה בס"ד יפה הסוגיא אליבא דהרמב"ם ונסתלקו התמיהו' שתמה עליו המ"מ. וגם מור"ם בהגהות ש"ע שלו סי' זה סי"א ע"ש ובע"ש לא כתב דברי הש"ע שהן כדברי הרמב"ם כלל דכולם חשבו דבריו דחויים זולת הב"י אף שכתב דברי המ"מ ולא כתב שום יישוב לדבריו מ"מ בש"ע כתב דברי הרמב"ם להלכה ולא הזכיר שום דעה אחרת לכן כתבתי הנלע"ד ביישוב דבריו כי כדאי הוא הרמב"ם לשום לב על דבריו וליישבם ודו"ק וא"ת לפי דברי הרמב"ם קשה הא דגרסינן בגמ' על דברי ר"נ הנ"ל ז"ל איתיבי' רבא לר"נ תנן שאם שייר בשדה בית ט' קבין כו' לאו דזבין ליה כוריי' (פי' וק' לרב נחמן דאמר דניתן למחילה רובע לבית סאה אפי' לכמה כורין אעפ"י שם בהן ט' קבין) לא דזבין ליה כור עכ"ל הא אכתי קשה דמשמע דמיד דיהיה ט' קבין עם הרבעים מחזיר קרקע די"ל דגם המקשן ידע דלרב נחמן צריכין שיהיה ט' קבין נוסף על כל הרבעים אלא דרצה להוכיח דלא כרב נחמן אלא כרב הונא דאמר שם דאפי' רובע לכל בית סאה אין ניתן למחילה אלא עד ז' קבין ומחצה אפי' בבקעה גדולה. ואם יהיה בכולן יחד יתר ניתן לחזרת דמים ואם יהיה בין הכל ט' קבין מחזיר קרקע וזהו שהקשה מאי לאו דזבין כוריים ור"ל אפי' לכוריים אין נתנין למחילה אלא מחזיר קרקע ומ"ש בהן חסר הן יתיר עד רובע הגיעו היינו דוקא עד שבעה קבין ומחצה וכמ"ש. והשיב לו התרצן זה אינו דהרבעין עכ"פ נתנו למחילה אפי' לאלף בית סאין והמשנה דקתני שאם יש בו ט' קבין כו' ע"כ צריך לומר דלא איירי ברבעין עצמן דהא בכור נתנו למחילה גם בכור לית בהו רבעין כשיעור ט' קבין וצריך אתה לומר דאיירי באם יש יתרון על הרבעים והשתא דאתינא להכי דאיירי ביתרון מוקמה נמי דאיירי דכל הט' קבין הן יתרון על הרביעים וק"ל: ומחזיר לו מה שירצה כו' פי' מה שירצה הלוקח כמ"ש בפרישה וכן בהיה שדה ונעשה גינה דמסיק דמחזיר מה שירצה ר"ל הלוקח וקשה דכאן משמע דס"ל לרבינו דהלוקח מקרי מוחזק בקרקע ולקמן בסמוך בדין מדה בחבל הן חסר הן יתר כו' כתב דלהרשב"ם הוי הלוקח תמיד מוציא דקרקע בחזקת בעליה עומדת והראב"ד ס"ל דתלוי בנתינת המעות ומ"ש דסתם כאן דהלוקח מקרי מוחזק. ונלע"ד דדוקא בכאן שהסכימו בהתחלת המקח שהן חסר הן יתר יהיה המקח מקח ולולא אומדן דעת של חכמים ז"ל שאמרו שאם הוא יתר מכדי רובע לבית סאה דלא הוי מחילה לא היה להן פתחון פה לזה על זה נמצא דהאבעיא הוה ספיקא דדינא בענין המקח שנעשה ונגמר כבר מ"ה מקרי לכ"ע הלוקח מוחזק משא"כ בסמוך דהמוכר אומר דעתי היה במכירתי על לשון מידה בחבל או איפכא דוקא וזולת זה לא מכרתיהו וכיון דיש לו טענה בגוף המכר מש"ה מקרי המוכר מוחזק וק"ל: קודם שהחזיק ל' הב"י נראה מדבריו שאם לא נעשה גינה עד אחר שהחזיק בה אע"פ שעדיין לא נמדד פשיטא ליה דבתר שעת מכירה וחזקה אזלינן ע"כ ואני שמעתי ולא אבין דהא הלשון משמע דכבר נמדדה הקרקע וידענו המותר גם פי' דברי רבינו לע"ד אינו כמו שהבינו הב"י דהא הבינו דמ"ש קודם שיחזיק ר"ל בגוף השדה שמכר וז"א אלא כמו שכתבתי בפרישה דר"ל קודם שהחזיק בהמותר וכן פי' ר"ש בהגמרא ז"ל ונעשית גינה קודם שהחזיר לו המעות או הקרקע עכ"ל. והיינו חזקה דהמותר ודוק: מה אעשה בשדה קטנה כו' צ"ע הא אפי' בגדולה נמי יכול לומר לא בעינא באפושי אריסיה ושומרים ומתחילה קניתי אדעתיה להיות שדי בית כור במקום א' ואז די בשומר אחד ומ"מ משמע שאם יש ללוקח שדה בצד זה החלק הקטן שרוצה המוכר ליתן לו צריך לקבלו דאז לא שייך הני טעמי וק"ל:

ט

א"ל בית כור עפר אני מוכר לך כו' עד וכתב הרמב"ם ואין לו כו' ורשב"ם פי' כו' שם דף ק"ד [עב"ח ל' המשנה ול' הגמרא] וכן בפי' ר"ש שם וכן פירשו הנ"י שם וכלל דבריו הוא שאנו אומרים שהמוכר אמר כן בכוונה משום דלא ידע אם יהיה בו חסיר או יתיר וכיון בשניהן לטובתו וכיון שהוא מוחזק ואדעתא דהכי זבין והלוקח שמע ולקחו ממנו מש"ה הגיעו וידו דהלוקח על התחתונה ומה"ט אפי' לא נתן הלוקח עדיין המעות והוא חסר רובע לבית סאה ג"כ אמרינן דהגיעו ומוציאין ממון מיד הלוקח בעד כל דמי בית כור ואל תטעה בדברי רשב"ם שכתב אח"כ בפירושו אהא דמסיק הגמרא שם וקאמר ליישב דברי שמואל כבן ננס דפסק הכא הלכה כחכמים ובאומר לחבירו כור בל' סאה בסלע אמר ראשון ראשון קנה וכמש"ר (בסי' רב סי"א) ש"מ דהלך אחר לשון אחרון ובמוכר מרחץ לחבירו וא"ל בי"ב דינר לשנה זהוב לחודש אמר דאם בא המשכיר בתחילת החודש כולו למשכיר דהעמד קרקע בחזקת בעליה ובבא בסוף החודש כולו לשוכר דהעמיד ממון על חזקתו ואם בא באמצע החודש יחלוקו ש"מ דלא אזלינן בתר לשון אחרון ומשני הגמרא כולו חד טעמא הוא התם גבי מרחץ טעמא מאי משום דתפיס המשכיר בתחילת החודש הקרקע והשוכר בסוף החודש הממון ה"נ בכור בל' כו' דאמר ראשון ראשון קנה הוא משום דתפס הלוקח וע"ז כתב רשב"ם שם ז"ל וה"ה רבנן דאמרי דאזלינן בתר פחות שבלשונות מיירי שהמוכר מוחזק הוא וכגון שקיבל נגד הדמים כו' וע"ש דמזה משמע דס"ל לרשב"ם דדוקא היכא דקיבל הדמים אמרינן דאזלינן בתר פחות שבלשונות. דז"א וכמ"ש לעיל בשם הרשב"ם גם רבינו והמ"מ שכתבו לשונו שום א' לא כתבו בשמו דמיירי כשיקבל המוכר הדמים מהלוקח גם רבינו שכתב בשם רשב"ם ז"ל ואם פיחת לא ינכה לו מהדמים לשון לא ינכה מוכח דמיירי דהמעות עדיין ביד הלוקח ודוקא ליישב דברי שמואל אהדדי הוצרך רשב"ם לכתוב כן ע"פ הגמרא דקאמר דמיירי בדתפיס אבל מסיק רשב"ם גופא התם וכתב ז"ל דלא קי"ל כשמואל דאמר בהאי דמרחץ דאם בא בסוף החודש כולו לשוכר אלא כרב נחמן דאמר אפי' בבא בסוף החודש כולו למשכיר (וכמש"ר בסי' שי"ב ע"ש) שהספק לאו עכשיו נולד אלא מתחלת החודש נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר על של חבירו וצריך להעלות לו שכר כו' עכ"ל שם וכיון דקי"ל כר"נ במרחץ ומטעם דהעמיד קרקע על חזקתו ומוציאין ממון מהשוכר מה"ט נמי באמר מדה בחבל הן חסר הן יתיר או איפכא ס"ל דאזלינן בתר הן חסר הן יתיר לטובת המוכר ומטעם הנ"ל ואף אם עדיין לא נתן המעות אם פיחת מוציאין ממון מיד הלוקח דמעמידין הקרקע בחזקת המוכר וזהו ברור ודלא כמ"ש הב"י דכתב דאזלינן בתר פחות שבלשונות ומטעם דתפיס ומספיקא לא מוציאין ממונא עכ"ל ומשמע מלשונו דב"י דהא דקי"ל כחכמים דאמרינן הולך אחר פחות שבלשונות הוא משום דתפס וז"א וכמ"ש דדוקא לשמואל קאמר הכי ודע שהמ"מ כתב בפכ"ח דהל' מכירה דדעת הרמב"ם הוא כדעת הרשב"ם ורבינו ע"כ לא ס"ל הכי דהא כתב וסידר דבריהן בפלוגתא אהדדי גם לשון הרמב"ם דכתב דאין לו אלא כדין אם חסר או יתר עכ"ל ומדכתב ואין לו משמע דאחד אהמוכר או הלוקח קאמר דיש לו לטובה באם הוא יתר ולחובה באם חסר ולא קאי אשניהן יחד דאם הוא יתר מחזירו למוכר ואם הוא חסר הגיעו להלוקח. וגם מדאמר דיש לו כדין אם חסר כו' מוכח הכי דהרי ידיע דדין אם חסר כו' הגיעו להלוקח בשניהן לטובה ולחובה ואליביה דהרמב"ם צ"ל מ"ש דהולכין אחר פחות שבלשונות הוא מא' מתרי טעמי דכתבתי בפרישה ע"ש וראייה למ"ש בפי' דברי הרמב"ם מהשגת הראב"ד שכתב שם אדברי הרמב"ם הנ"ל ז"ל א"א לא ידעתי מהו וזה כי הפחות שבלשונות קולא הוא לנתבע כו' ע"ש הרי שהשיגו בזה דלדברי הרמב"ם מרויח הלוקח לפעמים כשהוא יתר והולכין אחר פחות שבלשונות לא משמע הכי אלא משמעותו דלעולם אזלינן לקולא מש"ה פרשו הוא דמפחיתין כחו של תובע לעולם ומש"ה סתמי חכמים ולא קאמרי למי מפחיתין דס"ל דשניהן שווים בזה דאזלינן לעולם בתר קולת הנתבע ומייפין כחו אכן בפי' המשניות להרמב"ם משמע כדברי המ"מ דכתב שם וז"ל וקי"ל כזה דיקח הלוקח ביה הפחות שבשיעורי' וז"ש הלך אחר הפחות שבשיעורים כו' וצ"ע ועמ"ש עוד מזה בפרישה:

כא

ואם א"ל ארעתא כו' עד וה"ה אי אמר לו ארעתאי כו' עיין בר"ן שכתב אמ"ש שם בגמרא דמיעוט ארעתא שנים ז"ל וא"ת דאמרי' בס"פ השואל האי מאן דשאיל נרגא מחבריה למרפק פרדסי רפיק ביה כל פרדסי דאית ליה לאו קושיא היא דהתם השואל מוחזק הוה בהכלי ברשות והמע"ה. ויש מחלקים בין פרדסי לפרדסאי דפרדסאי כולן במשמע ושם גרסי' פרדסאי וא"ת הא ה"נ אמר ארעתא דבי חייא ומ"ש פרדסאי דמכנה להו כשמיה דנפשיה ובין ארעתא דבי חייא דמכנה להו בשם אחר י"ל דכל שהקדים תחילה בקרקעות (ר"ל דקאמר או פרדסא) אמרינן מיעוט ארעתא שנים ומה שאומר אח"כ של חייא או שלי אינו אלא כדי לברר מאיזה קרקע הוא אומר אבל באומר פרדסאי או ארעתאי הרי מכר לו כל מה שכלל הכינוי וה"ה כשאומר קרקעות חייא כיון דלא אמר של חייא או דבי חייא כולן מכורין כאילו אמר שדותי כ"כ הרשב"א אבל אחרים חולקים וס"ל דגם באומר פרדסאי לא מכר אלא שנים כו' עכ"ל הר"ן והנה מ"ש רבינו בשם (רב משה כהן) [הרמ"ה] דה"ה אם אומר ארעתאי ס"ל כדעת אחרים החולקים שהזכיר הרמב"ם וכתבתי כל זה שמתוכו יבואר דברי רבינו דמ"ש ארעתא מיירי בין אומר סתם ארעתא או אמר ארעתא דבי חייא הנזכר לפני זה וגם יתבאר לך דל"ת מהיכי תיתי לחלק בין ארעתא לארעתאי:

כג

והר"י כתב ודאי אם אומר נכסי אני מוכר לך אפי' לא אמר כל כו' גם הרא"ש הביא לדברי ר' יונה וז"ל הרא"ש ואי אמר ליה נכסי אפי' בתים ועבדים אבל מטלטלין לא אע"ג דאמרינן בפ' מי שמת כל נכסי לפלוני גלימא אקרי נכסי נכסיי (וכן כתב בתוספות נכסיי בשני יודעין) שאני דמשמע ריבוי יותר מנכסי דהכא אבל אין לחלק משום דהתם אמר כל נכסי דא"כ הוה ליה לחלק התם בין נכסי לכל נכסי כדמחלק בין מטלטלין לכל מטלטלים ועי"ל דהתם מיירי במתנה דבעין יפה הוא נותן והר"י תירץ דהכא איירי באומר נכסי דבי חייא (דאמ"ש לפני זה בסוגיא קאי דעובדא הוה דא"ל ארעא דבי חייא אני מוכר) בהא אמרינן אבל מטלטלין לא לפי שאין המטלטלים הנמכרים נזכרים ע"ש המוכר אלא דוקא מקרקעי ועבדי אבל האומר כל נכסי אני מוכר לך גם המטלטלין בכלל עכ"ל ואעפ"י שהרא"ש סיים וכתב בשם ר' יונה ז"ל אבל האומר כל נכסי רבינו לא כתב כל בדברי הר"י משום דס"ל דע"כ ל"ד כתב הרא"ש כל שהרי כל עצמו של הרא"ש לא בא שם אלא לכתוב דאין לחלק באומר כל ללא אמר כל וכתב תירוץ אחר בשם ר' יונה דהיינו דיש חילוק בין נכסי דפלוני ללא אמר פלניא דבאומר פלניא אפי' אמר כל ל"מ אבל בלא פלני' אפי' לא אמר כל קני הכל והא דאמר בסוף דבריו כל נכסי ל' דגמרא נקט ודו"ק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.