אבן האזל/עדות/יד

אבן האזל ‏ עדות יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

ויש דברים שסומכין בהן על עדות שמעיד כשהוא גדול הואיל והם דברים של דבריהם, ואלו הם הדברים שאדם נאמן להעיד בגודלו מה שראה בקטנו נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבי או של רבי או של אחי מפני שקיום שטרות מדבריהם, זכור אני בפלונית שנשאת ונעשה לה מנהג הבתולות הואיל ורוב נשים בתולות נשאות וכתובה מדבריהם, שהמקום הזה בית הפרס מפני שטומאתו מדבריהם ועד כאן היינו באין בשבת שצמצום התחום עד אלפים אמה בלבד מדבריהם, שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומתו לערב, ושהיה חולק עמנו תרומה, ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי עצמו, ואמר לי אבא משפחה זו כשרה משפחה זו פסולה ואכלנו בקצצה של פלוני שהאכילוני אחיו כדי להודיע שאחיהם פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו שכל אלו הדברים להחזיק זה הכהן לאכול בתרומה של דבריהם או לדחותו ממנה.

הואיל ורוב נשים בתולות נשאות וכתובה מדבריהם הלח"מ הקשה דאיך נתן הטעם מפני שכתובה מדבריהם אדרבא כיון דמן התורה אינו חייב כתובה ומדרבנן בלבד היא לא היה להם להחמיר כל כך ולומר שאפילו בגדול שיעיד מה שראה בקטנותו שיהא נאמן להוציא ממון שמן התורה אינו חייב בו עוד הביא מה שכתב הר"ן על מש"כ הרמב"ם או לדחותו ממנה וכתב דאין כוונתו לומר דמי שהוחזק בכשרות נאמן התינוק בכך דאם כן יותר היה ראוי לדחותו מתרומה של תורה, והוכיח מזה הלח"מ דדוקא להקל סומכין על עדותן ולא להחמיר.

והנה בהא דשהמקום הזה בית הפרס ג"כ כתב הר"ן הובא בכ"מ שאין עדות זו אלא להקל אבל לא שנאמינהו להחמיר שאם נאמינהו להחמיר בדרבנן כ"ש בדאורייתא אבל באמת מלשון הרמב"ם לא משמע כן, ומוכח מכל זה דהרמב"ם סובר דאפילו בדבר שרבנן החמירו ג"כ נאמן הקטן להעיד בגדלו ומשום דדבר שחכמים תיקנו לא הצריכו בו דוקא עדות של תורה אלא עדות המספיקה לברר הדברים, ועיין בפיהמ"ש שכתב והם כולם מדרבנן לפי שקיום שטרות דרבנן ותקנת כתובה מנה מאתים דרבנן ונראה דסובר דהא דבתולות נשאות לא צריך אלא אי כתובה מדאורייתא אבל אי כתובה מדרבנן לא צריך לכל זה דרבנן לא הצריכו עדות דאורייתא וכמש"כ.

ז

הכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות אחת והעדים קרובים לאחד ממקבלי המתנה ורחוקים מן השני הרי השטר פסול מפני שהוא עדות אחת אבל אם כתב בשטר אחד שנתתי לראובן חצר פלונית ושנתתי לשמעון שדה פלונית ונמצאו העדים קרובים לזה ורחוקים מזה זה שהם רחוקים ממנו מתנתו קיימת שאלו הם שתי עדויות אע"פ שהן בשטר אחד למה זה דומה לאומר היו עלי עדים שנתתי לראובן כך וכך ושנתתי לשמעון כך וכך ושלויתי מלוי כך וכך שאע"פ שכתב בשטר אחד והמקנה איש אחד הרי אלו שלש עדויות שאינן תלויות זו בזו.

הכותב כל נכסיו לשני בני אדם הכ"מ הביא כאן דברי הירושלמי שהביאה הרי"ף בשילהי פ"ק דמכות כתב כל נכסיו לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו מה את עבד לה כגט הוא ועררו בטל או כמתנה הוא ועררו קיים, יהא כהדא כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו העדים כשרים לזה ופסולים לזה רבי אילא בשם ר' אחי איתפלגון ר' יוחנן ור"ל חד אמר מאחר שהם פסולים לזה פסולים לזה וחד אמר כשרים לזה ופסולים לזה והנה הרמב"ם כאן וכן הרי"ף פסקו דמאחר שהם פסולים לזה פסולים לזה והקשה הכ"מ דכיון שהרמב"ם פסק דמאחר שהם פסולים לזה פסולים גם לזה א"כ למה פסק בפ"ז מהל' עבדים ה"ב גבי הכותב כל נכסיו לעבדו עצמו קנה ולא קנה הנכסים שחולקים הדיבור, וקנה עצמו אע"פ שלא קנה הנכסים עד שיתקיים השטר בחותמיו, והרי בירושלמי מבואר דתליא זה בזה, וכן הקשה הרמב"ן בגיטין קושיא זו וכתב ליישב עפ"מ שכתב מקודם דאף דגבי פלוני רבעני לרצוני דקיי"ל כרבא דפלגינן דיבורא דוקא ברבעני דלגבי עצמו אינו בגדר עדות אבל אם אמר שרבע קרובו אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מ"מ הכא קרוב שהביא גט אשה וכתב בו מתנת נכסים נאמן לגבי הגט משום שע"פ הגט שהוא חתום ברחוקים היא נשאת וקרוב גלויי מילתא בעלמא הוא דמגלי לאפוקי מחששא בעלמא, ולפי"ז לא דמי להא דירושלמי דהתם בעיקר השטר איכא פסולא דקרובים, והירושלמי דתולה זה בזה אפשר דהיינו לרשב"ל דמכשיר התם כ"ש דמכשיר הכא, עוד כתב תי' ב' ע"ש והוא באופן הקודם רק שתולה זה במחלוקת האמוראים ועיין מה שהביא מד' הרא"ש פ"א דמכות.

ונראה דעיקר הקושיא לא קשה כלל על הרמב"ם דבדברי הרמב"ן מבואר שמפרש כפרש"י דעבד שהביא גיטו היינו שאמר בפנ"כ ובפנ"ח והיינו באופן שעשו אותו שליח להולכה, וכן מבואר להדיא בדברי הירושלמי דהא אמר מה את עביד ליה כגט הוא ועררו בטל והיינו שאם יבוא האדון ויערער אין ערעורו כלום, וע"כ משום דהעבד אמר בפ"נ אבל הרמב"ם הא לא הזכיר באופן שאמר בפ"נ וכתב עצמו קנה מפני שהוא נאמן להביא שחרורו והיינו שא"צ קיום וכמש"כ בפ"ו וא"כ עיקר מה דאמר בגמ' דתליא בהא דפלגינן דיבורא היינו על עיקר השטר שאנו מחזיקים השטר למקויים במקצתו לגבי השחרור ולאינו מקויים לגבי הנכסים אבל אין כאן עדות ונאמנות שנאמר בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דשטר א"צ קיום כלל, והירושלמי הא מיירי להדיא כשאמר העבד בפני נכתב, וצריכים אנו להאמינו על אמירתו שאומר בפ"נ ואף דאינו עדות לגבי עצמו אבל יש בזה נאמנות דהוי כמו גדר עדות ובזה תלי שפיר הירושלמי בדין כתב כל נכסיו לשני בנ"א דכיון שלא נוכל להאמינו באמירתו בפ"נ על הנכסים לא נוכל להאמינו גם על עצמו.

ולפי"ז הך פלגינן לא תליא כלל בפלגינן דבורא דפלוני רבעני לרצוני דשם הוא על הנאמנות והכא הוא על השטר, ומבואר דהתם לא פריך לרבא כמאן כר"ש משום דר"ש הא מיירי בפלגינן דשטר, וכן הוא מבואר גם בדברי הרמב"ן לשיטתו דאף דמיירי באמירת בפ"נ מ"מ כיון דעיקר הגט או השחרור הוא השטר שפיר מהימנינן ליה על בפ"נ רק דהוי סבר מעיקרא דכיון שאנו עושים מעשה בכולו אין עושים מעשה במקצתו כמו שכתב שם, ואני תמה לפי"ז על הר"ן בהלכות שכתב כדברי הרמב"ן דרבא לטעמיה, ובאמת הרמב"ן כתב זה מקודם, ואח"כ כשכתב ומיהו כי מעיינת בשמעתא לא חזינא דשייך מפלג דבורא דהכא בכולהו פסולי עדות ע"ש א"כ לא שייך להא דרבא, וכיון שהר"ן כתב כדבריו לענין קרוב א"כ לא תליא זה בזה, אכן לדברי הרמב"ם מיושב יותר דלא שייך זל"ז כלל.

ועכשיו להירושלמי דתלוי זב"ז א"כ אם אמר בפ"נ לא מהני כיון דגבי כתב כל נכסיו לשני בנ"א פסק הרי"ף דפסולים לשניהם, אלא שי"ל דאפשר הירושלמי לא סבר כרבא דפלוני רבעני אמרינן פלגינן דיבורא, אבל כיון דקיי"ל כרבא ודוקא ברבעני אבל רבע קרובו הא לא פלגינן דיבורא, א"כ לא דמי להדדי דהתם בכתב כל נכסיו הא היו העדים קרובים לזה ובקרוב ודאי לא אמרינן פלגינן אלא דנ"מ דלפי"ז בקרוב שהביא גט אשה וכתב בו מתנת נכסים לא מהני לדעת הרמב"ם אמירת בפ"נ וצריך לעיין בזה.

אכן זה שכתבתי ליישב דעת הרמב"ם מדין עבד שהביא גיטו וכתב בו מתנת נכסים אינו דומה להך דינא בהלכה שלפנינו בכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות אחת והעדים קרובים לאחד ממקבלי המתנה ורחוקים לשני דבזה כיון שפסק דהשטר פסול לשניהם שהיא עדות אחת ישאר הקושיא מדין אלעי וטוביה קרובי דערבא הוו דסבר ר"פ לאכשורי למלוה ולוה ורק דאמר ליה ר"ה ברי' דר"י אי לית ללוה הא אזיל מלוה בתר ערבא דהיכי סבר ר"פ לאכשורי הרי עדות אחת היא וע"כ דבזה אנו צריכים לומר כדברי הרמב"ן דמה דסבר ר"פ לאכשורי למלוה ולוה זהו לר"ל דסבר בכותב נכסיו לשני בני אדם דהשטר כשר לרחוק אף שפסול לקרוב וכן כתב הריטב"א במכות דף ז' גבי אלעי וטוביה דר"פ ור"ה בדר"י תרוויהו אזלי אליבא דר"ל רק דר"ה אמר דגבי ערבא גם ר"ל מודה דפסולים גם ללוה דכחד גופא הוא כיון דאי לית ללוה אזיל בתר ערבא.

ובזה מבואר מה שהרמב"ם השמיט כל הך דינא דאילעי וטובי' כיון דפסולים לגבי הערב פסולים גם לגבי הלוה דלפי"מ שביאר הרמב"ן מבואר מה שהשמיט זה הרמב"ם כיון דכל מה דסבר ר"פ לאכשורי לגבי הלוה זהו רק אם נסבור כר"ל ובזה אמר ר"ה דאפי' לר"ל מ"מ גבי ערב ולוה ודאי פסולים גם לגבי לוה אבל לפ"מ שפסק הרמב"ם כאן כר' יוחנן א"כ אין אנו צריכים לסברא דר"ה דלוה וערב גם לר"ל פסולין גם לגבי לוה כיון דלא קיי"ל כר"ל.

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.