דורות הראשונים/סוף ימי התנאים והברייתות/לב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דורות הראשונים סוף ימי התנאים והברייתות לב

פרק שנים ושלשים.

אמנם כי על בר קפרא יש לו להרב פראנקעל שתי ראיות מתוך הסוגיה עצמה, וזה בודאי דבר גדול הראוי לשום אליו לב.

ויאמר שם "ירושלמי ריש כתובות במשנה בתולה נישאת ביום הרביעי וכו' שפעמים בשבת בתי דינין וכו' שאם הי' לו טענת בתולים הי' משכים לבית דין ובגמרא ריש הלכה א' בר קפרא אמר מפני שכתוב בה ברכה, פירוש בר קפרא לא הי' שונה במשנתו שפעמים בשבת וכו' שאם הי' לו טענת בתולים וכו' אלא הי' שונה במשנתו הטעם משום ברכה" כן מורה עיקר הסוגיא שם "והמפרשים נלחצו הרבה בזה" אלה דבריו.

והנה להשביח את מקחו יאמר לנו הרב פראנקעל כי המפרשים נלחצו בזה הרבה, והוא מצא בזה דרך סלולה ובא וחידש חדשות, אבל שני המפרשים גם הק"ע גם הפ"מ שניהם הביא בשם היפה מראה שפירש כפי מה שרצה פראנקעל לפרש, והם דחו דבריו לגמרי.

ואמנם כי מפני שאין זה נוגע להלכה, וחוקרי קדמוניות לא היו, כי על כן הסתפקו במועט, אבל המעיין יראה שזה טעות גמור.

וכדבר פלא הוא איך אפשר להעלים עין שלבד שאין זה משנה, הנה אין זה אפי' ברייתא בירושלמי כלל, ואין זה בירושלמי כי אם מימרא, כי גם לא נאמר בירושלמי אפי' לשון תני בר קפרא.

ולשון הירושלמי הוא בר קפרא אומר משום דכתיב בה ברכה.

ומבואר שלא לבד שאין זה משנה לעצמה, כי אם שאין זה אפילו ברייתא בירושלמי כי אם מימרא של בר קפרא שנאמר על המשנה.

ולשון הירושלמי היא לפרש המשנה מדברי האמוראים, ומביא בזה מחלוקת בפירוש דברי המשנה מבר קפרא ור' אלעזר.

ונאמר שם על המשנה, ומיד אחריה:

בר קפרא אמר מפני שכתיב בה ברכה וכו' ר' אלעזר מייתי לה טעם דמתניתן שאם הי' לו טענת בתולים הי' משכים לב"ד מתניתא מסייע לר' אלעזר מן הסכנה ואילך נהגו לשאת בשלישי ולא מיהו בידם חכמים וכו'.

והיש כאן שום מקום להסתפק, והאם אפשר לחוקר הרואה את אשר בין עיניו לצאת מפשטן של דברים באופן כזה.

אמנם מפני שנכשלו בזה כל כך ראוי לבאר הדבר יותר.

והצעת הדבר ומחלקותם של בר קפרא ור' אלעזר מפירוש דברי המשנה שלפנינו כך הוא:

במשנתינו שם תנן בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי שפעמים בשבת בתי דינין יושבים בעיירות ביום השני וביום החמישי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין.

ובודאי שלפי פשטן של דברים משמע שפעמים בשבת הוא טעם על מה שנישאת ביום הרביעי, ולא שהוא דין לעצמו.

אבל אם הדבר כן הנה נתפרש במשנתינו טעם על דין בתולה נישאת ליום הרביעי, ולא נתפרש הטעם על אלמנה ליום החמישי, ואם פירשה משנתינו טעמה בצדה, הי' ראוי לפרש כן גם על דין אלמנה.

וזאת שנית שגם על בתולה נישאת ליום רביעי, אין טעם זה מספיק לעשות בשביל זה תקנה שהרי זנות לא שכיח, וביותר שהרי רק אשת כהן או אשת ישראל במציאות רחוק מאד שקבל בה אביה קדושין בהיותה פחותה מבת שלש שנים תאסר על ידי זה, ואיך אפשר תקנה לכל מפני טעם זה, וכבר נתקשו בזה התוס' ונדחקו מאד.

ועל כן סבר בר קפרא דכמו שלא נזכר במשנתינו טעם של אלמנה נישאת ליום החמישי, כן לא נזכר בה גם הטעם על מה שבתולה נישאת ליום הרביעי, וטעם שניהם אחד משום ברכה.

וזה שנאמר במשנה שפעמים בשבת וכו' שאם הי' לו טענת וכו' הוא כבר דין לעצמו על פי דין המשנה, ועל יסודה, לאמר שעכשיו ששנינו תקנת חכמים שבתולה נישאת ליום הרביעי, וידוע שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בשני ובחמישי על כן יוצא מזה שאם הי' לו טענת וכו' ישכים לב"ד, ולא יהי' לו אקרורי דעתא באלה שנאסרת עליו.

והדבר מתבאר עוד יותר סוגית הירושלמי אחר זה שנאמר שם ר' אלעזר מייתי טעם דמתניתן שאם הי' לו טענת בתולים הי' משכים לבית דין מתניתא מסייע לר' אלעזר מן הסכנה ואילך נהגו וכו'.

ואם לא הי' דרך אחרת לפרש המשנה כי אם שטעם בתולה נישאת ליום הרביעי הוא מפני שאם הי' לו טענת בתולים ישכים לבית דין, מה ענין לאמר ר' אלעזר מייתי טעם דמתניתן שאם הי' וכו' וכי אנו צריכין בזה לר' אלעזר הלא הוא דבר המפורש כן במשנה עצמה.

והנה יאמר הירושלמי מתניתא מסייע לר' אלעזר מן הסכנה ואילך נהגו וכו' ולאיזה צורך יובא ראי' מברייתא שענינה ענין אחר, והרי זה ועל וה עצמו מפורש במשנתינו כר' אלעזר כטעמו וגם כלשונו ממש.

אבל כן הדבר שר' אלעזר פליג עם בר קפרא בפירוש דברי המשנה שלפנינו ובטעמה, דר' אלעזר מפרש לה שהסיפא היא טעם על הרישא, ובר קפרא מפרש את המשנה שלפנינו שטעמה משום ברכה, והסיפא דין לעצמו.

ורק על פי זה הננו מבינים דברי ר' אלעזר, כי מהמשנה עצמה שלפנינו אין להוכיח זה ממנה.

והם דברים פשוטים אשר אין לנטות מהם ימין ושמאל וזה הוא לשון הירושלמי על המשנה "בר קפרא אמר וכו' ר' אלעזר מייתי לה טעם דמתניתן שאם וכו'" והוא מבואר מעצמו.

ועי' לפנינו בפרק ל"ד מענין דברי הבבלי בזה.

הארכנו בזה כי אמנם עולם הפוך נראה לפנינו החוקרים ההם עצמם היודעים את דרכי החקירה ובבואם לחקור מתוך דברי איזה ערבי, קראי, רומי, ויוני, יציעו דבריו באורך, ויהפכו בהם מראשם לסופם, לעמוד על יסודם ענינם ולהתאימם יחד, הנה בהגיעם לדברי ימינו הנפלאים וחכמת ישראל, וביותר בראיותיהם ממקור ישראל, שם יהיו כחולמים, יסתפקו בשנים שלשת תיבות ואם בגבורות שורה שלמה, מבלי ראש וסוף, ולא ישימו לב לדעת את הנאמר שם ואיה חכמה וידיעה שיהי' אפשר לחקור בה בדרכים כאלה.

עוד יש לו להחכם פראנקעל ראי' שניה כי בר קפרא יסד לו סדר משנה לעצמו ויאמר "עי' פסחים פ"י ה"ג ר' שמעון בן לקיש אמר אם לא טבל פעם ראשונה צריך לטבל פעם שניה מתניתא פליגא על ר' שמעון בן לקיש שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים סבר ר' שמעון בן לקיש על הדא דבר קפרא פירש רשב"ל סבר הך משנה היא דבר קפרא, ולא של רבי כלומר לא היתה כן סדורה במשנת רבי "הרי לך בבירור" שהיה ידוע להם שיש במשנתינו משניות אשר הן ממשניות של חכמים אחרים" אלה דבריו, אשר נתלה בהם במה שהקרבן עדה לא דקדק בלשונו וכתב סבר רשב"ל דההיא משנת בר קפרא היא ולית הילכתא כוותיה.

אבל לא נהג מנהג חכמים ולא זכר כלל את הפירש הפשוט של הפני משה שם שכתב סבר ר' שמעון בן לקיש על הדא דבר קפרא כלומר בהדא דתני בר קפרא בברייתא דיליה שאין חיוב בטיבול שתי פעמים.

וכן הוא בפשיטות לשון הירושלמי בכל מקום בענינם כאלה ונראה שצ"ל סבר (ר') רשב"ל כהדא דבר קפרא.

והרב פראנקעל כחוקר קדמוניות הי' לו לדקדק ולראות שאין מקום כלל לפרש דברי הירושלמי כדבריו.

שהרי מלבד שלפי זה יחסר מלת "היא" ולהיפך מיותרת תיבת "על" והיה צריך להיות לפי זה "סבר רשב"ל הדא דבר קפרא היא".

אבל גם זולת זה, מה ענין לאמר על זה "סבר ר' שמעון בן לקיש" ממה נפשך אם כן הדבר שזה משנת בר קפרא, היה לו להמתרץ לאמר כן "הדא דבר קפרא היא" ואם אין זה דבר קפרא איך יתרץ כן, ובכל האופנים אין מקום כלל על כגון זה לאמר "סבר ר' שמעון בן לקיש".

ואם ירצה לאמר דגם סתמא דירושלמי גם להם כבר נתערבו הנוסחאות יחד עד שגם הם כבר לא ידעו מה הוא נוסח משנתו של רבי, ומה הוא של אחרים על כן יאמרו בלשון זה "סבר ריש לקיש" לאמר שהוא משער שאין זה משנת רבי כי אם בר קפרא.

אבל אם כן הלא יש לו להרב פראנקעל וסייעתו עוד הרבה סדרי משנה של ר' חייא ושל ר' אושעיא, ושל לוי, והי' לו לשער השערות רבות כאלה ולאמר סבר ריש לקיש על הדא דר' חייא היא, דלוי היא, או דבר קפרא היא, ומדוע שיערו דוקא על בר קפרא.

ואם מושג כזה יש להם לחוקרי אשכנז מהמשנה שלפנינו ומסוגית הבבלי והירושלמי על המשנה, למותר הי' להם כל חקירה בזה, ולכל הפחות הי' לו להחכם פראנקעל להטריח ולברר מדוע לא ירצה בפירוש הפשוט והמדויק במקום הזה של הפני משה, ולכל הפחות להטריח ולדקדק בלשון הירושלמי אם אפשר לפרשו כן, והי' לו להטריח למצוא לו על דבר מבהיל כזה עוד איזה ראיות שיהי' בהם איזה ממש, ושיהיה האוזן יכול לשומען.

אבל הדברים פשוטים שהירושלמי יאמר "סבר ר' שמעון בן לקיש כהדא דבר קפרא" וכפירוש הפשוט של הפני משה שכתב "כלומר כהדא דתני בר קפרא בברייתא דיליה שאין חיוב בטיבול שתי פעמים" והדברים פשוטים כן ואי אפשר כלל לפרש לשון הירושלמי בענין אחר.

וכן ממש הוא לשון הירושלמי במסכת ערלה ספ"ב "סבר ר' שמעון בן לקיש כהדא דתני בר קפרא" והדברים פשוטים.

ואחרי אשר דברנו ובררנו את דבר כל הציונים ההם אשר אספו יחד להביא את הדברים בתוך הענן והערפל נוכל לשוב לענין הדברים עצמם ולהעמידם כמו שהם.

כי אמנם הדברים פרושים לפנינו ובולטים כל כך עד אשר קשה לצייר איך לא עמדו על הדבר ויאבדו דרכם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף