דברי שאול - עדות ביוסף/עדות/יד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
דברי שאול - עדות ביוסף
חידושי רבנו חיים הלוי
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דברי שאול - עדות ביוסף TriangleArrow-Left.png עדות TriangleArrow-Left.png יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ב[עריכה]

פתוח ונסתמא אע"פ שיכול לכוון מדת הקרקע וכו'. כן אמרו בב"ב דף קכ"ח והנה בגיטין דף כ"ג אמרו דפתוח ונסתמא כשר אע"ג דלא חזר ונתפתח ובתוס' הקשו שם מהא דאמרו היה יודע לו עדות עד שלא נסתמא ונסתמא פסול להעיד וכתבו דגבי גט אפילו אשה נאמנת אבל הרמב"ן והר"ן כתבו דשם היינו טעמא דדלמא לא מכוין שפיר ואפילו תימא במצי למכוון איכא למימר דגזור רבנן אבל גבי גט אשה לא שייך למגזר עיי"ש ועיין בקצות החושן סי' מ"ו ס"ק ח' ובסי' רנ"ט ס"ק ב' האריך בזה ליישב דברי ר"ת במרדכי וגם אני בראשית ההשקפה אמרתי לישב כן דברי ר"ת. ולפענ"ד נראה ליישב קושית התוס' והקדמונים דעד כאן לא נחלקו אי יכול לכוון מצרנהא או גלימא ונסכא רק בדיני ממונות דלא אברי סהדי אלא לשקרא וא"כ כל שהוא מודה לו ל"צ לעדותם א"כ יש לומר כל מלתא דלא הוה אדעתא דאיניש לכוון אמצרנהא או גלימא ונסכא דהא לא היה יודע שיסתמא הוי ככל דבר דלא רמיא עליה דאיניש דלא מועיל ולכך כל שנסתמא פסול ואמרינן דלא ידע לכוין היטב.

וגדולה מזו דעת שו"ת צמח צדק סי' ס"ה דנתכוון לאיזה כוונה כל שלא כוון לכוונה הזאת אמרינן מלתא דלא רמיא עליה דאינש עיי"ש בקונטרס אחרון ולפ"ז בגט דהיה צריך לכוין להעיד שבפניו נכתב והיה צריך שיהיה לו טביעת עין או סימן בגט שלא יתחלף לו שיהיה יכול להעיד שבפניו ועיין בסדר הגט א"כ מה בכך שנסתמא כל שאומר שזה הגט נכתב בפניו בודאי יכול לכוין. ובלא"ה לא שייך כאן מלתא דלא רמיא עליה דאינש דהא הגט מוכיח שכתב בו יוסף בן שמעון ועדים פלוני בן פלוני שחתומין על הגט ולתרי יוסף בן שמעון כל שלא הוחזקו לא חיישינן וזה ברור. ובגוף דברי הקצות החושן שהאריך אי סימנים מועילים להוציא עיין בשטמ"ק ב"ב שם מה שהאריך בזה ושם נאמרו סברות לכאן ולכאן וכל מה שהאריך הקצוה"ח סי' רנ"ט ורצ"ז מבואר שם:

ג[עריכה]

זה כתב ידו של אבי וכו' מפני שקיום שטרות מדבריהם. הנה בלמדי זאת שנת כת"ר בר"ח כסלו עם תלמידי אמרתי בראשית ההשקפה שלא היה צריך הש"ס לטעם זה דלפי מ"ש התוס' בחולין דבשטר אינו מקרי מוציא וכ"כ המהרי"ט דלכך אמרינן מגו להוציא בשטר דאינו מוציא עדיין וכל דאינו מוציא עדיין וא"כ נאמן הקטן מיהו זה אינו דבאמת קיום שטרות דרבנן הוא ג"כ מטעם זה כמ"ש בים התלמוד ב"ק דף צ"ח ודף קי"ב א"כ היינו הך וצ"ל דכל דאתי לידי ממון אח"כ לא האמינו לקטן לבד זולת כשיש אחר עמו והנה בהפלאה הקשה בשם אחיו הגאון מוהר"ר שמעלקא ז"ל וכן הוא בפנ"י בקונטרס אחרון דלפי מ"ש התוס' דמיירי במודה שכתבו א"כ למה לי הקטן כיון דיש גדול עמו והו"ל נסכא דר' אבא וכן כתבו בזה הרבה וכעת נראה דבאמת התוס' הקשו בנסכא דר"א דליהמן בשבועה במגו וכתב הריב"ם דכל דאינו נשבע נגד העד הו"ל העד כשנים ולפ"ז נראה לי ברור דזה אם העד מעיד על ממון אבל אם אינו מקויים והשתא קיימינן דקיום שטרות דאורייתא א"כ כשאין כאן אלא עד אחד על קיום א"כ לא הוה שטר מעליא דחיישינן למזוייף שוב יהיה נאמן הלוה בשבועה במגו דמזויף דאם היה טוען מזויף לא הוה ע"א כשנים דהא לענין קיום שיהיה מקרי שטר לא מועיל ע"א שיהיה כשנים והרי שטר בע"א לא מקרי שטר לרוב הפוסקים מכל שכן בקיום כשהקיום הוא דאורייתא דבעי שני עדים על הקיום דאל"ה לא שייך שטרא בידך מה בעי דלא חיישינן לזה כיון דאין קיום אלא ע"א בלבד ועל כרחך לא כתב הש"ך סי' ע"ה דבע"א על הקיום סגי היינו לדידן דקיום שטרות דרבנן ודו"ק היטב. והנה הר"ן האריך לענין עידי קיום אם כשרים לדייני קיום וכתב באמצע דבריו דיש לחלק כיון דשומעין דבריו של זה היום וכו'. והוא תמוה דזה דוקא בדיני ממונות והר"ן קאי גם לענין דיני נפשות כדמסיים אע"פ שאם לא העיד חבירו לא היה נהרג עיי"ש וזה לימוד ערוך בפי רבינו לעיל פ"ד ה"א וצ"ע ועי' כ"מ שם:

נאמן אדם לומר זה כת"י של אבי. הטעם כיון דקיום שטר דרבנן, התוס' הקשו בכתובות דף כ"ח ד"ה קיום א"כ כל אדם שירצה יזייף ותירצו בשם ר"י דמיירי כגון שהלוה מודה שכתבו וטוען שהוא פרע ומודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והאי קיום הוי רק מדרבנן והקשו הפנ"י והפלאה לפי מ"ש הש"ך בסי' ע"ה דממרני שיש עד אחד על הקיום והוא טוען פרעתי כיון שיש ע"א לא הוי מגו דמזויף דהוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם דהוי כנסכא דר' אבא וא"כ כאן שיש גדול עמו למה לי נאמנות של זה שהעיד מקטנו תפוק ליה שדי בעדות הגדול לבד עיי"ש מ"ש בזה ועיין בקצות החושן סי' ע"ה ס"ק י"ג. ולפענ"ד נראה דלפי מ"ש התוס' בשם ריב"ם דלכך אין לו מגו בנסכא להמניה במגו דלא חטפתי ולשבע נגד העד משום דכל זמן שלא נשבע נגד העד התורה נתנה לו נאמנות כשנים. ולפ"ז נראה לי ברור דזה דוקא התם דהעד מעיד שחטף בבירור וכל זמן שלא הכחישו ונשבע נגדו נאמן כשנים אבל כאן לפי מה דס"ל לר"י דקיום שטרות דאורייתא והיינו דחיישינן מן התורה לזייף וזייף כל כך עד שנדמה לחתימת העד וא"כ מה מועיל ע"א על הקיום הרי בעגונא ודאי האמינה התורה כשנים ואפ"ה חיישינן בע"א לבדדמי דאף דאינו משקר אולי נדמה לו שזה צורתו מכל שכן בקיום החתימות דניקל שיתדמה לו שזה חתימתו והוא באמת זייף היטב עד שנדמה לו כך והרי לקיים כתב ע"י דמוי הוא קלוש מאד וכמ"ש הר"ת ובמרדכי פ' האשה שנתארמלה דהוא רק ממקולי קיום ועיין קצוה"ח סי' מ"ו ס"ק ח' וא"כ שוב בודאי לא הוי ע"א כשנים ושאני שנים דלא חיישינן לבדדמי כמ"ש הרמב"ן במלחמות פט"ו מיבמות דהתורה האמינתם ואתם מה לכם לחוש גם כאן מסתמא דייקו היטב עד שהכירו היטב שזה חתימתם בבירור אבל בע"א חיישינן בדדמי ויש לו מגו דמזויף והש"ך קאי לדידן דלא חיישינן למזויף מה"ת רק מדרבנן שוב אין לו מגו דלא שייך בדדמי דלא שכיח לזייף כל כך וזה ברור.

אמנם אי קשיא הא קשיא לפי מ"ש הרא"ש בתשובה דמגו במקום עדים פסולים לא אמרינן דניחא ליה לומר טענה שאין העדים יכולים להכחישם א"כ עדיין קשה למה לי הנאמנות של זה שמעיד מקטנו תיפוק ליה כיון דעכ"פ עד פסול הוא והרי יש שני עדים ולא גרע מאילו היו שניהם פסולים ולא שייך מגו דנוח ליה לטעון טענה שאין עדים מכחישו והיא קושיא נפלאה. ותלמידי מוהר"א נ"י השיב כיון דעיקר מה שאנו חוששין שיעיד על חתימת אביו לא משום משקר וגם לא משום פסול הגוף דהא כעת שרואה החתימה הוא גדול רק דחיישינן שמא הוא טועה בדמיונו במה שראה בקטנותו א"כ שוב שפיר יש לו מגו נגדו דיכול להעיד נגדו ולאמר לו טעית עכ"ד. ויש לפקפק בזה כיון דהאחר מעיד ג"כ על החתימה שוב הוי העזה גדולה נגד שני עדים.

והנה בגוף דברי הרא"ש היה נראה לפענ"ד ליישב קושית התוס' בנסכא דר' אבא דעד כשר שאינו נאמן לממון לא גרע משני עדים פסולים ויותר נוח לו לטעון ששלו חטף ממה דיטעון נגד העד והרי גם במקום שיש קול לא אמרינן מגו כמ"ש הרא"ש שם מעובדא דרבא בר שרשום וא"כ לא שייך מגו והתוס' כתבו כעין זה רק שהוסיפו להכחיש העד ולשבע נגדו אבל לפי דברי הרא"ש אין צורך לזה ובזה גם דברי הש"ך נכונים לענין ממרני דלא שייך מגו דמזויף דזה היא חציפות גדול לטעון מזויף דהא מן התורה לא חיישינן למזויף כלל ונוח לו יותר לטעון שפרע. ובזה מיושב היטב קושיית הפנ"י הנ"ל דלשיטת ר"י דחיישינן למזויף מה"ת רק שהוא מודה שלוה וטוען פרעתי שוב שייך יותר המגו דאדרבא פרוע שייך שטרך בידי מה בעי ומזויף היה יותר יכול לטעון כיון דאין קיום וחיישינן מה"ת לזיוף. והנה תלמידי ש"ב מוהר"א אמר ליישב קושית התוס' בנסכא דר"א הנ"ל דכיון דמודה דחטף ונאמן העד אחד בכך אנן אמרינן חזקה כל מה שיש תחת יד אדם הוא שלו שוב הו"ל מגו להוציא ומגו להוציא לא אמרינן. איברא דלפ"ז יקשה על הש"ך דשם מהראוי להאמינו במגו דמזויף ושם לא הוי מגו להוציא דאדרבא הוא בא להוציא והמגו הוא להחזיק. אמנם זה אינו דלפי מ"ש הפוסקים דבשטר אמרינן מגו להוציא משום דשטר מעליא הוה כגבוי לענין זה ועיין בש"ך בכללי המגו ובקצות החושן שם וא"כ כאן הוי שטר מעליא דמן התורה לא חיישינן לזיוף ושוב הוה מגו להוציא נגד השטר דחשוב כמוחזק ובזה מיושב קושית הפנ"י דשם דאזלינן דמה"ת חיישינן לזיוף ושוב לא הוי שטר מעליא ולא הוי כגבוי ושוב הוה המגו להחזיק ונאמן במגו עכ"ד ויפה כיון אף שיש לפקפק קצת.

אמנם לפי מ"ש המהרי"ט בטעם דאמרינן מגו להוציא בשטר משום דהשטר אינו לעת עתה מוציא עיי"ש בחלק אהע"ז סי' ט' וכבר כתבתי לעיל כמה פעמים שכן כתבו התוס' בחולין דף צ"ו ולפ"ז כאן שטוען שפרעו הרי יש לו מגו להחזיק הממון והשטר הוא מוציא ממש דלפי טענתו שפרע כבר נתבטל השטר לגמרי ויש בזה ליישב כמה קושיות במגו להוציא בשטר ואין כאן מקומו וא"כ נסתרו דברי הש"ך. אמנם נראה דדברי הש"ך נכונים דשם מיירי שנתן לו נאמנות על הפרעון רק שיכול לטעון פרעתי במגו דמזויף והיינו דעל זה לא נתן לו נאמנות דמגו הוא כעדים ובמקום שיש עדים לא האמין לו ועל המזויף לא שייך נאמנות דהא זייף השטר והנאמנות שבו ולפ"ז כיון דעל מה שטוען פרעתי אם היינו יודעים שאינו מזויף אף אם היינו מאמינים לו שכדבריו כן הוא שפרע הרי נתן לו נאמנות והוי כאילו חייב עצמו בדבר שאינו חייב א"כ לא שייך חזקת ממון דהא יכול לחייב עצמו אף שאינו חייב ומעתה שוב הוי מגו להוציא נגד השטר דחשוב כגבוי מה תאמר דמ"מ הוא יש לו חזקת ממון דזה אינו דכיון דהוא נתן לו נאמנות ואף אם פרע לו הוא חייב לפרוע פעם אחרת ושוב הו"ל מגו להוציא נגד השטר. ובזה מיושב היטב קושית הפנ"י דשם מיירי בשטר שאין בו נאמנות שוב שפיר אמרינן מגו דהוי להחזיק ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הוא חריף עמוק עמוק תהלה לה':

הואיל ורוב נשים בתולות נשאות וכתובה מדבריהם. הלח"מ תמה בזה דמה טעם בזה אדרבא כיון דאין לו חיוב אלא מדרבנן מהראוי לומר שלא יהא נאמן להוציא עיי"ש. ולפענ"ד נראה דהנה באמת צריך להבין הא דנאמן כיון דרוב נשים בתולות נשאות גילוי מלתא בעלמא והא אין הולכין בממון אחר הרוב. אמנם כבר מבואר בהגהת מרדכי פרק אלמנה ניזונית דכתובה כיון דהוה מעשה בי"ד אלים והויא כמוחזקת ואזלינן בתר רוב ובשב שמעתתא שמעתא א' פכ"ד האריך בזה אם בכל שטר חשוב כגבוי אבל לפענ"ד דוקא בכתובה הוא כן כיון דאין החיוב רק מדרבנן הו"ל מעשה בי"ד ואלמוהו לתקנתייהו אבל בשאר שטרות שהחיוב מן התורה לא שייך מעשה בי"ד ולא חשוב כגבוי ועיין באהע"ז סי' ט' בב"ח שכתב מדעתא דנפשיה דכל דהכתובה בידה אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי והבית שמואל ס"ק ד' תמה בזה דהא לא קיי"ל כבית שמאי וכתבתי בגליון השו"ע דשאני כתובה דחשיבא מוחזקת טפי וכמ"ש הב"ח שם והביא ראיה מיבמות דף ל"ח ועיין בב"ח בחו"מ סי' ס"ז ובשלטי הגבורים פרק המקבל בב"מ והנך רואה דהדבר מבואר בהגהת מרדכי הנ"ל ועכ"פ זה דוקא כשהכתובה מדבריהם אבל אם הכתובה מה"ת לא הוי כגבוי דלא הוי כמעשה בי"ד והוה כשאר שטרות וא"כ זהו שכתב רבינו הואיל ורוב נשים בתולות נשאות וכתובה מדבריהם.

ובזה יש ליישב מה שהקשיתי זה רבות בשנים בהא דפריך בשבועות דף מ"ח מהך דמתה יורשיה מזכירין את כתובתה וגם מהך דתנן יפה כח הבן מכח האב דאתיא כבית שמאי וא"כ בכתובה דכו"ע סברי דהוי כגבוי א"כ לא קשה כלל והיא קושיא גדולה ולפי מ"ש יש לומר דקושית הש"ס היא למ"ד כתובה מן התורה דהוה כמעשה בי"ד איברא דלפ"ז יתעורר דין חדש דהרי קיי"ל כר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה בי"ד לא אמר כלום ולכך בכתובה אינו נאמן לומר פרעתי וא"כ למ"ד כתובה מן התורה יהיה נאמן לומר פרעתי. אמנם נראה דמכאן ראיה למ"ש הרמ"ע מפאנו סי' קי"ג דאף למ"ד מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא מ"מ אינו נאמן לומר פרעתי דאית ליה קלא כמו מעשה בי"ד עיי"ש ובתשובה ביארתי דבריו בארוכה וא"כ כל דכתובה מה"ת הוי כמלוה הכתובה בתורה כמוהר הבתולות הו"ל כמעשה בי"ד לענין זה דאינו נאמן לטעון פרעתי ובזה יש ליישב דברי הרי"ף שכתב דבמקום שכותבין כתובה ולית לה כתובה דנאמן לומר פרעתי והקשו עליו ולפי מ"ש יש ליישב ואין כאן מקומו:

הואיל ורוב נשים בתולות נשאות. עיין ר"ן שכתב אף דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ כיון דאיכא רובא והוא פרסום גלוי מלתא בעלמא הוא וצ"ע בהא דפריך הש"ס ריש הפרק כיון דרוב נשים בתולות נשאות וכתבו התוס' לרב פריך והרז"ה כתב דאיכא חזקה ומה קושיא דלמא הכי מקשה הש"ס דלמה לי שני עדים אפי' קטן וגדול עמו סגי דהו"ל דבר גלוי ופרסום וצ"ע:

שהמקום הוא בית הפרס. עי' כ"מ מ"ש בשם הר"ן פי' הראב"ד בזה דאפי' על בית הפרס גופא נאמנים שנדוש לגמרי משום דבית הפרס אף שלא נדוש אינו רק מדרבנן ומה שנקרא בית הפרס היינו שהיא טומאה קלה כלומר כבר הוקלה טומאתו וצ"ע בנדה דף ד' דלטומאה קלה דרבנן קרי טומאת מדף והוא מלשון עלה נדף וכאן קראו בית הפרס ועל כרחך כפירוש הרמב"ם וצ"ע:

ה[עריכה]

מי שהיה יודע לחבירו עדות עד שלא נעשה גזלן. נסתפק שאר בשרי תלמידי מוהר"א באם יש שני עדים לבד הגזלן אי כשר אף שלא הוחזק בבי"ד קודם כמו בנעשה חתנו דהא כל הטעם בגזלן הוא משום דחשוד לזייף וחיישינן דלמא עתה חתם עצמו א"כ כל שיש עדים כשרים אמרינן דהא חתמו עצמם בזמנם ואם הוא חתם עמהם ביחד הרי היה כשר בעת הזאת ואם עתה חתם אחר שנעשה גזלן הרי לא נצטרף עמהם בעת חתימת השטר וממנ"פ כשר והשבתי דהו"ל כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דכיון דלא נחקר בבי"ד א"כ כעת הו"ל הגדה בבי"ד א"כ הרי השטר כחספא בעלמא כדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול דמי יגיד לנו שחתמו קודם דלמא הקדימו הזמן כיון דנמצא אחד מהם קרוב או פסול חיישינן שמא הוא הקדים הזמן והם חתמו אח"כ או שזייף חתימתם עד שאינו ניכר ואף אם חתמו עצמם כולם קודם אף דבשעת ראיה היו כשרים מ"מ כיון דלא הוחזק בבי"ד ושעת הגדה נמצא אחד מהם פסול כמ"ש בגאון צבי סי' ל"ו ולא דמי לחתנו דכיון דאינו חשוד לזייף אמרינן דאגלאי מלתא למפרע דהגדתו היה מקודם משא"כ בגזלן חיישינן שמא זייף חתימתם וגם אם היה לפנינו העדים אינם נאמנים לומר שחתמו והוא חתם עמהם קודם דלא עדיפי מדיינים דקיי"ל דמשחתמו אין מעידין עליו דגנאי הוא להם להצטרף עם הפסול. והנה עוד רצה לחדש תלמידי שאר בשרי מוהר"א הנ"ל דאם נאמר דנאמן שחתם עצמו קודם ע"י העדים כשרים א"כ נוציא יותר ממנו ע"י השנים האלו מהשלישי והוי כעין דאמרו נפיק כולי ממונא נכי ריבעא ופסול. והנה השבתי דמלבד דיש לומר דדוקא בשני עדים הוא דבעינן ע"פ שנים עדים יקום דבר אבל בשלשה לא אכפת לן אף גם דנימא כיון דכתיב ע"פ שנים או שלשה מקיש שלשה לשנים מ"מ לפי מ"ש לעיל בפ"ז הטעם בזה משום דעד אחד אינו נאמן לממון וא"כ מה שמוציאין יותר עי"ז הוי ע"א וזה לא שייך בשלשה:

אבל וכו' שאינו דומה הפסול בעבירה לפסול בקורבה. אבל לא נתבאר היטב דניהו דגזירת הכתוב הוא אבל מ"מ התורה פסלה לקרוב והו"ל השטר כחספא בעלמא דדלמא חתם אח"כ ובאמת היה הסלקא דעתך בש"ס שזה קשה בד"מ. אמנם נראה דהנה לכאורה קשה לי למה הוצרכו לטעם זה דהרי בהא דהוא אינו מעיד הקשה הקצות החושן סי' מ"ו סעיף י"ט דהרי עדים הקרובים כשרים להעיד על חתימת העדים משום דקיום שטרות דרבנן וא"כ למה אינו מעיד על כתב ידם אף שנעשה קרוב אמנם זה אינו כמ"ש שארי בנתיבות המשפט והרגשתי בזה בראשית ההשקפה דהא הוא מעיד על מנה שבשטר ואינו נאמן ושאני עדי קיום דמעידין על הקיום ועיין במשובב מה שנדחק בזה ולפ"ז עכ"פ אחר דבודאי על כת"י מעיד בודאי מהראוי להכשיר ולא צריך לטעמו של הש"ס. אמנם הדבר נכון דכל הטעם דקיום שטרות דרבנן הוא משום דמן התורה לא חשוד לזייף כמ"ש התוס' בכתובות דף י"ט ולפ"ז זהו באמת מה דחילקו בש"ס בין גזלן לקרוב דבקרוב דלא חשוד לזייף דאינו רק גזירת הכתוב שוב ממילא קיום שטרות דרבנן וזה ברור.

ובזה הנה מקום אתי ליישב דברי הב"י שכתב בסי' מ"ו וכן הוקבע בשו"ע שם סעיף ל"ה דביוצא מתחת ידי העדים לא הוי כמי שנחקרה עדותן בבי"ד לשיטת הרי"ף דאם בעת שמוציאין השטר הם קרובים הוא פסול ותמהו בתומים ובקצות החושן דהרי הרמב"ן והראב"ד ביארו לשיטת הרי"ף דדוקא כשנמסר לעדים על מנת שלא ימסרו לבעלים אבל כל שנמסר למסרו לבעלים הוי ידם כבעלים והוי כפקדון אצלם וא"כ כאן שראוי למסור לבעלים הוי שטר גמור אף שהוא תחת ידי העדים ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת כל שהם קרובים חיישינן דלמא חתמו אחר שנעשו קרובים והשטר בטל אף שהוא רק גזירת הכתוב רק כיון דקיום שטרות דרבנן ומה"ת לא חשוד לזייף יכולין אחרים להעיד על הקיום כיון דהם עצמם היו ג"כ כשרים להעיד על הקיום וא"כ זה כשנמסר לבעלים בתורת שטר גמור אבל כל שמצאנו תחת ידי העדים הרי הוא עדיין כפנקס בעלמא וצריך קיום מן התורה ושוב אינם נאמנים וזה ברור מאד ודו"ק כי קצרתי:

ז[עריכה]

הכותב כל נכסיו. עיין כ"מ שהקשה דדברי רבינו סותרין דבכותב כל נכסיו לעבדו ס"ל דקנה עצמו ובירושלמי תלה לה הדדי עיי"ש ולפענ"ד בפשיטות דרבינו סבר כש"ס דידן דלא דמי להך פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דשאני הך דהכא דלא שייך כמי שנחקרה עדותו דהוא עדות אחת היא ומה שמעידין לקרוב בודאי לא נחקר ואה"נ אם יעידו על פה אח"כ בודאי כשר על הרחוק אבל השטר בטל אבל כאן השטר באמת לא נתקיים רק דלגבי עצמו נאמן אף שלא נתקיים השטר. ובזה מיושב גם קושית הנימוק"י והלח"מ כאן. והנה אי קשיא הא קשיא דרבינו פסק כאן כר"י דאפילו בתרי גופי לא פלגינן דיבורא ולכאורה ש"ס מפורש הוא להיפך דבב"ב דף קל"ד ע"ב אמרי דבתרי גופא פלגינן בחד גופא לא פלגינן. ולכאורה רצה ש"ב תלמידי מוה' אברהם נ"י להשיב דעד כאן לא מפלגינן בין תרי גופי לחד גופא רק שם דהוא לגבי עצמו ולגבי אשתו בעל דין ובבע"ד לא שייך עדות שבטלה מקצתה וכמ"ש הראב"ד ולכך בתרי גופי פלגינן דיבורא אבל כאן בעדים שהם קרובים לזה ורחוקים לזה שייך עדות שבטלה מקצתה אפילו בתרי גופי עכ"ד. אמנם באמת זה אינו דהרי הרמב"ם לא ס"ל כשיטת הראב"ד ועיין לעיל בפרק י"ב הלכה ב' ובלח"מ שם ובאמת ברא"ש פ"ק דמכות מביא בשם רבינו האי גאון ורבינו אפרים דפסקו כר"ל מטעם זה דבתרי גופי דברי הכל פלגינן דיבורא אבל לא הביאו דברי הש"ס הנ"ל דמפורש להדיא כן.

אמנם לפענ"ד גוף הסברא דאמרו בב"ב דבתרי גופי פלגינן בחד גופא לא פלגינן צ"ב מה טעם יש בדבר. והנראה דמזה ראיה ברורה לשיטת הרשב"א דבאני זניתי עם אשתך לא פלגינן דיבורא ומטעם דאם אנו לוקחין תיבת אני זניתי לא נשאר בעדותו כלום דבשלמא כשאמר פלוני בא על אשתי נשאר פלוני בא אבל כאן לא נשאר כלום. ובזה נראה ברור דזה סברת הש"ס דבתרי גופי פלגינן ובחד גופא לא פלגינן דבתרי גופי אנו יכולין לחלק דמה שמעיד על אחר נשאר קיים ועל אשתו נתבטל עדותו אבל באומר גרשתי את אשתי אם אינו נאמן למפרע גם על להבא לא נשאר כלום ולכך לא פלגינן דיבורא וזה ברור מאד. ומעתה בשטר אחד שחתום בו עדים על קרובים ורחוקים א"א לחלק החתימה לחצאין וכיון שבטל עדות הקרובים לענין הקרוב נתבטל נמי לענין הרחוק וכעין זה כתב בשו"ת הריב"ש בסי' שנ"ה ועיין שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא חלק חו"מ סי' ק"ו ק"ז ובפרט בקרובים דאין הטעם משום דחיישינן למשקר רק דגזירת הכתוב הוא וא"כ היאך אפשר לומר דלגבי הקרובים חתימתם חספא בעלמא הוא ולגבי רחוקים כשר. ובזה מבואר היטב דלא תקשי מכותב כל נכסי קנויים לך דאמרינן פלגינן דיבורא דשם אמרינן דלגבי נכסיו אינו נאמן מטעם דמשקר וצריך שני עדים לענין ממון וא"כ לגבי השחרור דנאמן לומר בפני נכתב למה לא יהא נאמן. אמנם עדיין קשה דהרי בחד גופא בודאי לא פלגינן דיבורא ואיך שייך שם לפלוגי דיבורא דהא כתב כל נכסיי קנויים לך וא"כ א"א לפלוג דיבורא ובפרט לשיטת הרשב"א הנ"ל והנוב"י מהדו"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב תמה מש"ס הנ"ל על הרשב"א דמבואר דפלגינן דיבורא אפילו בחד דיבור ממש ועל הרמב"ם יש לתמוה טפי שכאן אף דהוה לכאורה כתרי גופי פסק דלא פלגינן דיבורא ושם בעבד דהוה ודאי כחד דיבור פסק דפלגינן דיבורא אלא מחוורתא כמ"ש למעלה דשאני התם דהשטר הוא שטר כשר רק שחסר הקיום ועל עצמו לא בעי קיום אבל כל דהשטר פסול א"כ אין שטר לחצאין וזה ברור לפענ"ד.

ומן האמור הן נסתר מחמתו כל דברי הנודע ביהודה הנ"ל דמ"ש ראיה מהך דגיטין דלא כהרשב"א כבר כתבתי בזה וגם בהך דאילעי וטוביה באמת פשטת הש"ס משמע כהרשב"א דכל דא"א לערב בלא לוה א"כ א"א לפלוג דיבוריה ומ"ש שהקדמונים לא כתבו כן באמת היש מתרצים שהביא הרא"ש במכות יש להעמיס שס"ל כהרשב"א וכמו שהרגיש בהג"ה שם ונדחק ולפי מ"ש הדבר מבואר בב"ב דף קל"ד דזה ההבדל לבין חד גופא לתרי גופי והרמב"ם סובר כן גם מ"ש שם מהרמב"ם בפירוש המשנה שכתב דבאומרת טמאה אני לך ברצון הוא אינו מחויב לגרשה ומ"מ מפסדת כתובתה דפלגינן דיבורא. הנה אף שגם זקני החכם צבי ז"ל סי' ק"ו רמז לזה מ"מ לא אכחד קושט דברי אמת דלא זכיתי להבין דשאני התם שלענין הכתובה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכל שהיא אומרת שזינתה אף ששקר הוא מ"מ מפסדת הכתובה ומ"ש הרמב"ם פלגינן דיבורא הוא לשון מושאל בכאן ולא נחית כלל כאן לפלגינן דיבורא ובגוף קושיותיו על הרשב"א הארכתי בזה בתשובה:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.