ברכת רצ"ה/צה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה צה

סימן צה

יום ג' ך"ח למב"י שנת תרל"ה פה"ק רישא.

נעניתי להפצרת האשה הנעצבת מרת שרה אשת הר"ר צבי הירש מפראסקרוב לעיין בדינה ע"ד אשר איזו רבני רוסיא נתנו היתר לבעלה לגרשה בע"כ או לישא אחרת עליה וגופא דעובדא לא נודע לי בעצמי רק כפי אשר אנכי רואה מפסק דין אשר נתן בידה הרב הה"ג מהרימליב.

תוכן הענין כי זה יותר מעשרים שנה האשה הנ"ל נשואה לבעלה וזה כחמש שנים אשר חתמה לו כתב שאם יעברו שתי שנים עוד ולא תלד תקבל מאתו ג"פ ובכתב הנ"ל נאמר שקיבלה עליה זה באו"ש והאשה טוענת כי לא קראה הכתב ולא ידעה מענין או"ש וכי אחר עשיית הכתב הנזכר נסעו יחד לוויען לדרוש ברופאים שמה והמה אמרו לו כי היא בריאה וראויה להוליד והמניעה היא רק מצדו ונתנו לו רפואות וזה ד' שנים אשר הפילה ואח"כ השליך הרפואות אחרי גיוו והנה תשובת הבעל על טענותיה לא נתברר יפה בדברי הרב הג' הנ"ל ואך מהמשך פלפולו נראה שהוא מכחיש הכל זה תורף ענין הנשאל ואבוא היום להגיד דעתי דעת תורה כיד ד' הטובה עלי וזה החלי בעזרתו ית':

הנה בגוף הדבר אי גזר רגמ"ה ז"ל גם במקום מצוה נחלקו הפוסקים ז"ל וכמעט כל האחרונים ז"ל הכריעו והחליטו כדעת המחמירים דאפילו במקום מצוה גזר רגמ"ה ז"ל ובפרט בענין שהה עשר שנים ולא ילדה דלדעת השב יעקב והח"צ ז"ל ישיבת חו"ל אינו מהמנין וכבר האריכו בזה האחרונים ז"ל ונלאיתי להעתיק דברי כאו"א ביחוד כי אל יושבי על מדין אשים דברתי אשר ידרשו זאת מעל ספר ואף אי נחשוב זה לספק פלוגתא הנה גם ספק חרם להחמיר ואף שהנוב"י ז"ל דעתה להקל בספק חדרגמ"ה ז"ל דהוי ספק דברי קבלה רבו החולקים עליו וכמבואר למעיין וביחוד בנ"ד גם לדעת הנוב"י ז"ל אין להקל מספיקא דבמקום חזקה גם בדרבנן מחמירים בספק והכא הוי חזקה לאיסור דעד עשר שנים היה בודאי עליו חדרגמ"ה ז"ל שלא לישא אחרת ושלא יגרשה בע"כ ואנו דנין אם עתה נשתנה הדבר והותר החרם אם אין וידעתי גם ידעתי מ"ש המפורשים ז"ל דאין לדון ענין חזקה בכה"ג דאין החזקה של האיש הפרטי הלזה יכול להכריע ספק כללי שאנו מסופקים ספיקא דדינא וכדומה. אולם אנכי הראיתי בחידושי דלאו ד"ה היא עיין ברא"ש ז"ל שבת דף ל"ד ומדבריו נראה בעליל דס"ל דבנאכל עירובו ביה"ש שפיר הוי חזקה להתיר אף דספק ביה"ש היא ספק כללית ואנכי המתקתי הדברים דענין חזקה יש בה שני טעמים הא' מצד גזה"כ וחוק התורה דאין להוציא דבר מחזקתו רק בענין ברור. וגם דהחזקה מכריע הספק ושני הטעמים כ"א בפ"ע סגי דגם בתרי ותרי מוקמינן מדינא אחזקה דבזה אין לדון מטעם שהחזקה מכריע דלא יהא הכרעת החזקה גדולה מאילו היה עוד שני עדים דתרי כמאה וכמ"ש התוס' לענין מגו. ומטעם השני קיי"ל דחזקת האם מהני לבת שהחזקה הכריעה את הספק. ומעתה אף שצדקה סברת המפרשים ז"ל לענין הטעם הכרעת החזקה דאין החזקה של איש פרטי יכולה להכריע ספק כללי מ"מ יש לדון ולומר דכיון דספיקא היא מ"מ א"י להוציא הדבר מחזקתו מגזה"כ דאין להוציא מחזקה רק בדבר ברור וכנ"ל בהך דתרי ותרי ודו"ק:

שוב ראיתי בתשובות תועפת ראם להגאון מהרמ"ט ז"ל מיאססי שהרגיש ג"כ בזה דמדברי הרא"ש ז"ל בשבת שם מוכח דלא ס"ל כסברת המפורשים ז"ל הנ"ל והביא עוד סעד ועזר לזה מש"ס דעירובין בסוגיא דנתגלגל כו' דמשני שהיה שרץ כל ביה"ש עיין בדבריו ה' ז"ל בתשובתו למר אבא הגאון האמיתי זצ"ל עייש"ה. (ויש לי הרהורי דברים עוד לענין גט בע"כ לפי המבואר בגוף התקנה המובא במהר"ם ז"ל דאין הגט כלום ועיין באחרונים ז"ל שכתבו דהגט בטל לגמרי דרגמ"ה ז"ל הפקיר הגט וא"כ כיון דלגבי דידה הוי ספק תורה יש להחמיר גם לגבי דידיה אי משום דדאורייתא ודרבנן יחדיו ידובקו אי משום דכיון דאגידא ביה אסור לו לישא אחרת וכענין הך דספיקא דרבנן להקל דלדעת הרמב"ן ז"ל אנו מקילין משום דל"ה רק איסור דרבנן. אמנם לדעת הרמב"ם ז"ל דבאיסור דרבנן עובר בעשה ול"ת ע"כ דחז"ל מתחלה לא גזרו על הספק והבן כי קצרתי]:

עתה נבוא לדבר מענין השבועה שקבלה ע"ע בהכתב אשר לפי השערת הרב מהרימליב זה היה עיקר יסוד היתר המתירים. ואמינא דלדעתי עיקר יסוד הוא כאשר אבאר בעזה"י. הנה דברי הב"ש ז"ל בסי' קמ"ו ס"ו כמו שהם לפנינו אין להם הבנה ובל"ס כי הרבה ט"ס נפלו בדבריו. אולם מבין שורותיו אבין כי הוא ז"ל מתרי טעמי קאתי עלה להתיר הגירושין בע"כ כשנשבעה שאם תעשה עוד דבר זה תקבל גט. הא' דתקנת רגמ"ה ז"ל היא לטובתה והרי נתרצית ומחלה. והב' דאחרי שנשבעה ואינה מקיימת היא עע"ד ויכול א"כ לגרש' בע"כ דבכה"ג לא גזר רגמ"ה ז"ל ובמה דסיים אפתח. הנה כבר נודע דעת גדולי המורים ז"ל דבנשבע ליתן גט חשוב אנוס שאנוס ע"י שבועתו וה"ה א"כ לגבי חדרגמ"ה ז"ל כשנשבעה היא אחרי דקיי"ל דבנדרים ושבועות הולכין אחר כוונת הנודר וכוונת השבועה שתקבל גט הוא בל"ס גט המועיל לו וא"כ כיון דזה א"א דע"י השבועה חשיבה אנוס' והו"ל גט בע"כ וגט זה לא יועיל ולא יתיר אותו [וגם אותה לפמש"ל לשון גוף התקנה] א"צ לקבל הגט כלל אחר שהוא חספא בעלמא וע"ז לא נשבעה ול"ח בזה א"כ עע"ד כלל אף לדעת החולקים ז"ל דס"ל דגם בנשבע לקבל גט ל"ח גט ע"י אונס כיון שתחלת השבועה היה ברצון כבר כתבתי בחידושי דאין כוונתם דכיון שתחלה היה ברצון אינו מזיק האונס לאח"כ דזה דבר שאינו דפשיטא דאם אחד גמר ברצונו וחזר בו ואנסוהו מ"מ שיתן גט דהוי גט מעושה ורק דכוונתם דכיון שמתחלה נשבע מרצונו ל"ח שנשתנה רצונו ונותן הגט מאונס השבוע'. אולם היכי שחזר בו ולא רצה לגרש רק מחמת אונס השבועה פשיטא דהוי גט אונס וע"ז לא נחלק אדם מעולם. ומעתה היכי שגילתה דעתה שאינה מרוצה להגט תו הוי גט אונס וא"צ לקבל גט שאינו מועיל וכנ"ל ול"ח עע"ד ולחשבה עוברת על שבועתה מחמת שאמרה וגלתה דעתה שאינה מרוצה ברצונה ליתא לדעתי דזה ל"ה רק גרמא שעי"ז גרמה שלא יהיה באפשרי שיועיל הגט. וכבר העליתי במקום אחר דלאו דוקא במלאכת שבת ומחיקת השם דכתיב לא תעשה ולא תעשון ורק דבכל איסורי תורה אין לחייב על גרמא והבאתי ראיה מהא דרבי' קרא במטיל מום לאסור גם גרמא והארכתי בזה ואכמ"ל וביחוד בנ"ד גם תחלת הכתב ל"ה מרצונה ורק מחמת שיראה לנפשה שישיג היתר אחר ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה והוי בלי הג"ד גט אונס לכ"ע דאינו גט וכנ"ל:

גם אם נתעקש לומר דמ"מ חייבת היתה מחמת השבועה לקבל גט עכ"פ אף שלא יועיל מה דליתא באמת וכנ"ל מ"מ פשיטא דיכולה עתה לשאול על שבועתה וכיון דנעקר למפרע ממילא אי עליה עונש עוד דכיון דהגט אינו מועיל ל"ח תו לטובת חברו וגם אם הי' עד"ר אחרי דלפ"ז חשבינן לה שעברה הו"ל דבר מצוה דגם בעד"ר יש לו התרה וכמ"ש הקדמונים ז"ל [וצ"ל דהך דנודרת ואינה מקיימת מיירי באופן שלא תוכל לשאול עוד כגון שאכלה כולה ול"ה התראה דל"מ שאלה כיון דל"ל לאפטורי ממלקות וכמ"ש הפוסקים ז"ל או דמיירי ברגילה וא"י לדעת עוד לפרט נדריה]:

והנה מענין שבועה בכתב כבר נחלקו הפוסקים ז"ל אי הוי שבועה ועיין באחרונים ז"ל שכתבו דבנכתב לשון עבר קבלתי עלי בשבועה דודאי ל"ח שבועה ורק הודאה שנשבע ואסור א"כ לעבור מטעם דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא דנאמן על עצמו ויש בזה א"כ להקל ולהחמיר. להקל דמהני בזה נתינת אמתלא. ולהחמיר דגם א"נ דשבועה בכתב לא הוי שבועה הודאה בודאי דמהני בכתב. אולם אנכי אמרתי דלדעתי אף שנכתב לשון עבר הוי קבלת שבועה וכדאמרינן דשטרי דידן שטרי קנין המה אף שנא' בלשון עבר ועיין טוש"ע חו"מ ולא מספקינן כלל בהודא'. וראיה דאל"כ הוי אמרינן יד בעהש"ט על התחתונ'. גם מה שהחליטו רוב האחרונים ז"ל דהיכי שלא כתב בכת"י ורק שהוא כת"י אחר והוא בא עה"ח דגם אי שבועה בכתב הוי שבועה בכה"ג פשיטא דלא הוי שבועה לא ידעתי אמאי פשיט להו זה כ"כ די"ל דהוי כמושבע מפי אחרים והוא קיבל השבועה ע"י חתימתו כיון דלדעתם ז"ל כתיבה כדיבור דמי ועיין בט"ז ז"ל בחו"מ סי' פ"ז דבתבע לשותפים והאחד נשבע והאחרים אמרו אמן דהוי שבועה להם ומבואר דל"ב דוקא שיאמר משביעך אני כו' ורק דכל שאמר לפניו לשון השבועה וענה אמן הוי כמוציא שבועה מפיו וה"ה בכתב בכה"ג לדעת הפוסקים ז"ל אלו אם לא דנימא דכיון דעניית אמן נלמד מואמרה האשה כו' ואמירה בודאי ל"ה רק בע"פ ועיין תוס' גיטין דף ע"א וגם דבעיקר מושבע מפי אחרים נאמר ושמעה קול אלה וקול בודאי אינו בכתב ועיין בש"ס דגיטין שם קולו לאפוקי מדר"כ ע"ש ויש לדבר עוד בזה בענין הפלוגתא קרא כדכתיב ועיין ברמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות סנהדרין דמבואר דקיי"ל קרא כדכתיב:

ועפ"ז אמינא לבאר דברי רבינו הר"י בן מיגאש ז"ל בתשובותיו שפסק דשבועה בכתב הוי שבועה ודינו מסור לשמים אבל אין לחייבו בדיני אדם כיון שלא הוציא שבועה מפיו דהחילוק בין ביד"א לביד"ש אינו מובן. ולפי הנ"ל אמינא דס"ל דבאמת כיון דקיי"ל קרא כדכתיב והרי נאמר לבטא בשפתים דוקא דמשמע בע"פ. אמנם י"ל דקרא אתי דלענין שיהיה שבועה מצד עצמות דיבורו בעינן שיהיה בע"פ כדכתיב אבל מ"מ מהני בכתב מצד שגמר בלבו ודברים שבלבו גלויים לפנינו ע"י כתבו דכל שדברים שבלבו גלויים לנו ל"ה דברים שבלב. ונ"מ דאם נשבע בשפתיו גם אם ל"ה גמר בלבו הוי שבועה דלא אתי מחשבה ומבטל דיבור משא"כ בכתב דאינו שבועה מצד עצמותו ורק מצד שגמר בלבו כל שבאמת לא גמר בלבו אין כאן שבועה ואשר ע"כ אין לחייבו ביד"א דמי יודע מה בלבו. ולפ"ז בנ"ד אחרי שהאשה אומרת שלא ידעה מהשבועה שנכתב בהכתב אף א"נ דאינה נאמנת ע"ז מ"מ כיון שבכלל דבריו שלא גמרה בלבה אין כאן שבועה וכנ"ל בביאור דברי הר"י בן מיגאש ז"ל. ובראשית ההשקפה עלה בדעתי עוד דכיון דבעברה על שאר איסור ל"ח עע"ד לענין זה ורק משום דבנודרת ואינה מקיימת בניה מתים ובנ"ד הרי אין לה בנים. אולם ראיתי במהרא"י ז"ל שכ' דגם באין לה בנים דינא הכי דשמא תלד ותענש. אמנם עכ"ז הרווחנו בזה דאין לצרף זה דעע"ד גם לסניף לדעת הסוברים דבשהה עשר שנים ולא ילדה לא גזר רגמ"ה ז"ל ולעשותו כעין ס"ס דשני הטעמים יחדיו לא ידובקו. דממ"נ אם תאמר שיהיה לה בנים ליכא מצוה ואם לא יהיה לה אינה בכלל נודרת ואינה מקיימת והבן זה. ובלא כ"ז בנ"ד אחר שהיא אומרת שזה ד' שנים הפילה [ולפי טענתה לא עברה על שבועתה דבין בלשון תורה בין בלשון ב"א מפלת נקרא לידה ורק שהוא מכחיש'] פשיטא דעליו לברר שלא הפילה ועברה על שבועתה וכמו דאינו נאמן לומר שזינתה וז"פ וא"צ לפנים. ונדבר מטעם הראשון דכיון דרגמ"ה ז"ל תיקן לטובתה והרי נתרצית ומחלה. ובאמת בראשית ההשקפה עמדתי משתאה דמה מועיל מחילה לחדרגמ"ה ז"ל ועיין בר"נ ז"ל ובד"מ ז"ל לענין חרם דב' נשים והב"ש ז"ל בעצמו הביא זה להלכה. אולם אחר בינותי אמינא לדעתו ז"ל דס"ל לחלק בין חרם דגט בע"כ ובין חרם דשתי נשים וסמך עצמו על מה שמבואר בהתקנה דאם נתן לה גט ברצונה ונמצא פסול דיכול לגרשה שנית בע"כ הרי דרגמ"ה ז"ל הוציא מכלל חרמו זה היכי שנתרצה ואף דמבואר דז"א רק כשכבר קבלה הגט דעת הב"ש ז"ל דז"א רק דבעינן שתתחזק הריצוי ע"י מעשה קבלת הגט. ואשר ע"כ דעתו להעלות את המדומה דגם כשנתחזק הריצוי ע"י שבועה דינא הכי כנ"ל בישוב דעתו ז"ל:

אולם עכ"ז לדינא מלבד דמי ירום ראש להתיר חרם מאור הגולה בסברת הלב ודמיון הנה לפמ"ש דבנ"ד אין כאן שבועה כשל עוזר כו' וכמובן. ויש לדבר עוד כיון שהיה ע"ת דאם. עליו לברר. וליראת האריכות בשגם אסתגר בקמייתא קצרתי. וחלילה להקל ולהתיר חרם דרגמ"ה ז"ל דב' נשים ואף לא חרם דגט בע"כ והנלפענ"ד כתבתי ואומר שלום על ישראל ועל רבנן מצפה לתשועת ד' משמי מרומו לבל יהרס גדר כרמו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף