גבורת ארי/תענית/כו/ב

גבורת ארי תענית כו ב

דף כ"ו ע"ב

ובטל התמיד רש"י פירש לפי שגזרה המלכות גזרה מלהקריב עוד משמע שבטל התמיד בבית שני קאמר והרמב"ם פירש (בפרק ד' מהלכות תמיד) בטל התמיד מבית ראשון ובירושלמי בשם רבי לוי מבואר כפירש"י דאמר התם בימי מלכות אנטיוכוס היו משלשלין להן ב' קופות של זהב כו' ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב והעלו להם שני חזירים לא הספיקו להגיע למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ מארץ ישראל ארבעים פרסה באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית ומלכות הרומיים הזאת היא היא שהחריבה בית שני ולפי זה משמע שבבית ראשון לא בטל התמיד בי"ז בתמוז דא"כ הוה ליה למיחשב ביטול התמיד דראשונה ושניה בתרתי כמו שחשיב חורבן הבית דראשונה ושניה בתרתי דט' באב והוה ליה למימר ששה דברים אירעו בשבעה עשר בתמוז ועוד דאם כן בי"ז בתמוז נמי הוכפלה הצרה ראשונה של ביטול התמיד בראשון ובשני כמו שהוכפל החורבן בט"ב בראשון ובשני והא ליתא כדמוכח בפרק קמא דר"ה דקאמר שאני ט"ב הואיל והוכפלו בו צרות ש"מ דבי"ז בתמוז לא הוכפלו ובגמרא גבי הובקעה העיר יתבאר זה:

והעמיד צורת כוכבים בהיכל בירושלמי אית תניי תני הועמד ואצורת כוכבים של מנשה קאי ואית תני העמיד ואצורת כוכבים של אפוסטומוס קאי. וקשה לי אי אצורת כוכבים דמנשה קאי הוה ליה למיתני אחר נשתברו הלוחות מיד דהא זה קדים לשאר ג' דחשיב והרי כל הני דברים שאירעו בשבעה עשר בתמוז ובתשעה באב על הסדר חשיב להן דמוקדם מוקדם ודמאוחר מאוחר ואפשר דתנא חומרי חומרי נקט והעמדת צורת כוכבים חמור מכולן נקט לה באחרונה ולהאי טעמא צריך לומר דשבירת הלוחות קילי מכולן מדאקדים ליה וזה דוחק קצת ואפשר דהתנא לא חש למיתני על סדר הזמנים של שנים אלא על סדר השעות של יום שבעה עשר בתמוז עצמו דשבירת הלוחות היה בשעות של יום י"ז קודם להבקעת העיר וכן כולן המאוחר במשנה היה מאוחר בשעות היום למה דמוקדם במשנה עד שהעמדת צורת כוכבים היה סמוך לערב יותר מכולן ומן הגמרא שלנו משמע דהעמיד צורת כוכבים גרסי' במשנה ואצורת כוכבי' של אפוסטומוס של בית שני קאי שהרי נפקא ליה מומעת הוסר התמיד ולתת שיקוץ שומם והא אבית שני קאי בספר דניאל כדמוכח קראי בהדיא ומן התימא על רש"י שפירש על צורת כוכבים של מנשה דלא כגמרא דילן:

שבת שחל ט' באב להיות בתוכה אסור מלספר ומלכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. הרמב"ם בפירוש המשנה פירש הא דבה' מותרין רבן שמעון בן גמליאל הוא דאמר כל השבת אסור ואפילו לאחר התענית ואין הלכה ודברי תימה הם דאם כן אדפריך בגמרא אדשמואל דאמר לאחריו אסור מברייתא לסייע ליה ממתני' ועוד דשמואל עדיפא מדרב דמסייע ליה ברייתא. ולשמואל מתניתין מסייעא ליה דעדיפא טפי. אבל איני יודע מי דחקו לפרש כן דודאי הא דתנן בחמישי מותרין מיירי מט' באב שחל בערב שבת וכדתניא בגמרא חל בערב שבת בחמישי מותרין מפני כבוד שבת:. ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת קשה לי מהא דפרק ד' דיבמות (דף מ"א) דתנן התם רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול ופריך עלה רב חסדא קל וחומר ומה במקום שאסור לכבס דהיינו בשבוע שחל ט' באב להיות בתוכה מותר ליארס מקום שמותר לכבס דהיינו בשלשים יום של איבול אינו דין שמותר ליארס ומאי ק"ו הוא זה הא איכא למיפרך מה לשבוע של ט' באב שמותר לספר בחמישי מפני כבוד שבת תאמר בשלשים של איבול אפילו מפני כבוד שבת נמי אסור לספר דאל"כ איסור תספורת היכי משכחת לה הא בל' יום אי אפשר בלא כמה שבתות ודוחק לומר דמשכחת לה בדלא גילח בחמישי לכבוד שבת דאסור לגלח בשאר הימים עד שלשים יום. ועוד הא תנן בפ"ג דמועד קטן (דף י"ט) הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזרת שבעה שמונה בטלו הימנו גזרת שלשים מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת רגלים מפסיקין ואינן עולין ואמר רב וכן אמר רב הונא בגמרא גזרות בטלו ימים לא בטלו שאם לא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל והכי נמי תניא התם בברייתא ומינה הא דשבת אינה מפסקת דאסור לגלח מע"ש מפני כבוד שבת. ודוחק לומר דהא דבחמישי מותרין אלכבס דסליק מיניה קאי ולא אלספר ועוד שאי אפשר לומר כן כמו שאפרש בגמרא:

ויש לומר דהא תנן בפרק ג' משנה ב' דמס' ידים אין דנין דברי סופרים מדברי סופרים וודאי היינו בכה"ג דאיבול שאינו נדחה מפני כבוד שבת ושבוע שחל ט' באב נדחית מפני כבוד שבת דאיכא למימר בהא עניינא החמירו בזה והקילו בזה ובענין אחר להיפך והרי כל עצמו של אבילות ט' באב דחו מפני כבוד שבת כדתניא בגמרא חל ט"ב בשבת אוכל ושותה כל צרכו וכו' אבל ק"ו דרב חסדא ניחא דחד עניינא הוא והכי פריך מה בשבת זו אסור לכבס והתירו ליארס שמע מינה דאירוס לא חשיב שמחה כל כך ככיבוס. איבול שהתירו אפילו לכבס דעדיפא כל שכן שהתירו לארס שאינו שמחה כל כך ככיבוס דהא בעל כרחך אי אפשר לומר דבר שהוא כלפי לייא אפילו בדברי סופרים דכיון דהקילו בשבוע זו באירוס טפי מבכיבוס שמע מינה דיש תענוג ושמחה בכיבוס יותר מבאירוס אי אפשר לאסור באיבול שמחה קלה דאירוס ולהתיר שמחה דכיבוס דעדיפא מיניה דהוה ליה כיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא נמצא דהקל וחומר דרב חסדא אינו משבוע של ט' באב לאיבול דכל כי האי גוונא אין דנין דברי סופרים מדברי סופרים אלא הקל וחומר הוא מיניה וביה דאם איתא דיותר שמחה איכא באירוס מבכיבוס כדאמרינן גבי איבול דודאי אי אפשר להחמיר בשמחה קלה מבחמורה הא שבוע זו תוכיח שהתירו לארס ואסרו לכבס שמע מינה דיותר שמחה יש בכיבוס מאירוס ומעכשיו איכא קל וחומר מיניה וביה באיבול אם התירו לו שמחה רבה דכיבוס לא כל שכן שתתיר לו שמחה קלה דאירוס מיהו למאי דמפרש בירושלמי דמותר לארס אשה אפילו בתשעה באב שמא יקדמנו אחר ברחמים קשיא מאי קל וחומר דרב חסדא הא הכא נמי תרי עניינא נינהו ואין כאן קל וחומר מיניה וביה דהא אפילו תימא דיש שמחה יתירה באירוס יותר מכיבוס אפילו הכי איכא למימר אף על פי שגזרו בשבוע זו על הכיבוס על האירוס לא גזרו משום יקדמנו אחר ואי משום דבאיבול גזרו על האירוס ולא חשו להאי טעמא דשמא יקדמנו אחר כיון דתרי ענייני נינהו אין דנין דברי סופרים מדברי סופרים כמו משום כבוד שבת בתספורת דהתירו בשבוע זו ובאיבול לא התירו:

מ"מ קשה לי משמעתין אמאי דמסיק התם רב אשי לשנויי ק"ו דר"ח שאני אבילות חדשה מאבילות ישנה ושאני אבילות דרבים מאבילות דיחיד ופירשו התוס' בשם ר"ת שאני אבילות חדשה שאסרו לאירוס לפי שבחדשה יש להחמיר מבישנה ובאבילות דרבים יש להחמיר לענין כיבוס דדבר של פרהסיא הוא שיהיו כולן עוסקים לכבס ולספר וליפות עצמן ונראה שאין חוששין להתאבל על ירושלים כלל ולא דמי לאירוסין שאינו אלא שעה אחת והא בסמוך אמרינן אע"פ שאמרו בגדי פשתן אין בהם משום גיהוץ אבל אסור ללבשן בשבוע שחל ט"ב א"כ חמור שבת זו מאבילות חדשה שמותר בשלשים של איבול בכלי פשתן המגוהצין כדאמרינן בפ"ג דמועד קטן (דף כג) והשתא אכתי תקשה האי ק"ו מה בשבוע זו שאסור ללבוש בגדי המגוהצין מותר לארס בשלשים של איבול שמותר ללבוש בגדי פשתן המגוהצין אינו דין שמותר לארס והא לבישה אינו דבר של פרהסיא ודמי לאירוס דאינו אלא שעה אחת ולא שייך בה טעמא דרב אשי:

ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין פירש רש"י כגון בשר ודגים וכי תימא הא אפילו תבשיל אחד של בשר אסור כדתנן לא יאכל בשר יש לומר דמיירי בבשר מליח דבפני עצמו שרי כדאמר בגמרא אבל מצטרף לתבשיל אחר לאסור משום שני תבשילין:

תעניות ומעמדות מי איכא מוסף קשה לי הא ודאי משכחת לה בהו מוסף בחלו בר"ח ותנן לעיל ריש פרק ב' (דף כ"ו) אין גוזרין תענית על הציבור בר"ח חנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין ואמרינן בגמרא (דף י"ח) וכמה הוי התחלה רב אחא אמר שלש רב אסי אמר אחת והא אפילו לרב אחא דאמר שלש לא מבעי בתענית שהן י"ג ימים דמשכחת לה בהתחלה אלא אפילו במעמדות נמי משכחת לה אפילו אם תימצא לומר דהאי ג' דרב אחא היינו בהתענו כבר שלש ור"ח חל ביום ד' להתחלת התענית הא אנשי מעמד היו מתענין ד' ימים בשבת כדתנן במתני' והשתא אם חל יום ד' של תענית בר"ח מתענין בו ומשכחת לה נשיאת כפים ד' פעמים בו ביום וכ"ת דבר"ח במעמדות לא היו מתפללין ד' פעמים כדתנן קרבן מוסף אין בנעילה לר' עקיבא ולרבי יהושע אין במנחה יש לומר דהני מילי לאותן אנשי המעמד שהיו בירושלים היו מבטלין התפלה מפני שהיו טרודין בצרכי הקרבן ולא היה להם פנאי להתפלל אבל אותן אנשי המעמד המתכנסין בעריהם היו מתפללין כל הארבע תפלות כדפירש במתני' ואע"ג דתנן התם א"ר מאיר אע"פ שאמר ר"ג אין מפסיקין מודה היה שאין משלימין הא אמרינן התם בגמרא אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים מיהו אין זה כלום דהא מתני' דהכהנים נושאין כפיהם ארבע פעמים ביום מוקי לה בגמרא כרבי מאיר:

אלא הא קשיא לי דאפילו לר"מ דאמר אין משלימין ליכא למימר הואיל ואוכלין ושותין קודם הלילה במנחה ונעילה ליכא נשיאת כפים כמו במנחה דכל השנה משום דשכיחא ביה שיכרות כדאמר בגמרא הא ליתא דודאי צריך להיות בתענית עד תשלום ד' תפלות של יום אפילו של נעילה המאוחרת לכולן דהא כיון דאין תפלת נעילה אלא בימי תענית אי אפשר להתפלל אותה בנפש שבעה וכרס מ אלא דוקא בעודו שרוי בתענית ואם כן משכחת לה נשיאות כפים בארבעה תפלות של יום בתעניות ובמעמדות בחלו בר"ח ויש לומר כיון דמתני' דכהנים נושאין כפיהם ד' פעמים ביום ר' מאיר היא ואיהו סבירא ליה דאפילו בהתחילו אין משלימין בר"ח ובע"כ בחלו בר"ח צריכים לאכול מבעוד יום שלא להשלים. מעכשיו בטל ליה תפלת נעילה בחלו בר"ח דהא אמר רב בשילהי מסכת יומא (דף פ"ח) תפלת נעילה פוטרת של ערבית משום דסבירא ליה זמן נעילה בלילה כשל ערבית משום הכי פוטרתה מהשתא בחלו בר"ח בטלה תפלת נעילה לגמרי דכיון דאין משלימין ואכלו מבעוד יום אי אפשר תו להתפלל של נעילה בנפש שביעה והשתא פריך שפיר תעניות ומעמדות מי איכא מוסף דאי בחלו בר"ח תפלת נעילה ליכא לגמרי ומדחשיב תפלת נעילה בע"כ בדלא חלו בר"ח מיירי תקשה מי איכא מוסף ומיהו למאן דס"ל נעילת שערים היינו נעילת שערי היכל שהוא ביום כדפירש רש"י במתני' משכחת לה נשיאת כפים בארבעה פעמים ביום בשחלו בראש חודש:

למה נסמכה פ' כהן מברך כו' קשה לי הא חד מהני תנאי דלעיל דסברי שיכור אסור בנשיאות כפים הוא ר' יהודה והא ר' יהודה לא דריש סמוכים כדשמעינן ליה בס"פ ארבע מיתות (דף ס"ז) גבי מכשפה לא תחיה וכ"ש למאי דאפרש לקמן דבמסקנא נמי קיימא הא סמיכות דלא תימא דמברך בעל מום לא ישא כפיו דהא הוקש למשרת לכן נסמכה לפרשת נזיר דאפילו בעל מום נמי וא"כ לר"י הכי נמי נימא דמברך בעל מום לא ישא כפיו ועוד בפ"ג דמגילה (דף כ"ה) תנן כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו ר' יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו ומפרש בגמ' דווקא מומין שבפניו דבגלוי לא מפני שהעם מסתכלין בו וה"ה ידיו ורגליו דבגלוי לא אבל שאר מומין שבסתר לית לן בה ומדהוסיף ר' יהודה ואמר אף משמע דבהא מודה לת"ק דשאר מומין לית לן בה ולא מקיש מברך למשרת ומנא לן הא כיון דלא דריש סמוכים:

וי"ל דהא אמרינן בפרק קמא דיבמות (דף ד') דהיכא דמוכח דריש כגון גבי כלאים בציצית דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך דא"כ לכתביה רחמנא גבי פרשת ציצית וגבי אנוסת אביו דורש נמי סמוכים מהאי טעמא דמוכח דאם כן לכתביה רחמנא גבי עריות והכא נמי הוה מוכח דליכתוב רחמנא כהן מברך בתורת כהנים ששם נאמר כל מצות כהנים מאי שנא דכתבה רחמנא הכא בחומש הפקודים שמע מיניה דלמסמכיה לפרשה נזיר כתבי' לאקושי לנזיר או לענין איסור יין או לענין בעל מום:

אף כהן מברך אסור ביין. קשה לי אטו באנו ללמד שיהא מברך אסור ביין דומיא דנזיר הא ודאי לא דמי הא אין נזיר אסור ביין אלא בתוך ימי נזירתו לאחר שכבר חל עליו הנזירות אבל הא ודאי אי היה שיכור כבר קודם שקיבל עליו הנזירות אי נמי שכבר קיבל עליו אלא שעדיין הנזירות לא חל עליו כגון שאמר הריני נזיר לאחר ל' יום הא פשיטא דאפילו בשכרותו מותר לקבל עליו נזירות וה"נ בקבל עליו כבר אלא שעדיין לא חל עליו מותר לשתות יין עד רגע של חלות הנזירות עליו אע"ג שיחול בעודו בשכרותו לית לן בה ואין נזיר אסור ביין אלא לאחר שכבר חל עליו הנזירות ואילו הא דמברך אסור ביין אינו אלא בקדים שתיית היין לברכתו ובעודו בשכרותו בעוד שלא פג יינו מעליו אסור לברך אבל שלא בזמן ברכה כל כהן מותר ביין דהא אמרינן בספ"ב (דף י"ז) דיין לא ישתו דווקא בזמן ביאה הא לאו הכי כל הכהנים מותרין ביין וה"נ אמרינן בשמעתין מנחה דשכיחא שכרות כו' ואמרינן נמי לכולי עלמא שכור אסור לברך אלמא אינו אסור לברך אלא בקדים שכרותו לברכתו הוא דאסור לברך והא בכה"ג בנזיר שפיר דמי אפילו לקבל עליו נזירות בשכרותו הואיל וקדים שכרותו לנזירתו לית לן בה א"כ אי אפשר ללמוד בקדים שכרותו לברכתו לאיסור מנזיר כיון דבנזיר גופיה כה"ג לית לן בה ואי בעית ללמוד מנזיר אי אפשר לך ללמוד מנזיר לאסרו בשתיית יין אלא בעודו מברך כמו בנזיר בעודנו נזיר ובהא לא צריך קרא דמשתי' וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ואפילו אם תדחוק ותאמר דילפינן מיני' דאם הפליג באמצע ברכת כהנים דאסור ביין מ"מ בנשתכר קודם לכן דבהא איירי בשמעתין אי אפשר למילף מנזיר דכה"ג בנזיר גופיה לית לן בה:

עוד קשה לי מאי פריך אי מה נזיר אסור בחרצן אף מברך כן הא יין גופיה לא אסרינן ליה אלא מפני שעושה רושם לאחר זמן שמשכר לאחר שתייתו משום הכי אסרו בעוד שלא פג יינו מעליו אבל חרצן שאינו משכר לאחר זמן לית לן בה דהא יין גופיה לאחר שפג מעליו לית לן בה ואי טבע של חרצן נמי דמשכר אם כן מאי פריך הא ודאי אסור כיון דמכל מקום שיכור הוא דהא שיכור סתמא אמרינן בשמעתין דאסור בנשיאת כפים ולא קאמר שיכור מן היין וכל המשכרין במשמע ואי הא גופיה קא קשיא ליה כיון דילפת מנזיר נילף איסור חרצן כמו נזיר אע"ג דאינו משכר א"כ אדאקשיה מחרצן דלא איירי ביה והוי מצי למימר אין הכי נמי דאסור ובע"כ לא מקשה אלא אם איתא דאסור לא לשתמיט תנא בשום דוכתא לאשמעינן דמברך אסור בחרצן עדיפא מיניה הוי ליה לאקשויי מניה וביה מתוך דבריו שרוצה ללמוד דשיכור אסור בנשיאת כפים מנזיר נימא מה נזיר שאר משכרים לית לן בה אף מברך כן:

ועוד קשה לי למאי דמשני אמר קרא לשרתו ולברך מה משרת מותר בחרצן אף מברך מותר מעתה סמיכת כהן מברך לנזיר למה לי נילף לכולה מילתא והקישא דמשרת לאיסור יין ולהיתר חרצן ואע"ג דצריך הסמיכות להתיר בעל מום מכל מקום לאסור שיכור לא צריך והא בר קפרא איסור שיכור מיניה יליף ועוד הא דמסיק אסמכתא נינהו מדרבנן ולקולא קשה לי נהי דהא דיליף מסמוכים איכא למימר דאסמכתא הוא אבל הקישא דמברך למשרת ודאי דרשא גמורה ונקיש מברך למשרת דבעל מום לא ישא תדע דהיקשא דרשה גמורה היא דהא תניא בפרק ג' דסוטה (דף לח) כה תברכו בעמיד' ונפקא ליה מן ואלה יעמדו לברך בגזירה שוה רנ"א אומר אינו צריך הרי הוא אומר לשרתו ולברך מהמשרת בעמידה אף מברך בעמידה ואל תטעה לומר דרבנן לית להו האי הקישא מדנקט לה עמידה בג"ש ולא מייתי לה בהקישא ליתא דכולי עלמא אית להו האי הקישא דהא תניא התם כה תברכו בנשיאת כפים ונפקא ליה מוישא אהרן את ידיו ויברכם קשיא ליה לר"י אי מה להלן כה"ג ור"ח ועבודת ציבור כו' רבי נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר הוא ובניו כל הימים מקיש בניו לו כו' וכתיב כל הימים ואיתקוש ברכה לשירות ואי רבנן לית להו הא הקישא תקשה לדידהו אי מה להלן ר"ח וקרבן ציבור וכה"ג דהא נשיאת כפים כולי עלמא אית להו כדתנן התם במדינה כהנים נושאין כפיהם כו' חוץ מכה"ג ובכולהו גמרא כולהו תנאי ואמוראי קרו לברכת כהנים נשיאת כפים אלמא מצותו הכי הוי ובאותה סוגיא אמר ר"י בן לוי כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם כו' ומדקרי לברכת כהנים נשיאת כפים ע"כ מוישא אהרן נפקא ליה ובע"כ אית ליה דהקישא דרשא גמורה היא דלא תקשה ליה מה להלן כה"ג כו' והא סוגיין אליבא דידיה קיימא דהוא אמר להאי למה נסמכה ואיך מסקינן אליביה דבעל מום מברך דכיון דבעי נשיאת כפים בע"כ אית ליה הקישא דמברך למשרת וא"כ אי אפשר בבעל מום וכי תימא אי אית להו לרבנן הקישא למה לי למילף עמידה מאלה יעמדו תיפוק ליה מהקישא וכדרבי נתן יש לומר דודאי גזירה שוה לעמידה לא צריך וגז"ש כי אתיא עיקרה ללשון הקודש אתיא כדאמרינן נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו מה להלן לשון הקודש אף כאן לשון הקודש ורבי נתן דאמר אין צריך לאו למימרא דאין צריך לג"ש כל עיקר קאמר דדודאי צריכה ללשון הקודש אלא אין צריך להא דעמידה קאמר דהא נפקא ליה מהקישא ורבנן אגב דנפקא להו בברייתא קמייתא ללשון הקודש מג"ש נפקא ליה נמי לעמידה מהאי ג"ש גופיה אע"ג דאית להו הקישא אי נמי ר' נתן לית ליה ג"ש כל עיקר ולשון הקודש נפקא ליה מכה עד שיאמרו בלשון הזה כדנפקא ליה לר' יהודה התם והכי נמי משמע מדברי התוס' דהקישא לכולי עלמא אית להו שכתבו נראה לר"י כהן שבירך ברכת כהנים בישיבה לא עשה ולא כלום הואיל ואיתקוש ברכה לשירות וגבי שירות אמרינן בפרק ב' דזבחים דיושב מחלל עבודה הילכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד ואי רבנן לית להו האי הקישא היאך למדו מדר' נתן דיחידאי הוא אלא ודאי כולי עלמא אית להו הקישא והכי נמי משמע מהני מפרשים דסבירא להו אין נשיאת כפים בלילה משום דאיתקוש ברכה לשירות ומדברי הירושלמי דפרקין למדו כן שמע מינה דכולי עלמא אית להו הקישא וא"כ אכתי תקשה נקיש נמי למשרת דבעל מום לא ישא כפיו וה"נ שיכור ויהא שיכור אסור בנשיאות כפים מן התורה:

לכן נראה לי דהכי גרסינן אסמכתא נינהו ולקולא ולא גרסינן מדרבנן ולקולא ותיבת מדרבנן תוספת של איזה מפרש הוא שראה בגמרא אסמכתא נינהו וסבר שאינו אלא מדרבנן בעלמא הא דשיכור אסור לברך כדרך שנתפרש לשון זה בהרבה מקומות בגמרא ולא היא תדע דאי לישנא דגמרא הוא הוה ליה למימר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא דכן דרך הגמרא בכל מקום כהאי לישנא להקדים תיבת מדרבנן לתיבת אסמכתא ולהזכיר תיבת קרא אלא ודאי תיבת מדרבנן תוספת איזה מפרש הוא ואינו מעיקר הגמרא וליתא דודאי הקישא דרשא גמורה היא והכי משמע מדברי התוספת בשם ר"י מדמקיש מסברא מברך למשרת דבישיבה דיעבד נמי לא וקצת מפרשים נפקא להו מהקישא דבלילה לא והרמב"ם (בפרק י"ד מהלכות תפלה) מפיק מהאי הקישא דכהן שעבד עבודת כוכבים אע"פ שעשה תשובה אינו נושא כפיו כמו שפסול לעבודה ואי האי הקישא אינו אלא אסמכתא אין לנו אלא מה שאמרו חכמים ואין להוסיף על גזירת חכמים מדעתנו והכי נמי משמע מדברי הרמב"ם שכתב שם מי ששתה רביעית יין אינו נושא את כפיו עד שיסור יינו מעליו לפי שהוקשה ברכה לעבודה והרי' ידוע שאין דרכו להביא אסמכתות ושמע מינה מכל הני דהקישא דרשה גמורה הוא הילכך שיכור אסור בנשיאת כפים מן התורה דומיא דמשרת שאסור אפילו אי שתה קודם שנכנס למקדש כדאמרינן בפרק ז' דבבא מציעא (דף צ') ועיקר לימוד דשיכור אסור בנשיאת כפים מהאי הקישא נפקא ליה והאי דבר קפרא דיליף לשיכור שאסור בנשיאת כפים מדנסמכה פרשת מברך לפ' נזיר אינו אלא אסמכתא דודאי אי אפשר ללמוד משם דודאי אין סברא לאסור יין לכהנים לעולם ועוד מדכתב רחמנא גבי כהנים ולהורות את בני ישראל ללמד שאסורין בהוראה בשיכרות והא שיכור שהורה אינו במיתה להורות למה לי תיפוק ליה דכהנים אסורים ביין לעולם ודוחק לומר דמשום הני דלא חזו לנשיאת כפים כמו הני דחשיב בפרק ג' דמגילה או כהן שהרג את הנפש דפרק ה' דברכות אם תימצי לומר דכל הני לא חזי לנשיאת כפים מה"ת ועוד שהרי אהרן ובניו כתובים בפרשת שתויי יין ועלייהו קאי ולהורות ואי ס"ד כהני הראוין לברך אסורים ביין לעולם למה לי לאזהר עלייהו בהוראה תיפוק ליה בלאו הכי אסורין ביין לעולם מפני שראויים לברך וכיון דאי אפשר ללמוד לאסור ביין לגמרי לעולם אלא לאסור לברך בשיכרותו בעוד שלא פג יינו מעליו בכה"ג נזיר גופיה בקדים יינו לנזירתו לית לן בה וכדפי' לעיל ובע"כ הא דשיכור אסור בכה"ג דוקא מהקישא אתיא דמשרת נמי דומיא דזה אסור בדקדים יינו לשירותו בעוד שלא פג יינו מעליו והיינו דקאמר אסמכתא היא פירוש הא דיליף בר קפרא למברך שאסור ביין מדנסמכה לנזיר אינו אלא אסמכתא דהא דומיא דאיסור יין דנזיר למברך שרי וכי אסירה היינו דומיא דמשרת ומהקישא נפקא ליה הא דדרשה גמורה היא לענין כמה דברים והוא הדין לענין יין דאין הקיש למחצה:

ומהשתא בע"כ הא דנסמכה אינו אלא להקל להקיש לנזיר דבעל מום מברך לית לן בה והכי פירושא דשמעתין דכולי עלמא שיכור אסור בנשיאת כפים מנא הני מילי אמר בר קפרא למה נסמכה כו' וקס"ד דעיקר הא דשיכור אסור בנשיאות כפים מדנסמכה יליף לה משום הכי פריך עלה אי מה נזיר אסור בחרצן וה"ה דהוה מצי להקשות כיון דילפת לה מנזיר יהא אסור ביין לעולם דבענין אחר אי אפשר ללמוד מנזיר אלא כיון דסוף סוף אי אפשר להקשות הא אלא מדיוקא דהא איכא למימר אין הכי נמי דאסור ביין לעולם משום הכי פריך לה מתרצן בקיצור ומשני אמר קרא לשרת ולברך וכו' ואין הכי נמי מיניה אתיא נמי מה משרת שיכור אסור בו אף מברך אסור בשיכרותו ופריך אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא וה"ה דהוה מצי להקשות אם כן הסמיכות דמברך לנזיר למה לי דהא דשיכור אסור מהקישא נפקא ליה אלא דעדיפא מיניה מקשה דהאי הקישא לגמרי ליתא דאם איתא נימא דבעל מום נמי לא דהא אין הקיש למחצה והא מוכח בהא דפ"ג דמגילה דאין כל המומין פוסלין במברך ומשני הא איתקוש לנזיר ומהשתא ניחא דאיצטריך נמי הא דנסמכה למשרי מברך בעל מום ופריך מאי חזית דקא ס"ד דאכתי עיקר מילתא דמברך שיכור לא הוא מדנסמכה א"כ נקיש לחומרא אסור ביין ובחרצן כנזיר ובעל מום לא כמשרת ומשני אסמכתא היא הא דבר קפרא דיליף לעיקר איסור שכרות למברך מדנסמכה וכן ר' יצחק דנפקא ליה היתר חרצן דמברך מהקישא דמשרת אינו אלא אסמכתא דהא אי אפשר ללמדו מנזיר דהא נזיר גופיה דומיא דמברך בדקדים שיכרותו לנזירתו לית לן בה ולאסור יין למברך לגמרי דומיא דנזיר ליכא למאן דאמר כדפרישית ומטעמא דאמרן ומהשתא בע"כ אי אפשר להקישו לנזיר לאסרו בחרצן דהא ביין גופיה אי אפשר לאסרו אלא לברך בעודו בשיכרותו א"כ גבי חרצן דלא שייך לומר הכי בע"כ שרי לגמרי ומהשתא אי אפשר לך למילף לאיסור שיכור למברך אלא מהקישא דמשרת וכיון שכן בע"כ לא צריך הא דנסמכה לגמרי אלא להקל ולומר מה נזיר אפי' בעל מום אף מברך בעל מום שפיר דמי:

מיהו אכתי קשה לי כיון דהקישא דמברך למשרת דשיכור אסור בנשיאות כפים היקש גמור הוא נימא נמי דמברך שתויי יין במיתה כמשרת וכהאי גוונא אמרינן לעיל סוף פרק ב' (דף י"ז) גבי הקישא דפרועי ראש לשתויי יין דפריך אי מה להלן במיתה כו' ויש לומר דהא דשתויי יין במיתה אינו אלא בעבודה תמה שאין אחריה עבודה כדתנן בפרק י"ד דזבחים (דף קי"ב) אבל הקומץ כו' ולא שתויי יין והא מברך איתקיש לסתם משרת והא הכל בכלל סתם משרת אע"פ שאינו עבודה תמה ואין שתויי יין חייב עליה מיתה משום הכי ליכא להקיש מברך לשתויי יין לענין מיתה כיון דאיכא משרת גופיה שאינו במיתה ואין להקישם אלא להא דמה משרת מיחל עבודה בכל ענין אף שאינו עבודה תמה אף מברך שתויי יין לא עשה ולא כלום וכדברי התוס' בפרק ה' דסוטה וכמ"ש לעיל מיהו קשה לי אי האי הקישא דמברך למשרת הקיש גמור הוא מן התורה מאי שנא דמקשינן ליה לענין שתויי יין בשמעתין ולענין עמידה בפרק ז' דסוטה ואמאי לא מקשינן ליה לשאר פסולי עבודה נמי דהא אין היקש למחצה כגון (חסר):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף