דורות הראשונים/סוף ימי התנאים והברייתות/לא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דורות הראשונים סוף ימי התנאים והברייתות לא

פרק שלשים ואחד

ויאמר לנו הרב פראנקעל בנוגע לר' חייא שסידר גם הוא משנה לעצמו לאמר "והראיה לזה ממה דאיתא בירושלמי בקצת מקומות אנן תנינן תני ר' חייא (שבת פ"א ה"ב) אנן תנינן סמוך למנחה תני ר' חייא סמוך לחשיכה, (ע"ז פ"א ה"ה) אנן תנן תרנגול לבן תני ר' חייא תרנגול סתם, ועי' ריש ברכות אנן תנינן משעה שהכהנים נכנסין לוכל תרומתן תני ר' חייא בשעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פיתן בלילי שבתות".

אמנם כי הרב פראנקעל העתיק רק שתי תיבות מלשון הירושלמי "אנן תנינן תני ר' חייא" אבל לשון הירושלמי שבת פ"א ה"ב זה הוא:

אנן תנינן סמוך למנחה תני ר' חייא סמוך לחשיכה "מתניתן צריכה למתניתיה דר' חייא מתניתא דר' חייא צריכה למתניתן" אילו תני ר' חייא ולא תנינן אנן הוינן אמרין לא אלא חשיכה הא מנחה לא הוי צורכא למתניתן או אילו תנינן אנן ולא תני ר' חייא הוינן אמרין כולהון דתנינא מנחה מנחה וכולהון דתנינן חשיכה חשיכה מן מה דתנינא מנחה ותניתה ר' חייא רבה חשיכה "הדא אמרה אפי' חשיכה דתנינן דבתרה מנחה היא".

ועי' פ"מ שכתב מן מה דתנינא מנחה וכו' כלומר אבל השתא שמעינן מן מה דתנינן במתניתן סמוך למנחה ותני ר' חייא "עלה" סמוך לחשיכה אם כן חשיכה לאו דוקא הוא "דהא על המתניתן קאי" והדא אמרה דאפי' הני חשיכה דתנינן לקמן לאו דוקא וכו'.

ומפורש מדברי סתמא דירושלמי דבהכרח דדברי ר' חייא בברייתא היא שנשנית על משנתינו, ובאה להשלים ענין דברי המשנה.

וכלשון הוה ממש בא לפנינו בירושלמי על מימרא של אמורא שאמר דבריו מפורש על המשנה.

עי' ירושלמי שבועות פ"ד ה"ט על המשנה שם שילח ביד עבדו הרי אלו פטורין עד שישמעו מפי התובע, נאמר שם בגמרא אמר ר' אלעזר מה ת"ל אם לא יגיד ונשא עונו לא מפי התובע, "מתניתן צריכה למה דאמר ר' לעזר ומה דמר ר' לעזר צריכה למתניתן" אלו תנינן ולא תנא ר' אלעזר הוינן אמרין ישמעו מפי התובע ולא נשבעו לנתבע חייבין הוי צורכה למה דמר ר' לעזר אילו תנא ר' לעזר ולא תנינן הוינן מדין ישמעו מפי הנתבע ולא נשבעו לתובע חייבין הוי צורכה למתניתן וצריכה למה דמר ר' אלעזר.

והוא ממש ככל סגנון הירושלמי על התני ר' חייא כי כפי שיבואר לפנינו הוא באמת רק ככל דברי האמוראים על המשנה.

וממש כן יש לנו גם בבבלי עם תני ר' חייא ופירשו באמת כל הראשונים שהיא לפירש המשנה, והוא יוצא גם מפורש כן מגמרא.

עי' במסכת כתובות (דף פ"ג) ריש פרק הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה וכו'.

ובגמרא שם על זה מיד אחר המשנה תני ר' חייא האומר לאשתו.

והוא רק פירוש המשנה וכמו שהוא שם מפורש בגמרא ד' ק"ב דאמרינן וקרי ליה לאמירה כתיבה אין והתנן הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך ותני ר' חייא האומר לאשתו.

והנה נאמר במשנה הכותב לאשתו ור' חייא תני האומר לאשתו ובסגנון הירושלמי הי' נאמר על זה אנן תנינן הכותב לאשתו תני ר' חייא האומר לאשתו, ובבבלי הובא זה סתם.

ועי' בר"ן שם שכתב "תני ר' חייא דלא תימא דמאי כותב דתנן במתניתן כותב בקנין ומקנה כדאשכחן בכמה דוכתא דנקט לשון כותב ופירושו מקנה כדאמר הכותב נכסיו לבניו וכו'" להכי אשמעינן דמתניתן בכתיבה שהיא כעין אמירא היא כלומר בלא קנין וכל שלא קנו מידו פשיטא דליכא מידי בין כתיבה ואמירא וכו'.

ועוד יותר מזה הוא טעותו של הרב פראנקעל במה שהביא מעבודה זרה (פ"א ה"ה) אנן תנינן תרנגול לבן תני ר' חייא תרנגול סתם.

והנה טעה בפשט הפשוט והיה סבור שיש שום תנא מי שסובר שאסור למכור לעובדי עבודה זרה המקריבים לעכו"ם גם תרנגול סתם שאינו לבן ועל כן טעה לחשוב שאפשר לאמר שדברי ר' חייא הוא משנה לעצמה, וכי שם במשנת ר' חייא שנה בסדר המשנה תרנגול סתם תחת תרנגול לבן.

אבל טעות הוא ואין מי שאומר כן, לפי שהאיסור אינו כי אם בלבן לפי שרק זה היו מקריבים לעבודה זרה, ודברי ר' חייא תרנגול סתם אי אפשר שנאמרו לעצמם לפי שתרנגול סתם אינו אסור כלל, וגם אם לא היו לפנינו דברי ירושלמי שאחר זה, היינו יכולים להבין גם מעצמינו בהכרח שדברי ר' חייא בברייתא סמוכים למשנתינו לאמר ולפרש שתרנגול לבן שנאמר שם שאסור למכור הוא גם אם בקש תרנגול סתם.

ובמשנתינו לא הוזכר מזה דבר, ולא איירי בזה כלל, אם העכו"ם אמר סתם או מפורש, במשנה נאמר רק עיקר הדין שאסור למכור להם תרנגול לבן.

ולשון המשנה הוא אילו דברים אסור למכור לעכו"ם איצטרובלין ובנות שוח בפטוטרותיהן ולבנה ותרנגול לבן ר' יהודה אומר מוכר הוא לו תרנגול לבן בין התרנגולים.

ועל כן גם אם לא הי' לפנינו כל יתר לשון הירושלמי, היינו יכולים להבין מעצמינו שאי אפשר כלל שדברי ר' חייא הם משנה לעצמם שאם כן בהכרח היה כתוב שם הלשון ואלו דברים אסור למכור לעכו"ם איצטרובלין וכו' תרנגול סתם.

אבל הלא זה מותר הוא, ואין שום אוסר.

ומזה לבד הלא מבואר מעצמו שזה ברייתא הסמוכה על המשנה ומוספת בפירושה.

אבל כל זה גם נאמר מפורש בירושלמי שם ונתפרש כן ולשון הירושלמי אנן תנן תרנגול לבן תני ר' חייא תרנגול סתם מתניתן צריכה למתניתא דר' חייא ומתניתא דר' חייא צריכה למתניתן אילו תנינן ולא תני ר' חייא הוינן אמרין לא אמרין דלא תרנגול לבן (כלומר בזמן שאמר לו מפורש מכור לי תרננול לבן. הפני משה) אבל תרנגול סתם אפי*' בינו לבין עצמו מותר (אבל תרנגול סתם אם אמר מכור לי תרנגול סתם אפי' בינו לבין עצמו מותר למכור לו תרנגול לבן, הפני משה) הוי צורכה למתניתא דר' חייא או אילו תני ר' חייא ולא תנינן אנן הוינן אמרין לא אמר אלא תרנגול סתם הא תרנגול לבן אפי' בינו לבין התרנגולים אסור הוי צורכה למתניתן וצורכה למתניתא דר' חייא.

ומבואר בפשיטות שזה ברייתא דר' חייא הסמוכה בעיקרה למשנתינו.

והנה עשו להם ציונים משנים שלשה תיבות מבלי לראות את ענין הדברים מה הם, ומבלי לראות גם הפשט הפשוט.

ובריש מסכת ברכות הנה במשנה שם נאמר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, שזה נאמר בזמן שהשנים כתיקונם וישראל שרוים על אדמתם, ונשאר כן בלשון המשנה שלא זזה ממקומה, אבל בהברייתות המשלימים את דין המשנה היה להם לתת סימן אחר המצוי אצל כל אדם בכל המעמדים, ועי' בריש ברכות בהברייתות שכל התנאים נתנו סימנים אחרים ובגמרא שקלו וטרו אם אין ביניהם מחלוקת, וזה עצמו הובא בירושלמי סימן אחר מברייתא דר' חייא, ואיזה צל של ראיה יש מכאן לאמר שמכאן מוכח שר' חייא סידר סדר משנה לעצמו והוא רק להג הרבה יגיעת בשר.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף