פני משה/שבת/א/ב

פני משה שבת א ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' לא ישב אדם לפני הספר. משנה זו אינה מענין השבת אלא מפני שזו מן ההלכות שהסכימו ולא נחלקו בהם כלל וכדתנן לקמן ואלו מן ההלכות וכו' ועוד דבעי למיתני אבתרה לא יצא החייט וכו' שהיא דומה למתני' דהטעם שמא ישכח וכו' והקדים התנא משנה זו ללמדינו דסמוך לחשיכה דתנינן לקמן לאו דוקא אלא סמוך למנחה נמי בכלל כהאי מתני' והכי אמר בגמ':

סמוך למנחה. מסקינן לפי סוגיית הש"ס דילן דסמוך למנחה גדולה קאמר והיינו מתחלת שעה שביעית דזמן מנחה גדולה היא משש שעות ומחצה וסמוך למנחה היא חצי שעה מקודם ואע"פ שיש עדיין הרבה שהות ביום אסור לכתחלה לישב לפני הספר להסתפר גזירה שמא ישבר הזוג של התספורת ויהא צריך לחזר אחר זוג אחר ובתוך כך תעביר זמן התפלה:

לא למרחץ. אפילו להזיע בעלמא דשמא יתעלף ויבטל מן התפלה:

ולא נבורסקי. מקום עיבוד העורות ואפי' לעיוני בעלמא דשמא יראה איזה הפסד במלאכתו ויהא טרוד להתעסק בה. ויתעכב מן התפלה:

ולא לאכול. ואפי' סעודה קטנה ואכילת עראי שמא ימשך באכילה:

ולא לדין. אפי' בגמר דין שמא יראה בעיניו לסתור הדין וימשך ויבטל מן התפלה:

ואם התחילו. באחד מכל אלו דקחשיב ואפילו התחיל באיסור שכבר הגיע זמן מנחה אין מפסיקין אלא אם יש שהות ביום יגמור ואח"כ יתפלל ומאימתי התחלת התספורת משיניח מעפורת והוא הסודר של ספרים על ברכיו שלא יפול השער על בגדיו. והתחלת המרחץ משיפשוט הבגד הסמיך לבשרו. והתחלת הבורסקי משיקשור בגד בין כתיפיו כמו שהאומנין עושין. והתחלת האכילה היא לבני ארץ ישראל משיטול ידיו ולבני בבל משיתיר חגורה. והתחלת הדין משיתעטפו הדיינים וישבו לדון ואם היו יושבין ועוסקין בדין ונגמר ובא לפניהם דין אחר הויא התחלה משיתחילו הבעלי דינין לטעון. ומפסיק לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. הך סיפא אתיא לדברי תורה. וה"ק וחבירים העוסקי' בתורה מפסיקין הן לק"ש לפי שזמנה קבוע והיא מן התורה ואין מפסיקין לתפלה שאין הזמן קבוע מן התורה ומצות תלמוד תורה גדולה הימנה. ולא שנו אלא לאלו שתורתן אומנתן וכגון ר' שמעון בן יוחי וחביריו אבל כגון אנו שמפסיקין מן התורה לאומנות ולעסקים כ"ש שצריך להפסיק לתפלה ובדליכא שהות מיירי דאלו בדאיכא שהות אטו גרע תלמוד תורה מהני דקתנו ברישא דאין מפסיקין בדאיכא שהות ביום אלא הכא בדליכא שהות וקמ"ל דאפ"ה אלו שתורתן אומנתן אין מפסיקין לתפלה:

גמ' אנן תנינן סמוך למנחה. ור"ח תני בברייתא לכל הני דלא יתחיל סמוך לחשיכה. ועביד הש"ס צריכותא דאיצטריך לתרווייהו דאלו אשמעינן להברייתא לחודה ה"א סמך לחשיכה היינו סמוך לחשיכה ממש הא סמוך למנחה לא דה"א דמכיון דאכתי לא הגיע זמן המנחה מותר להתחיל הוי דצורכה למיתני במתני' דאפילו סמוך למנחה לכתחלה לא יתחיל:

או אלו תנינן אנן ולא תני ר' חייא כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות אגב שיטפא דלעיל. כלומר ואלו מהא דתני במתני' סמוך למנתה בלחוד לא סגי משום הנך דתני במתני' דלקמן לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה וכו' וה"א דכולהו בדוקא קתני והיכא דתני מנחה סמוך למנחה דוקא הוא והני כולהו דלקמן דתני בהו חשיכה סמוך לחשיכה דוקא הוא דגזרינן אבל מעט קודם והוא סמוך למנחה לא גזרינן שמא ישכח:

מן מה דתנינתה מנחה וכו'. כלומר אבל השתא שמעינן מן מה דתנינן במתניתין הכא סמוך למנחה ותני ר' חייה רבה עלה סמוך לחשיכה א"כ חשיכה לאו דוקא היא דהא על המתני' קאי והדא אמרה דאפילו הני חשיכה דתנינן אבתרה לקמן לאו דוקא חשיכה ממש אלא מנחה היא וגזרי' בכולהו אפילו סמוך למנחה שמא ישכח:

רבי חנניה וכו'. קאמר דלא היא דהמתני' והברייתא לאו בחדא גוונא מיירי ולמימר בהו דחדא אתי לגלויי אאידך אלא דמתני' איירי בעמי הארץ שאינם יודעים לכוין את השעה בזמן התפלה ואתו למיטעי לפיכך הקדימו חכמים למיגזר ואמרו דאפילו סמוך למנחה לא יתחילו בכל הני דקחשיב:

ומן מה דתני ר"ח. בברייתא בחבירים הוא דמיירי שיודעים לכוין את השעה ומותרין הן להתחיל סמוך למנחה עד שיגיע זמן המנחה ממש וזמנה עד הערב וכת"ק דמתני' דריש פ' תפלת השחר והיינו דקתני ר"ח סמוך לחשיכה:

רבנן דקיסרין אמרין. דלא תדחוק לאוקמי להמתני' ולהברייתא בתרי גווני בני אדם אלא דטפי ניחא לאוקמינהו כתנאי ומתני' כר' יהודה דפליג התם וקאמר דזמנה עד פלג המנחה והיינו שעה ורביע קודם הלילה ולפיכך לא תני במתני' סמוך לחשיכה ומן מה דתני ר"ח היינו כרבנן דהתם דזמנה עד הערב וזהו סמוך לחשיכה:

לפני הספר וכו'. פיסקא דמתני' היא ומפרש הש"ס אימתי זמן התחלתן:

והתני בברייתא דאבל רבתי ישב לו לגלח וכו' אחד המגלח שאירע לו כן א"צ להפסיק ואחד המתגלח והא הכא במתני' בהמתגלח בלחוד הוא דמיירי כדקתני לא ישב לפני הספר ואי אמרת דלא מיקרי התחלה עד שיתחיל לגלח א"כ מאי איריא דקתני במתגלח הא ודאי דאף המגלח א"צ להפסיק דמה אנינות דאורייתא נידחה מפני כבוד הבריות זמן תפלה דמדרבנן לכ"ש והכי הוה מיבעי למיתני לא יסתפר לפני המנחה ואם התחילו וכו' דהוי משמע דגם המגלח בכלל אלא ודאי לא אתיא פירושא דהתחלה דמתני' אלא משיתעטף באלונטית והוא הסודר שמתעטף בו המתגלח והלכך קתני לא ישב לפני הספר דהואיל דהתחלה לא איירי אלא בהמתגלח קתני נמי ברישא בהמתגלח:

משיתיר מנעלו. והיינו הפשטת בגדיו:

כהדא. עובדא דריב"ל שהיה רגיל לשמוע הפרשה מבן בנו בכל ע"ש ופעם אחת שכח ונכנס לרחוץ במרחץ של טבריא והוה מיסתמיך וכו' ונזכר שלא שמע עדיין הפרשה מן בר בריה ויצא לו מן בית המרחץ וחזר לביתו:

מה הוה. היאך היה המעשה וקאמר ר' דרוסי דכך הוה כדאמרן שנכנס למרחץ נשען על כתיפו דר"ח בר בא ועדיין לא התחיל לפשוט את בגדיו:

שליח מנוי הוה. שכבר היה מופשט מבגדיו ואף על פי כן חזר והלביש עצמו ויצא וא"ל ר' חייה לא כך למדתני רבינו אם התחילו אין מפסיקין ומשהפשיט את בגדיו התחלה היא והיינו כרב:

א"ל חייא בני וכו'. דכתיב והודעתם וגו'. וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב ללמד דשקולה היא כאותו יום:

ר' חזקיה וכו'. איידי דאיירי בדרשא דהאי קרא דריש נמי לדרשת משמעותיה. וגרסינן להא בפ"ב דשקלים ובפ"ק דקידושין בהלכה ז':

אם יכול את לשלשל את השמועה. ששמעת איזו הלכה ויכול אתה לחבר ולהזכירם זה קיבל מזה וזה מזה עד משה רבינו אמור ומשום דמצוה לאומרו בשם אמרם ודריש לה מדכתיב והודעתם לבניך וגו' דור אחר דור וקבלה זה מזה עד יום אשר עמדת בחורב:

ואם לאו. שאין את יכול להזכיר את כולם תפוס או ראשון ראשון האומרה או אחרון אחרון שקיבלה וכלומר דאעפ"כ יאמר בשם מי שיודע לאמרה בשמו כדמסיק ודריש דמצוה גדולה היא לאמר הדבר בשם אומרו:

אך בצלם יתהלך איש. כשיאמר דבר בשם אומרו יראה בעיניו כאלו זה עומד לנגדו והרי זה האיש שנאמר הדבר בשמו כאלו מתהלך בצלם תמיד:

זה ר' זעירא. שדרכו היה שלא קיבל שמועה בשם אדם אא"כ נתאמת לו שבודאי מפיו יצאו הדברים:

לית אנן צריכין. לחוש לשמועות דרב ששת מה שאומר בשם אמרם:

דהוא גברא מפתחה. סגי נהור היה ואפשר שטעה. ואינו בקי בהם בטביעת קלא:

חכים רבי לבר פדיא. וכי מכיר הוא מר לבר פדייה דאת אמר שמועות מהאומרים לפניך בשמו:

ר' יוחנן אמר משמו. ועליו אני סומך שבודאי הגיד האמת וכן רבי בא סמיך על רב אדא בר אהבה דאמר בשם רב:

איתא חמי. בא וראה בתמיה דקתני גבי בורסקי נמי ואם התחיל אינו מפסיק וקס"ד משהתחיל באומנות והרי בדילין ממי שריחו רע בתפלה ובד"ת וא"כ צריכא למימר שאם התחיל אינו מפסיק להתפלל:

לא אתיא דלא וכו'. אלא ע"כ דלא אתיא אלא דהיינו ההתחלה משיתלבש בגדי אומנותו ועדיין לא התחיל להתעסק וקמ"ל דאפילו כן א"צ להפסיק:

לקידוש איתאמרית. האי משיטול ידיו לענין דין דקידוש איתמר ולא לענין דהמתניתין ומשום דמוזגין כוס של יין קידוש במים והמזיגה צריך שיהיה קודם נטילת ידים שלא להפסיק כדלקמן:

לברכה. הוא דאיתמר לענין ברכת המוציא דמשיטול ידיו צריך לברך ולא להפסיק א"נ לברכת המזון אחר שנטל ידיו במים אחרונים:

רב נסב לידוי. נטל ידיו ואחר כך רמז חייה בריה למזוגא והוא השמש המוזג את היין במים למזגו ורצה ליתן לו ואמר לו כבר התחלנו בסעודה. מאחר שנטלתי את ידי ואין למזוג עכשיו:

דילמא. מעשה בר' מיישא ור' שמואל שהיו יושבין ואוכלין באחד מבית הכנסת שבעלייה והגיע עונת תפלת המנחה וקם ר' שמואל והפסיק כדי להתפלל וא"ל ר' מיישא ולא כן למדתני רבינו אם התחילו וכו' ואם אתה רוצה להחמיר על עצמך הא תני חזקיה וכו':

א"ל והתני חתן פטור חתן אם רצה לקרות קורא. כלומ' שאף ע"פ ששנינו שהחתן פטור מק"ש אפ"ה חזר ושנה רבי חתן אם רצה לקרות קורא אלמא דרשאי להחמיר על עצמו בדבר שהוא פטור מן הדין ולא נקרא הדיוט:

א"ל יכול אנא פתיר לה. להאי מתני' חתן אם רצה לקרות קורא דכר"ג אתיא שלא רצה לפטור עצמו מק"ש כדאמר לתלמידיו איני שומע לכם וכו' ומשום דשאני ק"ש דאית ביה קבלת מלכות שמים. וגרסי' להא בסוף פ"ב דברכות:

חד אמר וכו'. ולא פליגי אלא כדפרישית במתני':

אמר ר' אחא. דהיינו טעמא דמחלקינן בין ק"ש לתפלה לפי שהק"ש היא מן התורה ותפלה אין חיובא אלא מדרבנן זמנה קבוע. מן התורה דכתיב בשכבך ובקומך. ותפלה אפי' נימא דמן התורה היא דכתיב ולעבדו בכל לבבכם ואמרי' איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה אפ"ה אין זמנה קבועה אלא מדרבנן:

ותפלה צריכה כוונה. ואם אתה אומר שיפסיק אף היא אינו מתכוין מחמת הטרדא:

קשייתה. הקשיתי לפני ר' יוסי דאפילו תימר דק"ש כולה אינה צריכה כוונה ולפיכך קאמרת דמפסיק וקורא ואע"פ שטריד הוא. ואינו יכול לכוין מי לא מודית דמיהת ג' פסוקים הראשונים צריכין כוונה והרי אינו יכול לכוין:

מן גו דאינון ציבחר. מתוך שהן מועט יכול הוא לכוין דעתו ולהניח טרדתו על שעה מועטת:

כגון אנו שעסוקין בת"ת. תמיד ואין אנו מפסיקין לעסוק בדברים אחרים. על גרמיה ועל עצמו אמר כגון אנו וכו':

דין כדעתיה וכו'. ואזדו לטעמייהו ר' יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום אלמא חשיבא ליה תפלה מת"ת והלכך הוא דקאמר מפסיקין לתפלה ואפילו מת"ת:

דרשב"י אמר וכו'. וחד דיתעביד ביה כל צרכיה. ולהתפלל בו ג"כ על צרכו ולא בפה הזה שהוא יגע בתורה אלמא חשיבא ליה ת"ת יותר מן התפלה:

חזר. ביה ואמר דיפה עשה ואין להרהר אחר מדותיו של הקב"ה דמה עכשיו שאין לאדם אלא פה אחד אין העולם יכול להתקיים מלשון הרע שלו אם היו לו שתי פיות על אחת כמה וכמה:

אתיא דרבי יוחנן כרבי חנניה בן עקביא. דהוא סבירא ליה דכותבי ספרים והן כעוסקין בתורה גם לתפלה:

דתני בתוספתא. פ"ק דברכות:

ולא מודי. וכי לא מודי ר' שמעון בן יוחי שמפסיקין מד"ת לעשיית המצוה ולקיומה בזמנה כגון סוכה ולולב וכיוצא בהן וכי לית ליה וכו' והלא עיקר הלימוד ע"מ לעשות הוא וא"כ אמאי לא הפסיק כדי לקיים מצות ק"ש:

זה שינון וזה שינון. כלומר משום דמצות ק"ש שינון ודבור ואין מבטלין דבור הלימוד אחר מחמת דבור הק"ש:

והא תנינן וכו'. ומשמע הא ק"ש בעונתה יותר חביבה מקורא בשאר תורה. ומשני ר' יודן וקאמר לפי שרשב"י ע"י שהיה תדיר בד"ת לפיכך אין ק"ש בעונתה חביבה יותר מד"ת וכי קתני במתני' מכאן ואילך הוא דהוי כקורא בשאר תורה הא בעונתה חביבה לשאר כל האדם קתני:

אמר ר' אבא מרי. דבלאו הכי לק"מ דלא תנינן אלא כאדם שהוא קורא בתורה והיינו מקרא ותידוק מינה הא בעונתה חביבה היא משאר מקרא וחשיבה כמשנה וא"כ רשב"י שהיה עוסק במשנה לפיכך לא הפסיק לק"ש ואפילו בעונתה:

רשב"י כדעתיה. לטעמיה הוא דאזיל דאמר לקמן בפ' כל כתבי העוסק במקרא מדה שאינה מדה היא כלומר נהי דהואי מדה אבל אינה מדה כמשנה. ורבנן עבדי עוסק במקרא כמו במשנה והלכך לא מפרשי להמתני' כדמפרש לר"ש ומפסיקין הן לק"ש מד"ת דבעונתה יותר חביבה היא משאר מקרא וממשנה. וגרסינן להא בפ"ק דברכות בסוף הלכה ב':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף