סמ"ע/חושן משפט/ריח
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) בית כור. הוא שדה שרגילין לזרוע עליה ל' סאין:
(ב) וה"ה אם אמר בית כור לבד ולאפוקי ממ"ד דדוקא בית כור עפר דגילה דעתו דקנהו לזריעה משא"כ בית כור סתם דא"ל לבנות עלה בית או למשטח עליה פירות קנהו קמ"ל וע' בטור שכ' דעות בזה:
(ג) אע"פ שאין בהם מים. פי' ואז ראוי לזרוע בתוכו ומינה דה"ה בסלעי' דאע"פ שיש עליהן עפר הרבה מלמעלה עד שראויין לזריעה ועד"ר:
(ד) ורחבן ד' טפחי'. שאז הן חשובין מקום בפני עצמן ולענין שבת נחשבי' רה"י שם:
(ה) ואין בהם רובע הקב נראה דהוסיף מור"ם וכתב דלא יהיה בהן רובע הקב משום דהמחבר מסיק וכתב דלוקחן הלוקח בלא דמי' והוא דעת הרמב"ם כתבו הטור בשמו וכתב עליו דכ"כ הרמ"ה ובתנאי שלא יהיה בא' מהן רובע הקב דאם יש בו רובע הקב לא מזבני ור"ל דלא מזדבני בכלל שאר בית כור שילקחם הלוקח בלא דמים אבל לדעת הרא"ש ורשב"ם דס"ל דישארו להמוכר והלוקח צריך לקבל השדה אע"פ שהגאיות והסלעי' בתוכו (והן הי"א שכתב מור"ם אחר זה בסמוך) אפי' יש בהן רובע הקב איירי והא ראיה שאחר זה בס"ג כ' הטור בשם הרמב"ן (והוא מהירושלמי) דהא דבאין גבוהין או עמוקין י' נופחים דנמדדין עמה היינו דלית רוחב אחד מהן יותר מי"ט או מד"א (לכל מר כדאית לי' בירושלמי דפליגי בזה והבאתי לשונו בפרישה) ע"ש ולא חילק וכ' שיעור ברישא היכא דעמוקין או גבוהין עשרה דאין נמדדין עמה והלוקח צריך לקבל שדה מופסקת מהן משמע דברישא אף שהסלעים או הגאיות הן רחבים יותר מד' אמות ואפילו מרובע אין מבטלין המקח (מיהו המחבר ומור"ם השמיטו ולא כתבו בסמוך הא דבעינן שלא יהיה ברוחב א' מהן יותר מי"ט או ד' אמות ולא ידעתי למה ונראה שהוא מטעם דס"ל לרשב"ם הנ"ל בריש הסימן לא ס"ל כהרמב"ן בזה וכמ"ש בד"מ ע"ש וכ"כ בדרישה דר"ס זה בשם הב"י אבל בהגהתי לדרכי משה כתבתי שם דלא ידעתי במאי פליגי ואי משום דרשב"ם כ' דהא דבגבוה עשרה אין נמדד עמה איירי ברוחב ד' וממילא סיפא דקתני דבאין גבוה י' דנמדד מיירי אפי' ברחבן ד' הא גם רמב"ן כתב דהא דנמדד עמו מיירי ברחב ד' טפחים ועד י"ט או ד' אמות רק שלא יהיה רחב יותר) ולכאורה נראה דמ"ה כ' מור"ם בדברי המחבר שהוא כדברי הרמב"ם דאין בהם רובע משום דהרמב"ם כ' בדין סלע יחידי דאם יש בו רובע לא מזדבן עם השדה וכמ"ש המחבר בסמוך ס"ה אבל גם בזה קשה מנ"ל דהא י"ל דלא כ' הרמב"ם כן אלא שלא יהא נמדד בכלל השדה אבל כאן דאיירי דנמדד לו במישור בית כור נוכל לו' דכולי עלמא מודים דאף אם רחב רובע אינו מבטל המקח:
(ו) והלוקח צריך ליקחכו'. ואינו יכול לו' איני רוצה שדה מופסקת. בסלעים ובלבד שלא יפסיקו בכל אורך השדה שאז לא היה יכול לעבור מחרישה ביניהן אשר"י וטור:
(ז) ואפילו מלאי' מים. פי' דאז אינן ראוים לזריעה כלל וה"ה בסלעים שאינן גבוהין י"ט אפי' אינן ראוין לזריעה כלל נמדדין עמה משום דאין לך שדה שאין בה טרשים או גאיות והיה ללוקח להתנות ע"מ שתתן לי הכל במישור דוקא:
(ח) אלא בית ד' קבין. פי' ד' קבין לכור ועפ"ז לפי ערך כגון שלא יהיה קב א' כשמוכר לו בית רביעית כור דעד שיעור זה מוחל הלוקח ומקבל במקחו טרשי' וגאיות בתוך מקחו טפי לא:
(ט) מובלעי' בתוך חמשה. דיש קב מישור הפסק ביניהן דאל"כ מחשב כסלע יחידי:
(י) בתוך רובה של שדה. פי' השדה כולה היא בית כור דהיינו ל' סאין נמצא דרובה ממנה הוא ט' ז סאין ובעינן שיהיו אלו חמשה קבין בתוך הי"ו סאין דהיינו שיהיה רצועה ארוכה וקצרה ברחבה נמשכת בשדה באורך ט"ז סאין באופן שאם תחתכנה לרצועות קטנות ותשימו זה בצד זה בריבוע לא יחזיקו יותר מה' קבין וכשהיה הרצועה נמשכת לארכה בהי"ו סאין יגיע לכל בית סאה מהן רובע טרשי' ורביעית מרביעית הקב מקב המישור שנבלע בתוכה שהרי ברצועה ארוכה זו היא י"ו רובע טרשי' דרביעית הקב מישור כשתחלק הד' קבין טרשים לי"ו חלקים וגם הקב חמישי של מישור שנבלעי' בהן הטרשים תחלק לי"ו חלקים יהיה מהן ט"ז חלקים כל א' רביעית דרביעית הקב וק"ל ועפ"ר שם מבואר יותר:
(יא) והן גבוהין ג'. דכל הפחות מג' כארץ מישור דמי גם בעלמא אמרינן דהוה כלבוד:
(יב) שהיו מפוזרין הרבה בזה מחולק דעת הרמב"ם והמחבר מדעת שאר פוסקים שהם מפרשים מה שאמרו בגמרא שצריך שיהיו מובלעים ד' קבין בה' דלא אתי אלא לאפוקי בפחות מה' קבין דהוה כסלע יחידי אבל אם מפוזרין הד' קבין ביותר מה' כ"ש דלא מחשבי כסלע יחידי ונמדדין עמו דבטלי גביה והרמב"ם ס"ל דדוקא ה' קבין קאמרי לא פחות דהוי כסלע יחידי ולא יותר דאז מבלבלי' להלוקח השדה שקנה שאינו נוחה לזרוע כשיהיו הטרשים מצויים בכל צד וזה שכתב או שהיו מפוזרי' הרבה פי' יותר מבה' קבין או אינו נבלעי' ר"ל שאינו מובלעי' בה' קבין אלא בפחות:
(יג) אע"פ שאין בהן עשרה. פי' גובה:
(יד) או מיעוטן ברובן. גם במיימוני נדפס או אבל במ"מ כתוב שם דצ"ל ומיעוטן ברובן וכן הוא גירסת רשב"ם והטור בגמ' ור"ל הני ד' קבין טרשין הנבלעין ברצועה ארוכה וקצרה בט"ז סאין מן השדה עם הפסקן קב מישור כמ"ש וכתבנו דאם הרצועה היתה הולכת בשוה מגיע לכל בית סאה רובע טרשי' וקאמר דאם לא היתה הרצועה בשוה כולי האי אלא היתה במקום אחד קצת רחבה ממה שראויה להיות על פי שיעור הנ"ל ובמקום אחד היא קצרה ברחבה יותר ממה שראוי להיות על פי שיעור הנ"ל עד שיגיע רובו של הטרשין דהיינו ט' רביעית מהי"ו נמשכין על פי הרצועה במיעוטו של רוב השדה הנ"ל דהיינו בז' בית סאין ומיעוטן של הטרשים הנ"ל דהיינו ז' רביעית הקב יהיו נמשכין ע"פ הרצועה הנ"ל ברובן של הי"ו בית סאות הנ"ל דהיינו בט' בית סאה מהן והוא איבעיא דלא נפשט' בגמרא והמע"ה וכדמסיק אבל לא קמבעיא להו בהיות רובן במחצ' דהיינו בח' בית סאות מהן ומיעוטן ג"כ במחצה מהו משום דכל שאין ההבדל ברוב הנראה לעינים פשוט ליה דאין בו קפידא ועפ"ר:
(טו) כמו חוט שוה. דאז אין המחרישה נכנס ביניהן לחרוש מצד זה לצד השני ר"ש. מזה נשמע דמ"ש לעיל והא דמובלעין ברובה של שדה דהיינו רצועה בי"ו בית סאות וקב מישור ביניהן אותו קב מישור אינו מחולק דרך משל למאה חלקים עד שאין המחרישה יכול לעבור באותו חלק מישור דהרי הוא איבעיא בגמרא אחר זה אלא אותו קב מישור מפוזר בהרצועה בין הטרשים באופן שהמחרישה נכנס בין כל חלק וחלק וק"ל. ועיין בטור שכ' בכל הנוסחאות ז"ל וכן מבעיא אם הם עומדים בעיגול או כשורות הרבה זה אצל זה נראה דט"ס מ"ש או כשורות וצ"ל או כשורה ור"ל אם עומדים בשורה א' הרבה זה בצד זה באופן שאין המחרישה נכנס ביניהן ועפ"ר וק"ל.
(טז) או כמו עיגול או כמו משולש. בכל אלו אין המחרישה נכנס בקל ר"ש ודע דבגמ' מסודר האיבעיא כך כשיר (דהיינו כעיגול) מהו כשורה מהו כו' ופי' רשב"ם שהאיבעיות הן באת"ל את"ל בעיגול מזדרע כשורה מהו וכן כולן אחרון אחרון לא מזדרע כזה שלפניו וע"ש ולשון הרמב"ם והמחבר שהקדימו כשורה לכעיגול אי אפשר לפרש כן:
(יז) או שהיו בצדדין פירש המ"מ ז"ל נעשה כזה שהטרשין מכונסין באמצע אלא שיוצא מהטרשין קרנות לכאן ולכאן והשד' נכנסת ביניהן מהו כמפוזרין דמי כיון שהשדה נכנס בין אותן הקרנות או דלמא כיון שהן מדובקין לגוף ואין מפסיק ביניהן ובין הגוף כמכונסין דמי:
(יח) או שהי' דרך עקלתון פי' המ"מ שהן מדובקין זה לזה כזה דרך עקלתון והשד' נכנסת בין העקמימות ולר"ש היו גירסאות אחרות ופירוש אחר בזה ע"ש:
(יט) והמע"ה לשון הטור הלכך אם כבר נתן המעות עליו לקבלם ואם עדיין לא נתן מעות א"צ לקבלם:
(כ) הי' עפר למעלה כו'. פי' וראוין לזריעה קצת אבל מ"מ אין יניקת הזרעים בטוב כיון שסלע למטה מהעפר ומל' ר"ן משמע דאיבעיא הוא משום דיש שם עליו עפר מעט שאינו בעומק המחרישה מ"מ ראוי לזרוע שם איזה ענינים:
(כא) או סלע למעלה. פי' ואפשר להעתיק ולעקר הסלע משם ויהיה תחתיו ראוי לזרוע:
(כב) היה בו סלע יחידי אפילו בית רובע לכור. כתב המ"מ ע"ז גרסתו (דהרמב"ם) כגירסת רב האי וס"ל דכשאמרו דנמדדין עמו אפי' טרשין של ד' קבין אם אין גבוהין י"ט ה"מ טרשין כעין צרורות אבל סלע של רובע שם בפ"ע יש לו ואינו נמדד עמו עכ"ל רשב"א אבל ר"ש והטור פירשו דקאי אאם עומד חוץ ממיצר השדה ע"ש:
(כג) אפי' כלשהוא אין זה נמדד נראה דר"ל כיון שהסלע עומד סמוך למיצר אפי' אינו גבוה וגם אינו רחב י' אלא כ"ש אינו נמדד עם הבית כור שלקח דאין מודדין טרשין עם השדה אלא כשהי' עומדת בתוך השדה ומסיק וקאמר דאם אינו סמוך ממש להמצר אלא מפסיק בין הסלע למצר מעט עפר זהו ספק אם נמדד עמו אם אינו גבוה י' ורחב ד' דהוא איבעיא דלא איפשטא בגמרא:
(כד) וי"א דוקא שאין בהן ד' קבין כתב זה בל' י"א אע"ג דהמחבר לפני זה לא הזכיר שבאומר כבית כור דאפי' ד' קבין ויותר נמדדין עמו (וכל' המחבר הוא ג"כ ל' הרמב"ם שם פכ"ח) משום דהטור כתב דמלשון הרמב"ם יראה דאם אמר כבית כור אז בכל ענין נמדד עמו וס"ל דמדקבע הרמב"ם דין זה אחר כל דינים הנ"ל כאלו אמר כל הני דינים המה דוקא בא"ל בית כור אני מוכר לך אבל אם אמר כבית כור בכל ענין נמדדין עמה קמ"ל דיש חולקין ע"ז וס"ל דדוקא לענין גובה או עומק הוא דיש חילוק בין אומר בית כור לאומר כבית כור אבל לענין אם הם יתר מד' קבין אין חילוק והי"א הלזה דכתב הוא מ"ש הטור בס"ד בשם הרשב"ם ומסיק דהרמב"ם פליג עליה (וכנ"ל) ושהרא"ש הסכים לסברא הראשונה אלא שקשה ששם בטור בס"ד כ' בשם רשב"ם דגם באומר כבית כור צריך שלא יהא בו יותר מד' קבין אבל ד' קבין אפי' באומר בית כור עפר אני מוכר לך ואינו גבוה עשרה כו' נמדד עמה וא"כ קשה על מורי ורבי רבי משה איסרלש ז"ל שכ' די"א דוקא שאין בהן ד' קבין. לכן נראה להגיה בדברי מורי ורבי ר' משה דצריך להיות ויש אומרים דוקא שאין בהן יותר מד' קבין ור"ל ולאפוקי מדעת הרמב"ם וכנ"ל ודוק:
(כה) אבל אם עומד בתוך השדה כו'. דכל שהוא עומד בתוכו ויודע שבית כור עפר זה מוכר לו אעפ"י שלא דקדק לומר בשעת הקנייה בית כור זה הוה ליה כאומר הן חסר הן יתיר וזה הוכיחו התוספות והרא"ש מהגמרא וע' דרישה:
(כו) שבעה קבין ומחצה כשיעור זה מגיע כשמוכר כור ביחד שהוא שלשים בית סאה ואזי מגיע רובע הקב לבית סאה והוא הדין לפי ערך זה לפי ריבוי או מיעוט הבית סאין שמוכר לו וכמו שיתבאר:
(כז) מדה בחבל משמעות ל' זה הוא שמוכר לו בית כור בצמצום כמו שמודדין בחבל אבל גם כן משמע שאינו מדקדק שאם לא יהיה בית כור שלם שיהא המקח בטל אלא שישלם לו לפי ערך שאם ימעט מבית כור ינכה לו מדמי בית כור ואם יהיה יתר יוסיף לו משא"כ כשא"ל בית כור עפר סתם ואינו עומד בתוכו דאם חסר או יתיר אפי' רובע לכור יכולים לבטל אף אם יאמר לו המוכר תנכה לי מהדמים מה שחסר לך דהלוקח יכול לומר כוונתי היה דוקא אבית כור שלם. ומ"ש בטור דאפי' חסר קב מבטל המקח קב ל"ד הוא וכמ"ש בפרישה גם אינו דומה למ"ש הטור והמחבר לקמן בר"ס רל"ב דכל דבר שנמכר במדה אפי' לית ליה שיעור אונאה המקח בטל דהיינו דוקא כשהטעוהו וא"ל שהוא מדה כך וכך ולא נמצא כן אבל כאן לא א"ל בבירור שהוא כך וכך אלא א"ל שימדדו אם הוא כור כמו שהוא סבור וינכה לו אם הוא פחות מכור כ"כ התוס' ועפ"ר:
(כח) בית כור עפר "זה אני כו'. המחבר לא כתב תיבת "זה דהוא העתיק לשון הרמב"ם והרמב"ם העתיק ל' הגמ' ואיבעיא דאיפשטא הוא בגמ' דבאומר בית כור סתם ולא הזכיר מדה בחבל ולא הן חסר הן יתיר דדינו כאלו א"ל הן חסר הן יתיר ועד רובע לבית סאה הוה מחילה רק שהתוס' והרא"ש הקשו אזה ומפרשים דהגמ' מיירי דבעומד בתוכו וכמ"ש הטור ומור"ם בס"ו והר"י הלוי מפרש הגמ' דמיירי בא"ל בית כור עפר זה אני מוכר לך ושניהן אמת לדינא דגם כשאומר לו בפירוש בית כור "זה אע"פ שלא עמד בתוכו לא על חנם א"ל "זה מ"ה ה"ל כאלו אמר הן חסר הן יתיר:
(כט) אחד מכ"ד שהוא רובע כו' פי' אחד מכ"ד מהסאה שהסאה ו' קבין וכל קב תחלוק לרבעין תמצא בסאה כ"ד רבעין:
(ל) על כל הרבעין פי' אף הרבעין עצמן ינכה לו או ישלמו לו דכיון שבא לכלל חזרה במה שהוא הפחת או היתור ביותר מהרבעין דודאי לא ניתן למחילה צריך לנכות או לשלם לו אף הרבעין עצמן ודומה לזה בטור ובדברי המחבר לקמן בסי' רכ"ט ור"ל ע"ש:
(לא) אבל יתר מכן כו' פי' אבל אם הפחת הוא כ"כ הרבה עד שבשביל פחת כזה לא נקרא בית כור לא מהני הניכוי מהדמים אלא מבטל המקח אם ירצה:
(לב) נותן לו בית כור מכוון. פי' ולא מהני מה שרוצה לנכות לו מהדמי' לפי ערך אף שא"ל הן חסר הן יתיר כיון שיש לו קרקע מצדו להשלים לו הפחת ובע"ש השמיט ב' דינים אלו שכתב מור"ם בהג"ה זו ולא ידעתי למה:
(לג) פחות מט' קבין. ט' קבין הוא שיעור שדה וכמ"ש המחבר [הטור] בסעיף זה ונראה דאף שגם מ"ש המחבר בסעיף זה הוא מדברי הרמב"ם מ"מ לא איירי כלל אלא בדבר שמודה בו ג"כ ר"ש והטור ופחות מט' קבין דכתב כאן מיירי עם הרבעין וכגון דמכר לו ל"ד סאין והיה תוס' ל"ה רבעין דלפי ערך מגיע יותר מרובע לבית סאה ועדיין אינו שיעור שדה עד שיהא התוס' ל"ו רבעין דהוא ט' קבין וכ"כ הטור ע"ש ומ"ש לייפות את כח המוכר קאי אמ"ש דצריך ליתן לו דמים ולא קאי אנשתנה השער ובסעיף שאחר זה התחיל וכ' דעת הרמב"ם והוא דאפי' יש בהיתרון עם הרבעים ט' קבין אפ"ה צריך להחזיר לו דמים בנשתנה השער וכמ"ש שם:
(לד) ליפות כח המוכר פי' אבל אם ירצה המוכר ליקחנה בעינו צריך לתנם לו דלא אמרו ליתן לו דמי' אלא ליפות כח המוכר ועיין בטור שכתב ז"ל וכתב רשב"ם דלא מפלגינן בין פחות מט' קבין לט' קבין אלא ביתר מכאן אבל אם פיחת טפי מרובע לבית סאה לעולם ינכה לו מהדמים דכיון דליכא בהאי שדה טפי ליכא לחיובי' למיהב ליה משדה אחר ונראה דה"ה נמי אם המוכר רוצה ליתן לו משדה אחר שיכול הלוקח לומר מה אעשה בשדה קטנה כזו בפני עצמו וצריך לנכות לו מהדמי' עכ"ל הטור:
(לה) היתה התוספות יתירה על ט' קבין כו'. המחבר כ' להלכה דברי הרמב"ם מכאן עד סעיף י"ג ודלא כמ"ש הטור עם פירש"י והרמב"ם כ"כ ע"פ פירושו לסוגיות הגמ' וכבר הארכתי בזה בדרישה ונתתי טעם לדבריו שמשמעות סוגיא דגמרא הוא כדבריו. ושלפירוש ר"ש והטור צריכין לדחוק באותן המקומות בגמרא וסלקתי ממנו תמיהת המגיד משנה ושל מור"ם שהניחו להרמב"ם בצ"ע ע"ש. וכאן אקצר ואכתוב כלל כוונת הרמב"ם והוא זה דס"ל להלכה בזה גם כן כהטור דרובע לבית סאה ניתן למחילה באומר הן חסר והן יתיר וטפי לא ושאם הוא יתר מרובע לבית סאה צריכין להחזיר גם הרבעין עצמן ושיד המוכר בו על העליונה בכל זה ס"ל להרמב"ם כהטור וכר"ש אלא שמחולק עמהן באם הוא יותר מרובע קב לבית סאה והגיע היתרון עם הרבעין לט' קבין דלר"ש והטור אין בזה יד המוכר על העליונה אלא אם ירצה הלוקח מחזיר לו הקרקע בעינו בע"כ דמוכר והרמב"ם ס"ל דגם בכה"ג יד המוכר על העליונה אא"כ היה יתרון כ"כ שאחר שנתת לכל בית סאה רובע ישאר בהיתר עוד ט' קבין ובזה דוקא אמרו שמחזיר לו הקרקע בעינו בע"כ ומטעם שאכתוב בסמוך ואפי' כשהיתרון כ"כ הרבה ס"ל דעדיין יד הלוקח אינה על העליונה עכ"פ ואם היתה הקרקע מתחלה בשעת הקניה ביוקר ועכשיו בשעת החזרה עומדת בזול אין ביד הלוקח רשות להחזיר לו היתרון בקרקע בעינו אלא צריך ליתן בעדה כ"כ דמים כמו שהיתה שוה בשעת הקנין או מחזיר לו קרקע בשער הזול כשיעור אותן דמים שהיו שוו היתרונות בשעת הקנין דא"ל המוכר ברשותך ובמזלך עמדו בזול הקרקעות ואם היה בהיפוך שהיו בזול בשעת הקנין ועכשיו בשעת חזרה נתייקרו אמרינן אדרבה דברשות מוכר נתייקרו דהיתרונו' לא נמכרו לו מעול' נמצא כלל דבריו דלעולם יד המוכר על העליונה זולת אם הקרקעות במקח הראשון דאז צריך לקבל הקרקע ודוקא כשהיו בהיתרונות כ"כ שהיה יתרון ט' קבין נוסף על הרבעין של כל סאה וסאה וכל זה כתב ע"פ משמעות הסוגיא כמ"ש בדרישה ובאמת לא מצאתי טעם נכון לדבריו גם המ"מ ומור"ם ז"ל תמהו בזה עליו דכיון דעכ"פ נשאר ט' קבין והוא ראוי לשיעור שדה וראוי להמוכר למה יהיה ידו על העליונה לכוף להלוקח ליתן לו דמים בעדו ויש לדחוק וליישב זה ולומר דה"ט כיון דהרביעית לבית סאה נתנו למחילה מ"ה אף כשיש יתרון עליהם עד שבין כולם הוא ט' קבין מ"מ אינו כדאי להיות להן דין חזרת קרקע בע"כ של המוכר דיאמר לו המוכר אלו לא היה היתרון היה תופס בהן הלוקח בהרביעית בחנם באמרו שהן בכלל מקח שקנה עכשיו שיש יתרון יתנם לי בע"כ גם אני אומר שהן בכלל הקנין לענין זה שאינו יכול להכריחני ליקחם מידי בעינו אלא ישלם לי דמיהן כמו ששילם לי גוף השדה עד שיהי' נוסף על כל הרבעין ט' קבין דאז ה"ל כאלו יש לו שדה סמוכה אצלו וק"ל. אלו הן כלל דברי הרמב"ם ועפ"ז יתבארו לך פרטי דברי המחבר שהן הן הדברי' אות באות כמ"ש הרמב"ם:
(לו) נותנין רובע לכל סאה כו'. אין ר"ל דהרבעים ישארו ללוקח אלא כלו' נותנין ומחשבין ורואין אם לאחר שיחלוק מהיתרון רובע לכל בית סאה ישאר עוד ט' קבין אז יש כח ביד הלוקח להחזיר להמוכר הכל יחד בקרקע בעינו ואין צריך ליתן לו בעדו דמים:
(לז) ומ"ש בד"א כו' ר"ל בד"א דיד הלוקח על העליונה ונותנה לו כשעה שלקחו ממנו:
(לח) כשהיתה בזול כו'. ה"ה דהוי מצי למימר כשעמד הקרקע בשער הראשון אלא דהרמב"ם תפס לשון הברייתא והגמרא דאיירי שם כשלא עמדו בשער א' ומה"נ סיים בסעיף שלפני זה וכתב דנותנו לו כשעה שלקחה ממנו משום דאיירי גם שם בגמרא כשנשתנה השער. ומ"ש שאם הותיר כו' "עד אינו מחזיר לו אלא דמים ר"ל דיד מוכר על העליונה וכמ"ש בס"ט בשדה דפחות מט' קבין מחזיר לו דמים ליפות כח המוכר וכמ"ש שם. ומ"ש הותיר חצי קב כו' עד בדמי' ר"ל אם עמדה בזול צריך ליתן לו דמי שוויה כמו שהיה בשעת הקנין או קרקע בזול כשעת החזרה וכנ"ל בדין שדה ומ"ש מור"ם בהג"ה ז"ל כל מ"ש מתחלת ס"ט כו' היינו משום דסבירא ליה למור"ם דמ"ש בס"ט אם היה התוספות פחות מט' קבין כו' ר"ל אפי' היה בו ט' קבין אלא שבלא הרבעים אינו ט' קבין אפ"ה צריך להחזיר לו דמים וכנ"ל ומ"ה כתב דז"א אלא לדברי הרמב"ם אבל לעד"נ כמ"ש לעיל דמ"ש בס"ח קאי אפי' לפי' ר"ש והטור ומתחלה כתב דבר הפשוט דבזה דאין בו שיעור שדה צריך ליתן דמים ליפות כח המוכר ושאפ"ה אם יש להמוכר שדה בצדו מחזיק לו קרקע ואח"כ כתב לרבותא דאפי' יש בו ט' קבין עם הרבעין (אם אין לו שדה בצדו) צריך ליתן לו דמים וק"ל ומ"ש מור"ם דמסעיף ט' עד כאן הוא לשון הרמב"ם צ"ע למה כתב עד כאן שהוא סי"ב הא גם סי"ב אזיל דוקא לשיטת הרמב"ם ולא לפי' ר"ש והטור וכמ"ש פירושו לפני זה וצ"ל שהוא ט"ס שנפל בדפוס והג"ה זו צריכה להיות מסודרת אחר סעיף י"ב ושם שפיר שייך לומר עד כאן ור"ל עד סעיף י"ג ודו"ק:
(לט) מכר השדה ונעשה גינה כו'. ל' הטור הי' שדה בשעת מכירה והי' בהמותר מעט יותר משני רבעים לשני סאין שמכר לו (ובזה יד המוכר על העליונה ליתן דמים אם ירצה) ונעשה גינה (פי' שעלה בה מעיין שראוי לקבוע בה זרעי' שצריכי' מים הרבה) קודם שהחזיק הלוקח בהמותר וקם בדין חזרת תורת קרקע או שהיתה גינה בשעת מכירה והיה כדין חזרת קרקע ונתייבש המעיין ויצא מדין גינה לדין ליתן לו דמים להמוכר זהו איבעי' דלא איפשטא ומחזיר לו מה שירצה. ובפרישה כתבתי והוכחתי דר"ל דהלוקח מקרי בדין זה מוחזק ומחזיר להמוכר מה שירצה דהא שניהן נתרצו בהמקח אלא שיש כאן ספיקא דדינא אי אזלינן בתר קנין אובתר השתא עת החזרה:
(מ) מדה בחבל הן חסר כו' כלומר הרי שאמר שני לשונות דסתרי זה את זה דמדה בחבל משמע בדקדוק. והן חסר הן יתיר בלא דקדוק וכנ"ל:
(מא) או שאמר כו'. ר"ל ל"מ בזה שהולכין אחר לשון בין חסר בין יתיר כיון שאמרו באחרונה ונראה דחזר מאומרו מדה בחבל שאמר בראשונה אלא אפי' אמר מדה בחבל באחרונה אפ"ה אין לו אלא כדין בין חסר כו':
(מב) אחר הפחות שבלשונות. יראה דר"ל אחר הל' שמפחית הדיבור שא"ל בתחלה בית כור ואמרינן לאו דוקא בית כור אמר אלא אפי' פחות או יותר א"נ מפני שג' דינין תולין בג' לשונות שאומר דהיינו אומרו סתם בית כור דדינו שצריך ליתן לו בית כור שלם ואפי' ניכוי דמים לא מהני. ומדה בחבל הוא ג"כ בדקדוק אבל מהני ביה ניכוי דמים. ובין חסר ובין יתיר הוא לשון גרוע של"ד קאמר וקאמר דהולכין בזה אחריו:
(מג) ואין לו אלא כדין אם חסר כו' נראה דר"ל בין יהיה לגריעותא דלוקח כגון שיש בו חסרון ובין שהוא לטובתו כגון שיש יתרון בשניהן הולכין אחריו ומ"ה כתב ואין לו ר"ל להלוקח ולא איירי דוקא בדנתן כבר דמים אלא אפי' אם פיחת ולא נתן עדיין דמים צריך ליתן למוכר כל דמי בית כור דכבר נגמר המקח בשעת קנייה והמעות הן חוב עליו ועפר"ד שהוכחתי פי' זה לדברי הרמב"ם שכ' המחבר כאן לשונו ולא כהמ"מ וב"י וגם לא "כע"ש שביארו לדברי המחבר בענין אחר ע"ש:
(מד) וא"ל בסימנים ובמצרים כו'. ל' הטור א"ל בית כור עפר אני מוכר לך כמו שהוא בתוך סימניו ומצריו כו' ובפרישה כתבתי דדקדק וכתב שא"ל כמות שהוא מפני דבעינן שיעמוד בתוכו או שיאמר לו בית כור זה וגם יאמר לו קחהו בתוך מצרים וסימני' שלו דאז איכא יתור ל' דכשעומד בתוכו או אמר "זה ה"ל כדין חסר או יתיר וכמ"ש בס"ח וכשהוסיף לומר קחהו בתוך סימניו ומצריו לטפויי אתא ומ"ה אומרים דעד שתות הגיעו וזהו רימז הטור בכתבו כמות שהוא דהיינו שאומר זה או שעמד בתוכו ועפ"ר ולא "כע"ש שהעתיק ל' רשב"ם ונתן מקום לטעות ע"ש:
(מה) פיחת יתר על שתות ינכה פי' ינכה כל הפחת אף השתות כדין פיחת יתר מרובע הנ"ל בהן חסר או יתיר וכ"כ הטור אחר זה בהיותו יותר משתות דיתן לו דמים אף בעד השתות וכתבו הטור שם משום דכתב עליו דינא באם היתה היתרון פחות מט' קבין שיתן לו דמים או קרקע כו' ובחסרון אינו נותן לו המוכר קרקע ממקום אחר רק דמים צריך ליתן בעד הפחת כמ"ש לעיל:
(מו) המוכר לחבירו שדה שהלוקח יודע אותה ואת מצריה. עיין בטור בס"ג שכתב האי דינא בלשון זה "המוכר "שדה לחבירו וא"ל בסימניו "ובמצריו והלוקח מכירה ואת מצריה כו' ועמ"ש בפרישה עליו:
(מז) ולא נמצא אלא ק"נ כו'. המ"מ כתב ע"ז דהמעש' כך הי' דהי' חסר רביעית אבל לאו דוקא דה"ה אם היה חסר מחצה דאמרי' הגיעתו ע"ש ולא מצאתי מי שחולק עליו ומהתימה שלא כתב דעתו לא המחבר ולא מור"ם ז"ל:
(מח) כלו' שהוא שוה כו'. בטור כתב שהרמ"ה כתב ע"ז דבעינן שיהא באמת טוב משדה אחרת ושוי' כ"כ ושרשב"ם כתב דא"צ שיהא טוב דלהשביח מקחו אמר כן ושהסכים הטור עם הרשב"ם ומהתימא למה סתם המחבר ומור"ם ז"ל בזה:
(מט) מה ששוה חצי הדמים. כי יד המוכר על העליונה וניחא ליה במעט טוב יותר מהרבה מהגרוע:
(נ) ונותן לו בדרומה כו' דאמרינן כוונתו היה שמכר לו מצד דרום לפי ערך כפי שיווי חצי דכל השד' ומ"ה צריך ליתן לו חלקו מצד דרום הן שהוא טוב או רע והטור חולק ע"ז והמחבר סותם כדעת הרמב"ם כי הסכימו עמו האחרונים ז"ל:
(נא) דהמוכר נותן כו' אבל כשמוכר שדה שלימה רוב המוכרים שדיהן אין להן עוד מצידי השדה שמכר ליתן לו כלום מ"ה לא חילקו אף במי שיש לו עוד שדה בצדו כ"כ ר"ש ועפ"ר:
(נב) כל זה כדי שלא תקפוץ הנמייה היא חיה קטנה שאוכלת ומפסדת את התבואה ובפרישה כתבתי לשון הגמרא למה תקנו כ"כ לעשות גדר ושני חריצין ע"ש:
(נג) הי' לו חצי שדה כו'. לשון הטור ראובן שהיה לו שדה בשותפות עם שמעון ומכרו ללוי ולא פי' כמה מכר לו ממנו אלא כתב לו חצי כו':
(נד) ומכר לו בה שדה פי' שעמד בא' מהן ואמר שדה אני מוכר לך וכ"כ הטור:
(נה) לא קנה אלא שדה כו'. דאמרינן מצרים נכרים הרחיב לו:
(נו) שיש מעט שקורין לבקעה שדה. דאלו היו הרוב שקורין כן או שכ' לו ולא שיירית בזביני. אילין כלום הוה אמרי' דמכר לו כל הבקעה כמ"ש בסי' רי"ד ס"ז והטור והמחבר קצרו כאן וסמכו אמ"ש שם בדין המוכר בית בבירה גדולה דתרווייהו אתאמרו בגמרא יחד עפ"ר.
(נז) דכל המוקף במצר א' כו' ואפי' לא כתב לו המצר ג"כ קנה הכל וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס רי"ט אבל צריך שיהא המוקף במצר אחד:
(נח) דבי חייא כו' עובדא היה כן בגמרא לכך נקטו הרמב"ם והמחבר בל' זה ור"ל שאמר לחבירו שדה שקניתי מפלוני אני מוכר לך:
(נט) אלא הפחות שבהם דשדה אחד משמע ולא שנים מדלא קאמר שדות דבי חייא ל' רבים ויד בעל השטר על התחתונה:
(ס) אפי' ג' וארבע פי' הכל בכלל וצריך ליתן לו שדות אפי' היה לו שלש וארבע וה"ה יותר:
(סא) ודוקא שאמר שדות כו'. הג"ה זו כאן מקומה וטעות נפל בדפוס ס"י דקאי אמ"ש המחבר דאם א"ל כל שדות אפי' ג' וד' חוץ מגנות ופרדסים ע"ז כתב מור"ם ודוקא שאמר שדות כו' והוא דעת הר"ר יונה שכתב הטור בשמו בסכ"ב ז"ל ודוקא שאמר בל' ארעתא כו' עד אבל אם א"ל כל קרקעותי הכל בכלל אפי' פרדסי' ובתים עכ"ל ומשם נלמד דמ"ש מור"ם ז"ל אבל אם אמר קרקעות ר"ל שאמר כל קרקעות ובל' ר"מ הנ"ל מיהו י"ל דאם א"ל קרקעות ולא כל ואין לו אלא שדה א' ופרדס א' דגם הפרדס בכלל כיון דאמר קרקעות בל' רבים ואין לו אלא אלו השנים ופרדס הוא בכלל קרקעות ומ"ה אפשר דלא כתב מור"ם תיבת כל ודו"ק:
(סב) אפי' בתים. כ"כ ג"כ הטור ויש לספק אם העבדים הן בכלל סתם קרקעות:
(סג) אבל לא בתים ועבדים משום דגם עבדים יש להם דין קרקעות דכתיב בהו והתנחלתם אותם לבניכם וה"א דדין שדה יש לו קמ"ל:
(סד) ואם א"ל כל נכסי אפי' בתים כו'. כ"כ הרמב"ם וע"ש בטור שכ' בשם ר' יונה והרא"ש דאפי' לא א"ל כל אלא נכסי סתם הכל בכלל נכסי:
(סה) אבל א"ל נכסי דבי פלניא אפילו אמר כל נכסי דבי פלניא כיון דאין מטלטלין נקראין על שמו אינו מכור וכדמסיק:
(סו) על המוכר להביא ראיה פי' ראיה דזו לא היתה של ראובן ואם מביא ראיה א"צ לתנו לו אלא האחרת אף שאין קורין אותה ע"ש ראובן דמסתמא האומר שדה ראובן ר"ל השדה שקניתי מראובן וכיון שמביא ראיה שזו לא קנה מראובן לא היה דעתו על זה כן פי' ר"ש פח"ה ריש דף ל"ו ע"ש ולא "כע"ש דכ' שצריך להביא ראיה שמכר לו השדה השניה ע"ש ודו"ק:
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |