דרישה/חושן משפט/קז

דרישה ‏ חושן משפט קז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

אבל לא ירשו כלום מאביהן כו' בסעיף א' בב"י הביא דברי ר"ח שמשמע מדבריו דכופין היתומים שירשו מטלטלי דקי"ל מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן ע"כ. וכתב ב"י עליו דאפשר דדברי ר"ח הם בתר תקנתא דרבנן בתראי דתקנו לגבות מטלטלי וכדברי הרא"ש עכ"ל ודבריו דחוקים דא"כ למה תלאו ר"ח במאי דקי"ל דפריעת יתומים לחובת אביהן הוא מצוה ואין לפרש דר"ל דלתקנת הגאונים המצוה דפריעת חוב הוא גם על מטלטלין דא"כ הול"ל כיון דקי"ל דאף במטלטלין מצוה על היתומים לכן היה נראה לכאורה לומר דר"ח ס"ל כדעת הרשב"א שהביא ב"י גופיה מיד אחר זה (וגם הד"מ הביאו בעמוד) דס"ל דבמטלטלין שירשו כופין אותן לקיים המצוה כמו שכופין אקיום שאר מצות וכתב דבהכי איירי מתני' דפ' מי שמת מי שנפל הבית עליו ועל אביו כו' ע"ש וכתבו רבינו בס"ס ק"ד ומדמוקי לה למתני' בהכי ש"מ דס"ל דמעיקרא דדינא הוי הכי לכפותו במטלטלין שירשו מאביהן ובמטלטלי דידהו דלא ירשו כתב שם בשם הרשב"א דהוא מצוה ואין כופין עליה ואף שהב"י כתב בסמוך בד"ה אבל לא ירשו כלום כו' שנראה מדעת ר"ח שאין עליהן אפילו מצוה מדכתב בדבריו הנ"ל יתומים שירשו מטלטלין דמשמע דווקא ירשו לי נראה דאין ראייה משם דמשום דקאי אדין כפייה כתב שכן הדין במטלטלי שירשו אבל יכול להיות דס"ל דגם במטלטלי דלא ירשו הוא מצוה אלא שאין כופין עליה (וכמש"ר סי' ק"ח סל"א בשם הרז"ה והר"מ בר יוסף וע"ש דלא הסכים רבינו עמהן) ובהכי איירי ההיא דפרק מי שהיה נשוי בההיא קטינא דארעא דמשמע מינה דבמטלטלי אין כופין ודו"ק:

ד

נשבע היורש היסת כו' עמ"ש בפרישה ועמ"ש ב"י בסוף סעיף ו' בד"ה מ"כ ראובן שיש לו שטר על שמעון כו' עד ישבעו בני שמעון לראובן שלא ירשו מאביהן כלום כו' ואגב שבועה זו ישבעו שלא שמעו מאביהם שהתפיס לאמם כו' וכתב ב"י לבסוף ז"ל ושבועה זו שכתב שישביעו יורשי שמעון נתבאר בסימן ס"ט שיורשים אינן נשבעין ליפטר עכ"ל וקשה דאם כן למה כתב בהתשובה שישביעו אגב משמע דאטענה זו לבד לא היו נשבעין ולבעה"ת וסייעתו נשבעין גם אטענה זו לבד דהא ס"ל דצריכין לישבע ליפטר אפילו בשמא ועוד מה אולמא האי שבועה דישבעו דלא ירשו מאביהן כלום כו' מהאי שבועה דלא שמעו מאביהן כו' דעשה שבועה זו עיקר וזו אגב ל"נ דגם שם מעשה כך היה דהיה טוען ראובן ברי שירשו יותר והיו צריכין לישבע אטענה זו אליבא דכ"ע וכמ"ש בפרישה ע"ש:

ח

אע"פ שנראה לחלק כמ"ש איני משיב על דבריו ז"ל מ"ו ר"ש ז"ל ותימא למה נשא לו פנים בזה הלא רבינו הקדוש מעולם לא נשא פנים לרשב"ג שהיה אביו ורבו ונשיא בכל מקום שידע לחלוק עליו לפי סברת לבו ועוד כי אני לא אדע ואבין מה סברא זאת במה שגוף הקרקע קיים ס"ס מזיק שיעבודו של חבירו הוא ולעיל ר"ס ק"ד היכא דמכר ב"ח מאוחר כו' כ"ר שצריך לשלם מדינא דגרמי וא"ל דשאני יתמי שמזיקין מחמת עצמן דמ"ש (כאן) [כיון] שקרקע זו היה משועבד למלוה מדאורייתא גם לעיל מדברי הראב"ד בסי' ק"ד סט"ו גבי חנוך כתב שאפילו יתומים משלמין מדינא דגרמי וכן נראה עיקר עכ"ל. והנה מ"ש הלא רבינו הקדוש כו' לשון זה כתב גם מהרא"י בכתביו סימן רל"ח לראייה דמותר לחלוק על רבו אם ראייותיו ברורות והביא עוד כמה ראייות וכ"כ מ"ו ר"מ בי"ד סי' רמ"ב ס"ג וכ"נ ממש"ר עצמו שם דאסור להכריע דברי רבו בפניו משמע דוקא בפניו ועמ"ש אדברי רבינו לקמן סימן קע"ו אמ"ש ואלמלא שאין לי להכריעו כו' ובי"ד ר"ס ר"מ ע"ש. ומ"ש מ"ו ועוד כי לא אדע ואבין מה סברא זאת במה שגוף הקרקע כו' אני באתי להוסיף תמיה על תמיהתו כי לפי הנראה קשיין דברי הרא"ש גופייהו אהדדי דהא הרא"ש ס"ל דמוכר ש"ח לחבירו ומחלו חייב לשלם להמוכר וכמש"ר בשמו בסי' ס"ו סל"א וגם הוא מהגמרא וכן כמה עניינים דחשיב רבינו לקמן סימן שפ"ו לפטור ולחובה במזיק בהן לחבירו ומחלק שם בין דינא דגרמי דחייב ובין גרמא בניזקין דפטור ויש לחלק גם בזה וליישב התמיהות אעתיק לפניך תשובת הרא"ש שהביא רבינו ומתוכו יתלבנו הדברים כי ז"ל שם כלל פ' סי' י"א יתומים שמכרו בנכסי אביהן ויצאו על אביהן ב"ח ואינן יכולין לגבות הנכסים מיד הלקוחות אין בעלי דינין יכולין להוציא המעות מיד היתומים כי נכסיהן מכרו וקי"ל כרבא דאמר ב"ח מכאן ולהבא גובה ואין לב"ח אלא משעת טריפה ושלהן מכרום ואפילו דין מזיק שיעבודו של חבירו אין כאן כי לא קלקלו את גוף הקרקע כלום אלא ילכו ב"ח ויגבו הנכסים אם יוכלו ול"ד כו' ע"ש והנה י"ל דדוקא בכעין אותו נדון דשלהן היו מוכרין בזה אמרו דלא הוי עלייהו דין מזיק שיעבודו של חבירו כיון דלא הזיק גוף השיעבוד ואשעת המכירה ליכא לחייובינהו דדידהו מכרו ובהא איירי רבינו נמי הכא משא"כ לעיל ר"ס דקדם המאוחר וגבה ומכרו דשלא כדין מכרו דהרי לא היה לו עליה אלא שיעבוד והרי יש עליו שיעבוד אחר מוקדם לו וכן בתשובתו של הראב"ד דבאו שמעון ולוי לב"ד לגבות יחד ופרע חנוך היורש חובו בשיעבודו של שמעון שבשעת הפרעון לא מכר את שלו כי באותה עת ג"כ הגיע זמן גביית שמעון מש"ה כתב דחנוך נקרא מזיק שיעבודו וחייב לשלם לו ומ"ש שעדיין לא הגיע זמן גביית שמעון ר"ל קודם שבאו לב"ד לא הגיע אבל בשעה שבאו לב"ד הגיע וא"ת לא הו"ל לרבינו לכתוב בשני המקומות דסי' ק"ד הנ"ל טעם חייובו סתם משום מזיק שיעבודו של חבירו אלא הול"ל דהכא חייב דוקא כיון שמכרו דבר שאינו שלהם וי"ל דרבינו קיצר וסתם שם משום דהוא ס"ל דחייב משום דהוי מזיק שיעבודו דהרי הכניסו במקום שא"א לגבותו כמ"ש כאן אלא שלא רצה לחלוק ולהשיב עליו בדין זה עצמו שדבר בו הרא"ש דהיינו יתומים שמכרו וכנ"ל ומ"מ אי איתא שהרא"ש חולק בהני הנ"ל הו"ל לכתוב שם דלדעת הרא"ש פטור אלא ודאי לא כ"כ משום דס"ל דגם הרא"ש מודה שם כיון דמכרו דבר שאינו שלהן וכמ"ש ודו"ק. ומהר"ר יוסף מקראקא בשא"י שלו תירץ דמיירי הכא באחין שמכרו בנכסים מועטים ששם הדין נותן שכשמכרו אין לבנות דין על הקרקע שחז"ל שתקנו להם מזונות לבנות לא תקנו אלא באופן זה וא"כ הם אמרו והם אמרו עכ"ל ותימא הלא הרא"ש בתשובה זו קאי אסתם ב"ח ולא אבנות שמכרו האחים הנכסים דכתב שם בהדיא ויצא עליהן ב"ח כו':

יא

או ישבע המלוה שכך וכך הוא חייב לו כו' כלשון רבינו כתב ג"כ הרמב"ם פי"א ממלוה אות באות וז"ל ב"י ושבועה כו' ע"ש [קצת מנהו הביא הב"ח] ור"ל כשישבע תחלה שמחיים תפסם ויודה לו אח"כ שלא חייב לו עליו כלום או מה שהודו לו היורשין שחייבו אביהן עליו וא"ל הילך נמצא דשבועה ראשונה היתה לבטלה משא"כ איפכא דאף שיודה לו אח"כ דלא תפשה מחיים מ"מ שבועה הראשונה דכך וכך חייב לו יותר ממה שהודו לו או שכפרו כולו לא הויא לבטלה דהיום או מחר כשירצו היתומים לקיים מצות כיבוד ישלמו לו מהמטלטלי ע"פ שבועתו וצ"ע מנ"ל להב"י הא דהאי שבועה שכתב הרמב"ם ורבינו סתם דר"ל שבועת היסת ונדחק בתירוץ ולמה לא נאמר דנשבע בנק"ח אמר וכמש"ר סי' ע"ב סי"א בשם הגאונים דאם טוען שח"ל כך וכך על המשכון צריך לישבע בנק"ח אע"ג דבלקוח היה נאמן בהיסת וכ"כ עוד בסי' פ"ט וקל"ג וע"ק על ישובו דב"י דכתב דכיון דשבועה זו קודמת כו' וכי בשביל זה נציל בשבועה ולהפסיד ממון של יתומים ונלע"ד דה"פ של ב"י דדייק בדברי הרמב"ם ורבינו שהתחילו בטענה שהמלוה טוען מחיים תפסתי והיורשים טוענין לאחר מיתה תפסתים ולא הזכיר שמחולקין הם בסך החוב ש"מ דאיירי ביתומים דלא ידעו שאינו חייב לו כ"כ כמו שטוען המלוה וא"כ בודאי כיון שהמלוה תופס בידו א"צ לישבע בנק"ח כמה חייב לו כיון דיש לו מגו לטעון לקוח הוא בידו ול"ד למש"ר בשם הגאונים בסי' ע"ב דהתם מיירי דהלוה עומד נגדו וטוען ברי שאינו ח"ל כ"כ וגם אין לו לחייבו ש"ח מספק כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים דזהו דוקא בבא להוציא מן היתומים אבל זה הוא מוחזק ואינו בא להוציא ומ"מ שבועת היסת הטילו עליו מכח ספק כדין אילו היה טוען לקוח הוא בידי ומ"ה הקשו הב"י שפיר נהי דלית לן לחייוביה משום ספק אלא היסת על טענתו שכך וכך ח"ל מ"מ על טענת מחיים תפסתי והיורשים מכחישין אותו בברי מן הדין הוא לחייבו ש"ח ואגב ישבע בכולל גם על טענת כמה ח"ל ש"ח ומסיק וכתב ואיפשר דכיון וכו' ור"ל בודאי דעת הרמב"ם ורבינו הוא דצריך לישבע ש"ח על טענת מחיים תפסתים וגם על כמה ח"ל בכולל ומן הדין הו"ל להקדים שבועה זו דמחיים תפסתי שהוא העיקר אלא משום דכיון שאם אינו ח"ל צריך להחזירו הקדימו לו שבועה זו אבל לעולם נשבע על שניהם ש"ח וזה נ"ל ברור בפי' הב"י אבל לעד"נ דבהיסת איירי ולק"מ משום דאיירי ג"כ דהיורשים אין טוענין ברי דלאחר מיתה תפסן אלא בשמא ככל טענת יורשין וכמ"ש לעיל סי' ע"ב סכ"ח וכ"ש ואפשר דמודים היורשין או שהוא מבורר שהיו המטלטלין ביד התופס מחיים רק שטוענין בשמא שמא היו מונחין בידך מחיים בתורת פקדון ואתה אחר מיתה אתה רוצה להחזיק בהן בתורת תפיסה אטענה זו היה הדין עם התופס כיון שהוא מוחזק בהן ואין עדים שהופקד בידו וכאשר נתבאר לעיל סימן ס"ד כשאין עדים שהפקיד בידו דנאמן במגו ואפי' היסת ליכא עליו בטענת שמא כשהוא מוחזק ואף אם נאמר דלעיל בסימן ס"ד כשתופס שטרות ואין עדים שהופקדו בידו עכ"פ צריך לישבע היסת שאני התם כיון שהשטרות נכתבים ע"ש הלוה ואין יכולים לגבותן בלא כתיבה ומסירה איכא ריעותא לפנינו משא"כ בשאר מטלטלין שהיה יכול להחזיק ולטעון להד"ם (ונראה דמש"ה מסיק רבינו וכתב ז"ל ואם תפס מש"ח כו' כתבתי למעלה ואין שם חידוש שלא כתב כאן התלוי בשט"ח דגם במטלטלי אם יש עידי פקדון אין נאמן לומר מחיים תפסתים אם לא חילוק זה ששם צריכים עכ"פ לשבועת היסת משא"כ בשאר מטלטלי וכמ"ש ובהיסת סגי עכ"פ כיון שהוא מוחזק וטוען כבר שלוה עליו כך וכך והיורשים אינן טוענים אלא שמא לא הלוית עליו כ"כ ומש"ה מקדמינן להשביעו היסת שהלוה עליו כך וכך ואגב ע"י גילגול הוא נשבע (שלאחר מותו) [שמחיים] תפסו וק"ל:

יב

וי"א שתקנת הגאונים לא היתה אלא במלוה בשטר כו' דומה לזה כ"ר סי' ס"ז בדין פרוזבול דלא ניתקן אלא כשיש להלוה קרקע דאותה הלואה שכיח וכאן מסיק רבינו וכתב שאין המנהג כן ור"ל מהמנהג נשמע דתקנת הגאונים היתה בכל הלואה מה שא"כ בפרוזבול דהדין מפורש כן בהדיא דלא תקנו הגאונים מתחלה כ"א כשיש לו קרקע:

מעבר לתחילת הדף · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.