גבורת ארי/יומא/יד/ב

גבורת ארי יומא יד ב

דף י"ד ע"ב

מי שזכה בדישון מזבח הפנימי לא מצינו עיקר לדישון מזבח הפנימי בקרא בהדיא וכתב הרמב"ן בספר המלחמות דאינה מה"ת אלא מדבריהם וק"ל דלקמן בפ"ג (דף ל"ג) אמרינן דבבקר בבקר דשני גזרי עצים לא צריך חד שדי' להטבת ה' נרות וכו' ופריך ר"פ ואימא חד שדי' לדישון מזבח הפנימי דניקדמי' לדם התמיד ואי אינו אלא מדרבנן ואין לו עיקר מה"ת מאי פריך ואומר אני שנעלם מהרמב"ן סוגיא שלימה דפ"ב דמעילה (דף י"ב) והכא גרסינן התם בשלמא מזבח החיצון דכתיב ביה ושמו אצל המזבח מזבח הפנימי מנ"ל אמר ר"א אמר קרא והסיר את מוראתה בנוצתה אם אינו ענין למזבח החיצון תנהו ענין למזבח הפנימי ואימא אידי ואידי במזבח החיצון ולקבוע לו מקום א"כ לימא קרא אצל המזבח מאי הדשן דאפילו מזבח הפנימי פי' דהאי אל מקום הדשן מדשן מזבח הפנימי מיירי הרי לעיקר דישון מזבח הפנימי מה"ת וכן נ"ל מפרש"י דלקמן בפ"ב (דף כ"ד) דאמרינן בעי רבא עבודת סילוק בהיכל מהו פי' אי זר חייב עליו מיתה אי לא לפנים מדמינן ליה וכו' ופרש"י עבודת סילוק בהיכל והיא עבודה תמה כגון דישון מזבח הפנימי והמנורה ומדמיבעי ליה אי זר חייב עלי' מיתה ש"מ דעיקר דישון מזבח הפנימי מה"ת הואי עוד כתב שם הרמב"ן דאפי' את"ל דישון מזבח הפנימי מה"ת הואי אפ"ה עבודת לילה היא וכשירה מה"ת אפי' בלילה אבל עם זה לא יתכן וכבר כתבתי בזה בארוכה אבל אין זה מקומו:

מאן תנא תמיד ר"ש הקשו התוס' אמאי לא משני דמתניתין דהכא בשתי נרות ומתניתין דתמיד מה' נרות מיירי וכדמשני אביי לקמן ארומיא דסדר יומא אסדר יומא ואפי' אביי משמע דס"ל להא דתמיד ודהכא כתנאי מדלא קאמר אלא אמר אביי ותירצו דמ"מ הא דהכא פליג אדתמיד דהתם קתני זריקת דם התמיד בתר דישון מזבח הפנימי והמנורה והכא קתני זריקה ברישא להכי צריך לאוקמי כתנאי וק"ל דא"כ עיקר הקושיא חסר מן הספר ואע"פ שהתוס' פירשו לעיל דהא דלא פריך מהא דמנרות דקתני התם ברישא פריך מ"מ הו"ל לאתויי נמי לסיפא ולומר קשיא קטורת ונרות אקטורת ונרות קשיא זריקה אזריקה וכן דרך הגמ' בכ"מ אבל לי נראה דמתניתין דתמיד לא ס"ל כלל שמפסיק בעבודה א' בין הטבת ה' נרות להטבת ב' נרות דהא לא תנינא התם וכ"כ הרשב"א בתשובה וכ"כ זה בחידושי למס' תמיד ועוד פי' פ"א וגם רומיא דזריקה אזריקה יתבאר שם ואין זה מקומו:

לא קשיא כאן בהטבת ב' נרות והקשו התוס' אמאי לא חשיב מתניתין הטבת ה' נרות דקמי קטורת ותירצו דל"ח אלא הטבת ב' נרות שהן גמר העבודה והטבת ה' נרות לא היה עושה הכה"ג כדא' בסמוך אורויי בעלמא קא מורי וק"ל דאיך יתכן שיהא עבודה אחת נעשית ע"י ב' בני אדם דהא הטבת כל ז' נרות עבודה אחת הן וכל ימות השנה היא נעשית ע"י כהן אחד דהא לקמן בפ"ב (דף כ"ב) תנן גבי פייס השני י"ג כהנים זוכין בו ואי ההטבה נעשית ע"י ב' כהנים י"ד הויין אלא ודאי אין עבודה אחת נחלקת לב' כהנים ולא דמי להא דאמרינן בפ"ב (דף כ"ה) ר"י אומר לא היה פייס למחתה אלא כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה אע"ג דמחתה וקטורת חדא עבודה היא כדאמ' התם שאני קטורת דמעתרי מש"ה נעשית בב' כהנים דגם מחתה מעשרת כדמוכח התם דקאמר סד"א הואיל ולא שכיחא ומעתרא נתקן לה פייס בפני עצמה קמ"ל ועוד דמחתה אינו אלא מכשירי קטורת ומ"מ עיקר העבודה שהיא הקטרת הקטורת היתה נעשית ע"י אחר בלבד ועוד דטריחא מילתא קצת לעשות מחתה וקטורת ע"י אדם אחד כדפי' התוס' שם אבל עיקר העבודה וליכא טרחא כמו הטבת ז' נרות לא מצינו שיהא נעשה ע"י ב' בני אדם ועוד ק"ל איך יתכן שיהא רוב עבודה שהן הטבת ה' נרות ותחלת עבודה נעשית בהדיוט ומיעוט וסופה בכה"ג דהו"ל כיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ואין נראה לומר דאדרבה מהאי טעמא גופא הוא בכה"ג הואיל והוא סופה וגמר עבודה לכך חשיבא טפי דאין זה סברא כיון דכולן עבודה אחת והא בלא הא לא סגי והא דקמייתו התוס' הא דאמר בסמוך אורויי בעלמא קא מורי אין לו ענין לזה הלכך נ"ל לפרש דודאי הטבת כל ז' נרות בז' ימי פרישה היו נעשים ע"י כה"ג לחוד דאין לחלק עבודה אחת לשני בני אדם דלאו אורח ארעא דמחזי כמאן דטריחא ליה מילתא כדא' אדראב"י לקמן בפ"ב (דף כ"ו) המעלה איברים לכבש הוא מעלה אותן למזבח מקום שכינה לאו אורח ארעא דהוי מהאי טעמא דאמרן כדפרש"י התם ואפי' לרבנן דפליגי אראב"י התם הכא מודו דהטבת ז' נרות אע"ג דנחלקו לחצאין ועבודה א' מפסקת בין תחלתה לגמרה אפ"ה כיון דכולן עבודה א' הן גוף עיקר עבודה ע"י ב' בנ"א לאו אורח ארעא ומהאי טעמא כל ימות השנה כולה כולן נעשין ע"י כהן אחד הלכך בז' ימי הפרישה כה"ג מטיב את כולן והא דשביק תנא במתניתין הטבת ה' נרות הקודמים לקטורת ונקט לב' אחרונים כיון דאורויי בעלמא קא מורי ולא מיירי הכא מהלכות עבודה וסידורן אלא אתי לאשמועינן איזה עבודות שהיה כה"ג עוסק בהן בימי הפרישה להרגיל בעבודה לא דק למיתנא הטבה דקודם קטורת ודלאחריה אלא נקט המאוחרי' שהיה כה"ג עושה אותן וכ"ש להקודמים דהא ליכא למיטעי שהקודמים נעשים ע"י הדיוט והמאוחרים בכה"ג כדפי' לעיל ועוד י"ל דנ"ל לתנא למיתנא הטבה אחרונה דחביבא לי' הואיל וע"י נעשה ונגמרה מצוה זו של הטבה ומצות הטבה נקראת ע"ש ותדע דהא ר"פ לקמן מוקי למתניתין דפייס כאבא שאול דס"ל דבדם התמיד מפסיק בין הטבה להטבה ובהטבת ב' נרות מיירי ההיא דפייס והשתא כיון דתני סדר הפייסות לפי סדר העבודות זה אחר זה ואמרינן לקמן בפ"ב (דף כ"ו) לא לכל עבודה ועבודה מפיסין אלא כהן הזוכה בתמיד י"ב אחיו הכהנים נמשכים אחריו א"כ כיון דתחלת הטבה ורובה שהן ה' נרות היתה נעשית קודם דם התמיד וסופה ומיעוטה אחר דם התמיד אמאי זכה בפייס הקודם בזריקת דם התמיד והמאוחר לו בהטבה ואזלת בתר סוף ההטבה המאוחר לדם התמיד אדרבה זיל בתר התחלתה ורובה הקודם לדם התמיד ויזכה הכהן המוקדם בהטבה והמאוחר בזריקה ואע"ג דגמר הזריקה קודם לגמר הטבה מ"מ מאי חזית דאזלת בתר סופן ודם התמיד קודם אדרבה זיל בתר התחלתן דכן מן הראוי שהרי תחלת כל הדברים קודמין בזמן לסופן והא תחלת הטבה קודם לתחלת זריקה אלא ודאי ה"ט כיון דגמר מצות הטבה הוא ע"י הטבת ב' אחרונים חביבא וכל מצות הטבה נקראת על שמה אע"ג דעיקר המצוה ורובה נעשית בהתחלתה מ"מ דרך בני אדם הוא לקרות כל המצוה ע"ש סופה וגמרה לפיכך בפייס נמי הואיל וסופה נגמרת אחר דם התמיד הפייס נקרא ע"ש סופה מש"ה הזורק זוכה בפייס קודם למטיב הואיל וסוף הזריקה קודם לסוף ההטבה ומש"ה חשיב ליה תנא דידן נמי להקטרה קודם להטבה הואיל וגמר הקטרה קודם לגמר הטבה והכל נקראת ע"ש סופה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף