ברכת רצ"ה/צד
|
< הקודם · הבא > |
יום (ב' ך"א) [ה' כ"ו[1]] טבת תרמ"ד לפ"ק פה לבוב.[2]
- אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המאה"ג ידיו רב לו במלחמתה של תורה דובר בשפה ברורה כ"ש מו"ה מיכאל דייטש נ"י ראב"ד ומו"צ בק"ק שא"ל [-שאוויל][3]:
מכתב כ"ת עם ח"ת הגיע עדי זה כשני ירחים ולרוב טרדותי בשגם לא הייתי בימים אלו בקו הבריאות והשלמות נשה הדבר מזכרוני עתה כאשר הגיעני מכתבו שנית גערתי בהמון טרדותי לבל ישטנוני, והנני להשיב לכת"ר על יקרת מדברותיו כאשר עם לבבי בעזה"י, אך בקיצור נמרץ לאפס הפנאי:
תוכן הענין אשר עליו יסובבו דלתי מזימותיו כי מוכרי דגים התקשרו ליקר שער הדגים, ועלה במוסכם אצלם לאסור שלא לקנות דגים לשבת ויו"ט, וכמבואר במג"א [ז"ל] סי' רמ"ב בשם הצמח־צדק (סימן כח) ז"ל, ובעסקו בענין זה בספרי הפוסקים האחרונים ז"ל מצא בספרו ה' של מ"ז מאור הגולה ז"ל (ישועות יעקב שם) שגמגם בזה מהך דק"ש דאמרו חכמים שאם לא קרא עד חצות לא יקרא. דכתבו הקדמונים ז"ל דהיינו שלא יקרא עם ברכותיה דבשביל שעבר על גזירת חז"ל א"י לבטל מצוה דאורייתא. והר"י ז"ל הקשה עליהם דהרי בכ"מ מצינו שעקרו חז"ל מצות התור' בשוא"ת כגון שופר ולולב בשבת מגזירה דשמא יעבירנו. ומ"ז ז"ל יישב דברי הקדמונים ז"ל דס"ל דלא עקרו חז"ל מצות התור' בשוא"ת רק משום חשש שיעבור על איסור תורה בקום ועשה וכהך דשמא יעבירנו אבל זה אין לומר דבטלו דברי תורה בשוא"ת משום גזירה דיעבור עליו בשוא"ת וכהך דק"ש דעיקר הגזיר' שלא יאמר אישן ואוכל קימעא ויבא לידי זה שלא לקרות ק"ש ומשום זה יגזרו שאחר חצות יבטל המצוה בודאי ולפ"ז אין ראיה מהך דכריתות להך דדגים דהתם החשש שלא יביאו כפרתם ויאכלו קדשים מח"כ דהוא קו"ע משא"כ בהך דדגים שלא יהי' רק שוא"ת.
וכ"ת כתב דסברתו ז"ל זאת מתנגדת לדברי הר"ן ז"ל פ"ב דביצה שכתב על הא דאמר רבא בטעם דע"ת כדי שיברור מנה יפה לשבת דלא תקשי לדידיה הא דתנן נאכל עירובו או שאבד לא יבשל עליו לשבת דמוטב שלא יתעדן שבת אחת כו' שאם נתיר כשנאבד עירובו יתרשל בו ולא יזכור לברר מנה יפה לשבת הרי דגם בשביל חשש שוא"ת בטלו עונג שבת.
אולם לדעתי יש לחלק דבהך דע"ת הוא לרבא תקנה כוללת כדי שכל אדם יברור מנה יפה לשבת (ואמרו) [ואחרי] שראו שאם יתירו בדיעבד אם נאכל או נאבד לא יבררו מנה יפה לשבת וכמ"ש הר"ן ז"ל אסרו בדיעבד שלא נבשל ובטלו עונג שבת אחת של איש פרטי הלזה בשביל תקנת הכלל כולו משא"כ בהך דק"ש דאחר שחייבו חז"ל לקרות ק"ש בזמנה דוקא כבר (ניתקו) [נתקן] עי"ז תקנת הכלל דלא שכיחא שיעבור אדם מישראל על תקנת חז"ל. ואין לדון ולומר רק דיש לתקן שלא יקרא עוד גם בדיעבד ק"ש אחר חצות בשביל האיש הלזה בעצמו דחזינן שלא הי' נזהר לקרות ק"ש בזמנה כתקנת חז"ל ולזה שפיר יש לומר דכיון דעיקר התקנה היה בשביל דשמא יבא לעבור בשוא"ת אין לבטל מצוה דאורייתא גם בשוא"ת ולהוציא הודאי משום הספק וכנ"ל. ולכאור' הך דדגים דמי לגמרי להך דע"ת שזה היא ג"כ תקנה כוללת שע"י היוקר ימנעו העניים לקנות דגים ולא יתעדנו בשבת כראוי. אולם עדיין יש לחלק דהתם בהך דע"ת הוא ג"כ זוכה ע"י התקנה שיזכור לברור מנה יפה לשבת ע[י]"ז משא"כ בהך דדגים דאלו שידם מספקת לא יתבטלו מעונג שבת ורק שאתה בא לומר שלא יקנו דגים ביוקר ולבטל עונג שבת אחת או שתים כדי שיוזלו השער ויוכלו הכל לקנות בשבתות הבאים ולקיים עונג שבת כראוי בזה יש לבע"ד לחלק ולומר דכיון דהוא עושה[4] מצוה אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך [א] ודו"ק.
והנה כ"ת הביא ממרחק לחמו מהא דאיתא בש"ס ביומא דף פ"ה מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת ר"ש בן מנסיא אומר ושמרו ב"י את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. ולא קלע אל המטרה דבאמת אין זה הטעם דבשביל שישמור שבתות הרבה הותרה חילול שבת דבמתים חפשי כתיב חפשי מהמצות ורק דהעיקר משום דפ"נ דוחה ורק דהתור' גלתה זאת בפסוק זה דמי שנוטר שבת מותר לחלל שבת בשביל פקוח נפשו דפ"נ דוחה את השבת וזה ברור.
וראיתי לכ"ת שרצה לומר דמחלוקתם של הר"י והקדמונים ז"ל בהך דק"ש תלוי במחלוקת התוס' והקדמונים ז"ל בהא דתנן בסוכה דף כ"ח שישבו בסוכה ושלחנם בבית שאמרו לו א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך דפירשו הקדמונים ז"ל דהיינו שלא קיים מצות סוכה כראוי וכרצון חכמים דגזרו שלא לעשות כן משום דשמא ימשוך אחר שלחנו אבל מדאורייתא פשיטא דיצא. אמנם התוס' שם דף ג' כתבו דאף מדאורייתא לא יצא י"ח סוכה א"כ י"ל דרבינו יונה ז"ל בשיטת התוס' קאי דכל שעבר על תקנת חז"ל גם מה"ת לא יצא. ומה יתן ומה יוסיף א"כ מה שיקרא ק"ש אחר חצות והקדמונים ז"ל בשיטת [החולקים על התוס',[5]] הרשב"א והר"ן ז"ל אזלו, דזה שעבר על תקנת חז"ל אינו מגרע לענין דאורייתא ולכך חייב לקרות ק"ש אחר חצות שלא לבטל מצות התור' עכת"ד. אולם לדעתי אין הנדון דומה דהתם בהך דסוכה אסרו חז"ל לישב בכה"ג בסוכה ועבר א"כ במה שלא עשה בישיבתו כדעת ורצון חז"ל משא"כ בהך דק"ש לא אסרו חז"ל קריאת ק"ש אחר חצות דע"ז אנו דנין ורק שהטילו חיוב על האדם לקרות הק"ש בזמנה ואף להתוס' ז"ל א"כ יצא בק"ש אחר חצות ידי חיוב מצות התורה ול"ד להך דסוכה שבישיבתו עבר על דברי וגזירת חז"ל וז"ב למבין. ובל"ז אמינא דבאמת דעת התוס' צריך ביאור דלמה לא יצא י"ח סוכה מה"ת כשעבר על גזירת חז"ל ולא מצינו כן בשום מקום.
והנראה בביאור דבריהם ז"ל שלא יהיו מרפסין איגרי דדבריהם ז"ל אמורים רק בסוכה קטנה שא"א להיות שלחנו [בסוכה] רק בבית ובזה ס"ל דכיון שא"א לישב בענין אחר וחז"ל אסרו לישב בסוכה בכה"ג הו"ל סוכה שאינה ראויה לישיבה ואף מה"ת לא יצא יד"ח סוכה דתשבו כעין תדורו וזו אינה ראויה ומ"ל אם מה שאינה ראויה היא מה"ת או מדרבנן בין כך ובין כך אינה ראויה מקרי ואף דבהך דעושה סוכתו ע"ג האילן או ע"ג בהמה שא"י לעלות עלי' בשוי"ט קיי"ל כר"מ דמכשיר משום דמדאורייתא חזיא לכל שבעה [ב] י"ל דהיינו דוקא התם דעתה בשאר ימים ראויה היא והא דבעינן שתהיה ראויה לשבעה גזה"כ בלי טעם נודע לנו וס"ל לר"מ דלא הקפידה תורה רק שתהיה ראויה בשם ובעצם וכיון דמדאורייתא חזיא ראויה בעצם מקרי משא"כ היכי שאינה ראויה עתה דמטעם דכיון שאינה ראויה ל"ח דירה קאתינן עלה אין חילוק בין היכי שהיא א"ר מה"ת או מדרבנן דבין כך ובין כך ל"ח דירה ואנן תשבו כעין תדורו בעינן ועיין בדברי האחרונים ז"ל שהאריכו הרבה לבאר כל נעלם בהך דא"ר מדרבנן אי חשוב ראוי מה"ת דמצינו מקומות רבים שסותרים זא"ז עיין בדבריהם [הנחמדים] ז"ל ותבין את אשר לפניך.
ולענין שאלתין אחרי בינותי הדברים כבר אמורים עם הספר בפוסקים הקדמונים ז"ל מובא בש"ע או"ח סי' ש"ו דמי ששלחו לו שהוציאו בתו בשבת להוציאה מכלל ישראל מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה אפי' חוץ לג' פרסאות שהיא מה"ת ובמג"א ז"ל ביאר דלגבי שלא תמר ותעבור כל ימי' הו"ל חילול שבת פ"א איסורא זוטא ולכך אם רוצים לאנסה לעביר' אחרת אפי' לעבוד ע"ז פ"א אין מחללין השבת דחילול שבת כעובד ע"ז. וזה שכ' הרמ"א ז"ל לעיין בסי' שכ"ח והביא אח"כ מ"ש בהגהות (הרי"ז) [הרי"ף ז"ל] לחלק בין היכי שהוא זוכה ג"כ בהמצוה והיינו כהא דר"א ששחרר עבדו להשלימו לעשר' להיכי שרק אחרים זוכין עי"ז ולכן הרשב"א ז"ל חולק על דין זה אבל כל הפוסקים חולקין עליו ע"כ.
והנה לכאורה במ"ש דבשביל פעם אחת אפי' לעבוד ע"ז אין מחללין את השבת דמחלל שבת כעע"ז יש לגמגם דעיקר הטעם דמחלל שבת כעובד ע"ז הוא כמ"ש רש"י ז"ל שזה כופר בד' וזה כופר במעשיו חידוש העולם וזה ל"ש רק כשמחלל שבת במרד ובשאט בנפש שאינו מחשיב את השבת משא"כ בנדון ההיא שמחלל השבת לתכלית וכוונה רצויה. וצ"ל דס"ל להמג"א ז"ל דכיון שמיירי שאונסין אותה גם האיסור ע"ז אינו חמור ככופר בכל התור' דאינו מודה בע"ז וכדקיי"ל דעובד ע"ז מיראה פטור ממיתה מה"ט. ולפ"ז אין ראיה לכאורה מדין זה דפעמים רבות נגד פעם אחת חשוב איסורא רבה נגד איסורא זוטא די"ל דבהך שהוציא' להמרה אף שתחלת ההמרה באונס מ"מ ידוע שכשתטמע בין העכו"ם תעבור ברצון וחילול השבת בכה"ג הוי איסורא זוטא נגד עע"ז ברצון וכנ"ל.
ובזה נכונים דברי הב"ח ז"ל שכ' לחלק בין הך דהכא להך דסי' שכ"ח דהכא יפחידוה שתמר והתם מיירי שרוצין לאנסה דאונס רחמנא פטרי' ואינה עביר' כ"כ. והמג"א ז"ל הקשה עליו דכפי הנרא' מדברי הרמ"א ז"ל גם הכא מיירי באונס וגם דמדברי התוס' בריש שבת מבואר להיפוך דבאונס אומרים לאדם חטא בשבילו ולא כשפשע וכהך דהדביק פת בתנור. ולפי"ז י"ל דכוונת הב"ח ז"ל דבאמת הכא מיירי ג"כ באונס ורק דעיקר הטעם משום דאחר שתטמע תעבור ברצון דלענין האיסור ל"ח אח"כ אונס ומ"מ ל"ד להך דהדביק פת בתנור דהתם פשע מרצונו בתחל' משא"כ הכא שתחלת ההמרה הי' באונס ואך שאח"כ מחמת הטבוע בין הגוים תעבור ברצון ול"ח פשיעה לענין זה ודמי להך דשפח' שעבדו בה איסורא דכתבו התוס' דכיון שהיא מחזרת אחריהם חשיבי כאנוסים ואומרים חטא בשבילם אף דלענין איסור פשיטא דהוי רצון והך דסי' שכ"ח מיירי באונס גמור דאונס רחמנא פטריה.
ואפשר דכוונת המג"א ז"ל להך דתמיד נשחט שהביאו התוס' דעברו כהנים אעשה דהשלמה כדי שיוכלו אח"כ לעשות הפסח עשה שיש בה כרת והתם אנוסים גמורים הם. אך עדיין יש לחלק בין עבירת ל"ת שבאונס אינו עובר שאינו מורד ובין לזכותו לקיים מ"ע חמורה כפסח החביב בעיני ד' ועיין ברמב"ן ז"ל מה שביאר בטעם זה הא דעשה דוחה ל"ת עייש"ה ותבין [וע"כ צריך לחלק בהכי דלא יקשה מהך דתמיד נשחט לדעת הרשב"א ז"ל החולק שהבאתי] ודו"ק.
ולפ"ז אין ראיה משם לנ"ד שלא יקנו דגים שבת אחת או שתים בשביל שיתעדנו העניים שבתות הרבה דהתם י"ל דמטעם אחר קאתינן עלה וכנ"ל אבל לא משום פעמים רבות נגד פ"א חשוב רבה נגד זוטא. אולם בב"י ז"ל שם כתב ג"כ [הטעם] דפעמים רבות חשוב איסורא רבה ע"ש. ובאמת כי כן הדעת נוטה ומוטב א"כ גם באותה מצוה עצמה שיעשו איסורא זוטא [וכנ"ל], ועיין בבה"י [-בית הלל] יו"ד סי' רי"ח שכ' דדוקא כשנתיקרו הדגים יותר משליש אבל עד שליש אין לעשות תקנה [דהידור מצוה עד שליש].
אולם לפי הנ"ל אמינא לדון להיפך דכשנתייקר שליש יש לעשות תקנה כדי שלא ימנעו אותן שקשה עליהם לקנות ביוקר דאומרים להם שיעשו איסורא פ"א כדי שיזכו האחרים פעמים רבות דחשוב מצוה רבה וכנ"ל דאף דהידור מצוה עד שליש מ"מ אותן שמחמת חמדת ממון החביבה עליהם אינם מקיימים ל"ח פושעים וכנ"ל מהך דאמתא דעבדו בה איסורא. אולם היכי שנתייקר יותר משליש דמעיקר הדין אין חיוב לבזבז יותר אין לעשות תקנה דאין כאן זכות כ"כ לאחרים כיון שפטורים לבזבז יותר ול"ד להך דאונס גמור לדעת המג"א ז"ל ולפמש"ל בקיום מ"ע גם להב"ח ז"ל דהתם העביר' נעשית אלא שהתור' פטרי' לזה שנאנס מעונש משא"כ בזה שהתור' פטרתו לכתחל' שאינו מחויב לבזבז יותר וזה ברור והנלפע"ד כתבתי ושלום על ישראל ועל רבנן מכבדו כערכו ה[רמה]:
- ↑ לדעתי יש לעורר ע"ז מש"ס מפורשת סוכה ל"ד ע"ב דאמר שמואל להני דמזבני' אסא אשוו וזבינו ואי לא דרשינא לכו כר' טרפון ופריך ולידרש להו כר"ע ומשמע שיש להקל בהמצוה לשעתו מחמת החשש דמחמת היוקר יתבטל המצוה על העתיד. אולם מדברי התוס' והר"ן שם משמע שרק הי' רוצה להפחידם בלבד אבל באמת לא הי' דורש כן ועי' בספר כפות תמרים שהבין כן כונת התוס' א"כ לפ"ז יש ראי' להיפוך והגאון בעל כפות תמרי' עמד ע"ז ממתניתין דרפ"ק דכריתות האשה שיש עלי' חמש לידות כו' דמוכח דאפשר לידרוש אע"פ שלא כהדין ע"ש אולם לפמ"ש מוח"ז הישי"ע שפיר יש לחלק בין הך דסוכה להך מתניתין דכריתות דבסוכה אין החשש רק ביטול מצוה א"כ אין לבטל עכשיו משום חשש זה וגם בל"ז במחכ"ת של הגאון כפות תמרים שהקשה על התוס' ממתניתין דכריתות לפי פי' רש"י ור"מ ז"ל נעלם ממנו מ"ש התוס' בב"ב קס"ו שלא ניחא להו כלל לומר דרשב"ג עקר דבר מה"ת כרש"י ור"מ ז"ל ופירשו פירוש אחר ואיך הקשה הוא על התוס' מרש"י ור"מ אך עכ"פ תמי' לי על הני רבוותא המג"א והישי"ע ומו"ח ז"ל שלא העירו כלל מהש"ס דסוכה הנ"ל:
- ↑ מה שכתב מו"ח ז"ל דקיי"ל כר' מאיר דמכשר משום דמדאורייתא חזיא כו'. לדעתי יש לדבר מזה הרבה דהא בסוכה כ"ז ע"ב פליגי ר' אליעזר ורבנן דר"א סבר אין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחולו של מועד וחכמים אומרים יוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה בחולו של מועד ומפרש הש"ס דטעמא דר"א דדרש חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים עשה סוכה הראוי' לשבעה ורבנן הכי קאמר רחמנא עשה סוכה בחג. ע"ש. א"כ נראה לכאורה דרבנן לא סבירי' להו דבעינן סוכה הראוי' לשבעה כלל וגם היכי דאינה ראוי' סה"ת לשבעה ג"כ כשר ואנן קיי"ל כרבנן. א"כ לפ"ז הא דפסקינן דעשה בהמה דופן לסוכה כשר לאו מן השם הוא זה מחמת דמדאורייתא מחזי חזיא אלא מחמת הטעם דקיי"ל כרבנן דלא בעינן סוכה הראוי' לשבעה כלל. וכן מוכח מסוכה ז' ע"א דאמר רבא התם סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי כשר דאמרינן מיגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה. וכבר העירו האחרונים בזה הא סוכה זו אינה ראוי' לשבעה מדאורייתא. א"כ גם לר"מ אינו כשר. אלא עכצ"ל דכיון דאנן קיי"ל כחכמים לא בעינן שיהי' ראוי' לשבעה כלל. אבל באמת יש לתמוה לפ"ז חדא דאיך יתכן לומר דר"מ ור"י בשיטת ר"א קיימי ולא כחכמים דקיי"ל כוותייהו. ועוד מנ"ל להש"ס לומר דסברת ר"מ הוא כיון דמדאורייתא מחזי חזי כו' עדיפא הו"ל למימר דס"ל כחכמים דלא בעינן כלל סוכה ראוי' לז'. ואשר אנכי אחזה בזה דהא דפליגי ר"מ ור"י או מה דחזיא מדאורייתא חשיב ראוי' לז' לאו משום דבשיטת ר' אליעזר קיימי. אלא גם חכמים מודי דבעינן סוכה הראוי' לז'. אלא ר' אליעזר סבר דבעינן סוכה הראוי' לצאת בה ידי מצוה כל ז' ימי החג. ומשו"ה ס"ל דאין יוצאין מסוכה לסוכה. ורבנן ס"ל הכי קאמר רחמנא עשה סוכה בחג. היינו שיעשה סוכה בחג מה שראוי' לישב בה שבעת ימים בכל ימות השנה לא לשם מצוה אלא לישיבה בעלמא. וכל שהוא חזיא לישיב' של ז' ימים אחרים רצופים יוצאים בה ידי מצוה בחג אע"פ שאינה ראוי' לצאת בה ידי מצוה כל ז' ימי החג. וע"כ פליגי ר"מ ור"י בעשה בהמה דופן לסוכה כיון דאינה ראוי' מדרבנן לישיבה של ז' ימים גם בשאר ימות השנה דשבת אסור לישב בה ומה מאוד יהי' נכונים בזה דברי הרשב"א ז"ל שכתב בחי' שם כ"ג וז"ל מ"ט דר' יהודה כו' סוכה הראוי' לז' וזו אינו ראוי' לשבעה רצופים שהשבת בא לעולם בתוך שבעה ובהמה אינה ראוי' לשבת עכ"ל ולכאור' יש לדקדק דתיפוק לי' דביום הראשון של חג לא חזיא דהוי יו"ט. ול"ל לי' לומר דהשבת בא לעולם בתוך שבעה. ולפי הנ"ל מדוקדק היטב דאנן קיי"ל כחכמים דלא בעינן שתהא ראוי' לשבעה ימי החג דוקא אלא סגי שתהא ראוי' לז' ימים רצופים אחרים של שאר ימות השנה. ולכן כתב שהשבת בא לעולם בתוך שבעה ומשו"ה גם בעשה לבהמה דופן לסוכה אחר השבת שבתוך החג ג"כ פסול לר"י דבעינן שתהא ראוי' לישיבה של ז' ימים [ומצאתי דמיון לזה במס' עדיות פרק ב' משנה י' דתנן משפט רשעים בגהנום י"ב חדש שנאמר מידי חדש בחדשו ר' יוחנן בן נורי אומר מן הפסח עד העצרת שנאמר מידי שבת בשבתו וכתב הברטנור' לפרש כלומר לאחר שיהי' בגיהנם כל כך ימים כמו שיש מיום ראשון של פסח דאקרי שבת כו' ע"ש אלמא דלא בעינן דוקא אותן ימים עצמן אלא קאי על שיעור משך הימים והבן] ולפי הנ"ל יש לישב ג"כ מה שהביא התוס' בקדושין ל"ח ע"א בשם הירושלמי יבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש והקשו האחרונים הא אמרינן בפסחים ל"ח דאין יוצאין בחלות תודה ורקיקי נזיר משום דבעינן מצה הראוי' לשבעה. א"כ אפילו אי נימא דעשה דמצה דוחה ל"ת דחדש מ"מ הא הוי מצה שאינו ראוי' לז' דעד הבאת העומר הוא אסור [ועיין בתשובות הרי"מ להגאון מווארשי ז"ל חלק יו"ד סי' י"ט שהביא קושיא זו ותירץ שם אבל לדעתי תירוצו אינו אלא לחדודי ע"ש ואכמ"ל] אבל לפי הנ"ל גם בזה יש לומר דלא בעינן שיהי' ראוי' לז' ימי הפסח אלא סגי שתהא ראוי לז' ימים אחרים רצופים. ולהכי אין יוצאין בחלות תודה ורקיקי נזיר שאינן ראוים לעולם לז' ימים אבל מצה של חדש שראוי לז' ימים אחר הבאת העומר שפיר יוצאין בה. ודו"ק כי הדברים נכונים בעזהש"י:
- ↑ נתקן לפי נוסח התשובה שבספרו של השואל המובא להלן, והיא טעות דמוכח שכן יום כ"א טבת בשנת ה'תרמ"ד חל בשבת ולא ביום ב'.
- ↑ השאלה נדפסה בידי בן השואל בקונטרס 'חיזוק מדת הבטחון' שהוציא מכתבי אביו בניו־יורק, תרס"ב, עמ' 28 ואילך והבאנוה כאן להשלמת העיון בדברי רבנו הגהמ"ח:
שאלה ב. בעזה"ש, יום ה' ב' דר"ח חשון תרמ"ד שאוויל.
- כבוד הרב הגאון הנשגב החריף העצום, בקי בכל חדרי התורה מופת הדור והדרו, נזר עדתו, שושילתא דיחוסא, כקש"ת מורינו ורבינו ר' צבי הירש אורנשטיין נ"י הגאב"ד דק"ק לבוב והגליל.
- כבוד הרב הגאון הנשגב החריף העצום, בקי בכל חדרי התורה מופת הדור והדרו, נזר עדתו, שושילתא דיחוסא, כקש"ת מורינו ורבינו ר' צבי הירש אורנשטיין נ"י הגאב"ד דק"ק לבוב והגליל.
מוכרי דגים התקשרו ליקר מאד שער הדגים על חג שעבר, ועלה במוסכם אצלינו לאסור שלא לקנות דגים ליו"ט, כמבואר במג"א סי' רמ"ב בשם שו"ת צ"צ, ועלתה בידינו כי הוכרחו להוריד מקח הדגים.
ומדי עסקי בענין זה שמתי עיוני בספרי האחרונים לראות אם דברו מה בענין זה, ומצאתי לאביו זקנו הגאון מאוה"ג ז"ל בספרו היקר „ישועת יעקב” הביא דברי הס' צ"צ וכתב עליו אם לדין יש תשובה ואין צורך להעתיק דבריו הקדושים הלא ספרו את כ"ת אתו בביתו.
אבל אנכי בעניי לא זכיתי לעמוד על דעתו הגדולה והעמוקה, כי לכאורה דבריו מתנגדים לדברי הר"ן ריש פ"ב דביצה שכתב על הא דאמר רבא (בטעם עירוב־תבשילין) כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט דלא תקשי לרבא הא דתנן נאכל ערובו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה לשבת, הלא ערוב משום כבוד השבת נתקן, דמוטב שלא יתעדן שבת אחת ויתעדן שבתות הרבה שאם אתה מתיר לו לבשל כשנאבד ערובו אף הוא יתרשל בו ולא ישמרנו או יאבד או יאכל ולא יזכור לברר לשבת כלל, עכ"ל הר"ן. א"כ לדברי רבא מוכרח לפרש משנתנו דגם באותה מצוה עצמה העמידו חכמים דבריהם לבטלה פעם אחת בכדי שלא יבא לידי ביטול פעמים הרבה, הגם שלפי הכלל המסור בידינו דהלכתא כבתראי לית הלכתא כרבא נגד רב אשי, אבל לא מצינו פה בפירוש שנדחו דברי רבא מהלכה, והנראה מדברי האחרונים שחששו לשני הטעמים, והנראה מדברי הרא"ש שגם הוא לא הכריע בדעתו לדחות דברי רבא מהלכה לגמרי, דאל"כ למה לו לפרש דברי רבא מה שיש נ"מ לדינא לפי טעמו, אם דבריו נדחין מהלכה ואין לחוש לדבריו לא לחומרא ולא לקולא, ואולי ס"ל להרא"ש דרבא ור"א מ"א חדא ומ"א חדא ולא פליגי וכמדומה שהפ"י כתב מסברא דנפשין (ואינו עתה ת"י) אך ברמזים לא נראה כן עיין שם, גם לפי' הר"ן אזיל שמואל בין לרבא בין לר"א עיין מסכתא ביצה. גם הב"י בס"ס תקכ"ז שמביא דברי המרדכי בשם מהר"ש מבונבורג (לפנינו: מבונביר"ק) דהלכה כרבא והתיר לעשות ע"ת ביו"ט שני, והב"י השיג וכתב שאין נראה כן דעת הפוסקים וסיים רק שאין לסמוך על הוראתו משום הבו דלא להוסיף עלה ע"ש ולא כתב דלית הלכתא כרבא רק כרב אשי משום דהלכתא כבתרא, גם הט"ז בס"ק י"ג כתב דלא בריר לן כמאן הלכה ע"ש, גם הרי"ף לא היה מביא דברי רבא לבטלה אילו לא היה איזה נ"מ לדינא גם לטעמו של רבא. מכל הלין אינני רואה אם נדחו דברי רבא לגמרי מפני דברי ר"א (זולת הרמב"ם לבדו בפ"ו מהל' יו"ט ה"א הביא רק טעמו של ר"א בסתם ולא זכר טעמו של רבא) וא"כ אחרי כי גם דברי רבא קיימין, ואנו חוששין גם לטעמו כמבואר מדברי האחרונים, מחוייבים אנחנו ליישב דבריו דלא תיקשי עליו ממתניתין במ"ש הר"ן וע"כ מוכרחין אנו לסברת הדין דס"ל לרבא דמוטב שלא יתעדן שבת אחת כדי שיתעדן שבתות הרבה, והדברים האלו מתנגדים מאד לדברי א"ז מאור הגולה זצוק"ל.
ואפילו נימא דרב גובריה של זקנו הגאון זצ"ל, להציל דברי רבא מקושית הר"ן באופן אחר ואטו הוא נזקק לתירוצו של הר"ן דוקא ולסברתו.
אבל הלא מצינו גדולה מזו ביומא דף פ"ה דתנינן תמן מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת וכו', ר"ש בן מנסיא אומר ושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, הרי הותרה לחלל שבת בקום ועשה כדי שישמור שבתות הרבה בשב ואל תעשה, ואף דמסיק שם רבא דלכולהו אית להו פרכא לבר מדשמואל דיליף מוחי בהם ולא שימות בהם, מ"מ גם לימוד של התנאים הראשונים אינם נדחין, דלכולהו לא מצא רבא פרכא אחרת רק אשכחן ודאי ספק מנלן, אבל על עיקר דברי ר"ש בן מנסיא דאמר אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כו' לא פריך מידי, אך לאשר עיקר השאלה מנין לפקוח נפש שדוחה כו' לא הי' רק על ספק נפשות, ולזה קאמר הש"ס דלכולהו אית להו פרכא אשכחן ודאי, ספק מנלן, לבר מדשמואל, ובאמת גם לשמואל הא איכא למפרך דלמא דוקא באותו אדם עצמו אמרה תורה וחי בהם שאינו מחוייב לסכן את עצמו, ומותר לו לחלל שבת בשביל חיי עצמו, אבל מנא ליה לאחר שמותר לו לחלל שבת בשביל חיי חבירו (ואולי לזה אצטריך אינך קראי דאינך תנאי), ואולי זהו הכוונה שכפל דבריו וסיים ודשמואל ודאי לית ליה פרכא והלא כבר אמר בריש דבריו לבר מדשמואל, ומה זה שדייק ואומר ודאי ל"ל, והב"ח מוחק תיבת ודאי וגם ברש"י ליתא. ולדעתי יש להעמיד תיבת ודאי והכוונה הוא לרמז בזה דעיקר הפרכא דאיתא לכולהו תנאי אשכחן ודאי בו' פרכא זו ליתא לשמואל דקרא מוכיח וחי בהם חיי ודאי ולא שיבא לידי ספק כמו שפרש"י, ולאשר שעיקר השאלה מנא לן היה על ספק נפשות כמ"ש לעיל, ודבר זה לא נפשט אליבי' דכולהו תנאי לבר אליבי' דשמואל, ע"כ מרמז זאת בסוף דבריו ודשמואל ודאי לית לי' פרכא והשאלה אפשיטא, אף שגם אליבי' דשמואל איכא קושי' צדדית מ"מ עיקר השאלה לענין ספק נפשות אפשטא, והקושיא הצדדית שיש אליביה דשמואל ממילא מתורצת כמ"ש בס' תוספת יום הכיפורים וא"צ להעתיק דבריו ויעו"ש.
ואמרתי בזה דבר נכון לדעתי העניה והקלושה שיהיו סמוכין אל דברי הקודמים, דהכא ביומא לא הביאו [הרי"ף] והרא"ש רק הא דשמואל דפקוח נפש דוחה שבת מהא דוחי בהם, והוא פשוט משום דאינך דרשות אפרכו ולא נלמד מהם ובשבת קנ"א ע"ב הביאו הרי"ף והרא"ש הא דתני רשב"א תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת א' כו' והוא נלמוד מקרא דושמרו בנ"י את השבת כדר"ש בן מנסיא ביומא, והוא ג"כ פשוט דביומא עיקר השאלה הי' על ספק נפשות, ולא אפשט שפיר מדרשות דתנאי רק מהא דשמואל אבל בשבת שם מיירי גם בודאי פקוח נפש, ועיקר חידושא לאשמעינן דאפילו בשביל תינוק בן יומו מחללין אע"פ שאינו בר מצוה, וזה לא נלמד מקרא דוחי בהם, כיון שאינו בר מצוה והוא בעצמו אינו בכלל מצוה דוחי בהם, וכיון שהוא בעצמו אינו מצוה על וחי בהם, אולי גם אחרים אינם מצוים עליו, וע"ז הוצרכו הא דר"ש בן מנסיא אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כו' הנלמד מקרא דושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת הנאמר בלשון רבים שכל ישראל יחד מחוייבים לשמור את השבת ע"מ לעשות את השבת, אבל לא ע"מ לבטלו ואפילו בשביל תינוק ב"י מחללין כדי שישמור הרבה לכשיגדל.
שוב מצאתי בבה"ג ס"פ כ"ג מהל' שבת שזה לשונו: ומנ"ל דספיקא כה"ג דאמרינן מחללין שבתא עלויה אר"י א"ש אמר קרא וחי בהם ולא שימות בהם ואי חישינן ליספקא זמנין דלא מקיים וחי בהם הלכך נציל מספיקא כי היכא דנקיים וחי בהם עכ"ל. וקצת תימא על ס' תוי"ו הכ"פ [-תוספת יום הכיפורים] שכתב כן מעצמו ולא רמז לדברי בה"ג, הרי חזינן דגם דרשות ר"ש בן מנסיא מהא דושמרו בנ"י איצטריך למלתיה, דגם על תינוק ב"י מחללין משום דאמרה תורה חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, שזה לא נלמד מקרא דוחי בהם כמ"ש לעיל, וגם סברתו אמת, דטוב לבטל מצוה פעם אחת אפילו בקום ועשה בכדי שעי"ז תתקיים המצוה פעמים הרבה.
שוב ראיתי דדרשת ר"ש בן מנסיא מהא דושמרו בנ"י את השבת אצטרך עוד למלתא אחריתי, ע"פ מ"ש זקנו הגאון זצוק"ל בסי' שכ"ח סק"א פשר דבר בין הפוסקים שחולקים אי שבת דחויה או הותרה אצל פ"ן [-פקוח נפש] והעלה שם בדעתו הרחבה דבודאי פקוח נפש דנלמד מקרא דושמרו בנ"י את השבת וגו' הרי שבת הותרה, אבל בספק נפשות דילפינן מקרא דוחי בהם שבת דחויה בזה אבל לא הותרה יעו"ש נעימות דבריו, הרי נצרך דרשת ר"ש בן מנסיא להתיר שבת במקום ודאי פקוח נפשות, עכ"פ מוכח מן הש"ס דאמרינן לבטל מצוה פ"א בכדי שעי"ז תתקיים הרבה פעמים.
ואתפלא עוד מעט על זקנו הגאון מאה"ג ז"ל דבסי' שמ"ט סקי"א הביא עוד הפעם דברי רבינו יונה במחלקותו עם הקדמונים ז"ל לענין ק"ש, דסברת רבינו יונה ז"ל דלכך בטלו חז"ל מצות ק"ש פעם אחד כדי שלא יזדמנו לו הרבה פעמים, ואין זה כמוציא מנה ודאי על מנה ספק, יעו"ש, מדוע לא חיזק דברי רבינו יונה ולא עשה סמוכין לדבריו מדברי הר"ן במס' ביצה שהבאתי לעיל דאליביה דרבא מוכרח כן ממשנתנו שם, ומהגמרא דיומא הנ"ל באופן דדברי רבינו יונה עיקר, ודעת הקדמונים בטלים נגד דעתו.
ועיקר מחלקותן של רבינו יונה והגאונים ז"ל, נ"ל דתלוי במחלוקת שבין התוס' והר"ן במס' סוכה במשנה דף כ"ח, שאמרו לו א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך, כתב התוס' בפ"ק דף ג' א' בד"ה דאמר לך מני, דאף בדאורייתא לא יצא י"ח אף שאינו אלא גזרה דרבנן שמא ימשך, וכן כתבו בברכות דף י"א (וכן נראה מפרש"י שם ועי' בפסקי תוס' שם סי' ך"ו) אבל הר"ן שם במשנה כתב דלא קיימת לאו דוקא דהא מדרבנן הוא דמתסר משום שמא ימשך אחר שולחנו, אלא ה"ק לא קיימת מצות סוכה כראוי וכרצון חכמים, אבל מדאורייתא יצא ע"ש, א"כ רבינו יונה ס"ל כדעת התוס' ואפילו יקרא ק"ש אחר חצות אינו יוצא ידי חובתו אפילו מדאורייתא, כיון שעבר על גזירת חז"ל, ולמה זה יקרא לבטלה, אבל הגאונים דעתם כדעת הר"ן אף שעבר על תקנת חז"ל ולא קיים המצוה כראוי, בכל זה מדאורייתא יצא ידי חובתו, ולזה אף שעבר חצות ועבר על גזירת חז"ל מחוייב לקרות ק"ש לצאת ידי חובתו מדאורייתא.
שוב ראיתי שגם הרמב"ם והראב"ד מחולקים בכעין זה בפ"ג מהלכות ק"ש ה"ב וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא, וכתב הראב"ד אם אמר למי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא, לא אמר כלום, וכתב הכ"מ דדעת הרמב"ם כיון שעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפילו הי' שוגג ע"ש, ובשו"ע סי' ע"א סעיף ז' פסק כהרמב"ם, ויש לי בזה הענין אריכת דברים, אבל לגודל חולשתי לא אוכל להעלות על הגליון, ועתה אחרי אשר עזרני ה' ית' אשר עם גודל חולשתי ורפיון אצבעותי עלתה בידי להעלות הדברים על הגליון מעט מעט ולבקש חנינה מלפני כת"ר הרמה להאציל מרוחו עלי ולהשיבני מלא דבר להבינני דברי א"ז מאור הגולה ז"ל ולהסביר לי כל הענין הזה, אולי לסיבת חולשתי נטיתי חלילה מן הדרך הנכונה לגמרי ויהיו לי דברי קדשו למשיב נפשי, כי גם עתה בעת חליי תורת ד' היא שעשועי.
אקוה על צדקתו וטובו שיחוס על נפש נדכה ונענה להשיב לי מענה וממש לפקוח נפש יהיה לי זאת, דברי המשתחוה מרחוק מול כסא כבוד תורתו הרמה.נאם מיכאל ברא"ד משאוויל. - ↑ בספר הנ"ל נדפסה בהמשך גם התשובה שלפנינו. ושם חתימת פתיחת התשובה בשינוי קל: כ"ש מ' מיכאל דייטש נ"י מד"א דק"ק שאוויל י"ע, יהי נועם ד' עליו.
- ↑ גירסת התשובה שב'חיזוק מדת הבטחון': דכיון דהוא אותה מצוה.
- ↑ נוסף ע"פ גרסת 'חיזוק מדת הבטחון'.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |