גבורת ארי/יומא/יד/א

גבורת ארי יומא יד א

דף י"ד ע"א

מאן תנא אמר ר"ח דלא כר"ע משמע לרבנן טהור שנפלה עליו הזאה טהור הוא לגמרי ומצי עביד עבודה וק"ל אמאי אינו טמא מדין מגע דהא בנוגע במי חטאת אפי' אין בו שיעור הזאה טמא אלא שאינו טעון כיבוס בגדים כדתנן רפ"א דכלים וה"נ אמרינן בסמוך אלמא מי חטאת מטמא במגע בכל שהוא והא לענין טומאת מגע לא שנא נגע בידיו או בגופו טמא הוא והא בין לרבי בין לרבנן בפ"ק דקדושין (דף כ"ה) מה שבגלוי הוא לענין הזאה ואהני אם הוזה עליו הוי נמי כגלוי לענין טומאה ומקבל טומאת מגע ואע"ג דקא אמרינן התם גלוי הוא לענין שרץ לאו דוקא דה"ה לגבי כל הטומאות כדמוכח התם דקאמר רבי מדמי לה לטומאה וא"כ כיון דהיזו על כה"ג כל שבעה משום ספק טמא מת ע"כ על מקום גלוי דמהני לגבי הזאה הוא דהיזו א"כ כ"ש דגלוי הוא לענין טומאת מגע והשתא תקשה לכ"ע אפי' לרבנן דר"ע היכא עביד עבודה הא נטמא בטומאת מגע במי חטאת דמטמא במגע בכל שהוא כמו שאמרנו וכ"ש למאן דאמר הזאה צריכה שיעור לקמן בע"כ היזו עליו כשיעור וא"כ אפי' במשא נמי מטמא והיכי עביד עבודה לכ"ע ועוד היכי משכחת לה לרבנן דעל הטהור טהור ולר"ע נמי ל"ל קרא דטמא תיפוק ליה דודאי לכ"ע טמא משום נוגע במי חטאת דא"צ שיעור אלא מטמא אפי' בכל שהו:

מ"ט דר"ע וכו' מאי על הטמא ורבנן הא לדברים המקבלים טומאה הוא דאתי ק"ל הא בפ"ק דקדושין (דף כ"ה) תניא נתזה הזאה על לשונו רבי אומר היזה וחכמים אומרים לא היזה ואמרינן דפליגי בהאי קרא והזה הטהור על הטמא רבי סבר והזה על הטמא הזאה על מקום טומאה הוא דבעינן ולשון כגלוי הוא לענין טומאה ורבנן דרשי וחטאו ורחץ חיטוי על מקום רחיצה דהיינו טבילה בעינן ולשון א"צ טבילה כדא' התם והשתא רבי דדרש דשדינן והזה על הטמא דסגי הזאה על מקום טומאה ולאתויי לשון אתי כמאן אי לר"ע על הטמא אתיא לעל הטהור טמא ולרבנן לדברים המקבלים טומאה אתי ודוחק לומר דג' מחלוקת בדבר דא"כ הו"ל להגמרא לאתויי הא דרבי בשמעתין ועוד מנ"ל להגמ' דלרבנן דר"ע לדברים המקבלים טומאה הוא דאתי דילמא ס"ל כרבי ול"ל דרבי מסברא בלא קרא משמע ליה דעל הלשון מהני לגבי הזאה ואע"ג דבית הסתרים הוא אין לנו למעט בית הסתרים לגבי הזאה מסברא בלא קרא דטומאה ורחיצה שאני דגלי קרא וידיו לא שטף במים וקרא דורחץ את בשרו דבעינן דומיא דידיו ובשרו מאבראי והא דאמר התם רבי מדמי לה לטומאה לאו דוקא מקרא דעל הטמא דהא מיבעי ליה לקרא לכדר"ע ורבנן אלא מסברא קאמר דלא גרע מטומאה דאלו לטבילה ליכא לדמויי דוכבס בגדיו הפסיק הענין כדמסיק התם דא"כ הא דקאמר התם ורבנן נדמייה לטומאה טהרה מטהרה הו"ל למילף מאי קאמר נדמייה (לטהרה) [לטומאה] א"כ לשתוק קרא מיניה ומסברא ידעינן דכל היכא דמזי מהני ועוד לרבי נמי בע"כ הזאה בגלוי בעינן ולאפוקי בית הסתרים דלא ומנ"ל הא אם לא דיליף מן והזה על הטמא דהזאה במקום הגלוי לגבי טומאה בעי דהא פריך התם למאי דס"ד דלשון לאו מום שבגלוי הוא לענין לצאת בו לחירות מהא דאמר רבי דמהני לגבי הזאה ואי רבי לא בעי מקום גלוי לגבי הזאה מאי פריך א"ו רבי בעי מקום גלוי לגבי הזאה ובע"כ מעל הטמא נפקא ליה הא א"כ ההיא דרבי דלא כר"ע ודלא כרבנן דשמעתין:

למזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא והקשו התוס' הא מזין עליו אינו טהור עד שיטבול ויעריב שמשו א"כ למאי הוי הנוגע טמא טפי ממזין עליו ותי' דה"ק מזין עליו ההזאה גורמת לו טהרה ונוגע מי חטאת גורמת לו טומאה וזה נ"ל דוחק דא"כ הא דקאמר מזה ומזין עליו טהור לאו בחדא גוונא הוא דהמזה טהור לגמרי ומזין עליו טמא הוא אלא שגורמת לו טהרה מטומאה ישינה של מת שעליו והא הגמרא כייל להו בחד לישנא ש"מ דשווין הן בהא עוד תי' התו' מזין עליו טהור היינו טהור שנפלה עליו הזאה דטהור לגמרי גם לפ"ז לאו חדא מחתא נינהו דמזה טהור בע"כ מזה על הטמא מיירי דאלו על הטהור הא נטמא במשא למ"ד הזאה צריכה שיעור ואין מצטרפין להזאות בפ"ח דזבחים (דף ע"ט) דנהי במגע אינו טמא דהא אינו נוגע במי חטאת אלא ע"י אזוב מ"מ אי אפשר בלא משא כשיעור הזאה ביחד להאי תנא אע"כ במזה על הטמא איירי והא דמזין עליו טהור היינו בטהור שנפלה עליו הזאה ובכהאי גוונא המזה טמא וזה דוחק לומר דהגמרא לצדדים נקט להו ול"נ הא דקאמר ומזין עליו טהור למזין על טמא קאמר והאי טהור מטומאת מי חטאת אע"ג דעדיין מחוסר הערב שמש לטומאת מת נ"מ בשלא היזה בשביעי כשבא להזות בשמיני או לאחר מכאן ואם מקדים אז טבילה להזאה לית לן בה והא דמקדים בקרא הזאה לטבילה ותניא בספרי ורחץ במים וטהר בערב מה ת"ל לפי שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא ת"ל וחטאו ביום הז' ואח"כ ורחץ במים הרי דאם הקדים טבילה להזאה לא עשה כלום וצריך לטבול אחר הזאה מ"מ ה"מ במזה כמצותו בזמנו ביום הז' הוא דבעינן שיקדים הזאה לטבילה אבל לאחר זמנו אם הקדים טבילה להזאה שפיר דמי וכדתנן ספי"ב דמס' פרה אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום ופי' שם הרמב"ם דזה מיירי אם נתאחרה ההזאה אחר יום הז' דטובל בלילה ואח"כ מזה ביום שלאחריו משא"כ בזמנה הזאה קודמת לטבילה וכההיא דספרי והשתא נ"מ טובא בהא דטהור הטמא מטומאת מי חטאת בטבל והזה עליו לאחר טבילה שלא בזמנו דהיינו לאחר ז' ואילך דעלתה לו טבילה שקודם הזאה לטומאת מת וא"צ טבילה אחרת אחר הזאה מחמת שנטמא בהזאת מי חטאת ואלו היה טמא משום מגע מי חטאת כמו שאר נוגע במי חטאת היה צריך טבילה אחר הזאה אלא שהתו' ספ"ב דמגילה (דף כ') פי' להא דתנן הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום בענין אחר דשתי טבילות יש א' קודם הזאה כדי לקבל הזאה וא' לאחר הזאה כדי לטהר מטומאתו ואההיא דקודם הזאה קאמר דטובל בלילה ומזה ביום אבל דלאחר הזאה אינה אלא ביום א"כ אכתי אין שום נ"מ בהא דמזין עליו טהור מטומאת מי חטאת כיון דמ"מ הא צריך טבילה אחר הזאה לעולם אפי' שלא בזמנו משום טומאת מת הרי אותה טבילה מטהרת אותו מכל טומאתו ולענין [מה] מזין עליו טהור יותר מנוגע ונ"ל לפרש בענין אחר דנ"מ ע"פ הא דקיי"ל קרבן הקבוע לו זמן דוחה טומאה ודוקא טומאת מת אבל שאר טומאות לא כדאמרינן לעיל (דף ו') והשתא אי הי' טמא המזין עליו משום טומאת מי חטאת אפי' קרבן ציבור הקבוע לו זמן אינו דוחה אבל כיון דמזין עליו טהור משום טומאת מי חטאת אע"ג דטמא משום טומאת מת דוחה טומאה וכ"ת הא כיון דעדיין טומאת מת עליו אפי' תימא דטמא נמי משום מי חטאת אפ"ה דוחה טומאה כיון דטומאת מת קודמת לשל מי חטאת אמרינן הואיל ואישתרי לטומאת מת אישתרי נמי לטומאת מי חטאת וכה"ג אמרינן רפ"ג דזבחים (דף ל"ב) גבי פסח רובן טמאי מתים ונעשו זבים הואיל והותרו לט"מ הותרו נמי לזיבתן ואמרינן נמי התם מצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל מכניס ידיו לבהונות דיבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דטבול יום במחנה לויה שאין בו כרת ופריך מיניה לעולא דאמר התם ביאה במקצת שמה ביאה אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא ומשני הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו לק"מ דהא אמרינן פ"ק דיבמות (דף ה') מי לא מודה עולא שאם ראה קרי בליל שמיני שאין מכניס ידיו לבהונות שלא יצא לשעה הראויה להביא קרבן אלמא לא אמרינן הואיל והותרה הותרה אלא כשהותרה כבר טומאה הראשונה קודם שחל טומאת שניה א"כ ה"נ משכחת לה כגון בפסח הבא בטומאה ברוב צבור טמאין והיזה עליהן בערב פסח קודם חצות דעדיין לא הותרה לטומאת מת דאין זמן השחיטה עדיין כדתנן בפ"ה דפסחים שחטו קודם חצות פסול שנאמר בין הערבים ואי היה עליהם טומאת מי חטאת לא הוה אמרינן הואיל והותרה כיון דאירע טומאה זו קודם שהותרה להם טומאת מת ואפי' למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה"ה נמי לט"מ בשביעי שלו וכל שביחיד אינו נדחה בציבור לא עבדי בטומאה כדאמרינן בפ"ו דפסחים א"כ אין נ"מ בהזאה ז' בהא דמזין עליו טהור מ"מ לא עבדי בטומאה מ"מ נ"מ בהזאה א' של שלישי לענין פסח וברוב ציבור טמאין וכדפירשתי ואפי' לר"א דאמר בפ"ק דזבחים (דף י"ג) מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית דכולי יומא זמניה הוא ומה בין הערבים בין ב' ערבים והשתא ליכא נ"מ בהא דמזין עליו טהור דאפי' תימא טמא אפ"ה הו"ל למימר הואיל והותרה הותרה דהא אין מזין אלא ביום כדתנן ספ"ב דמגילה ואם חל ע"פ ביום הזאה לעולם קדמה היתר טומאת מת לשל מי חטאת דאין אפשר אלא ביום וכבר קדם היתר טומאת מת משעלה עמוד השחר קודם שחל עליו טומאת מי חטאת י"ל אע"ג דליכא נ"מ לדידיה לענין פסח אפ"ה איכא נ"מ לענין תמיד של בין הערבים ונרות וקטורת דאפי' בן בתירא מודה דבין הערבים דכתיב גבי דידהו הוא ממש ואינן כשירים קודם חצות כדאמרינן התם והשתא איכא נ"מ דכהן ט"מ יוכל להקריב אם היזו עליו קודם חצות וכדפירשתי:

ממילואים

מאי מזה נושא הקשו התוס' מנ"ל למעקר קרא ממשמעותיה לומר דמזה טהור ומזה דקרא היינו נושא אימא מזה ממש ותי' מדכתיב והזה הטהור אלמא מזה טהור ואע"ג דדרשינן מיניה טהור מכלל שהוא טמא לימד על ט"י שכשר בפרה תרתי ש"מ וק"ל מנ"ל דש"מ תרתי דהא לאו שקולין הן דנימא ניתי תרווייהו דהי מינייהו מפקת ואין לנו מיניה אלא דטהור שהוא טמא ולהכשיר ט"י ולא אידך למזה שהוא טהור וכ"ש לעקור קרא ממשמעותיה אבל בספרי נפקא ליה דהמזה טהור מק"ו אם טיהר את הטמא ק"ו שיהא הוא טהור ונ"ל דאין כאן עקירת קרא ממשמעותיה דאיכא למימר דהאי ומזה מי הנדה מיירי ממזה שלא לצורך כמו על אדם טהור או בהמה כיון שהוא שלא לצורך מצוה היזה וליכא ק"ו בהזאה זו טמא אבל במזה על הטמא טהור מק"ו כיון דאהני הזאה זו לטהר הטמא ק"ו שלא יטמא:

שם במתני' ומקריב את הראש ואת הרגל לכאורה היה נ"ל דדווקא קתני משום דמתניתין מהקרבת תמידין מיירי כדפי' רש"י גבי זורק את הדם של תמידין לפיכך א"א לו להקריב יותר מהראש והרגל דתמיד שהוא טלה קרב מה"ת בששה כהנים דווקא כדאמרינן לקמן בפ"ב (דף כ"ז) וערכו ב' בני אהרן ב' וכו' ומוקי לה בטלה של תמיד שנאמר על העצים וכו' איזה דבר שטעון וכו' ותנן התם (דף כ"ה) גבי פייס השני מי מעלה איברים לכבש הראש והרגל היינו בכהן א' ושתי הידים בכהן ב' וכו' כדפרש"י התם לפיכך א"א לכ"ג להקריב יותר מהראש והרגל של תמיד שקריבין בכהן א' כדי ששאר האיברים יהיו קריבין בה' כהנים ומשום דכ"ג מקריב חלק בראש כדתנן בסמוך והראש קרב ברישא לכל האיברים והרגל סליק בהדי רישא כדאמר התם מש"ה מקריב כה"ג הראש והרגל ומשו"ה נ"ל דבפ"ג לקמן (דף ל"א) גבי תמיד של יוה"כ שינה התנא ותנא נכנס להקריב את הראש ואת האיברים משום דכל עבודת יוה"כ אינם כשרים אלא בכה"ג אפי' תמידין לפיכך א"א בו' כהנים אלא בכה"ג לחוד מיהו ק"ל הא בפ"ו דתמיד תנן בזמן שכה"ג רוצה להקטיר כו' הושיט הא' הראש והרגל וסמך עליהן וזרקן הושיט הב' לא' שתי הידים נותן לכ"ג סומך עליהן וזורקן וכן היו מושיטין לו שאר כל האיברים והוא סומך עליהם וזרקן אלמא כה"ג לחוד היה רשאי להקטיר את הכל וא"צ ו' כהנים לטלה התמיד. אלא בזמן שנעשה בהדיוטים וטעמא דמילתא נ"ל משום דקרא דנפקא ליה דטלה טעון ו' מוערכו בני אהרן הכהנים נ"ל דדוקא בבניו שהן הדיוטים הכתוב מדבר דטעון ו' אבל לא באהרן שהוא כה"ג לפיכך נ"ל הא דתנן הכא ומקריב את הראש ואת הרגל לאו למימרא שאינו רשאי להקריב יותר דודאי רשאי אלא שא"צ דהא טעמא דכל ז' ימים היה זורק ומקטיר כדי שיהא רגיל ומזומן לעבודת יוה"כ וסגי ליה בהכי להרגילו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף