דברי שאול - עדות ביוסף/עדות/טו

דברי שאול - עדות ביוסף עדות טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל עדות שתבא הנאה ממנה וכו'. מעשה בא לידי בשנת תרח"י עש"ק חיי באה אשה אחת שבעלה זה עשרה שנים ויותר שהלך נדוד למדינת אמעריקא והיא נשארה עגונה והנה בא איש אחד מפה שהיה שמה והביא גט עמו מהבעל וגוף הגט לא ראיתי אמנם הוא אינו רוצה ליתן עד שתתן לו מאה רובל כסף עבור הגט הזה והיום ער"ח כסליו נתתי אל לבי כיון דהשליח צריך לומר בפני נכתב בפני נחתם והאמינוהו כשנים לענין שאינו מזויף ולענין שהבעל עשאו שליח ואיך מותר להעיד ויש כאן שתי פסולים ובקטן נתחיל דיש חשש מטעם דנוטל שכר להעיד ואף דאינו מחוייב לטרוח וללכת לאמעריקא לקבל גט מ"מ אחר שכבר קיבל גט מחוייב להגיד בלי שכר ועי' בחו"מ סי' ל"ד סי"ח בהג"ה ובט"ז שם וציינתי על הגליון עיין מחנה אפרים הלכות שכירות פועלים סי' י"ז ועיין הגהת מל"מ סוף הלכות עדות הנדפס בטעות ושייך להלכות סנהדרין והארכתי בזה בכמה מקומות ואף דמבואר באהע"ז סי' ק"ל סכ"א בהג"ה דיש היתר לעדים החתומים על הגט משום דאסורין לישא האשה וא"כ הוא הדין לשליח דאסור לישא האשה הלז. אמנם הא ליתא דדוקא שם דאף אם לא יחתמו אותן העדים היו עדים אחרים שחתמו וא"כ הפסידו לעצמן ולכך מותרין ליקח שכר אבל כאן האשה היא עגונה ובחזקת אשת איש קיימא וא"כ מה מפסיד השליח בזה הא בלא"ה לא יוכל לישאנה וכעין זה מבואר בשו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא חלק אה"ע סי' כ"ט וסי' ל' יעו"ש באורך. אמנם מלבד כל אלה יש כאן פסול תורה דהרי נוגע הוא ופסול מה"ת שהרי זה ודאי שאשה לא תתן לו מעות עד שיעיד שבפני נכתב ונחתם והוא גט כשר שעל חספא בעלמא לא תתן לו וא"כ אין לך נוגע גדול מזה וכבר האריך כעין זה בשו"ת משאת בנימין סי' צ"ח והנוב"י שם ובסי' כ"ז ומה שחידש שם לא שייך כאן וכמדומה שבספר בית שמואל אחרון לש"ב הגאון מוהר"ש מפוזנא יש בזה הענין תשובה מגדולי האחרונים ואינו תחת ידי.

והנה מצד נוגע נראה לפענ"ד דכאן כשר שהרי בעדות אשה האמינו וכל הפסולים כשרים חוץ מרשע דאורייתא וא"כ נוגע ג"כ כשר וכ"כ הנודע ביהודה סי' כ"ז וסי' כ"ט ול' שם בזה והוא הדין לענין גט דג"כ כשר עד אחד ואפילו אשה והיא עצמה שהביאה גיטה נאמנת ואין לך נוגע גדול מזה ואין לומר דשאני התם דהוה מלתא דעבידי לגלויי משא"כ כאן דזה אינו דכאן בודאי עבידי לגלויי דנכתב לאמעריקא והבעל יגיד שלא גירש ולא שלחו וא"כ כשר ולא שייך נוגע. אמנם מטעם נוטל שכר להעיד דאינו רק פסול דרבנן בזה נראה לפענ"ד ג"כ כיון דבאמת טרח שם עד שהביא הגט עד הנה וגם טרח עד שבא להבעל ודיבר על לבו שיתן גט א"כ בודאי שמותר לקבל שכר עבור טרחתו וגם אם האשה בעצמה היתה טורחת עד שבאתה לשם היה עולה הוצאתה יותר הרבה וגם אי אפשר בשום אופן שתגיע לשם אשה לבדה לארץ מרחק בימים ונהרות מקום סכנה וגם היא ענייה ועל כן נראה ברור דכשר הגט ודו"ק.

והנה מצאתי בשו"ת מהר"י בן לב ח"א כלל ג' דף כ"ג דפוס אמשטרדם שכתב דכל שהוא נוגע פסול לעדות אשה ובמחילת כבוד תורתו הרמה לא כן אבי דכל הפסולים כשרים חוץ הפסולים בעבירה וכאן אינו פסול בעבירה והרי גם בשליחות הגט כשרים כל הפסולים רק פסול בעבירה של תורה הוא דפסולים וכמ"ש באהע"ז סי' קמ"א סל"ו וא"כ לא הוה נוגע. והנה הקצות החושן סי' ל"ז ס"ק ה' האריך לחלק דנוגע דפסול מן התורה אינו רק במעיד לעצמו בזה פסול מן התורה אבל מי שמעיד לאחרים רק שמגיע לו הנאה זה אינו פסול רק מדרבנן דהוה כנוטל שכר להעיד עיי"ש ויפה דיבר בזה. וראיתי בשב שמעתא שמעתא ו' פ"ו שהאריך ג"כ בזה וכתב דנוגע כשר לעדות כל שאינו מעיד לעצמו אמנם חידש שם דבעדות אשה פסול להעיד ומטעם דהרי באומרת התירוני לנשא ותנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה ואף אם יש לה עד אחד כל שתובעת כתובה אין מתירין אותה וכמבואר בסי' י"ז סי"ג והבית שמואל ס"ק קל"ב דחיישינן שמא מחמת חימוד ממון לא דיוקא והוא הדין כאן כל שיש חשש חימוד ממון י"ל דאין נאמן הע"א עי"ש. ולפענ"ד במחילת כבוד תורתו הרמה לא דק בזה דשם אין החשש שמא מחמת חימוד ממון לא תדייק שפיר ותנשא בזה ורק שמא אינה רוצית להנשא וכן מצאתי בהדיא בשו"ע שם ואני אמרתי זאת מסברא דנפשאי וא"כ זה דוקא שם שתובעת הכתובה אבל כאן שמעיד לאשה בשכר והיא אינה תובעת הכתובה שוב לא שייך לומר שיעיד שקר בשביל חימוד ממון דהרי האמינו רבנן לע"א כשנים בעדות אשה ולא חיישינן למשקר ומה גם לפי מ"ש הט"ז בטעם דחייש הרמב"ם לשמא שכרתו דהיינו משום דדיבור מקרי ואמר והוא אינו עושה דבר רק דיבור בעלמא עיי"ש ולפ"ז מכל שכן כל שאינה רוצית להנשא כלל בודאי יש לחוש לזה אבל בעדות שנוטל שכר בעד הגט ולא שלח לה כתובה פשיטא דאין לחוש כלל.

והנה מה שחידש הקצות החושן שם דנוגע שמעיד לאחרים רק שמגיע לו טובה מזה אינו פסול מן התורה הנה מהר"י בן לב ומשאת בנימין לא כתבו כן ובאמת לפי דברי הקצוה"ח יש ליישב דברי הש"ס בבכורות דף כ"ט דאמר מה אני בחנם והקשו התוס' דא"כ קרא דשוחד לא תקח למה לי ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת להעיד לאחרים או להורות לאחרים אינו פסול מן התורה אם דן כדין או שמעיד כדין אף שמגיע לו טובה רק להעיד לעצמו הוא דמפסל מן התורה מקרא דשוחד לא תקח וגם בדין משכחת לה שדן לעצמו ג"כ שיש לו חלק באותו עסק אבל לדון לאחרים בשכר מותר מן התורה. אמנם זה אינו דהרי מה אני בחנם משמע אף שמורה ודן לאחרים ולפ"ז הוא הדין להעיד לאחרים פסול מן התורה ושלא כדברי הקצוה"ח וצ"ע.

ובגוף קושית התוס' נראה לפענ"ד דלא קשה דניהו דמחוייב לדון בחנם היינו כשהם באים אליו אבל כשהוא צריך ללכת לדון לא כמו דמבואר בחו"מ סי' ל"ד דמותר לקבל שכר ללכת להעיד א"כ הוא הדין לדון אינו מחוייב רק אם באו לפניו ולא ללכת לדון ואפשר דזהו בכלל תירוץ התוס' דשכר טרחא מותר ועכ"פ מבואר דלא כקצות החושן. הן אמת דלכאורה דברי הקצוה"ח נכונים ובסי' ל"ד הביא ראיה ברורה לדבריו מהא דאמרו בכתובות דף מ"ו ושם לה עלילות דברים דאינו חייב לר' יהודה עד שישכיר עדים ומשמע הא אם אמת הדבר כגון שלא הוזמו עדיו אף דשם לה עלילות דברים דהיינו ע"י ששכר עדים אפ"ה סקלוה והרי הוה נוטלין שכר להעיד והו"ל נוגעין גמורין אפ"ה נאמנים ולכאורה היא ראיה גדולה. ולפענ"ד נראה דמיירי שהשכיר עדים ונתן להם ממון בין יועיל עדותן או לא יועיל וא"כ לא הוה נוגע כלל.

אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש דהנה כל הטעם דנוגע פסול דעת הסמ"ע והש"ך הוא מטעם דחשוד לשקר עיי"ש בסי' ל"ד. ולפ"ז נראה לפענ"ד דזה דוקא בעד אחד חיישינן שמא ישקר וכמו דלא האמינה תורה לע"א בממון בשביל דחשוד לשקר וכמ"ש הקדמונים ועי' בשיטה מקובצת ב"מ דף ג' אבל שני עדים דלא חשדה תורה שמא ישקרו א"כ אף שנוטלין ממון להעיד לא חיישינן ששקרו עבור חימוד ממון ואינו רק פסול דרבנן בשביל דנוטלין שכר להעיד ולפ"ז שם במוציא שם רע דאינו חייב עד שישכור עדים ולתרי לא חיישינן שישקרו ולא נפסלו מן התורה וזה ברור לפענ"ד. ומה מאד מדוקדק בזה מה דנקטה המשנה הנוטל שכר לדון או להעיד ולא נקט בשנים ושלשה ובפרט בדין דודאי בעי שלשה זולת כשהוא יחיד מומחה ולפי מ"ש אתי שפיר דמן התורה לא נפסל רק באחד ולא בשנים ושלשה ודו"ק היטב.

ויצא לנו דבר חדש דשנים המעידין בעדות אשה או בגט וכדומה לא שייך למפסל משום נגיעה רק משום נוטל שכר להעיד וכן בדבר תורה והוראה ודו"ק. ובפשיטות י"ל בישוב הקושיא הלז דהנה לפענ"ד היה נראה דבאמרה תנו לי כתובתי שכתב הרמב"ם דחיישינן שמא אינה רוצה להנשא כלל רק לקחת כתובה בלבד הנה אם עברה ונשאת שוב לא תצא דהרי כתבתי דעיקר הטעם היא דלא שייך דייקא ומנסבא או מלתא דעבידי לגלויי שהרי אפשר שאינה רוצית להנשא וגם שייך לחוש דדיבורא מקרי ואמרה כיון שאינה עושית מעשה ע"פ ולפ"ז גם בעד אחד שחשש הריטב"א צ"ל דחיישינן שמא הבטיחה לו שלא תנשא עוד רק שמבקשת כתובה ולפ"ז פשיטא שאם עברה ונשאת ודאי דלא תצא וא"כ שוב שפיר חייב המשביע ע"א דהא אם היה מעיד היה נפק"מ דאם עברה ונשאת לא תצא ומחויב לתת לה כתובתה דכבר כתבתי דלא חיישינן דבשביל חימוד ממון תקלקל עצמה ותנשא ותהיה מקולקלת לעולם לזה לא חיישינן וא"כ שפיר הפסידה העד ואף בכה"ג דאינה נוטלת כתובה רק בעברה ונשאת יכולה להשביעו והרי גדולה מזו מצינו באם הוא תפס מקרי גורם לממון בעדים כמ"ש הרמב"ם פכ"א מעדות ועי' מגדל עוז ובכ"מ מכל שכן בזה איברא דלפ"ז משביע עדי קנס דפטורין אף דאפשר אם תפס היו חייבין מיהו באמת בקנס לא מהני תפיסה ודו"ק היטב. שוב נזכרתי בדברי התוס' גיטין דף ט"ז ע"ב ד"ה אני ובפנ"י שם ביאר בהדיא דלא שייך נוגע בעדות ומחלק כעין חלוקו של הקצות החושן לענין נוגע שוב נזכרתי שבשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא חלק אהע"ז סי' קנ"ח האריך שבגט לא חיישינן לנוגע ואינו פסול מן התורה ומ"ש דלא שייך דייקא בגט במחילת כבודו לא זכר דברי התוס' בכתובות כ"ו ד"ה אנן ודו"ק ועי' שו"ת חכם צבי סי' ב' ג' ודו"ק.

כל עדות שתבא הנאה ממנו וכו'. מפשטת לשון הרמב"ם משמע דאף הנאה שאינה של ממון ג"כ נקרא נוגע דלא כמהרי"ט אמנם סיים מפני שהוא כמעיד לעצמו מבואר כחילוקו של הקצות החושן דיש חילוק בנגיעה בין מעיד לעצמו או שמעיד לאחרים רק שעי"ז יוכל לבא הנאה לו דזה לא מקרי רק נוטל שכר להעיד עיי"ש והארכתי בזה הרבה. אמנם במה שהאריך המהרי"ט אי בעי דוקא הנאת ממון או אף שאר הנאות הנה לפענ"ד תלוי במה שנחלקו העיר שושן והסמ"ע ריש סי' ל"ז אי נוגע מטעם קרוב או מטעם חשש שקר יעו"ש. והנה אם הוא פסול מטעם קרוב ולא משום חשש דמשקר הנה בכל הנאה אדם קרוב לעצמו ופסול אבל אם הוא מטעם חשש שקר י"ל דדוקא דבר שמגיע לו הנאת ממון חשוד אינש לשקר אבל שאר נגיעות לא חשוד אינש לשקר וזה ברור.

ובזה נראה לפענ"ד דמהר"י בן לב שסובר דאף בשאר נגיעות פסול לשיטתו דס"ל ג"כ דנוגע פסול מטעם קורבא ולחוב דכשר הוא מתורת חיוב כמ"ש בגליון השו"ע ריש סי' ל"ז בשמו ע"ש בדף נ' ע"ב ולכך כל נגיעה פסול משא"כ לדידן דק"ל כהסמ"ע דמטעם חשש שקר לכך בעי נגיעת ממון דוקא. ובזה נראה לפענ"ד מה שנחלקו העיר שושן והסמ"ע בסי' ז' ובסי' ל"ז דדעת הע"ש דאף שיש ס"ת אחרת באותו בהכנ"ס ג"כ צריכין להסתלק מלקרוא והסמ"ע כתב דכל שיש ס"ת אחרת באותו בהכ"נ דא"צ לסלק דיכול לקרות באחרת. ולפי מ"ש הדבר תלוי בזה דבאמת גם כשיש ס"ת אחרת יש לפעמים הנאה כגון שימצא פסול באותה ס"ת ויצטרך להוציא אחרת וכדומה רק שזה לא מקרי הנאת ממון גמור רק קצת הנאה ולהע"ש פסול אף בזה משא"כ להסמ"ע וזה ברור ודו"ק. והנה כה הראני הגאון החריף מוה' יעקב יוטעס בתוך מכתביו על קריאת ס"ת בשער י"ד האריך בזה וזה היה בשנת תרי"ט ה' כסליו שהקשה דאף כשיש ס"ת אחרת הא לפעמים יצטרכו לקרות בשני ס"ת ולפי מ"ש אתי שפיר דזה עכ"פ לא מקרי הנאת ממון רק שאר הנאה ולדידן לא פסול בזה אבל להע"ש פסול עוד נראה לפענ"ד דיש נפק"מ בין טעמו של הע"ש לטעמו של הסמ"ע לענין מצוה דלאו להנות נתנו רק להנאת המצוה ובזה לא מפסל לשיטת הסמ"ע משא"כ בהנאת הגוף אפשר דמקרי הנאה דאף שאינו ממון ממש מ"מ יש לו הנאת הגוף דשוה ממון הרבה ולכך במרחץ לא מהני סילוק דיש לו הנאה הגוף ממש ודו"ק היטב.

ולפענ"ד היה נראה דבר חדש בהא דאמר שאני ס"ת דלשמיעה קאי דהנה הרב הנ"ל הקשה בכתביו דאיך שייך שמשום המצוה מעיד שקר והא הו"ל מצוה הבאה בעבירה ולפענ"ד נראה דהנה בהנך קבוראי אמרו שם דכל דסברו מצוה קעבדי לא נפסלו לעדות ולפ"ז נראה לפענ"ד דזהו דחיישינן שמא יטעו בשביל שמצוה יעבדו שיהיה ס"ת שלהם ואמרו בדדמי כדי שיקיימו הציבור המצוה ובאמת הם טועים ואינו שלהם ובפרט בדיינים יוכל להיות שלבם יחשבו לדון הדין בטעות בשביל דסברי מצוה קעבדי. ובזה מבואר היטב החילוק בין כשיש ס"ת אחרת כיון דעכ"פ אפשר באחרת ואם אין ס"ת אחרת יוכל לגלול הס"ת עכ"פ ליכא חשש שיסברו מצוה קעבדו ודו"ק. עוד נ"ל דבר חדש לרבא דס"ל רשע דחמס בעינן ולפ"ז כל שאין הנאת ממון רק הנאת המצוה אינו רשע דחמס ואינו פסול ולכך בהנאת הגוף דגם זה מקרי רשע דחמס כמ"ש התוס' בסנהדרין דף ט' גבי פלוני רבעני שוב יש לחוש לחשד שקר כמו דפסול בשביל שהוא רשע דחמס בשביל תאוות גופו והוא הדין בחשש שישתכר תאוות הגוף חיישינן ודו"ק:

עד שיסלק עצמו. הכ"מ הביא קושית התוס' דהא בעינן שיהיה תחלתו וסופו בכשרות ותירצו דלא שייך תחלתו בפסלות כיון שאין פסולו תלוי בגוף אלא בממון וביאור הדברים מבואר בשטמ"ק דגבי ממון לא מקרי תחלתו בפסלות משום כיון דמטי ליה הנאה מיניה לאו בר עדות הוא כלל ואין אדם מעיד לעצמו והוי בגדר בעל דין ואינו בתורת עדות עד השתא וא"כ תחלתו וסופו בכשרות ובאמת שהדברים ראויים למי שאמרם. אמנם עדיין צ"ב דהרי שיטת הרא"ש והרבה פוסקים שעמו דנוגע פסול אף לחוב והרי אם היה מעיד לחוב היינו פוסלין עדותו דהו"ל תחלתו בפסלות דהרי בחוב לא שייך לומר דעד עתה היה בגדר בע"ד דהא לחוב יכול אדם לחייב עצמו והו"ל תורת עדות לעצמו וגם עד פסול האמינה תורה לעצמו א"כ לפ"ז יהיה תחלתו בפסלות וכיון שאותו האיש היה נפסל לעדות זו לחוב איך אפשר שלזכות יהיה כשר יציבא בארעא וכו' והיא קושיא נפלאה. אמנם נראה דבאמת הא דאמרינן ולסלקו בי תרי מינייהו נתקשו הקדמונים דלמה לא ניחוש לערומי קא מערים. אמנם נראה דלזכות באמת ל"צ סילוק משום דלזכות הוא בגדר בע"ד רק כיון דאם היה מעיד לחוב היה בגדר עד שוב מקרי תחלתו בפסלות לפ"ז באמת עכשיו מעיד לזכות וכל שמסלק עצמו שוב לא שייך להאמין לו מתורת עד לעצמו דהא אינו לעצמו וא"כ מחשבינן לענין חוב כאילו סילק עצמו מקודם דלחוב בודאי אנן סהדי דהיה מסלק עצמו מקודם ושוב לא היה בגדר עד כלל דלזכות אינו מעיד לעצמו וזה ברור ועמוק.

ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ליישב קושית הש"ך סי' ל"ד ס"ק כ"ח שהקשה דניהו דבעל דין לאו עד מקרי ומהאי טעמא לא שייך ביה עדות שבטלה מקצתה כמ"ש הראב"ד מ"מ תחלתו בפסלות קרינן ביה דאל"כ יקשה לשיטת הראב"ד דאשתו כגופו והוי בגדר בעל דין מי שראה עדות לאשתו וגירשה יהיה כשר לעדות ולפי מ"ש אתי שפיר דכיון דאילו היה מעיד לחובתה היה נפסל מטעם קרוב ומטעם נוגע וכיון דלא שייך סילוק בזה דהא מ"מ היה קרוב מתחלתו שוב הו"ל תחלתו בכשרות ובלא"ה לא דמי דשם אף שהיה מסלק עצמו אפ"ה היה קרוב גם מ"ש לתמוה על הריב"ש דסוף סוף סילוק מיהא בעי באמת בשטמ"ק ב"ב שם הקשה דלמה בעי סילוק אמנם לפי מ"ש אין כאן קושיא דלזכות באמת לא בעי סילוק ולא היה מועיל הסילוק רק לענין החוב צריך הסילוק ושפיר כתב הריב"ש דכל ששייך פלגינן דיבורא שוב לגבי חוב נאמן דפלגינן דיבורא ואף דלגבי זכות כתב הש"ך דכל היכי דיש לחוש לנוגע חיישינן דבשביל עצמו מעיד כן ולהנאתו היינו לזכות דוקא אבל לחוב בודאי שייך פלגינן דיבורא וכיון דלחוב נאמן משום פלגינן דיבורא שוב לזכות לא שייך תורת עדות כלל ונאמן לגבי אחר ופלגינן דיבורא דלא צריך סילוק כלל לזכות וזה ברור מאד והיא ענין נכבד.

ובזה מיושב כל קושיות השטמ"ק מהא דאמרו בסנהדרין דף י' אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו לא אמרינן אלא לגבי ממונא נמי עד הוא ולפי מ"ש לא קשה דשם כיון דלא שייך סילוק א"כ נפסל מטעם דהיה תחלתו בפסלות לענין חוב ובלא"ה לא קשה כמ"ש הר"ן שם דלגבי שורו הוי ענין חשוב בפני עצמו עיי"ש ולדבר הזה העירני תלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י ומה שהקשה קושיא כוללת לכל השיטות מהירושלמי שהיו העדים (כשרים) [קרובים] לזה ורחוקים לזה ואמאי לא נימא דיסתלק הקרוב וידון הרחוק לק"מ לפי מ"ש למעלה דהשטר נתבטל קודם שנסתלק ואיך יתכשר השטר אח"כ ומצאתי בש"ך סי' נ"א ס"ק זיי"ן שכתב כן והמל"מ בפרק י"ד הלכה ה' רמז לזה והביא דברי הרשב"א בתשובה והוא בחלק הנקראת תולדת אדם. שוב מצאתי כן בב"י בשם הריטב"א גבי קרובי הגזבר ונהניתי גם מ"ש כאן ובפרק הקודם לחלק בין עבד שהביא גיטו להך דירושלמי גבי הכותב נכסיו לשני בני אדם מצאתי במחנה אפרים הלכות עדות בפ"ג שכתב כן ושמחתי שבראשית ההשקפה כתבתי כן:

ב

בני העיר. עיין מל"מ בהלכה א' שכתב זכורני שראיתי לאחד מגדולי המורים בב' שותפים שהעידו לחובתם נאמנים לגבי שאר השותפין להוציא ממון ומזה תמה על מ"ש הרא"ש כלל ו' סי' כ' דנוגע פסול בין לזכות בין לחוב והרי נוגע לא מפסל אלא משום בעל דין וכשמעיד לחובתו כשר ככל אדם והנה אף שאין זה תמוה על הרא"ש דבאמת הרא"ש לשיטתו כלל ל"ג סי' י"ג הביא המל"מ בפרק הקודם שסובר דנוגע הוא מטעם קרוב. ובזה היה מיושב מה דהב"י הביא בסי' ל"ז המצאתי כתוב והוא התשובת רשב"א סי' אלף ק"ז והגהת מרדכי פרק י"א דכתובות דהשותף נאמן לחובתו ולעיל מיניה הביא תשובת רבני צרפת והוא בבעל התרומות שער מ"ד ח"ג דהשותף אינו נאמן ולפי מ"ש באמת הבעה"ת לשיטתו דבשער נ"א ח"ד הובא במל"מ דלעיל שסובר דנוגע פסול מטעם קרוב אבל המצאתי כתוב הנ"ל סובר כריב"ש דנוגע אינו מטעם קרוב כמ"ש המל"מ בשם הריב"ש סי' קצ"ה וסי' תע"ו וא"כ נוגע כשר לחוב וכמ"ש הסמ"ע והש"ך ריש סי' ל"ז ואני ציינתי בגליון לעיין בשו"ת מהר"י בן לב דף נ' ע"ב דנוגע מטעם קרוב ולחוב נאמן מתורת חיוב ועיין חו"מ סי' ע"ז סעיף ב' וסעיף ה' וסי' קע"ו ועיין שו"ת רדב"ז סי' נ"א אמנם בפסקי השו"ע סותר הדברים מסי' ל"ז סעיף ד' לסעיף ו' עיי"ש בסמ"ע ובכנה"ג בהגהת הב"י אות ה' ו'.

אמנם בגוף פסקי השו"ע לפענ"ד נראה דבר חדש דהנה הקצוה"ח סי' ל"ז סעיף ה' מחלק בענין נגיעה היכי שמעיד לעצמו חיישינן לכל נגיעה אף לנגיעה רחוקה דהיינו שמא יתעשר וכדומה אבל נגיעה שאינו מעיד לעצמו רק שיגיע לו מזה איזה טובת הנאה בזה לא הוי רק נוטל שכר להעיד ולא חיישינן לנגיעה רחוקה עיי"ש וגם אני אומר דאף אם נאמר דנוגע פסול אף לחוב היינו כשמעיד לעצמו אבל כשמעיד לאחר נאמן לחוב ומעתה י"ל בסעיף ד' מיירי כשמעיד לעצמו ולכך פסול אבל בסעיף ו' מיירי כשמעיד לאחרים ולכך נאמן לחוב. אמנם באמת מדברי הרא"ש בתשובה כלל ו' סי' כ' מבואר דאף כשמעיד לאחרים אינו נאמן לחוב. וגוף דברי הקצוה"ח נראה לפענ"ד דתלוי במחלוקת מוהר"י בן לב ומהרי"ט בראשונות סי' י"ד ובשניות חלק חו"מ סי' פ' דאם נימא דאף נגיעה שאינה של ממון פסול והרי ראיית מוהר"י בן לב גם במעיד לאחרים אפ"ה כל שנוגע אף במה שאינה של ממון פסול אבל לשיטת המהרי"ט דנגיעה שאינה של ממון כשר א"כ י"ל דגם בנגיעה של ממון כל שאינו מעיד על עצמו לא חשיב נוגע ממש ואולי גם לשיטת המהרי"ט בנגיעת ממון מקרי נוגע אף שאינו מעיד על עצמו דלא כקצה"ח:

אין דנין בדייני אותה העיר. הרא"ש בתשובה כלל נ"ח סי' ב' ובהגהות מיימוני כאן הביאו דעת הפוסקים דלא מועיל סילוק רק בדיינים שמדיינים כעת לאחר הסילוק אבל במעידים על עבר הו"ל תחלתו בפסלות והרא"ש תמה על זה דא"כ מה מקשה הש"ס על שמואל ולסלקו בי תרי מיניה ולדייני ומשני שאני ס"ת דלשמיעה קאתי ומשמע דלשאר דברים מועיל סילוק אפי' לעדות וכדברי שמואל ועיין בש"ך סי' ל"ז ס"ק ל"ב ובמל"מ שנדחקו בזה ועי' תומים. ולפענ"ד נראה דבאמת בלא"ה קשה למה לא הקשה הרא"ש משמואל עצמו דאמר דשותפין מעידין זה לזה ועל כרחך דסליק נפשיה מיניה והרי בעדות בעינן תחלתו וסופו בכשרות. אמנם באמת האיר ד' עיני ומצאתי ש"ס מפורש דשמואל ס"ל דהיה יודע לו עדות עד שלא נסתמא ונסתמא כשר דאפשר לכוין מצרנהא והש"ס הקשה באמת מהברייתא דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ולפ"ז לשמואל שפיר מקשה. והנה בהא דפריך על שמואל אמאי נוגעים בעדותם הם הקשה תלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י אם נימא דלא כהרא"ש דנוגע כשר לחוב מה פריך הא נוגעים נימא הא דאמר שמואל ומעידין זה על זה מיירי לחוב דאז לא הוי נוגע והשיב על זה דהנה המל"מ הבאתי דבריו לעיל מקשה על המצאתי כתוב שאמר דב' שותפין שהעידו לחובתם נאמנים לגבי שאר השותפין להוציא מהם ממון מהך דהרא"ש בכלל ו' סי' כ' אמנם אמר לחלק דשאני הך דמצאתי כתוב כיון דלגבי עצמו על כרחך נאמן מטעם הודאות בע"ד א"כ שוב הוא כאיש אחר והוי כסילק עצמו מזה משא"כ בהך דהרא"ש דאף שאמר שהוא אינו מפורעי המס מ"מ הוא לא חייב עצמו בכלום ושוב פסול הנוגע אף לחוב ולפ"ז להסלקא דעתך דלא ידע דסילוק מהני שפיר מקשה ואמאי והא נוגעין בעדותם דהא מה שהוא לחוב לא עדיף מסילוק עכ"ד אמנם עדיין קשה דא"כ לאחר דמשני דכתב ליה דין ודברים וקנו מידו מאי פריך וכי קנו מידו מה הוי הא מעמידה וכו' לשני דמיירי בלחוב.

אמנם נראה דהנה כל הטעם דמהני לחוב הוא משום דהוי הודאת בעל דין והרי מבואר בשו"ע סי' רמ"ה דאף שמפקיר נכסיו בעל חוב גובה ממנו ולפ"ז הודאת בע"ד ג"כ לא מועיל בחוב ושוב שפיר הוי נוגע ופסול ועל זה משני דמיירי בקיבל עליו אחריות ומיירי לזכות ובזה מיושב קושית התוס' שם ד"ה מפני מאי איריא מפני שמעמידה תיפו"ל משום דניחא ליה דלא ליהוי תרעומת ולפי מ"ש אתי שפיר דקושית הש"ס היא בין אם מעיד לזכות או לחוב ולחוב לא שייך תרעומת דאדרבא הוא מעיד לחובו. ובזה נראה אם נימא כהרא"ש דנוגע פסול לחוב לא יהיה סילוק מועיל אפילו לחוב דממה יסלק עצמו דהא הוא מעיד שאין לו וא"ל דזה עצמו הוי סילוק דהא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי דזה אינו דהא מעמידה בפני בע"ח וכמ"ש. ובזה אמרתי דבר חריף לישב קושית הרא"ש על הר"י מפריש דבאמת י"ל דגם הר"י מפריש מודה דכל שמסלק לא שייך תחלתו וסופו בכשרות וכמ"ש התוס' והקדמונים וביארתי לעיל משום דהוי בע"ד רק דלחוב כתבתי לעיל דהוי תחלתו בפסלות ועל זה לא מועיל סילוק בעדות ולפ"ז כאן דשמואל קאי לענין זכות ולענין זכות מועיל סילוק אפילו בעדות ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק. והנה בגוף הקושיא שהקשה תלמידי הנ"ל דלימא דשמואל מיירי בחוב אמר תלמידי ש"ב מוהר"א נ"י דלשון ומעידין זה לזה משמע דמעיד לטובתו דלשון זה לזה משמע שמסייע לו בעדותו ובאמת בדברי שמואל עצמו מבואר ומעידין זה על זה וזה יכול להיות גם בחוב כי הוא מעיד עליו והש"ס שינה בלשון שמואל ושפיר מקשה עכ"ד והראיתי לו דהרא"ש גורס ומעידין זה על זה גם בהקושיא וברשב"א גרס גם במחזיקין זה לזה אף דשם בודאי שייך זה על זה עיי"ש:

ה

אבל השוכר וכו'. כן אמרו בב"ב דף כ"ט הני נוגעין בעדותן הן דאי לא אמרו הכי אמרינן להו זילו הבו ליה אגר ביתא להאי א"ל מי לא עסקינן דנקיטו אגר ביתא ואמרו למאן ליתביה. והנה דודי זקני הגאון ז"ל בים התלמוד דף כ"ט הקשה לפי מה דמבואר בסי' שס"ג סעיף ט' בהג"ה דאם אינו בעיר ואין מי שמשתדל להשכירו הוה כחצר דלא קיימא לאגרא וא"כ לא הוו נוגעין בעדותן דהא המערער עכ"פ לא השכיר את הבית והוי לדידיה כחצר דלא קיימא לאגרא. והנה כבר כתבתי בזה כמה דברים עיי"ש במפרשי הים ובתשובה ואפס קצהו הזכרתי ביד שאול סי' רכ"א. והנה בראשית ההשקפה כעת אמרתי דעד כאן לא אמרינן דאם זה אינו משתדל להשכירו פטור רק באם השוכר לא ירד אדעתא דשכירות א"כ מקרי זה נהנה וזה לא חסר אבל כל שהשכירו אדם אחר וזה ירד אדעתא דחיוב א"כ הוא נתחייב לשלם ולמה לא ישלם למי שהחצר שלו אף שאח"כ נתגלה שאינו של משכירו מ"מ הרי זה נתחייב לשלם ולא רצה לדור בחנם. ורציתי להמתיק הדברים דבאמת אין זה ברור שזה בודאי מחל במה שלא השכיר ומידי ספק לא נפיק דאולי היה טרוד ושכח להניח איש שישכיר במקומו רק עכ"פ לא גרע מספק הלואה אבל כשזה נתחייב בודאי לשלם לזה או לזה א"כ לא שייך חזקת ממון ובכה"ג גם ספק הלואה חייב ועיין בש"ך סי' צ"א בשם הר"י אבן פלאט.

ואף אי נימא דאולי לא רצה להתחייב רק לזה ולא לאחר אבל לא מסתבר כלל דמה נפק"מ בין שחייב לזה או לזה וראיה ברורה נראה לפענ"ד מהא דאמרו השוכר בית מראובן ונמצא הבית של שמעון מעלה לו שכר ומשמע דאף דשמעון לא השתדל להשכירו ולא הניח שום משתדל עבורו אפ"ה מעלה שכר לשמעון והיינו משום דנחית אדעתא דאגרא ומצאתי בשלטי הגבורים שהרגיש בזה על הגהות אשר"י וכתב ראובן שמשכירו חשוב כמשתדל לשמעון וכוונתו לפענ"ד דהוא נעשה ממילא שלוחו ואף אם רצה לגזלו הא קרקע אינה נגזלת וממילא נעשה שלוחו ובקצות החושן סי' שס"ג תמה על השה"ג דבהגהות מיימוני פ"ג דמגילה כתב דכל דליתא לשמעון ולא משתדל עבורו אף דראובן משכירו אין השוכר מעלה שכר לשמעון במחילת כבוד תורתו הרמה מלבד שהדבר תמוה מהש"ס מפורש שהביא השה"ג אף גם דהמעיין בהגהות מיימוני לא כתב כן וז"ל אם אין אדם משתדל בו לא לשכרו ולא להשכירו אע"פ דאילו היה בעלים היו משכירים אותו כיון שאין הוא ולא שלוחו כאן הדר בו פטור כיון דלא קאי לאגרא א"כ מיירי דהגברא לא עביד למיגר וגם לא השכירו שום אדם ולכך פטור ועיין בטור שם דאם אין החצר עומד להשכיר דוקא שלא גילה הדר בו דעתו שרצונו ליתן לו שכר אם לא היו מניחין אותו לדור בו בחנם אבל אם גילה בדעתו כן צריך ליתן לו שכר וכן הוא בשו"ע סעיף ח' א"כ הוא הדין כאן הרי גילה בדעתו שרצונו לשלם לו שכר ועיין מחנה אפרים הלכות גזילה סי' י'. ומן האמור אני תמה על מ"ש זקני הרמ"א ז"ל דאם אינו בעיר ואין מי שמשתדל להשכיר אע"פ ששכרו מראובן א"צ ליתן כלום וציין הבאר הגולה המקור מהגהות מיימוני הנ"ל ובאמת לא נתבאר ולא יתבאר בהגהות מיימוני שם ולא יאמר אדם מעולם כן ובים התלמוד רמז לדברי הרמ"א הנ"ל ואני אומר לא כן אבי זקני ז"ל שלא נתבאר כן וגם הב"י מביא דברי הגהמ"י כמו שהוא לפנינו ודברי הקצוה"ח תמוהים יותר שלא הביא דברי הרמ"א במקומו.

ובזה מיושב היטב קושית האבן העוזר דמה מועיל דנקיטו אגר ביתא דלמא אערומי קא מערים ובשלמא בזמן הש"ס היה להם מגו וכקושית התוס' ותירוצם לא שייך בזה דהא אינם יריאים מהמחזיק אבל לדידן דצריך שבועת היסת שוב ניחוש להערמה. ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת צריך להבין איך הוו נוגעים בעדותם כלל דהא המשכיר לא השכיר כלל ורק דהם נחתי אדעתא דאגרא וכל שפרעו להמשכיר שלהם א"כ יוכלו לכופו שיחזור להם וצ"ל דהמערער יטעון אתם תנו לי אגר ביתא ומה דאית לכם על המשכיר תדונו עמו ושפיר הוה נגיעה דלא ניחא להו לאוקמי בדינא ודיינא וכמ"ש הקדמונים ולפ"ז כל דנקיטו אגר ביתא ואין חוששין בשביל דינא ודיינא לא הוו נוגעין כלל ואדרבא אם כבר שלמו היה להם לטעון כן. והנה בסי' ק"מ מבואר שני דיעות אי מועיל אם החזיר המעות מה שכבר פרעו להמשכיר ודעת הרשב"א דלא מועיל דאנו חוששין מפני שעשה להם שהחזיר להם המעות ולא יצטרכו לילך בדינא ודיינא אינם יכולין להעיז נגדו אם יעידו לו מה שאינו עיי"ש ועיין בשטמ"ק שהביא ראיה מקידושין דף מ"ג דא"כ יפטור אותו הלוה משבועה ושוב לא יהיו נוגעים. והנה תלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י השיב דיש לחלק דשם כיון דהיו צריכין לשבע ושפיר הוי הנאה גדולה מה שפטרו משא"כ כאן דאין להם הנאה רק מה שפטרו מדינא ודיינא עכ"ד והראיתי לו דכן הוא בתומים סי' קכ"א ס"ק י"א.

אמנם גוף דברי הרשב"א הוא חששא רחוקה שיעידו שקר בשביל הנאה ואף שהרמב"ם כתב שאף לחשש בדרך רחוקה ונפלאה לא יעיד אמנם היינו בנגיעת ממון וכמ"ש המהרי"ט סי' י"ד בראשונות ובשניות סי' פ' וגם אי נימא כמהר"י בן לב דאפי' בלא נגיעת ממון כל שיש חשש הנאה בדרך רחוקה ונפלאה לא יעיד אמנם היינו בנגיעת ממון ודוקא כשהוא מעיד לעצמו עכ"פ אבל כאן הוא מעיד שזה של המשכיר רק שמגיע להם הנאה ממה שלא יצטרכו לדון בדיני ודיינא ובזה לא חשיב רק כנוטל שכר להעיד וכמ"ש הקצוה"ח סי' ל"ז כעין זה. ובזה מיושב היטב קושית הש"ך והתומים הנ"ל דשם דמעידין לעצמם דפרעו שפיר הוי נגיעה גמורה ומה גם דפטרו משבועה ולפעמים אם לא ירצה לשבע יצטרך לשלם ומהאי טעמא אמרינן מגו לאפטורי משבועה ג"כ ועיין בסי' רצ"ו וא"כ עכ"פ חשש נגיעת ממון יש בדרך רחוקה ונפלאה ועיין באבני מלואים סי' ל"ה ס"ק ו' שהרגיש קצת במ"ש רק שכתב דגם שם לא הוה מעיד לעצמו ולא ידעתי למה. והנה לכאורה רציתי לומר דיועיל סילוק אף שם דהרי התוס' הקשו יהיו נאמנים בשבועה רק דעד הצריך שבועה אינו עד וא"כ כל שנפטרו מהשבועה שוב נאמן אמנם באבנ"מ הנ"ל ראיתי שכתב דהו"ל תחלתו בפסול כיון דגם מתחלה לא היה נוגע והוי כמו קרוב ונתרחק והוי תחלתו בפסול ודפח"ח והרווחתי בזה דעכ"פ מה שמבואר בשו"ע סי' קכ"א דאם פטרו מתחלה כשמסרם לידו דנאמן ונדחקו דמ"מ ניחוש לקנוניא ולפי מ"ש אתי שפיר דהא לא הוי תחלתו בפסול ובלא"ה לפי מ"ש המרדכי בטעם דלא מהני הפטור משום דעד שלא פטרם הוזקקו לומר פרענו השתא נמי אתי לאחזוקי שקרייהו וא"כ כשפטרם מתחילה לא שייך זה.

אמנם בגוף דברי המרדכי תמה תלמידי שאר בשרי מוה' אברהם נ"י דהרי לא הוזקקו כלל לומר פרענו דבין כך ובין כך יהיו מחוייבים לשבע רק דעד הצריך שבועה אינו עד ולא שייך דעבידי לאחזוקי שקרייהו דהא באמת יש להם מגו. ולכאורה יפה הקשה. אמנם נראה כיון דאם טענו פרענו למלוה כדי שיפטרם הלוה ושוב לאחר שפטרם עבידי לאחזוקי שקרייהו ובזה מיושב היטב קושית הש"ך והתומים הנ"ל דבסי' קכ"א חיישינן שמשקרים וטוענים פרענו למלוה וידעו היטב שהלוה יפטרם כדי שלא יצטרך לחזור ולשלם והם ירוויחו ממון ובזה נראה דלא מועיל אפי' אם פטרם בתחלה דיש לחוש לקנוניא שיחלקו הממון ביניהם ועכ"פ אם לא פטרם בתחלה בודאי יש חשש כפירת ממון אבל כאן אין כאן חשש כפירת ממון דהוא והם לא ירוויחו ממון רק הטירחא דלדינא ודיינא ובזה לא חיישינן שיעידו שקר אם כבר נתן הממון לידם בחזרה ודו"ק:

והנה שאר בשרי תלמידי מוהר"א הנ"ל הקשה על רבינו דהעתיק הך דינא לענין שדה דהרי הקדמונים הקשו מה מועיל החזקה בנקיטו אגר ביתא הא עיקר החזקה הכנסת פירות לבית והרי עדיין לא אכלו פירותיהן ועדיין ביד השוכרים הם וכתבו דתשמיש הבתים הוא פירותיו והרי שוכרים האלו אכלו פירותיו (מחמת) [מחמתו ובשליחותו] עיי"ש בשטמ"ק ולפ"ז כאן הרמב"ם ששינה הדין לגבי שדה ובשדה הרי צריך שיאכל המחזיק הפירות וכאן דנקיטו השוכרים שכר הפירות הרי לא אכל עוד ובמאי החזיק ויפה הקשה והנראה בזה דהנה בטעם דחזקת ג' שנים כתב הרמב"ן משום דשתק רגלים לדבר ומסתמא מכרו לו אלא דתוך שלש אתרע דאמרינן ליה אחוי שטרך עיי"ש והקצות החושן כתב בסי' ק"מ דתקנת חכמים הוא שלא הרגילו להזהר בשטר ולפ"ז לא קשה כלל קושית הקדמונים דהחזקה היא מדשתק רגלים לדבר ואף דבעינן הכנסת פירות היינו דאל"כ לא היה צריך לערער דהרי בהובירה ג' שנים לא אכפת ליה למערער כיון שלא החזיק כדרך מחזוקי השדה ולכך לא אכפת ליה ולא היה צריך לערער ולכך כל שלא הכניס הפירות הרי לא עשה כדרך שעושים בעלי השדות אבל כאן אטו אין דרך להשכיר השדה וא"כ אף שלא לקח עדיין השכירות מה בכך הא עשה כדרך המחזיקים בשדות ואמאי לא מיחה ואין לומר דמשו"ה לא מיחה דהיה יודע שלא פרע כל הג' שנים דזה אינו דמנא ידע שלא פרעו ובשלמא בבתים ממ"נ כיון דבבתים בלילה א"א לדעת רק ע"י העדים וא"כ ע"כ יצטרכו לומר שלא פרעו דאל"כ יהיו נוגעין ושוב שפיר הקשו הקדמונים דאין לו חזקה אבל בשדה אין מקום לקושית הקדמונים ולזה העירני שאר בשרי מוהר"א הנ"ל:

ו

וכן לוקח ראשון. בהשגות הראב"ד כתב דוקא כשעשאו אפותיקי ועיין במגדול עוז וש"ך שנדחקו למה צריך שיהיה אפותיקי. ולפענ"ד נראה ע"פ מה שחידש הקצוה"ח ליישב קושית התוס' דלכך אין הלוקח מעיד למוכר אף באית ליה ארעא אחריתי משום דשבח גובה מבני חרי וא"כ אין לו קצבה כמה יעלה ולא שייך דאית ליה ארעא אחריתי דאינו יודע כמה יעלה ובשלמא נגד לוקח שני דשבח אינו גובה ממשועבדים א"כ יש לו קצבה ושייך דאית ליה ארעא אחריתי. ולכאורה קשה הא אכתי נוגע הוא הלוקח ראשון דירצה לגבות השבח מבני חרי ומיד הלוקח יגבה הקרן ומה מועיל דאית ליה ארעא אחריתי אבל זה אינו דכל דאית ליה ארעא אחריתי על הקרן יוכל הלוקח לומר הנחתי לך מקום על הקרן ומה אכפת לי שלא תוכל לגבות השבח אני איני משועבד להשבח דשבח אינו גובה מהמשועבדים.

ולכאורה יש לעיין היאך הדין בכה"ג שקנה שדה אחר שלקח הלוקח א"כ אף דדאקני משתעבד מ"מ יש לומר דיוכל בעל חוב לטעון ללוקח אתה קנית שעבוד שלי שאז עדיין לא היה לו השדה שקנה אח"כ ולא היה יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות וא"כ אף שאח"כ קנה שדה יוכל לומר שדך אקח בעד הקרן שלי והשדה השנית אקח בעד השבח שלי וכעין זה חידש הב"ח לקמן סי' קט"ו במה שהקשו התוס' כיון שיש משועבדים מאוחרים היאך טורף מהלוקח הא יוכל לומר לו הנחתי לך אצל המאוחרים וחידש הב"ח דהמשועבדים המאוחרים לא היו אז בעת שקנה הלוקח וחל אז השעבוד על שדה זו שקנה הלוקח שוב לא יכול לדחותו מעיקר שעבודו לשאר משועבדים שלא היו לו בעת הלואה והנני יוסיף דאף להש"ך דחולק שם על הב"ח היינו דוקא שם דאין להבע"ח נפק"מ שיקח ממשועבדים אלו או מאחרים אבל כאן יוכל הבעל חוב לטעון הא השבח איני יכול לגבות ממך ויהיה לי הפסד והרי הקרן חל שעבודי אז על שדה זו שקניתי ולמה אפסיד שעבודי ולפ"ז יקשה הא אכתי הוי נוגע היכי שקנה המוכר לאחר כן השדה והיא קושיא נפלאה ובלא"ה קשה דהרי גם בלוקח גובה חצי שבח עכ"פ וא"כ שוב הו"ל נוגע דאינו יודע כמה יעלה ועל כרחך צ"ל דמיירי דלא כתב ליה דאקני ולא אמרינן אחריות טעות סופר או שכתב לו בפירוש שלא יגבה מדאקני כמ"ש בסי' קט"ו ולפ"ז יקשה למה סתם דאית ליה ארעא אחריתי הא כשקנה אח"כ אינו מעיד.

אמנם נראה דלפי מ"ש התומים בסי' קט"ו ס"ק א' דאף למ"ד דאקני טעות סופר הוא אבל באפותיקי בודאי לאו ט"ס הוא דאיך שייך שישתעבד לו דאקני הא התנה שלא יהא לו פרעון אלא מזו א"כ י"ל דלכך מוקי הראב"ד באפותיקי ובזה שפיר מעיד הלוקח ראשון לשני כל דאית ליה ארעא אחריתי דלא שייך לומר דנוגע בשביל חצי השבח דהא באפותיקי לאו ט"ס הוא. ובגוף דברי הקצות החושן נראה לפענ"ד דיש לפקפק דהנה בראשית ההשקפה תמהתי בהא דאמרינן והוא דאית ליה ארעא אחריתי ופירשב"ם ותוס' דלא חיישינן לשני גזילות ושני בעלי חובות קשה הא אף שיש נגיעה בדרך רחוקה ונפלאה לא יעיד וא"כ מכל שכן כאן דיש חשש נגיעה קרובה מזה אמנם לפי מ"ש הקצוה"ח דכשאינו מעיד לעצמו לא שייך נגיעה דשמא יתעשר א"כ בכה"ג דיש לו ארעא אחריתי והוא מעיד לאחרים לא שייך נגיעה כל כך ולפ"ז כל שיש לו ארעא אחריתי רק לענין שבח דהוי חששא רחוקה דמי יימר דישתבח כ"כ פשיטא דאין לחוש וכן מצאתי בנתיבות המשפט ס"ק י"א דכל שאין לו שעבוד רק על זה הוי כמעיד על שלו והנה כתב כמ"ש אבל הוא לא נחית לזה לענין שבח והוא אינו מחלק רק דכל שלא היה שעבודו על זה לא מקרי מעיד לעצמו ע"ש אבל לפענ"ד עיקר החילוק דכל שאין לו שום קרקע הוי כמעיד לעצמו אבל כל שיש לו קרקע רק שיוכל להתגלגל איזה הנאה בעדותו לא חשוב מעיד לעצמו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.