גבורת ארי/תענית/יב/א

גבורת ארי תענית יב א

דף י"ב ע"א

הא תענית מעלייתא היא פירש רש"י אי דקיבל עליו להתענות עד חצות היום והדר מתענה כל היום פשיטא דתענית גמור הוא ואפי' תפלת תענית נמי מתפלל ומשני לא צריכא דאימלך אימלוכי כלומר לא היה בדעתו כלל להתענות אלא אתא ליה טירדא ולא אכל עד חצי היום וכי מטא חצי היום אימלך אמר הואיל והתעניתי עד חצי היום אתענה כל היום ואיני יודע למה פירשו בתרי גוונא במקשה פירש דחצות היום ראשון היה בקבלה והשני בלא קבלה ובתירוצו פירש להיפך דההמלכה היה מחצות והיינו ע"י קבלה דאם לא כן לאו כלום הוא כדפרישית בדברי המקשה ומ"מ צ"ל דס"ל לרש"י כדעת קצת המפרשים דהא אמר שמואל לקמן כל תענית שלא קיבל עליו מבעוד יום לאו שמיה תענית דבתענית שעות אינו צריך קבלה מבעוד יום אלא כל שקיבל קודם שעות התענית סגי שהא פירש אהא דאימלך שחצי יום הראשון לא היה בדעתו להתענות ומחמת טעות הוא דלא אכל צ"ל דגרע היכא דההמלכה היה על חצי יום השני והראשון היה בלי קבלה מלהיפך דאההמלכה השניה פריך פשיטא הא תענית מעלייא הוא ואילו היכא שחצי הראשון היה שלא לשם תענית והשני בקבלה חשיב לה לרבותא והיינו טעמא דשני נגרר בטפל לראשון משום הכי היכא דהראשון היה בקבלה ולא השני נגרר וסגי ליה בלא קבלה מה שאין כן איפכא אין הראשון שלא קיבל נגרר וטפל לשני שאחריו שבו קיבל מכל מקום אין פשט לשון רש"י מורה על זה:

גם על עיקר פירוש רש"י קשה לי מאי קשיא ליה לאביי פשיטא הא תענית מעלייתא הוא דילמא הא קמשמע לן דכה"ג שלא קיבל לחצי השני של יום מבעוד יום אלא של ראשון בלבד הוה ליה תענית גמור וסגי ליה בקבלה משעה שנמלך אבל איני יודע מי דחקו לפרש כן כי הדבר ברור דס"ד דאביי דהא דרב חסדא והוא שלא טעם כלום עד הערב היינו שקיבל עליו מבעוד יום להתענות עד הערב דאם לא כן הא אמרינן לקמן אם לא קיבל עליו מבעוד יום לאו שמיה תענית מש"ה קשיא ליה פשיטא ומשני לא צריכא דאימלך פי' שלא קיבל עליו מבעוד יום אלא תענית עד חצות היום לחוד ואח"כ ביום התענית נמלך גם על חצות יום השני לגמרו בתענית וקרי ליה תענית שעות אע"פ שמתענה כל היום הואיל ולא קיבל עליו מבעוד יום אלא על חצות היום בלבד וקמשמע לן דשמיה תענית. דאמר ר' אלעזר ברבי צדוק וכו' מפני שיו"ט שלנו הוא קשה לי הא יו"ט דקרבן עצים אינו אלא מדרבנן איך דחי לתענית תשעה באב דהוי מדברי קבלה דחשיב בפ"ק דראש השנה דף י"ח) כדברי תורה לענין איסור לפניהם ולאחריה' דאינו צריך חיזוק מיהו בהא דבחל תשעה באב בשבת הא דמתענין אחר שבת אינו אלא מדרבנן דמן הדין הואיל ונדחה ידחה לגמרי כדאמרינן בפ"ק דמגילה דמהאי טעמא ביקש רבי לעקור לתשעה באב שחל בשבת ונדחה לאחר שבת. ואע"ג דאמרינן התם דלא הודו לו היינו מדרבנן בעלמא וכיון שכן יו"ט דדבריהם דוחה אותו:

מיהו קשה לי מהא דסוף פ"ג דעירובין (דף מ"א) דדייק אהא דקאמר מפני שיו"ט שלנו הוא הא ערב יו"ט [פירוש שאר ת"ב דהוי עי"ט שלהם] משלימין ואמאי הא כמו שאם בערב שבת אמרי' התם דאין משלימין כדי שלא יכנוס לשבת מעונה וה"ה לערב יו"ט זה ומאי קושיא הא יו"ט דרבנן כיון שאינו דוהה הוא גופה לתענית תשעה באב כל שכן שאין ערב יו"ט שלו דוחה משא"כ שבת דהוא דוחה לתשעה באב מפני שהוא מן התורה בחל בע"ש אין משלימין:

וי"ל דבפ"ק דר"ה אמרינן התם אד' צומות דקרא בזמן שאין שלום ואין גזירות מלכות רצו אין מתענין וקים ליה להגמרא דבזמן ר"א לא היו גזירות מלכות ואע"ג דאמרינן התם דאעפ"כ בתשעה באב מתענין הואיל והוכפלו בו צרות י"ל דזה אינו אלא מדרבנן אבל לא מן המקרא דהא קרא חשיב ליה בהדי שאר צומות ושמא שוין הן וכיון שאינו אלא מדרבנן יו"ט של דבריהם דוחה אותו והשתא פריך שפיר אי סלקא דעתך דתשעה באב שחל בע"ש אין משלימין לא הוה ליה להשלים בכל ת"ב דהוה ליה עיו"ט שלו ודמי לערב שבת:

ואי יתיב מאי פירש רש"י מי סליק לתענית או לא וקשה לי מאי קמבעיא ליה אי יתיב אי סליק ליה פשיטא דלא כיון דאמר שמואל דלאו שמיה תענית. תבטל גזירתנו את נדרו ואע"ג דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות כדאמרינן בפ"ב דנדרים ושבתות וימים טובים צריכים היתר חכם כדתנן בפרק ט' דנדרים (דף ס"ו) פותחין לו לאדם בשבתות וימים טובים אפ"ה בי"ט אלו של דבריהם עשו בהם חיזוק יותר משל תורה לבטל הנדר בשבילם. ויש מפרשים הא דאמר תבטל נדרו מפני גזירתנו היינו בקיבל עליו תענית ואין כח בקבלת תענית למעקר ליו"ט אפילו של מגילת תענית אבל בנדר גמור לא כ"כ הר"ן. וקשה לי על פירוש ראשון מהא דפריך לקמן בפ"ב (דף י") אהא דתניא מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד למה לי מריש ירחא לימא מתרי בניסן וראש חודש גופה יו"ט הוא ואסור ומשני לא נצרכא אלא לאסור יום שלפניו דמשום ראש חודש דאורייתא שרי ומשום יו"ט דדבריהם אסור והשתא לא צריך לשנויי שינויא דחיקא דיו"ט דר"ח לא צריך משום בו ביום כלל אלא משום יום שלפניו הוה ליה לומר דנ"מ בהא יו"ט לדידיה גופיה בנודר להתענות בו דמשום ר"ח דאורייתא הנדר חל השתא דגזרו עליו משום י"ט דדבריהם הנדר בטל ועוד אמרינן התם מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד ופריך למה לי עד סוף מועד לימא עד המועד ומועד גופיה יום טוב הוא ואסור ומשני לא נצרכא אלא לאסור יום שלאחריו ור' יוסי היא והשתא למה ליה למידחק ולאוקמי כיחידאה וגם משום ימי המועד גופייהו אין שום נפקא מינה אלא משום יום אחד שלאחריו לחוד הוה ליה לאוקמי ככולי עלמא ונפקא מינה לימי המועד עצמן ובנודר להתענות בהם דמשום יו"ט דאורייתא הנדר חל ומשום יום טוב דדבריהם הנדר בטל:

והא ליכא למימר דאדרבה משם ראיה להיפך דאם איתא דאין יו"ט של דבריהם חמיר משל תורה לבטל הנדר לא שייך למיגזר יו"ט של דבריהם לחול על של תורה כדי לאסור לפניהם ולאחריהם דהא מאי טעמא חמיר בהא של דבריהם משל תורה משום דשל תורה דחמירי אינו צריך חיזוק ושל דבריהם דקילי צריך חיזוק כדאמרינן התם וגזרינן על לפניהם ולאחריהם דלא ליתי להתענות ולהספיד ביו"ט גופיה הא כיון דבלאו הכי ימים הללו איסור של תורה עליהם דחמיר ולא חיישינן דלא ליתי להתענות ולמיספד בהן א"כ אי נוסף על יו"ט עוד יו"ט דדבריהם כל שכן דחמיר טפי ולא בעי חיזוק דודאי משום תוספות איסור קל על איסור חמור מגרע גרע מאיסור חמור לחוד הא ודאי לא אלא על כרחך יש חומר בדברי סופרים משל תורה דבשל סופרים לא חל הנדר ובשל תורה חל וכיון שכן ראוי לגזור לפניו ולאחריו לאסור ביו"ט של דבריהם שהוא ביו"ט של תורה משום שלא יבא הנודר להתענות ביו"ט דמשום לתא יו"ט של תורה חל הנדר ואילו משום לתא דיו"ט דדבריהם דקיל לחוד הוא דלא חל וכיון דקיל בעי חיזוק ואע"ג הא דגזרו במועד של פסח משום דאיתוקם חגא דשבועיא ונפקא מינה לאסור לאחריו וכר"י אינו אלא לאסרו בהספד דאילו בתענית לכולי עלמא שרי בלאחריו כדאמרינן התם והא הספד בנדר של תורה לא משכחת לה דאין איסור נדר אלא בשב ואל תעשה אבל לא בקום ועשה כגון להספיד דנדר איתסורי חפצא עליה. ואי תימא דנפקא מינה לענין שבועה דחיילא בקום ועשה ונפקא מינה בנשבע להספיד ביו"ט דמשום יו"ט של תורה חייל הא נמי ליתא דהא קיימא לן אין נשבעין לעבור על המצוה והא לכאורה משמע דהספד שבת ויו"ט אסור מן התורה דאי מדבריהם הוה ליה לאסור הספד לפניהם ולאחריהם משום חיזוק כמו שגזרו בימים הכתובים במגילת תענית מהאי טעמא דקילי ובעי חיזוק דיש לומר דאפילו תימא הספד בשבת ויו"ט אסור מן התורה אפילו הכי משכחת לה דחייל שבועה עלייהו בכולל ימי חול עם שבת ויו"ט דמיגו דחל על ימי חול חיילי נמי אשבתות וימים טובים ע"י כולל. וכדאמרינן בירושלמי בנשבע שלא לאכול מצה סתם אסור במצה של מצוה דחיילא ע"י כולל אי נמי הא דאמר רבי יוסי בדלא להספיד לפניו ולאחריו אסור לא בהספד לחוד אסור אלא אפילו בתענית נמי כיון דחמיר אפילו על תענית גזרו בלאחריו וכמ"ש שם והשתא הא דאמרינן גבי חגא דשבועיא לאסור לאחריו בנדר נמי משכחת לה ולענין תענית לחוד מכל מקום שמע מינה דיו"ט דדברי סופרים מבטל לנדר מהא דפ"ב וכמו שכתבתי הא ליתא דאין מכאן ראיה כלל ומצדה תברא דמאי טעמא לא ניחא לך לומר דלא שייך לומר דגזרו יו"ט של דבריהם על יו"ט של תורה משום לאסור לפניהם ולאחריהם משום כיון דבלאו הכי שם יו"ט חמיר של תורה עליו דלא בעי חיזוק אי אפשר לומר משום דנוסף עליו יו"ט קל של דבריהם דנבעי חיזוק מהשתא דאיסור חמור שבו להיכא אזל א"כ מהאי טעמא גופיה נמי אי אפשר לומר דיו"ט דדבריהם שחל ביו"ט של תורה יבטל את נדרו דמאי טעמא של דבריהם מבטל ולא של תורה לאו משום דחמירי טפי אלא קילותא גרמא להם משום דקילי בעי חיזוק מה שאין כן של תורה דחמירי. ואם כן בחל יו"ט של דבריהם ביו"ט של תורה למה מבטל הנדר משום חיזוק הא לא צריך חיזוק דחומר יו"ט של תורה להיכא אזל אלא על כרחך היינו טעמא דהיכא דאיתוסף יו"ט של דבריהם על של תורה מ"מ אסרו לפניהם ולאחריהם כדי שיהיה זכרון לנס זה הנעשה בו ביום וכיון שבכל י"ט של דבריהם דבעי חיזוק ראוי לאסור לפניהם ולאחריהם הא נמי לא תיפוק מכללם מפני זכרון הנס:

מיהו יש ליישב דברי הר"ן דהא דסבירא ליה דנדר גמור בטל מפני יו"ט דדבריהם משא"כ של תורה היינו טעמא משום דבעי חיזוק ומשום הכי בטלו לנדר של תורה בפניו ומהאי טעמא גופיה גזרו על שלפניהם ואחריהם משום חיזוק דבעי והשתא דהמקשן לא אסיק אדעתיה להא דלא נצרכא אלא לאסור את שלפניו וס"ד דאפילו להחמיר ולאסור לפניו לא בעי חיזוק ודמי ליו"ט של תורה דלא בעי חיזוק כל שכן דלא בעי חיזוק להקל שיכול לבטל נדר של תורה דמדינא חל על דבר מצוה אבל לבתר דמשני לא נצרכא אלא לאסור את שלפניו דשמע מינה דחמיר יו"ט של דבריהם משל תורה משום דבעי חיזוק מהשתא חל נמי לבטל נדר משום חיזוק אע"ג דשל תורה אינו מבטל דלא בעי חיזוק ולמאי דמשני לא נצרכא אלא לאסור את שלפניו אלמא בעי חיזוק ה"ה דהוי מצי למימר לא נצרכא אלא לבטל נדרו אלא כיון דתרווייהו חד טעמא הוא חדא מתרתי נקט:

עוד יש לומר דהא דיו"ט דדבריהם מבטל לנדר של תורה הני מילי בחל בחול דבעי חיזוק אבל בחל ביו"ט של תורה דמשום ההוא יומא לא בעי חיזוק אלא משום לתא דשאר יום טוב מדבריהם יש לומר דהני מילי להחמיר לאסור לפניהם אבל לא להקל לבטל נדר של תורה כיון דיו"ט דההוא יומא גופיה לא בעי חיזוק:

ועל פירוש יש מפרשים דנדר דהכא לאו מנדר גמור מיירי אלא מקבלת תענית קשה לי מרישא אם נדרו קודם לגזרתנו יבטל נדרו את גזרתנו וטעמא הואיל ונדר קדים אין כח בגזרתנו המאוחר לבטל הנדר הקדום לו ואמאי מבטל נדרו את גזרתנו אם איתא דמנדר של קבלת תענית הא אמרינן לקמן לוה אדם תעניתו ופורע והשתא כיון דאפילו לדבר הרשות רשאי ללוות תעניתו ופורע היכא דגזרתנו מאוחר לנדרו אמאי מבטל ליום טוב של תקנת חכמים וחייב להתענות מי גרע מדבר הרשות דלוה ופורע. ולא עוד אלא הכא בנדרו קודם לגזרתנו חייב ללוות ולפרוע כדי שלא לבטל גזירת חכמים ואע"פ שהרא"ש פירש שם בשם ר"ח הא דלוה תעניתו ופורע במקום צער ואונס דוקא הא מכל מקום בעלילה כל דהו יכול ללוות ולפרוע כדאמרינן אם גבי ר"י בריה דר"א איקלע לבי רב אשי דאמר ליה דלוזיף מר ולפרע אע'ג( דלא הוה אלא סעודת מריעות ואי לאו דתענית חלום הוה כדאמרינן התם הוה לוה ופורע כל שכן שראוי ללוות ולפרוע בשביל יו"ט של דבריהם:

וי"ל דיש מפרשים אלו ס"ל כמו שכתב הרא"ש לקמן דהא דלוה ופורע היינו דווקא ביום סתם אבל ביום זה אינו לוה והא דיחיד שקיבל עליו תענית ב' וה' של כל השנה כיום זה דמי ואע"פ שפי' שם הרא"ש הא דאמר אבל יום זה לא היינו דיום זה קבוע לו להתענות תמיד כגון שמת בו אביו וכיוצא בו ויום סתם היינו שקיבל עליו להתענות יום ובמנחה קיבל עליו להתענות אותו תענית יום מחר ובשביל קבלתו לא מיקרי יום זה ובעל כרחך צריך לומר כן דהיאך תמצא שקיבל עליו יום סתם הלא צריך לומר הריני בתענית למחר י"ל הכי נמי בקיבל עליו תענית ב' וה' של כל השנה הא קבע עליו תענית כל השנה ואי אפשר ללוות ולפרוע לפיכך נדחה הי"ט דדבריהם הבא אחר שקיבל עליו התענית הואיל ותענית כזה אי אפשר ללותו:

עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי בריש פרק קמא דפסחים (דף ב') משמע דגרסינן דברי ראב"י גבי הא דפליגי התם מאימתי ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה רבי אליעזר בן יעקב אמר משעת האור וקאמרינן התם בשלמא לדידי אשכחן דפלגי רבנן בין יממא לליליא דתנן גבי תענית ציבור עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר:

עד מתי אוכל ושותה רש"י פירש ואפילו בתענית יחיד ואיני יודע מאי אפילו דקאמר הא אדרבה תענית ציבור חמור מתענית יחיד ונ"ל דאליבא דרבי אלעזר ברבי שמעון קאי דמחמיר ואמר עד קריאת הגבר מ"מ איני יודע מנלן דפליגי בתענית יחיד כיון דבפרק קמא דפסחים קאמרה הגמרא להדיא דבתענית ציבור פליגי והא דפריך מגמר ועמד ומישן ועמד דהרי זה אוכל משום דקים ליה לאביי דגבי תענית ציבור תנא לה:

לא שנו אלא שלא גמר אבל גמר אינו אוכל. פירש רש"י אבל גמר דברי הכל אינו אוכל. ומשמע מדהוסיף תיבת דברי הכל והא לישנא לא שייך אלא היכא דקאי אאיזה פלוגתא נראה לי דמפרש להאי לא שנו הכי לא שנו דלמר אוכל עד שיעלה עמוד השחר ולמר אינו אוכל מקריאת הגבר ואילך אלא שלא גמר אבל גמר דברי הכל אינו אוכל מקריאת הגבר ואילך דבחדא סגי קריאת הגבר בלא גמר ובגמר אפילו קודם קריאת הגבר שוב אסור לאכול למ"ד עד קריאת הגבר ולמ"ד עד שיעלה עמוד השחר בגמר מודה דאסור מקריאת הגבר אבל קודם לו אפילו גמר מותר ולמ"ד עד קריאת הגבר כולה מילתא ביה תליא ולא שנא בין גמר ולא גמר זה מוכרח לפרש"י שהוסיף דברי הכל ולכאורה על דרך זה צריך לפרש ללישנא בתרא דקאמר אבל ישן אינו אוכל דלדברי הכל קאמר לה ומקריאת הגבר מיירי אלא שרש"י פירש בסמוך והלכה כמ"ד אוכל ושותה עד שישן קבע ועד שיעלה עמוד השחר כרבי ואו או קאמר והוה ליה להתנות עד שישן קבע לאחר קריאת הגבר ואפשר שמחלק בין גמר לישן דשינת קבע הוי הפסק טפי ואפילו קודם קריאת הגבר אינו אוכל לדברי הכל מ"מ מפשטא דשמעתא משמע דאין לחלק בין גמר אליבא דלישנא קמא ובין ישן אליבא דלישנא בתרא לרבי דזה בעי נמי לקריאת הגבר בהדי' לאיסורא ולישנא בתרא לא צריך ישן לקריאת הגבר ובישן לחוד אסור. מיהו קשה לי על שיטה זו דאי הא דאמר אינו אוכל אליבא דרבי היינו לאחר קריאת הגבר דוקא מאי פריך אביי מהא דגמר ועמד הרי זה אוכל דילמא מיירי קודם קריאת הגבר דאע"ג דקתני לה סתמא בעל כרחך לא מילתא פסיקתא היא דהא משני התם בשלא סילק אבל סילק לא אע"ג דקתני סתמא ועוד קשה לי מריש פרק קמא דפסחים שהבאתי בסמוך דקאמר בשלמא לדידי אשכחן דפלגי רבנן בין יממא לליליא גבי תענית ציבור דאוכל עד שיעלה עמוד השחר אבל ביממא גופה לא אשכחן דפליג לומר דעד הנץ החמה מותר ואחר כך אסור ואי אפילו למאן דאמר עד שיעלה עמוד השחר מכל מקום בגמר בקריאת הגבר תליא איסורו א"כ אפילו אליבא דידיה נמי אשכחן בלילה גופה דפליג בגמר בין קודם קריאת הגבר לאחריו ואם כן הוא הדין נמי דיש לחלק ביממא גופה דמ"ש מלילה וכ"ש למאי דפירשתי לעיל דלשיטת רש"י בע"כ ללישנא בתרא דישן נמי צריך לקריאת הגבר דהשתא כ"ש דתקשה כדפרישית. אבל איני יודע למה פירש כן דודאי הא דאמר אבל גמר או ישן אינו אוכל בהא לחוד תליא איסורא ואפילו קודם קריאת הגבר נמי אינו אוכל ואע"ג דלישנא לא שנו דקאמר לכאורה משמע דקאי אקריאת הגבר או עמוד השחר דמיירי בברייתא להדיא מכל מקום יש לפרש הכי לא שנו דמותר לאכול בלילה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא שלא גמר או ישן אבל גמר או ישן אסור מיד אפילו קודם לקריאת הגבר או עמוד השחר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף