ברית משה/לא תעשה/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברית משה לא תעשה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שלא (א) לחלל את השם כו'. והקשה על רבינו ז"ל הביאור מר' יוסף מקרעמניץ ז"ל וז"ל יש להקשות איך בא לאו זה ללאו לא יהי' לך הי' לו לפרש כל דיני ע"ז זה אחר זה אלא ודאי ללמדך בא למה אסרה תורה השיתוף על ידי מחשבה והיכי מצינו שענש' התורה על המחשבה לכך מביא שלא לחלל את השם ר"ל אם אדם עובד את השם יתעלה והכל רואין שהוא תמיד הולך בדרכי השם יתעלה וא"כ חושבין אותו שהוא צדיק גמור ואם הקב"ה שולח פורענות עליו לפי שאין עובד בלב שלם לפי שהוא מסופק אם כל היכולת בידו של הקב"ה דהוא חושב שיש אחר שיש ג"כ יכולת א"כ יאמרו הבריות אין גמול ואין עונש ומתוך כך נתחלל השם ח"ו לכך כתבה לא יהי' לך אלהים אחרים כדי שיאמרו הבריות אם הוא הולך בדרכי השם דילמא הוא חושב מחשבה זרה לכך באו פורעניות אלו עליו ולא יתחלל השם לכך סמך לאו דחילול השם ללאו לא יהי' לך עכ"ל, הנה קושיתו של הביאור הוא באמת קושי' גדולה אבל תירוצו צריך תבלין כי מ"ש ללמדך בא למה אסרה תורה השיתוף כו' נראה שכוונתו דמלאו שלא לחלל נלמוד את זה דענשה התורה על המחשבה ובאמת אין אני רואה שום לימוד מזה כאן דאם נאמר דאין עונשין על המחשבה אפי' בלאו דע"ז אז בודאי לא הי' בא פורעניות על אדם שאינו עובר שום עבירה אלא מה שעובר במחשבה וא"כ לא נשמע מכאן דעונשין על המחשבה אם לא הי' ידעינן את זה ממקום אחר דבע"ז הקב"ה מעניש על המחשבה כמ"ש הגמ' קידושין מ' ע"א דעל הא דאיתא שם מחשבה שאין בה פרי אין הקב"ה מצרפה למעשה הקשה הגמ' ואלא הא דכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם אמר ראב"י ההוא בע"ז הוא דכתיב דאמר מר חמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה וא"כ בשביל זה כדי שנשמע מכאן שענשה התורה על המחשבה כמ"ש הביאור עדיין לא היה לו לרבינו לסמוך את הלאו דלא יהיה לך ללאו דלא תחלל כיון דמכאן לא נשמע מזה כלום, ותו ק"ל על הביאור דהיכי יכול לומר ללמדך בא למה אסרה תורה השיתוף ע"י מחשבה כוונתו דמשום לאו דלא תחלל אסרה תורה השיתוף ונראה דאם לא הי' מצווין על לאו דלא תחלל אז לא אסרה תורה השיתוף ע"י מחשבה ובאמת נ"ל דזה אא"ל דבתשובת שערי אפרים ומעיל צדקה פסקו שב"נ מוזהר על שיתוף עי' מחה"ש סי' קנ"ו ובספרינו פני משה הל' יסוה"ת פ"א הל' ו' מחודש ד' הוכחנו בהכרח גמור דר' יוחנן סנהדרין נ"ו ע"ב דסובר אלהים זה עכו"ם וכן הוא אומר לא יהי' לך וגו' סובר דעכו"ם מוזהר על מחשבת ע"ז וגם הראתי לדעת שם שהרמב"ם הל' מלכים פסק בזה כר"י וא"כ לפום הש"א ומע"צ הנ"ל צ"ל דגם ב"נ מוזהר על שיתוף מחשבת ע"ז הא ב"נ לא מוזהר על לאו דלא תחלל דאל"כ הי' לו להגמר' סנהדרין שם לחשוב שמנה מצות בב"נ והגמ' לא חושב אלא ז' ואי"ל כמ"ש רבא סנהדרין ע"ד ע"ב על קידוש השם אינהו וכל אבזרייהו דבשלמא על קידוש השם שפיר קאמר רבא כמ"ש רש"י שם ד"ה אבזרייהו ת"ל כל מידי דשייך בהו וקדושת השם שייכא בהו דאם אומר לו לעבור על אותן מצות או יהרג ואם לא יקדש את השם יעבור עליהם הלכך האי נמי בכללן הוא עכ"ל אבל על לאו דלא תחלל ל"ל הכי דנהי דאם עובר על ז' מצות על דרך חילול השם בזה יכלינן למימר דנכלל הלאו דלא תחלל עם הז' מצות אבל כיון דלאו דלא תחלל קאי גם על דברים המותרין אם עושן בדרך חילול השם א"כ אם היה ב"נ מצווה ע"ז אז הי' לחשוב שמנה מצות בב"נ אע"כ דלא מוזהר ב"נ על לאו דלא תחלל ואפ"ה אסרה התורה שיתוף מחשבת ע"ז בב"נ א"כ מוכח דאפילו בלא לאו דלא תחלל ג"כ היו מוזהרין על מחשבת שיתוף ע"ז, אלא על קושיא זו היה א"ל דהביאור ל"ס כמו שכתבנו בספרינו פני משה אלא סובר כמו שכתבנו לעיל מל"ת א' מחודש י"א דרבינו והרמב"ם פסקו כר' יצחק דעכו"ם אינו חייב על ע"ז עד דפלח אבל אינך קושיות הנ"ל קשה על הביאור, וע"כ נ"ל דצ"ל בכוונת הביאור דמש"ה סמך רבינו הלאו דלא תחלל ללאו דלא יהי' לך להורות שיהא נזהר האדם מלעבור להשתתף במחשבה כיון דענשו גדול מאד דכיון דעבר על זה ממילא עבר גם על לאו דלא תחלל כמ"ש הביאור וכשעבר על לאו דלא תחלל ענשו גדול מאד דלעבירה זו לא מכפר אלא מיתה כמ"ש רבינו לקמן וע"כ סמך את השני לאוין אלו להורות גודל עונש השיתוף ואם באמת כוונת הביאור כך היתה אז צריך קצת תיקון כמובן. אבל עדיין ק"ל מנ"ל לומר דאם פורעניות בא על אדם גדול אז יבא מזה חילול השם מדוע לא נאמר שיסורין של אהבה הם כדכתיב כי את אשר יאהב ד' יוכיח וכמ"ש הגמ' ברכות ה' ע"א אם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם ופירש"י ז"ל הקב"ה מייסרו בעוה"ז בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעוה"ב יותר מכדי זכיותיו ותו ק"ל דלהביאור היכי משכחת יסורין של אהבה הא יכול לבוא מזה חילול השם וקדב"ה שומר את התורה והיכי יכול לשלוח על אדם גדול שלא עשה שום עבירה יסורין של אהבה ובאמת מקרא מלא כי את אשר וגו', ואפשר דהביאור סובר דיסורין של אהבה לחוד ופורעניות לחוד ומש"ה נזהר ולא כתב יסורין אלא פורעניות עי' רש"י יומא פ"ו ע"א ד"ה באמור להם ותראה משם ראי' לביאור דגם רש"י ל"כ יסורין אלא פורענות:

ב

וכשאני לעצמי נ"ל בס"ד דמש"ה הפסיק רבינו בלאו דלא תחלל בין הלאוין דע"ז להורות כמ"ש האלה המצות ממהר"ם חגי"ז ז"ל מצוה רצ"ה וז"ל ודע כי עון זה מצינו שחמור מע"ז שעלי' וויתר הקב"ה ועל חילול שמו הגדול לא וויתר ותשובה ויסורים ויוה"כ תולין ומיתה ממרקת ע"כ וא"כ י"ל דזה ג"כ כוונת רבינו להורות שחמור מע"ז דאי הוי הביא מתחלה עוד מקודם לאו דלא יהי' לך אז לא הי' ידעינן את זה כיון דיכלינן למימר דמשום איזה טעם אחר הביא מתחלה אבל ממה שמפסיק משינוי זו איכא למילף כמ"ש, אבל עדיין אינו שוה לי דאפילו כשהי' מונה במקום ששאר מונה המצות מנאום ג"כ שפיר ידעינן מחומר העונש גופא דחמור מע"ז כמ"ש האלה המצות, וע"כ נ"ל דטעם אחר היה לרבינו בזה דרצה ליישב שני קושיות גדולות שקשה עליו ובשינוי זה מיושב בס"ד שפיר. דלכאורה קשה על רבינו דלמה התחיל למנות את המל"ת תחלה למה לא מנה מתחלה את העשין כמו שמנה הרמב"ם בסה"מ ואינ"ל משום דבגמ' (מכות כ"ג ע"ב) איתא דרש ר' שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה ומאתים וארבעים ושמנה עשרה כנגד איבריו של אדם כו' ונאמר דמשם למד רבינו דכיון דחושב הלאוין תחלה מוכח מזה דצריך למנות ג"כ תחלה, דזה אא"ל דכיון דרבינו סובר דאנכי ד' אלקיך עשה ומנה אותה לתחלת מ"ע לקמן בחלק העשין א"כ קשה עליו כיון דחזינן דקדב"ה התחיל בעשין תחלה אנכי וגו' מדוע לא נילף מזה דצריך למנות את העשין במנין המצות ג"כ תחלה דבשלמא הגמ' דמכות י"ל דכיון דקאמר שם הטעם על המנין דהלאוין הם כנגד ימות החמה והעשין כנגד אבריו של אדם וכיון דנקיט הגמ' את כל מספר המצות ביחד ואח"כ מחלקם לשני מספרים ע"כ נקט אח"כ את מספר הגדול תחלה כי כן היא דרך המונים אבל לענין מנין המצות כל פרט ופרט בפ"ע בוודאי דצריך להתחיל בעשין תחלה כנתינתם בסיני, הן אמת שראיתי בנתיבות עולם ז"ל על קיצור הסמ"ג שכ' בריש ספרו דמש"ה מנה רבינו הלאוין תחלה על דרך הכתוב סור מרע ועשה טוב וג"כ עוד טעמים אחרים עי"ש אבל כל זה אינו שוה לי כיון דסוף סוף קשה דהי' לו למנות כנתינתם בסיני הא חדא קושיא מה שקשה על רבינו.

ועוד קשה עליו הקושיא שהקשה התשב"ץ ז"ל (ח"א סי' קל"ט) על הרמב"ם ז"ל דסובר ג"כ דאנכי וגו' עשה והקשה עליו מגמ' הוריות (ח' ע"ב) דאיתא שם איזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"ז מוכח משם דאנכי לא הוי עשה דאל"כ הוי אנכי מצוה הראשונה והאיך אמר הגמ' דע"ז מצוה הראשונה אלא על הרמב"ם י"ל כמ"ש הלב שמח ז"ל (מ"ע א') וז"ל ואין זו קושיא כלל כי אנכי ולא יהי' לך שתיהן גם יחד הרחקה הן מן ע"ז והענין בהן אנכי אלהיך ולא אחר אין הבדל ביניהן אלא שזו מ"ע להאמין שהוא אלהי וזו מל"ת שלא לתת האלהות לאחר עמו וצדקו א"כ במ"ש שהע"ז היא המצוה שנא' בתחלה כו' עכ"ל וכל זה י"ל על הרמב"ם דסובר דאנכי עשה על האמנת אלהות כמ"ש בסה"מ (מ"ע א') אבל על רבינו דכ' (מ"ע א') דאנכי עשה להאמין כי אותו שנתן לנו את התורה בהר סיני ע"י משה רבינו הוא ד' אלהים שהוציאנו ממצרים לא יכלינן לתרץ כמ"ש הל"ש כיון דל"ס רבינו דאנכי עשה על האמנת אלהות עי' לקמן (מ"ע א' מחודש י') שהבאתי בשם העיקרים (מאמר א פרק יח) שגם הוא מפרש את העשה דאנכי כמ"ש רבינו וכתב דאנכי לא הוי עשה בהאמנת אלהות אלא מפסיק אחר וא"כ כיון דלא יכלינן למימר אליבא דרבינו כמ"ש הל"ש נשאר עליו קושית התשב"ץ הנ"ל ומשום הני שני קושיות נ"ל בס"ד דהפסיק רבינו בהלאו דלא תחלל בין הלאוין דע"ז כדי להורות בזה לתרץ מעליו את קושיות הללו:

ג

דעל קושיות התשב"ץ י"ל דרבינו סובר דכוונת הגמ' בהוריות הוי אומר זו ע"ז על עשר מצות שנצטוו במרה דבאותן עשר מצות היו הז, מצות ב"נ ג"כ כמ"ש הגמ' סנהדרין הנ"ל ובז"מ ב"נ הי' ע"ז המצוה הראשונה כמ"ש ר' יצחק סנהדרין שם ויצו זה עכו"ם וא"כ בוודאי דכן נאמרו לישראל במרה ע"ז תחלה כיון דהגמ' אמר עשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע שקיבלו עליהן ב"נ והוסיפו עליהן כו' ועי' בבאר שבע ז"ל בהוריות שם שכ' דהגמר' קאי על מצוה ראשונה שנצטוו ב"נ ולקמן מ"ע א' מחודש י"ב כתבנו הטעם דמדוע לא קאמר הב"ש דהגמ' אזיל על עשר מצות שנצטוו במרה משום דהגמרא דהוריות אזיל שם אליבא דר' ישמעאל ור' ישמעאל ל"ס כהאי ברייתא דסנהדרין דעשר מצות נצטוו ישראל במרה וכן הביא הב"ש שם בשם המכילתא כן כתבנו לקמן מ"ע א', אבל כאן נ"ל בס"ד לומר דר' ישמעאל בהמכילתא באמת לא פליג על הבריי' דעשר מצות אלא ר' ישמעאל פליג בזו עם הברייתא דהברייתא סובר דגם על דינין נצטוו במרה ור"י סובר דעל דינין לא נצטוו אלא בסיני כמ"ש המכילתא בשם ר"י מובא בב"ש שם אבל בזה דהז' מצות ב"נ ושבת וכיבוד אב ואם י"ל דגם ר"י סובר דבמרה נצטוו וממילא מיושב גם בזה הצ"ע שהניח הב"ש שם דמה הקשה הגמ' הוריות אח"כ על ר' ישמעאל והאמר מר עשר מצות נצטוו כו' הא ר"י ל"ס כהא דאמר מר דר"י סובר דעל דינין בסיני נצטוו כן הקשה הב"ש והניח בצ"ע אבל בהנ"ל מיושב שפיר די"ל דסובר הגמ' דאף דפליג ר"י בדינין על האי ברייתא אבל בשאר דברים באמת סובר כהברייתא דבמרה נצטוו, ועל הקושי' שהקשה הב"ש שם על פירש"י דאמאי לא הקשה הגמ' הוריות דהחודש הזה לכם הוא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל במצרים ולכאורה גם על פירושינו קשה קושיא זו, אלא ע"ז י"ל דכיון דבשאר מצות הי' השבע ב"נ ג"כ והז' ב"נ הן היו גם קודם החודש הזה לכם ע"כ לא הקשה הגמ' מהחודש הזה אלא והא אמר מר עשר מצות כו' ופירושא של קושיות הגמ' היא כמו שכתבנו עשין א' מחודש י"ב דהגמרא הקשה מר' יוחנן דסנהדרין שם דסובר דעל דינין נצטוו ב"נ תחלה דגמר מויצו זה דינין עי"ש ותבין, וא"כ ממילא ל"ק גם על רבינו קושיות התשב"ץ הנ"ל כיון דהגמ' אזיל בהוריות שם על מצות שנצטוו במרה ע"כ אמר הגמ' דעל ע"ז נצטוו תחלה ולפי הנ"ל דקושיות הגמ' דהוריות מעשר מצות לא הי' אלא אליבא דר' יוחנן כמו שכתבנו לקמן מ"ע א' אבל אליבא דר' יצחק דסנהדרין שם דסובר ויצו זה עכו"ם באמת ל"ק קושיות הגמרא דהוריות מהברייתא דסנהדרין א"כ ממילא לר' יצחק אמת היא דעל ע"ז נצטוו במרה תחלה כיון דלא קשה לדידי' קושיות הגמ' דהוריות מהברייתא דעשר מצות ועי' לעיל מל"ת א' מחודש י"א שהוכחנו בס"ד דרבינו סובר דהלכה כר' יצחק וגם בתש' רמ"א סי' י' כתב כן דהלכה כר' יצחק וא"כ ממילא נצטוו ישראל במרה תחלה על ע"ז ובמרה בודאי דלא נצטוו אלא על חד לאו דע"ז דל"ל דנצטוו במרה על כל הד' לאווין דע"ז דנאמרו בעשרת הדברות דא"כ היכי קאמר הגמ' דעשר מצות נצטוו במרה הא י"ג הם אעכ"מ דלא נצטוו במרה אלא על חד לאו דע"ז ומסתמא על לאו דלא יהי' לך כמובן, וא"כ ממילא מובן החילוק שבין צוות המרה לצוות דסיני מלבד דבסיני נצטוו על כל התרי"ג מצות יש עוד חילוק זה דבמרה לא נצטוו אלא על לאו דלא יהי' לך ובסיני נצטוו בזה אחר זה בעשרת הדברות על ז' לאוין דע"ז.

וא"כ ממילא מיושב בס"ד מרבינו גם הקושיא הראשונה הנ"ל די"ל דרבינו סובר דכיון דהגמ' דהוריות קאמר דהמצוה ראשונה היתה ע"ז והפשט בגמרא עכצ"ל לרבינו כהנ"ל מחמת קושית התשב"ץ דהגמרא דהוריות לא הקשה על זה מהברייתא דעשר מצות אלא לר' יוחנן אבל לר' יצחק באמת כן הוא דמצוה הראשונה שנצטוו תחלה הוא ע"ז כהנ"ל וכיון דרבינו פסק כר' יצחק ע"כ התחיל רבינו למנות את הלא תעשת תחלה כמובן, וא"כ ממילא י"ל דמשום כוונה זו הפסיק רבינו בין הלאוין דע"ז ומנה לאו דלא תחלל למצוה ב' להורות בזה ההפסק שהוא התחיל למנות את הלאו דע"ז שנצטוו במרה ושם לא נאמרו הז' לאוין כהנ"ל וע"כ הפסיק בין הלאוין דע"ז, וזה ל"ק דמדוע נקט רבינו דוקא הלאו דלא תחלל למצוה ב' מדוע לא נקט לאו אחר דע"ז י"ל כמ"ש האלה המצות הנ"ל דכיון דלאו דלא תחלל חמור מלאו דע"ז ע"כ נקט זה וגם ביראים ז"ל סי' ו' מוכח דסובר כאלה המצות מדכ" וז"ל מצינו ענשו מרובה יותר משאר עבירות עי"ש או י"ל דמש"ה נקט רבינו לאו זה משום דבפסיקתא זוטרתא פ' אמור איתא ולא תחללו את שם קדשי זה יחוד השם כו' עי"ש וי"ל דכיון דבמצות עשת נקט ג"כ רבינו למצוה ב' יחוד השם להאמין שהוא אחד בשמים וארץ ע"כ נקט גם במל"ת למצוה ב' לאו דלא תחלל שהיא ג"כ יחוד השם והטעם של הפסקה כדי ליישב מעליו שני קושיות הנ"ל ודו"ק:

ד

הנה הרמב"ם מחלק את הלאו דלא תחלל לשלשה חלקים דז"ל בסה"מ מל"ת ס"ג והעון הזה יחלק לשלשה חלקים שנים כוללים והאחד מיוחד ואולם החלק האחד הכולל כל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר ממצות בשעת השמד כו' הנה הוא חייב להתיר נפשו ויהרג ואל יעבור כו' ואם עבר ולא נהרג כבר חילל את השם ועבר על לאו זה כו' והחלק השני הכולל ג"כ כשיעשה האדם עבירה אין תאוה ?ה ולא הנאה אבל כיוון בפעולתו המרד ופריקת עול מלכות שמים הנה זה מחלל ג"כ ולוקה ולפיכך אמר וחללת את שם אלקיך כי זה מכוון להכעיס בזה הענין ואין הנאה גשמית בזה, והחלק המיוחד הוא שיעשה אדם ידוע במעלה ובטוב מעשה פעולה אחת נראה בעיני ההמון שהוא עבירה ואין ראוי לנכבד לעשות דמיון הפועל ההוא אעפ"י שהפועל מותר הנה הוא חלל את השם כו' עכ"ל וכן בחיבורו הלכות יסוה"ת פ"ה הביא ג"כ את השלשה חלקים דבהלכה ד' שם הביא את החלק הראשון הכולל ובהלכה י' שם הביא את החלק השני הכולל ובהלכה י"א שם הביא את החלק המיוחד ואין שום חילוק בין מ"ש בסה"מ למ"ש בחיבורו אלא בזה דבסה"מ כתב על חלק השני הכולל ולוקה וא"כ נראה דסובר דאם אדם עבר עבירה לא מחמת תאוה והנאה אלא להכעיס אז חוץ ממה שמחויב מלקות מחמת עבירה מהלאו המיוחד לעבירה זו לוקין ג"כ משום לאו דלא תחלל אבל בחבורו ל"כ על חלק השני הכולל ולוקין זה באמת טעמא בעי וכבר עמד עליו הנר מצוה סי' י"א אות ל"ג וז"ל והנה מה שמחייב רבינו מלקות בחלק הב' תמיה לי אמאי לא הזכירו בחיבורו פרק הנ"ל וגם בפ' י"ט מהל' סנהדרין לא מנאו במנין הלוקין ושמא י"ל דסמך רבינו על מה שמנה בהל' סנהדרין שם אות קל"ה הנשבע לשקר והוה בכלל זה הנשבע לשקר בשאט בנפש להכעיס בלי שום הנאה ולוקה שתים אחד משום שבועת שקר ואחד משום חילול השם כו' עכ"ל ועל תירוצו של הנ"מ חוץ ממה שתירוצו דוחק מאד ק"ל דלפי דבריו אכתי קשה דאמאי כתב הרמב"ם ז"ל הל' סנהדרין שם הל' ד' כל לא תעשה שבתורה שאין בהן לא כרת ולא מב"ד שלוקין עליהן קס"ח הלא קס"ט הן כיון דאיכא גם לאו דלא תחלל, ע"כ נ"ל בס"ד דבהל' יסוה"ת מש"ה ל"כ הרמב"ם ולוקין משום דסמך על מ"ש בהלכה ד' שם וז"ל ואעפי"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו כו' דממילא נשמע מזה דהיכי דעבר על לאו דלא תחלל שלא באונס אז באמת לוקין אם הוא בגוונא דלוקין דהיינו שיהא בו מעשה וגם לא יהא התראת ספק כמ"ש לקמן בס"ד מזה וכיון שכ' הרמב"ם בהלכה י' שם כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשוט בנפש להכעיס הר"ז מחלל את השם א"כ ממילא נשמע מהל' ד' שם דלוקין על זה כיון דעבר עליה שלא באונס הגם דבסה"מ ג"כ כתב כמ"ש בהלכה ד' ואפ"ה קאמר ולוקין י"ל דבחיבורו דרכו לכתוב בדיוק יותר על דרך הגמ' כמ"ש היד מלאכי כללי הרמב"ם אות ג' וז"ל כל דברי הרמב"ם הם בתכלית הדיוק ויש לדקדק ולפלפל בדבריו כבגמ' וא"כ שפיר יכלינן למימר דסמך בחיבורו על הלכה ד', והא דלא מנה בהל' סנהדרין הלאו דלא תחלל בין הלאוין שלוקין עליהן ע"ז י"ל דלא מנה שם אלא הני לאוין שאין מציאות עבירות הלאו במזיד ובהתראה בלא מלקות אבל לאו דלא תחלל כיון דאיכא חלק שיעבור על לאו זה בלא מלקות דהיינו חלק הראשון הכולל והאחד המיוחד הנ"ל וכיון דליכא אלא חלק אחד עם מלקות ע"כ לא מנה שם את הלאו זה כמובן:

ה

וגם החינוך ז"ל מצוה רצ"ה העתיק הג' חלקים של הרמב"ם הנ"ל וכ' על החלק השני הכללי הנ"ל וילקה והמנ"ח סוף מצוה רצ"ו כתב וז"ל והנה תיבות וילקה ליתא בהרמב"ם וג"כ מבואר שם בשינוי לשון קצת דאם עבר בשאט נפש להכעיס הר"ז חילל את השם עכ"ל נראה דהמנ"ח כיוון על הרמב"ם בחיבורו הנ"ל דמה שהעתיק המנ"ח מהרמב"ם הלשון זה ליתא אלא בחיבורו ונראה בפירוש דלא ראה מ"ש בסה"מ כיון דשם כתב בפירוש כמ"ש החינוך, וגם הזוהר הרקיע ז"ל מל"ח כ"ז אות ט"ו הביא בקיצור כל הג' חלקים של הרמב"ם וכן הביאו האלה המצות סי' הנ"ל ומצות השם מצוה רצ"ו וא"כ ק"ל על רבינו דמדוע לא הביא אלא החלק המיוחד והשמיט את השני חלקים הכוללים הנ"ל ואח"כ ראיתי בפ"ד ז"ל בד"מ ח"ב דף ס"ו ע"ב שהקשה חלק אחד מקושיתינו דבתר דהב"א את הג' חלקים הנ"ל כתב וז"ל והסמ"ג מל"ת ב' לא פירש באזהרה זו כ"א חלק האחד המיוחד ואני תמיה אמאי לא פירש נמי שמחויב למסור עצמו דמלבד דביטל מ"ע עבר על ל"ת ועי' מ"ש רש"י בפי' החומש עכ"ל אבל ע"ז דמדוע לא הביא רבינו גם את החלק השני הכולל לא תמה הפ"ד ובאמת גם על זה ק"ל ובנ"מ סימן הנ"ל ראיתי שכ' על קושיות הפ"ד וז"ל ואנכי לא ידעתי מה זה תמיה שכבר כתבו הסמ"ג בפי' בחלק עשין מצוה ה' יעיי"ש והיו עיניך רואות עכ"ל ואני ראיתי במ"ע ה' ולא מצאתי שם שיכתב רבינו מזה דמי שלא מוסר עצמו בגוונא דחייב למסור שעבר גם על לאו דלא תחללו אם לא שנאמר דנ"מ כיוון על מה שהביא שם רבינו את הת"כ ובת"כ איתא שם גם לא תחללו וסובר הנ"מ דהת"כ סובר דלא תחללו קאי גם על אם עבר ולא מסר עצמו וכיון שהביא רבינו את הת"כ ממילא נשמע מזה דסובר דאם עבר ולא מסר עצמו דעובר על לאו דלא תחללו והוי כאלו הביא בפירוש את זה כן צ"ל בכוונת תירוצו של הנ"מ ומחמת כונה זו עשה את הפ"ד כאלו לא ראה מ"ש רבינו במ"ע ה', אבל לי"נ דח"ו לומר על הגאון אמיתי תנא דאורייתא כן דבודאי ראה אלא בכונה עמוקה הקשה את קושיתו על רבינו ולא בחנם מסיים הפ"ד עי' מ"ש רש"י בפי' החומש דכך הקשה הן אמת דרבינו מ"ע ה' כתב וז"ל מ"ע לקדש שמו הגדול שנ' ונקדשתי בתוך בני ישראל ותניא בת"כ בפ' אמור ממשמע שנאמר לא תחללו שומע אני אבל קדש מה ת"ל ונקדשתי מסר עצמך על קדושת שמו עכ"ל וסובר הפ"ד דמת"כ זו לא מוכח דלא תחללו קאי גם על אם לא מסר עצמו דאלת"ה מה קאמר הת"כ ת"ל ונקדשתי מסר עצמך כו' הלא גם מלא תחללו נשמע את זה וא"כ קמה קושית הת"כ בדוכתי מה ת"ל ונקדשתי דכמו כשאמרינן בהה"א דונקדשתי ג"כ פירושו קדש גרידא הקשה הת"כ הלא גם ולא תחללו פירושו כן ומה ת"ל ונקדשתי כמכ"נ קשה אם נאמר דולא תחללו פירושו שחייב למסור עצמו אע"כ דהת"כ סובר דולא תחללו קאי לקדש שמו יתברך דהיינו שלא יעשה חילול השם כהחלק המיוחד או כהחלק השני הכולל הנ"ל ולא קאי על חלק הראשון הכולל על חיוב מסירת נפש כן יכלינן לפרש בת"כ כיון דלא אמר בפירוש דלא תחללו קאי גם על מסירת נפש וגם מרש"י עה"ת יש ראי' לזה דבפ' אמור כתב וז"ל ולא תחללו לעבור על דברי מזידין ממשמע שנאמר ולא תחללו מת"ל ונקדשתי מסור עצמך וקדש שמי עכ"ל וסובר הפ"ד דכונת רש"י במ"ש על דברי מזידין היינו החלק השני הכולל הנ"ל ודלא כמ"ש השפתי חכמים שם ומדלא כתב רש"י בפירושו של לא תחללו גם השאר חלקים הנ"ל עכ"מ דרש"י סובר דהפשט הפשוט של לא תחללו אינו אלא שלא לעבור על דברי מזידין דהיינו שלא לעבור על עבירות להכעיס ואי נאמר דבת"כ ל"ל דל"ס דלא תחללו לא קאי על חיוב מס"נ אלא סובר דקאי גם על חיוב מס"נ א"כ קשה על רש"י שהביא אח"כ את הת"כ דאמאי ל"כ רש"י בפירושו של לא תחללו גם זה דאם לא מסר עבר גם על לאו דלא תחללו מלבד הבטול עשה דונקדשתי אעכ"מ דרש"י סובר דבת"כ י"ל דלא תחללו לא קאי על חיוב מס"נ וע"כ לא מפרש רש"י אלא שלא לעבור על דברי מזידין כיון שהוא דרש הפשוט, ואין להקשות סוף סוף קשה על רש"י [אם נאמר בכונת רש"י כהנ"ל ולא כמ"ש הש"ח] מהגמ' סנהדרין ע"ד ע"א דאיתא בפירוש דלא תחללו צווי על מס"נ ג"כ וביומא פ"ו ע"א איתא דהוא צווי על חלק המיוחד הנ"ל וא"כ אמאי ל"כ רש"י גם את זה דעל זה י"ל דרש"י סובר דהפי' הפשוט של לא תחללו שלא יעבור על דברי מזידין דהיינו חלק השני הכולל הנ"ל ומ"ש הגמ' היא הדרש ורש"י לא נקט אלא הפירוש הפשוט אבל אי הוי סובר רש"י דאא"ל בת"כ אלא דסובר דלא תחללו ג"כ צווי על מס"נ אז קשה על רש"י דמדוע לא הביא גם את זה אף שהוא ג"כ הדרש של הפסוק כיון דרש"י הביא את הת"כ תיכף אח"כ כמובן אעכ"מ מרש"י דבת"כ י"ל כהנ"ל, וא"כ י"ל דהכי הקשה הפ"ד על רבינו אמאי לא פירוש נמי במל"ת ב' שמחיוב למסור עצמו דמלבד שביטל מ"ע עבר על ל"ת וא"ת שכבר פירוש את זה במ"ע ה' כמ"ש הנ"מ ע"ז כתב הפ"ד עי' מ"ש רש"י בפי' החומש כונתו דמשם מוכח דיכלינן למימר בת"כ כהנ"ל וא"כ לא מוכח ממ"ע ה' מידי כיון דשם ל"כ רבינו בפירוש את זה אלא הביא את הת"כ ובת"כ באמת יכלינן למימר כהנ"ל וע"כ לא הקשה הפ"ד אמאי לא קאמר הסמ"ג או לא כתב הסמ"ג אלא אמאי לא פירוש כמובן וזה באמת קושיא גדולה על רבינו:

ו

ונ"ל בס"ד דא"ל דרבינו סובר כהיראים ז"ל שכ' סי' ו' וז"ל וצוה הבורא שיהרג אדם ועל יחלל ש"ש כדתניא בת"כ ממשמע שנ' כו' והעתיק את הת"כ שהעתקנו מחודש ה' נראה מהיראים דסובר בת"כ דלא תחללו קאי גם על מס"נ וגם הש"ח ז"ל פ' אמור כתב על מ"ש רש"י לעבור על דברי מזידין וז"ל ר"ל מי שרוצה להעבירך על הדת על תשמע לו לעבור על דבר עכ"ל וא"כ י"ל דגם רש"י סובר בת"כ כמ"ש היראים וגם אליבא דרבינו י"ל דסובר כן וממילא שפיר י"ל כמ"ש הנ"מ הנ"ל דכבר הביא רבינו א"ז במ"ע ה' ול"ק קושיות הפ"ד, או י"ל בכונת הפ"ד במה שסיים עי' רש"י דכונתו בזה לתרץ קושיתו מעל רבינו דהיינו עד ועי' כו' הוא הקושיא ומועי' ואילך מתחיל התירץ כיון דפ"ד ג"כ סובר בכוונת רש"י כהש"ח דרש"י כיוון על חלק הראשון הנ"ל וע"ז הביא רש"י אח"כ את הת"כ וא"כ מוכח מרש"י דת"כ סובר דלא תחללו קאי גם על מס"נ וממילא י"ל דגם רבינו סובר כן ושפיר י"ל כתירוצו של הנ"מ הנ"ל ומשום כונה זו מסיים הפ"ד ועי' מ"ש רש"י כו' ול"ק על רבינו קושיתו כמובן, אבל קושיתינו עדיין במקומה עומדת דאמאי לא הביא רבינו גם חלק השני הנ"ל וגם מהיראים נראה בפי' דכ' את כל הג' חלקים של הרמב"ם הנ"ל דבסי' ו' הביא את חלק המיוחד הנ"ל ובסי' ה' בתר דהביא גם שם את הת"כ הנ"ל כתב וז"ל פירוש על קידוש השם שלא יפקיר אדם במעשיו או בדבריו באחת מכל מצות האמורות בתורה ואפילו דיקדוק אחד מדברי סופרים כו' והלשון שלא יפקיר כו' באחת מכל מצות כו' מורה דזה חלק השני הכולל הנ"ל כן י"ל בהיראים אבל על רבינו קשה כהנ"ל וגם על הפ"ד ק"ל דמדוע הקשה דוקא דמדוע לא הביא רבינו את חלק הראשון הנ"ל אמאי לא הקשה גם מחלק השני.

ונ"ל בס"ד לומר ברבינו כך בהקדים לפרש את הרמב"ם הנ"ל דלכאורה צריך להבין דמנ"ל דהלאו לא תחללו יתחלק לג' חלקים בשלמא החלק הראשון הכולל י"ל שלמד מגמרא סנהדרין ע"ד ע"א דאיתא שם יכול אפילו בפרהסיא ת"ל לא תחללו את שם קדשי ונקדשתי וסובר הרמב"ם דגם בצנעה איכא לאו דלא תחללו אלא העשה דונקדשתי ליתא בצנעה כמ"ש הגמרא שם דלא הוי אלא בעשרה דאתיא תוך תוך אבל על לאו דלא תחללו סובר הרמב"ם דעבר אפילו בינו לבין עכו"ם או בינו לבין עצמו כמ"ש לקמן בס"ד עי' לח"מ הל' יסוה"ת פ"ה הל' ד', וגם החלק המיוחד הנ"ל שהביא בהלכה י"א שם י"ל שלמד מגמ' יומא פ"ו ע"א עי"ש אבל החלק השני שכ' הלכה י' שם שאם עבר אדם על עבירה להכעיס עובר גם על לאו דלא תחללו את זה מנ"ל, ונ"ל בס"ד דהרמב"ם סובר כרש"י וכפירוש הראשון שכתבנו מחודש ה' דסובר הפ"ד ברש"י דפשט הפשוט של חילול שלא יעבור על דברי מזידין דהיינו להכעיס אלא הרמב"ם הביא גם ראי' ע"ז משבועת שקר דכתיב שם וחללת את שם אלהיך ושבועת שקר הוי עבירה שאין בה הנאת גשמיות ואם עבר עליה בודאי דלא עשה את זה אלא להכעיס וכתיב ביה וחללת ממילא נשמע משם דלשון חילול שייך על עבירה להכעיס וזה שמסיים הרמב"ם הלכה י' ובסה"מ ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת וגו' כונתו דלפיכך נאמר כדי שנלמוד משם דאם עבר אדם על עבירה להכעיס עובר גם על לאו דלא תחללו וגם זה נראה בפירוש מהלכה י' דסובר דאפילו כשעובר על עבירה להכעיס בינו לבין עצמו או בגוונא דליכא למיחש שילמדו ממעשיו ג"כ עובר על לאו דלא תחללו דומיא דשבועת שקר דאם נשבע לשקר בינו לבין עצמו דעובר על לאו דשבועת שקר כמכ"נ בלאו דלא תחללו וכהנ"ל בשם הלח"מ, וממילא מה מאד יש ליישב בזה בס"ד מה שיש לדקדק על הרמב"ם דאפילו לפי דברינו הנ"ל מחודש ד' דסמך על הלכה ד' סוף סוף טעמא בעי דמדוע סמך בזה ולא כתב בפירוש בהלכה י' ולוקין אבל בהנ"ל מיושב שפיר די"ל דאי הוי כתב בהלכה י' ולוקין אז הי' יכלינן למימר דסובר דלא עבר אדם על לאו דלא תחללו אלא בגוונא דאיכא למיחש שמא ילמדו ממעשיו אבל לא בינו לבין עצמו כיון דמלקות ליכא אלא בעדים והתראה ואיכא עכ"פ חשש על עדים גופא שילמדו ממעשיו אח"כ כמובן וכדי שלא נאמר כן ע"כ ל"כ בהלכה י' ולוקין כדי שנדע דגם בינו לבין עצמו כשעשה להכעיס עובר על לאו דלא תחללו ואת זה שלוקין סמך על הלכה ד' כנ"ל בס"ד בשיטת הרמב"ם:

ז

אבל רבינו י"ל דסובר כרש"י ביומא דף הנ"ל דכ' ד"ה חילול השם וז"ל חוטא ומחטיא אחרים וכ"כ הר"ן שם ועי' בדינא דחיי דעל מ"ש רבינו אבל מי שיש בידו חילול השם כתב חוטא ומחטיא נראה דגם הדד"ח סובר בדעת רבינו דסובר כרש"י וא"כ י"ל דסובר דגם אם עבר על עבירה להכעיס ג"כ לא עבר על לאו דלא תחללו אלא בגוונא דשייך ביה שיהא חוטא ומחטיא אבל בינו לבין עצמו סובר רבינו דלא עבר על לאו דלא תחללו וי"ל דלמד א"ז מגמ' דיומא הנ"ל דק"ל דאי כהרמב"ם אמאי לא אמר הגמרא על היכי דמי חילול השם גם את האופן זה דאם עבר על עבירה להכעיס אעכ"מ דהגמ' סובר דבכה"ג ליכא חילול השם אלא דוקא כששייך בי' חוטא ומחטיא וא"ז ל"צ למימר כיון דממילא ידעינן במכ"ש מהני אופנים שמשני הגמר' שם שהם דברים המותרים ואפ"ה אם עשה בגוונא דיכלינן ללמוד מהם היתר על עבירה נקרא חילול השם מכ"ש לעשות עבירה להכעיס בגוונא דשייך בי' חוטא ומחטיא בודאי חילול השם ומש"ה ל"כ רבינו ג"כ אלא את החלק המיוחד הנ"ל משום דסובר דחלק השני ידעינן במכ"ש מחלק המיוחד הנ"ל וא"כ י"ל דרבינו עם הרמב"ם בזה פליגי הרמב"ם סובר דעל חלק השני לא בעינן שיהא חוטא ומחטיא כהנ"ל אבל על חלק המיוחד הנ"ל גם הרמב"ם סובר דבעינן שיהא חוטא ומחטיא כיון דהפעולה היא פעולת היתר וכל האיסור אינה אלא משום מחטיא וא"כ לא הוי' ידעינן החלק השני במכ"ש מחלק המיוחד וע"כ כתב בפירוש גם את החלק השני ועל הראי' הנ"ל לרבינו מגמ' דיומא י"ל דסובר כיון דהחלק השני הוי הפשט הפשוט בקרא כהנ"ל בשם רש"י ע"כ לא נקט הגמ' את זה דהגמ' לא נקט אלא מה שנלמד מהדרש דאל"כ אמאי לא נקט הגמ' גם את החלק הראשון הנ"ל, אבל רבינו סובר דגם על חלק השני ג"כ לא חייב אלא בגוונא שיהא חוטא ומחטיא וע"כ לא נקט את החלק השני משום דממילא ידעינן במכ"ש מחלק המיוחד כהנ"ל [ועי' תויו"ט אבות פ"ד מ"ד ד"ה כל המחלל ש"ש בסתר ותראה משם דסובר דלא מקרי חילול השם אלא בגוונא שחוטא ומחטיא ובלחם שמים בתירץ אחד שם מוכח דסובר דלא בכל חילול השם בעינן שיהא חוטא ומחטיא וא"כ י"ל דהרמב"ם סובר כהלחם שמים ורבינו סובר כהתויו"ט] ואי קשיא סוף סוף אמאי לא הביא רבינו גם את חלק השני כדי לאשמעינן שלוקין עליו כמ"ש הרמב"ם בסה"מ והחינוך הנ"ל מחודש ה' כיון דאת זה לא ידעינן מחלק המיוחד דבחלק המיוחד בודאי גם רבינו סובר דאין לוקין דאל"כ הו"ל למימר בהדיא דלוקין, ע"ז י"ל דרבינו סובר דגם על חלק השני ג"כ אין לוקין וטעמא דלכאורה קשה דאמאי באמת אין לוקין גם על חלק המיוחד ואינ"ל משום דהמעשה שעשה מעשה היתר וכמ"ש בסה"מ אעפ"י שהפועל מותר כהנ"ל דע"ז גופא קשה דמה הוה שהמעשה היתר הוא הלא כיון דע"י מעשה זו עובר על לאו דלא תחללו א"כ הוי כמעשה איסור דבכל הלאוין לא הוי המעשה מעשה איסור אלא בשביל הלאו וא"כ אמאי לא יהא לוקין ואינ"ל משום דמעשה זו לגבי אינש פשוט שאינו ת"ח הוי מעשה היתר הלא מצינו במלאכת שבת לר"י דאומן דרך אומנתו חייב ולוקין עליו אף דגם שם לגבי אינש דלאו אומן הוי מעשה היתר כגון להוציא מחט עי' פ"ר דשבת ואפ"ה חייב א"כ ג"כ אמאי אין לוקין, ונ"ל לתרץ בס"ד בהקדים מה שנסתפקנו בחלק המיוחד הנ"ל דכיון דכל האיסור של חלק המיוחד דחיישינן דכשת"ח או אדם גדול עושה מעשה שנראה בעיני ההמון שהוא עבירה ילמדו ממעשיו לעבור עה"ת וכמ"ש רש"י יומא דף הנ"ל על הא דאמר רב כגון אנא אי שקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר וז"ל וכשאני מאחר לפרוע הוא אומר שאני גזלן ולמד ממני להיות מזלזל בגזל עכ"ל ונסתפקנו אי דוקא אז עבר על לאו דלא תחללו כשבאמת למד ממנו איזה אדם לזלזל באיזה עבירה אבל אי לא למד עדיין אז באמת לא עבר על לאו או דילמא אפילו כשלא למד שום אדם לעבור על עבירה אפ"ה כיון דאיכא למיחש שילמוד ממנו ג"כ עובר ומה שהביאנו לספק זה כיון דרש"י כתב ולמד ממני ול"כ שמא למד ממני וכן על הא דאמר ר"י כגון אנא דמסגינא ד"א בלא תורה ובלא תפילין כתב רש"י וז"ל ואין הכל יודעין שנחלשתי בגרסתי ולמדים הימני להבטל מת"ת ול"כ שמא למדים וגם הר"ן שם כתב כרש"י וכ"כ רש"י שבת ל"ג ע"א ד"ה חילול השם וז"ל אדם גדול שבני אדם למדים הימנו ואינו נזהר במעשיו נמצאו הקטנים מזלזלין בתורה על ידו ואומרים זהו מבין שאין ממש בתורה ובמצות ונמצא השם מתחלל נעשה דבריו חולין ע"כ נראה מלשונות רש"י דאינו עובר על לאו דלא תחללו אלא דוקא כשלמדים ממנו ומזלזלין וא"כ י"ל דמש"ה אין לוקין על חלק המיוחד לכ"ע משום דהוי התראת ספק דאפשר שלא ילמדו ממנו, וממילא שפיר י"ל דרבינו סובר שגם על חלק השני ג"כ אין לוקין דלפי הנ"ל דסובר דגם בחלק השני הטעם משום חוטא ומחטיא [עי' בברטנורה ז"ל יומא פ"ח מ"ח שכ' וה"מ כשלא חילל את השם כלומר שלא חטא והחטיא אחרים אלמא דג"כ סובר כן] א"כ גם חלק השני הוי התראת ספק ואין לוקין עליו דבשלמא הרמב"ם דסובר דבחלק השני אפילו בינו לבין עצמו עובר כהנ"ל שפיר כתב דלוקין על חלק השני ובחלק המיוחד דגם הרמב"ם סובר דהטעם משום חוטא ומחטיא ע"כ ל"כ על חלק זה דלוקין אבל רבינו דסובר גם בחלק השני חוטא ומחטיא באמת סובר גם בחלק זה דאין לוקין וע"כ שפיר יכלינן למימר דרבינו סובר דחלק השני לומדים במכ"ש וכהנ"ל וחלק הראשון הכולל הביא באמת במ"ע ה' וסובר כהיראים ול"ק על רבינו לא קושיות הפ"ד ולא קושיתינו כמובן. אבל על הסמ"ק ז"ל ק"ל דלא הביא בסי' פ"ה אלא החלק המיוחד ובסי' מ"ד במ"ע ונקדשתי לא דיבר כלום מלאו זה וגם לא הביא את הת"כ הנ"ל וא"כ קשה עליו קושיות הפ"ד שהקשה על רבינו דמדוע לא הביא החלק הראשון הכולל ועל הסמ"ק לא יכלינן לתרץ כמו שתירץ הנ"מ על רבינו וכמו שפרשנו את דבריו לעיל כיון דהסמ"ק גם במ"ע דונקדשתי לא הביא הלאו דלא תחללו ולא הת"כ וגם קשה עליו קושיתינו הנ"ל דמדוע לא הביא גם החלק השני הכולל הנ"ל אלא על קושיתינו י"ל דסובר כרבינו דחלק השני ידעינן במכש"כ כהנ"ל אבל קושיות הפ"ד נשאר עליו בתימא וצ"ע:

ח

עבר (ב) על מ"ע ועשה תשובה כו'. לכאורה ק"ל על רבינו דמדוע ל"כ דבל"ת הניתק לעשה מה דינה דאינ"ל דדבר פשוט הוא דנכלל בהל"ת דתשובה ויוה"כ מכפר וע"כ לא דיבר מזה דביומא פ"ה ע"ב על הא דאיתא במתניתין תשובה מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל ל"ת הקשה הגמ' השתא על ל"ת מכפרת על עשה מיבעיא א"ר יהודא ה"ק על עשה ועל ל"ת שניתק לעשה והקשה הגמרא ועל ל"ת גמור לא ורמינהו אלו הן קלות עשה ול"ת חוץ מלא תשא ומשני הגמ' לא תשא וכל דדמי לי' כו' ת"ש לפי שנאמר בחורב תשובה ונקה יכול אף לא תשא עמהן ת"ל לא ינקה יכול אף שאר חייבי לאוין כן ת"ל את שמו שמו הוא דאינו מנקה אבל מנקה שאר חייבי לאוין ומסיק הגמ' תנאי היא דתניא על מה תשובה מכפרת על עשה ועל ל"ת שניתק לעשה ועל מה תשובה תולה ויוה"כ מכפר על כריתות ועל מב"ד ועל ל"ת גמור כו' עי"ש ולפי מסקנת הגמ' דתנאי היא צ"ל דהבריי' דחורב סובר דעל כל ל"ת תשובה מכפרת והברייתא דעל מה תשובה מכפרת סובר דדוקא על עשה ועל ל"ת הניתק לעשה תשובה מכפרת אבל על ל"ת גמור לא וא"כ לרב יהודא דאמר ה"ק כהנ"ל צ"ל דהמתניתין ג"כ סובר כהאי ברייתא דעל עשה ועל ל"ת הניתק לעשה תשובה מכפר וכיון דהמתניתין ג"כ סובר כהאי ברייתא בודאי שכן הלכה דעל ל"ת הניתק לעשה ג"כ תשובה מכפר וכן באמת פסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל ביומא שם מדהביאו את הא דרב יהודא בהלכותיהם וע"כ ק"ל על רבינו דמדוע לא קאמר דעל ל"ת הניתק לעשה ג"כ תשובה מכפר ואינ"ל דסובר כיון דר' ישמעאל אמר שם שלשה חלוקי כפרה כמ"ש ראב"ע בשמו עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו כו' עבר על ל"ת ועשה תשובה תשובה תולה ויוה"כ מכפר כו' עבר על כריתות ומב"ד ועשה תשובה תשובה ויוה"כ תולין כו' עי"ש ונאמר דסובר רבינו דכיון דר"י לא אמר דתשובה מכפר אלא על עשה ולא אמר רבותא טפי דמכפר גם על ל"ת הניתק לעשה מוכח דל"ס כהמתניתין וכהאי ברייתא דל"ת הניתק לעשה בכלל עשה אלא סובר דבכלל שאר ל"ת היא וכיון דראב"ע ור' מתיא בן חרש סברו כר"י ע"כ פסק רבינו ג"כ כן וכיון שהביא את הא דר"י ממילא נשמע דל"ת הניתק לעשה בכלל שאר ל"ת היא וע"כ לא דיבר רבינו מל"ת הניתק לעשה, אבל זה אא"ל כיון דעכצ"ל דגם ר"י סובר כהמתניתין וכהאי ברייתא הנ"ל דאל"כ קשה ר"י כמאן סובר דכהאי ברייתא דחורב לא יכול לסבור כיון דברייתא זו סובר דגם על ל"ת תשובה גרידא מכפר ור"י סובר דגם יוה"כ צריך לזה וא"כ כמאן סובר ואינ"ל דבאמת פליג על כולהו דא"כ יהא ג' מחלוקת דהמתניתין וחד ברייתא סברו דל"ת הניתק לעשה הוה כעשה ועל ל"ת גרידא תשובה אינו מכפר וחד ברייתא סובר דעל כל ל"ת תשובה מכפר ור"י סובר דגם על ל"ת הניתק לעשה ג"כ תשובה גרידא אינו מכפר ולפי הכלל שבידינו אפושי פלוגתא לא מפשינן, ואינ"ל דע"כ לא יכול ר"י לסבור כהאי ברייתא דל"ת הניתק לעשה הוי כעשה כיון דהאי ברייתא סובר דעל כריתות ומב"ד תשובה ויוה"כ מכפר ור' ישמעאל סובר דתשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין וא"כ בלא"ה יש ג' פלוגתות וע"כ שפיר יכלינן למימר דגם בזה פליג ר"י וסובר דל"ת הניתק לעשה הוי כל"ת ורבינו פסק כר' ישמעאל וכהנ"ל, אבל באמת זה ליתא דבשלמא כשאמרינן דר"י סובר דל"ת הניתק לעשה הוי כעשה כהמתניתין אז י"ל דליכא אלא שני פלוגתות דהתנא דמתניתין י"ל דסובר לגמרי כר"י דפירוש במתניתין כך תשובה מכפרת על עבירות קלות על עשת ועל ל"ת הניתק לעשות ועל החמורות דאמרה המתניתין דתשובה ויוה"כ מכפר י"ל דפירושא דחמורות היינו ל"ת כר' ישמעאל ומכריתות ומב"ד י"ל דלא דיבר המתניתין אבל באמת גם בזה סוברת כר"י, והבריי' דחורב אף דסובר דעל כל ל"ת תשובה מכפר לענין כריתות ומב"ד י"ל דסובר כר"י דהאי ברייתא ע"כ מחלק בין הלא תעשת ובין כריתות ומב"ד כיון דהברייתא זו לא דיבר אלא מל"ת וא"כ ממילא י"ל דלענין כריתות ומב"ד סובר כר"י, ואידך ברייתא אף דבכריתות ומב"ד פליג על ר"י אבל בל"ת הניתק לעשה ובשאר ל"ת סובר כר"י וא"כ ליכא לדינא אלא שני פלוגתות דהיינו לענין עשת ול"ת הניתק לעשה דתשובה מכפר ולענין שאר לא תעשת דתשובה ויוה"כ מכפר ר' ישמעאל והמתניתין והבריי' דעל מה התשובה מכפר קיימו בחדא שיטתא ולענין כריתות ומב"ד ר"י והמתניתין והברייתא דחורב קיימו בחדא שיטתא וכיון דאיכא למימר דר"י סובר כהמתניתין וגם דלדינא ליכא אלא שני פלוגתות בודאי מסתבר טפי למימר כן מלומר דר"י פליג על המתניתין וג' פלוגתות יש לדינא, ובלאו כל זה נ"ל דכשנאמר דר"י פליג על המתניתין אז באמת צריך לפסוק כסתם מתניתין וכמ"ש התוס' כתובות ע"ג ע"א ד"ה ותיובתא דשמואל וז"ל ואע"ג דכר' ישמעאל רביה סבירא ליה מ"מ אין לו להניח סתם דמתניתין משום ר' ישמעאל עכ"ל חזינן דצריך לפסוק כסתם מתניתין אפילו נגד ר"י רביה ומכ"ש כאן בודאי הי' צריך לפסוק כסתם מתניתין אעכצ"ל דר"י באמת סובר כהמתניתין וכהנ"ל, וגם מהרי"ף והרא"ש נראה בפירוש דסברו כן דאלת"ה היתה קשה דהיכי פסקו כרב יהודא דמחלק בין שאר ל"ת ובין ל"ת הניתק לעשה ואח"כ הביאו לדינא את הא דר' ישמעאל אעכצ"ל דהרי"ף והרא"ש סברו דר"י סובר כהמתניתין וא"כ צ"ל דמה דאמר ר"י עבר על עשה כו' כוונתו על ל"ת הניתק לעשה ג"כ וא"כ נשאר הקושיא הנ"ל על רבינו דמדוע לא מגלה דעתו לענין ל"ת הניתק לעשה דמה דינו וקושיא זו גם על הרמב"ם קשה דבהל' תשובה פ"א הלכה ד' הביא את הג' חלוקי כפרה דר"י ולא מגלה ג"כ את דעתו הטהורה לענין ל"ת הניתק לעשה ולפי דברינו הנ"ל צריך לפסוק כסתם מתניתין דל"ת הניתק לעשה דינה כעשה דתשובה גרידא מכפר ואמאי לא כתבו רבינו והרמב"ם את זה וזה אצלי קושיא גדולה ולא ראיתי שום הרגשה מזה:

ט

אבל נהירנא לי עיני בס"ד ליישב כך דהרמב"ם שם הלכה ב' כתב וז"ל ומה הן הקלות ומה הן החמורות החמורות הן שחייבין עליהם מב"ד או כרת ושבועת שוא ושקר אעפ"י שאין בהן כרת הרי הן מן החמורות ושאר מל"ת ומ"ע שאין בהן כרת הם הקלות עכ"ל ולכאורה קשה דהיכי כתב דהל"ת הן קלות נגד סתם מתניתין דיומא דכפי תירוצו של רב יהודא שם סוברת המתניתין דל"ת הן חמורות וגם הכ"מ ז"ל הרגיש בקושיא זו ותירץ דכיון דבשבועות י"ב ע"ב א"ר יהודא בעצמו אליבא דמתניתין דשבוע' שם דכל לא תעשת הן קלות וא"כ קשה דרב יהודא אדרב יהודא וגם קשה דלפי תירוצו של רב יהודא ביומא המשניות סותרת אהדדי דהמתניתין דיומא סוברת דל"ת שניתק לעשה הן מן הקלות הא לא תעשת גמורות הן מן החמורות ומתניתין דשבועות סוברת לפי תירוצו של ר"י שם דל"ת הן ג"כ מן הקלות [עי' בתויו"כ ביומא שם ובסדר משנה על הרמב"ם שם שהקשו כן והאריכו בזה וכשתעיין היטב בדברינו כפי מה שכתבנו בהבנת הכ"מ שפיר תבין דלא קשה שום קושיא לפום תירוצו של הכ"מ] וסובר הכ"מ דבאמת כן היא דהמשניות סתרו אהדדי ולא קיי"ל כמתניתין דיומא אלא כהא דשבועות כיון דרב יהודא בשבועות אליבא דנפשיה אמר אלו הן קלות ואלו הן חמורות ולא מפליג בין ניתק לעשה ללא ניתק לעשה [ונ"ל בס"ד דבמ"ש הכ"מ דרב יהודא אליבא דנפשיה קאמר כוונתו בזה לתרץ הסתירה דרב יהודא אדר"י ור"ל דשם בשבועות קאמר אליבא דנפשיה וביומא מפרש את המתניתין ולי' לא ס"ל וממילא ל"ק קושיות הסדר משנה עי"ש ותבין] וא"כ לרב יהודה דשבועות צ"ל דסובר המתניתין דשבועות כהאי ברייתא דיומא דאלו הן קלות עשה ול"ת חוץ מלא תשא ואף דגמ' ביומא שם דחה ואמר דחוץ מלא תשא וכל דדמי לי' זה דחה הגמ' לפי המתניתין דיומא דל"ת לא הוי קלות אבל לפי המתניתין דשבועות דל"ת הן ג"כ קלות באמת לא דחינן הבריי' זו אלא אמרינן דהברייתא סוברת כהמתניתין דשבועות דכל ל"ת הן קלות ופסק הרמב"ם כהברייתא זו וכהמתניתין דשבועות משום דרב יהודא אמר בשבועות שם משמי' דנפשיה הפשט במתניתין שם כך דכל ל"ת הן קלות כנ"ל בכוונת הכ"מ בתירוצו עי"ש, וא"כ לפי"ז באמת ל"ס המתניתין דשבועות והברייתא הנ"ל דל"ת הניתק לעשה בכלל עשה אלא בכלל ל"ת היא דדוקא אליבא דמתניתין דיומא אמר ר"י כן אבל אליבא דמתניתין דשבועות והברייתא דיומא הנ"ל ואליבא דנפשיה באמת סובר ר"י בשבועות שגם ל"ת הניתק לעשה ג"כ בכלל כל הל"ת היא וא"כ ממילא י"ל דר' ישמעאל באמת ג"כ ל"ס כהמתניתין דיומא אלא סובר כהמתניתין דשבועות וכהברייתא הנ"ל דכל הל"ת בכלל קלות הן וממילא לפי"ז ל"צ לדחוק בר"י במה דאמר עבר על עשה דפירושו גם ל"ת הניתק לעשה אלא י"ל דבאמת סובר דל"ת הניתק לעשה בכלל הל"ת היא וא"כ יפה עשה הרמב"ם שלא דיבר מהל"ת הניתק לעשת כלום כיון דפסק כהמתניתין וכרב יהודא דשבועות וכר' ישמעאל דיומא א"כ ממילא ידעינן דל"ת הניתק לעשת בכלל הל"ת הן וכן י"ל גם אליבא דרבינו ול"ק מידי ודו"ק:

י

אבל לכאורה עדיין ק"ל לפי תירוצו שלהכ"מ הנ"ל דהרמב"ם פסק כהאי ברייתא דיומא דעשה ול"ת הן קלות חוץ מלא תשא וכן באמת כתב הרמב"ם בפירוש שם הלכה ב' דשבועת שוא ושקר הן מן החמורות א"כ מדוע ל"כ בהלכה ד' שם דעל לא תשא אין תשובה ויוה"כ מכפר והוי ככרת ומב"ד ולפי דברינו מחודש ט' צ"ל דגם רבינו סובר כן וא"כ גם על רבינו קשה ואינ"ל דסברו כיון דר' ישמעאל ביומא שם לא אמר אלא דעל כרת ומב"ד אין תשובה ויוה"כ מכפר נראה דסובר דגם הלאו דלא תשא בכלל השאר לא תעשת דתשובה ויוה"כ מכפר וע"כ סברו ג"כ רבינו והרמב"ם כן דזה באמת אא"ל דבשלמא על ר' ישמעאל י"ל דבאמת ל"ס כהאי ברייתא דלא תשא חמור משאר ל"ת אבל הרמב"ם כיון דכ' בפירוש בהלכה ב' דלא תשא בכלל כרת ומב"ד וכן צ"ל דסובר רבינו כהנ"ל א"כ קשה עליהם דאיך פסקו גם בזה כר' ישמעאל דנראה סתירה בפסיקתם. וע"כ נ"ל בס"ד דרבינו והרמב"ם סברו דלעולם ר' ישמעאל ג"כ סובר כהאי ברייתא דלא תשא מן החמורות הן אלא ר' ישמעאל סובר דמה דאמר הברייתא דלא תשא אינו מן הקלות את זה לא אמר אלא לענין שעיר המשתלח דשעיר המשתלח מכפר על הקלות אפילו בלא תשובה ועל החמורות אינו מכפר אלא בתשו' כמ"ש הרמב"ם הלכה ב' שם ע"ז סובר הברייתא דלא תשא אינו מן הקלות אבל ר' ישמעאל דאמר את הג' חלוקי כפרה על בזמה"ז וכמו שנראה בפירוש מן הרמב"ם כן מדלא הביא את הג' חלוקי כפרה אלא בהלכה ד' דקאי על בזמה"ז כמ"ש הרמב"ם הלכה ג' שם" ובלאו כל זה ג"כ צ"ל ע"כ דר' ישמעאל קאי על בזמה"ז דאל"כ קשה היכי קאמר דעל ל"ת תשובה ויוה"כ מכפר הלא השעיר המשתלח מכפר על ל"ת גם בלא תשובה כמ"ש הרמב"ם אעכצ"ל דר"י קאי בזמה"ז וכיון דבזמה"ז לא משכחת שום כפרה אלא עם תשובה ע"כ שפיר י"ל דר"י סובר דגם הברייתא מדדה דיוה"כ עם תשובה גם על לאו דלא תשא מכפר והברייתא לא אמר דלא תשא מן החמורות אלא לאפוקי דעל לא תשא השעיר המשתלח מכפר בלא תשובה וע"כ שפיר פסקו רבינו והרמב"ם כר"י דגם על לא תשא תשובה ויוה"כ מכפר ודו"ק:

יא

ובהנ"ל תבין מה דק"ל על הרי"ף והרא"ש ביומא שם שפסקו כהמתניתין וכרב יהודא דיומא וגם כר' ישמעאל הלא המתניתין דיומא פליג עם המתניתין דשבועות וגם רב יהודא דיומא סותר עצמו עם מה דאמר בשבועות כהנ"ל מחודש ט' וא"כ אמאי לא פסקו כרב יהודא דשבועות ובפרט כפי מ"ש הכ"מ הנ"ל דמש"ה פסק הרמב"ם כר"י דשבועות משום דשם אמר אליבא דנפשיה בודאי קשה עליהם וגם על הברטנורה ק"ל מאד דביומא פ"ח מ"ח פסק כרב יהודא דיומא מדכתב ומסקנא דמילתא בגמ' שאם הזיד בעשה ובלאו הניתק לעשה כו' עי"ש ובשבועות פ"א מ"ו פסק כרב יהודא דשבועות שם מדכתב וז"ל ואלו הן קלות עשה ול"ת כו' עי"ש וא"כ סותר את לימודו ופליאה לי על התויו"ט שלא דיבר מזה. ונ"ל בס"ד דהרי"ף והרא"ש והברטנורה באמת סברו דהמתניתין דיומא עם המתניתין דשבועות לא פליגי ורב יהודא דיומא עם דבריו דשבועות אינו סותר אלא הם סברו בדבר אחד כהרמב"ם בהל' תשובה וממילא בזה יבא הכל על מקומו בשלום דבהל' ב' שם כתב הרמב"ם דשעיר המשתלח מכפר על הקלות אפילו בלא תשובה ועל החמורות בתשובה והכ"מ הקשה ע"ז מגמ' דשבועות י"ב ע"ב שהקשה האי עשה ה"ד אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה אי דעבד תשובה כל יומא נמי כו' א"ר זירא בעומד במרדו ורבי היא דתניא רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר חוץ כו' רבא אמר הא והא רבי ומודה רבי בכרת דיומא כו' עי"ש וכשמעיינין שפיר בגמ' נראה דסובר דלרבי על כל עבירות אפילו חמורות השעיר מכפר בלא תשובה ולרבנן אפילו על קלות אינו מכפר אלא עם תשובה וא"כ היכי מחלק הרמב"ם בין קלות לחמורות בזה ממ"נ לרבי על כולם מכפר בלא תשובה ולרבנן אפילו על קלות אינו מכפר אלא עם תשובה והניח הכ"מ את הקושי' זו בצ"ע והלח"מ שם הקשה על הרמב"ם בסגנון אחר אבל הכל הולך אל מכוון אחד ועם תירוצו של הלח"מ שהרמב"ם קאמר פשט אחר בגמ' באמת גם קושית הכ"מ ל"ק עיי"ש בלח"מ היטב שכ' שמה הזקיק את הרמב"ם לומר את פשטו בגמרא, ול"נ בס"ד להוסיף על הלח"מ נופך אחת משלי שהזקיקו לומר את פשטו בגמ' כמ"ש הלח"מ הירושלמי דשבועות פ"א הלכה ו' וביומא פ"ח הלכה ו' דאיתא שם עשה אעפ"י שלא עשה תשובה לא תעשה ר' שמואל בשם ר' זירא והוא שעשה תשובה ומפרש הפ"מ וז"ל עשה אעפ"י שלא עשה תשובה מכפר עליו יוה"כ אבל ל"ת קאמר ר' שמואל דדוקא עם תשובה עכ"ל, חזינן מהירושלמי דר' זירא סובר דעל עשה יוה"כ מכפר אפילו בלא תשובה וא"כ קשה על הא דמשני ר' זירא בשבועות דגמ' דילן רבי היא הלא הגמ' לא הקשה אלא על עשה האי עשה ה"ד ועל עשה סובר ר' זירא בירושלמי דיוה"כ מכפר אפילו לרבנן בלא תשובה דאת זה ע"כ צ"ל דמה דאמר ר"ז בירושלמי דעל עשה יוה"כ מכפר בלא תשובה אליבא דרבנן אמר דלרבי אפילו על ל"ת מכפר בלא תשובה אעכ"מ דאליבא דרבנן קאמר ר"ז וא"כ קשה אמאי משני ר"ז בגמ' דילן דרבי הוא הלא אפילו כרבנן נמי אתיא כיון דהגמ' לא הקשה אלא על עשה אעכ"מ דהכרח לומר הפשט בגמ' במה דהקשה האי עשה ה"ד כמ"ש הלח"מ אליבא דהרמב"ש וז"ל ונראה דהוא ז"ל מפרש דברי המקשה כך האי עשה ה"ד אי דלא עביד תשובה א"כ כל הני דמתניתין נמי דלא עביד תשובה דבחד גוונא מיירי המתניתין וא"כ קשה דעל החמורות מאי מכפר היכי דלא עביד תשובה הא זבח רשעים תועבה אבל על עשה לית ליה שום קושי' כלל ומה דקאמר האי עשה ה"ד הוא משום דבעי למיפרך הקושיא האחרת היכא דעביד תשובה והך פירכא לא קאי אלא אעשה וכך קאמר האי עשה ה"ד אבל לעולם דהקושיא הראשונה לא הוי אלא על כריתות ומב"ד כו' עכ"ל ועם הנופך שלי באמת הכרח לומר הפשט זה, וא"כ לפי"ז י"ל דהרמב"ם סובר דכיון דקושי' הגמ' לא אזלא אלא מן החמורות באמת בקלות סובר גם הגמ' דילן כמ"ש ר"ז דירושלמי דיוה"כ דהיינו השעיר המשתלח מכפר אפילו בלא תשובה וגם את זה סובר הרמב"ם כיון דרב יהודא אמר בשבועות שם דגם הל"ת מן הקלות הן א"כ לפי מה דאמר ר"ז בירושלמי דעל עשת כיון דהם קלות [דע"כ הטעם של ר"ז בירושלמי משום דעשת הוי קלות וע"כ לא בעי תשובה כמובן] יוה"כ דהיינו שעיר המשתלח מכפר בלא תשובה כמו כן נמי מכפר על הלא תעשת ג"כ בלא תשובה לרב יהודא כיון דלר"י הל"ת ג"כ קלות הן והא דאמר ר"ז בירושלמי דעל ל"ת אינו מכפר אלא עם תשובה י"ל משום דר"ז באמת סובר דל"ת אינן מן הקלות או י"ל דכוונת ר"ז דל"ת בעי תשובה על ל"ת שהן כריתות ומב"ד, יהי' איך שיהיה עכ"פ זה מוכח מהירושלמי דמוכרחינן לומר הפשט בגמרא דשבועות כמ"ש הלח"מ וא"כ ממילא ל"ק גם קושיות הכ"מ על הרמב"ם מידי כמובן:

וגם על הרי"ף והרא"ש י"ל דג"כ סברו בזה כהרמב"ם דעל הקלות השעיר המשתלח מכפר בלא תשובה ועל החמורות אינו מכפר אלא עם תשובה וא"כ ממילא שפיר י"ל דרב יהודא בשבועות הכי סובר דכל הני דהשעיר המשתלח מכפר בלא תשובה נקרא בשבועות שם קלות כיון דעל חמורות השעיר המשתלח אינו מכפר אלא עם תשובה וע"כ שפיר אמר ר"י בשבועות שם דלא תעשת הם קלות כיון דר"י סובר דהמתניתין דשבועות סוברת דעל ל"ת ג"כ השעיר המשתלח מכפר בלא תשובה וע"כ נקראו הל"ת קלות שם כמובן, אבל ביומא י"ל דאזיל התנא דמתניתין על בזמה"ז וסובר דהני דתשובה גרידא אינו מכפר הם חמורות והני דתשובה גרידא מכפר הם קלות וע"כ שפיר קאמר רב יהודא ביומא דהתנא דמתניתין סובר דעל עשה ועל לאו הניתק לעשה תשובה מכפר וכיון דתשובה גרידא מכפר ע"כ נקראו קלות אבל הל"ת דתשובה גרידא בלא יוה"כ אינו מכפר ע"כ נקראו שם חמורות אף דלדין שעיר המשתלח באמת גם הל"ת נקראו קלות אפ"ה ביומא שם לענין הנפ"מ דשם נקראו הל"ת חמורות, וממילא ליכא סתירה בין המשניות, דבשבועות לענין דין שעיר המשתלח שפיר נקראו הל"ת קלות וביומא לענין דין של בזמה"ז שפיר נקראו הל"ת חמורות כהנ"ל וגם רב יהודא אינו סותר את דבריו וא"כ שפיר פסקו הרי"ף והרא"ש את הא דיומא כיון שהיא דין של בזמה"ז וגם הברטנורה יפה פסק כהשני ר"י כיון דלא סתרו אהדדי ודו"ק ועי' היטב השני סוגיות דשבועות ויומא והירושלמי ואז תבין שפיר.

וכל זה י"ל אליבא דהרי"ף והרא"ש והברטנורה אבל אליבא דרבינו והרמב"ם ליכא לתרץ כך כיון דאז טפי היתה קשה עליהם דמדוע לא הביאו את החילוק בין ל"ת הניתק לעשה ובין ל"ת גמורות אע"כ דאליבייהו צ"ל כתירוצו של הכ"מ הנ"ל מחודש ט' וע"כ יפה עשו שלא הביאו את החילוק בין ל"ת הניתק לעשה כהנ"ל כמובן:

יב

ויסורין (ג) ממרקין כו'. נסתפקתי הא דאמר הגמ' עבר על כריתות ומב"ד ועשה תשובה תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין שנ' ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם אי דוקא יסורין שבאין עליו מן השמים ממרקין או דילמא אפילו אם אדם סיגף עצמו בסגופים קשין כערך היסורין ג"כ ממרקין, ולכאורה מלשון הקרא ופקדתי וגו' נראה דדוקא יסורין שבאין עליו ממרקין אבל י"ל דאינו ראי' משם כיון דאיכא למימר דהקרא ה"ק דאם הוא בעצמו לא יעשה הסגופין אז ופקדתי וגו' אבל אם מסגף בעצמו אז אפשר דמועיל אבל מלשון הרמב"ם הל' תשובה שם שכ' וז"ל עבר על כריתות ומב"ד ועשה תשובה תשובה ויוה"כ תולין ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין ובאלו נאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם עכ"ל ומדכ' הרמב"ם ויסורין הבאין עליו לשון זה מורה דדוקא יסורין הבאין עליו ממרקין עונותיו הגם דגם ע"ז יכלינן למימר דכוונתו אם לא מסגף בעצמו אבל ממ"ש אח"כ ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין מלשון זה נראה בפירוש דדוקא יסורין הבאין עליו ממרקין אבל לא מה שהוא בעצמו מסגף בזה אינו מתכפר כפרה גמורה, ואח"כ ראיתי במגלת ספר ז"ל מל"ת ב' שכ' וז"ל ומה שדקדק הרמב"ם לחזור ולומר ולעולם אין מתכפר כו' נ"ל שכוונתו דאפילו אם ציער וסיגף עצמו בסיגופין קשין ובתעניות והפסקות עד שהגיע לערך צער היסורין אפ"ה אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו מן השמים יסורין שכן מצינו בדוד המלך ע"ה דאע"ג שסיגף עצמו בשק ואפר והיה אוכל עפר אפ"ה נצטרע ו' חדשים ונתכפר לו עכ"ל וא"כ לפי"ז באמת נתפתר ספיקתינו מהרמב"ם וגם יש ללמוד ממג"ס דמהיכי למד הרמב"ם את זה מדוד המלך ע"ה.

אבל לי נראה בס"ד דהרמב"ם למד את זה גם מגמ' תענית כ"א ע"א מהא דנחום איש גם זו בא עני אחד כו' הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי עיני שלא חסו על עיניך יסומו כו' עי"ש ולכאו' למה קרא היסורין מן השמים מדוע לא סיגף עצמו בערך סגופין אלו זה אלא ע"כ דלא מועיל לכפרה גמורה מה שמסגף אלא דוקא יסורין שבאין עליו מכפרין כפרה גמורה וכן נראה מגמ' ב"מ פ"ד ע"ב מהא דראב"ש לא סמך אדעתי' קביל עלי' יסורי כו' באורתא אמר להו אחיי ורעיי בואו בצפרא אמר להו זילו פי' רש"י לא סמך דעתי' אהכי מלבקש רחמים ומחילה ביסורין שמא חטא באחד מן הצדיקים ומדלא סיגף עצמו אלא קרא שיבואו מוכח כהנ"ל, ואי תקשה דף פ"ג ע"ב שם ואפ"ה לא מייתבא דעתי' אשקייה סמא דשינתא כו' מה היה מועיל לו אם באמת חטא זה באמת ל"ק דשם היה רוצה לראות אם נתקיימו דבריו שאמר שישו בני מעי ומה ספיקות שלכם כך ודאית שלכם על אחת כמה וכמה מובטח אני בכם שאין רמה ותולעה שולטת בכם עי"ש ועשה נסיון על זה כמ"ש הגמ' שם אבל בתר דלא סמך אדעתי' דדילמא חטא באחד מן הצדיקים לא הי' מסגף בעצמו אלא קרא על היסורין שיבואו א"כ גם משם ראי' להרמב"ם כפי פשטו של המג"ס בהרמב"ם כמובן:

אבל לפי מ"ש התיוה"כ ז"ל ביומא על דף פ"ו ע"א ד"ה ועבר על כריתות ומב"ד לפרש את הרמב"ם הנ"ל במ"ש ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין וז"ל ויראה דבא לרמוז דלא תימא דהא דלא סגי יוה"כ לכפר ובעי יסורין היינו בזמן דליכא קרבנות אבל בזמן דבה"מ קיים דאיכא שעיר סגי לכפר יוה"כ אע"ג דלא יבואו עליו יסורין לאפוקי זה בא ואמר לעולם כלומר אפילו דאיכא שעיר אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין וכ"ת מנ"ל להרמב"ם חידוש זה י"ל דמגופא דקרא נפקא דכתיב ופקדתי בשבט פשעם דאיירי על שלמה המלך ע"ה שהביא עליו יסורין לכפר לו מה שחטא ואמאי הלא בזמן שלמה המלך היו מקריבין שעיר אלא ודאי כדאמרן וא"ת והלא הרמב"ם כתב לעיל מזה דשעיר מכפר על קלות ועל חמורות כשעשה תשובה ופי' דהחמורות הם כריתות ומב"ד י"ל דאותה כפרה היא כפרה קלישא שמקילין לו מן הדין אבל אינה כפרה גמורה אלא ע"י יסורין הבאים עליו והיינו דקאמר הרמב"ם ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עכ"ל ולפי פירושו של התויו"כ אינו מוכח מהרמב"ם דדוקא יסורין הבאין עליו מכפרין די"ל דמש"ה כתב ויסורין הבאין עליו כו' עד שיבואו עליו כו' כוונתו אם לא מסגף עצמו אבל אם מסגף עצמו י"ל דמודה הרמב"ם דמועיל כמו יסורין הבאין עליו וא"כ לפי התיו"כ ספיקתינו הנ"ל מחודש י"ב עדיין במקומו עומדת, וכ"ת הלא יכלינן ליפתר ספיקתינו מגמ' דתענית וב"מ הנ"ל ע"ז י"ל דמשם אינו ראי' דאפשר דלחומרא עושין כן דבשלמא אם הרמב"ם באמת סובר כן כמ"ש המג"ס אז שפיר יש להביא גם מהגמ' הנ"ל ראי' לדבריו אבל ליגמר משם ל"ל מהטעם שכתבנו כמובן.

אבל לכאורה ק"ל על פירושו של התויו"כ דהאיך כתב דהרמב"ם סובר דעל חמורות ג"כ השעיר אינו מכפר כפרה גמורה אלא עם יסורין הלא ממ"ש הרמב"ם הלכה ב' שם הכל מתכפר בשעיר המשתלח הלשון זה מורה דמתכפר לו כפרה גמורה ותו קשה על דבריו הלא מ"ש הרמב"ם ולעולם כו' את זה כתב הלכה ד' שם ובהלכה ד' איירי הרמב"ם בזמה"ז כמ"ש הלכה ג' שם ואי נאמר כהתיו"כ הי' לו לכתוב האי לעולם כו' בהלכה ב' ועוד אפילו נדחק עצמינו לומר בהרמב"ם בחיבורו כמ"ש התיו"כ אבל מה יענה התיוה"כ על מ"ש הרמב"ם בפי' המשניות ביומא שם וז"ל אבל בזמן שהיתה העבודה כבר ידעת כי בשעיר המשתלח היו מתכפרין על כל העונות עכ"ל נראה בפירוש דסובר דעל כל העונות השעיר המשתלח הי' מכפר כפרה גמורה מדכ' אבל עי"ש ותבין וכ"כ הברטנורה סוף יומא וז"ל וכל זה בזמן שאין שם שעיר המשתלח אבל בזמן שיש שעיר המשתלח הוא מכפר על כל העבירות קלות וחמורות חוץ מהעבירות שבין אדם לחבירו כו' ומדכ' בפי' המשניות כהנ"ל ול"כ בחיבורו בפירוש להיפך עכצ"ל דגם בחיבורו סובר כן דמדוע נדחק עצמינו לומר שסובר בחיבורו להיפך בפרט שיש לנו פשטו של המג"ס ובפשט זה ל"צ לומר שחזר ממ"ש בפי' המשניות בודאי מסתבר טפי לומר כן מלומר כפשטו של התיו"כ וא"כ נתפתר שפיר ספיקתינו כהנ"ל:

ואי קשיא דלפי פשטו של המג"ס דלשעיר אינו צריך יסורין לכפר א"כ נשאר קושיות התויו"כ הנ"ל משלמה המלך ע"ה ע"ז י"ל דבש"ה באמת עפי' דיבור היה וכ"ת א"כ היכי גמר הגמרא מקרא ופקדתי וגו' ע"ז י"ל דהגמרא באמת לא משלמה המלך גמר אלא מפשטות הקרא כיוו דמקרא ופקדתי בשבט פשעם וגו' מוכח דיש עבירה שצריכה יסורין למד הגמ' מסברה דעל עבירה חמורה הוא בא וכמ"ש רש"י יומא שם ד"ה ופקדתי וז"ל למדת שיש עבירה שצריכה יסורין ומסתברא הקל לקלה והחמור לחמורה עכ"ל ועי' ירושלמי יומא פ"ח הלכה ז' ובשבועות פ"א הלכה ו' וסנהדרין פ"י הלכה א' דאיתא שם שאל ר' מתיא בן חרש את ראב"ע בישיבה אמר לו שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהי' ר"י דורש אמר לו שלשה הן חוץ מן התשובה כתוב אחד אומר שובו בנים שובבים וגו' וכתוב אחד אומר כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' וכתוב אחד אומר ופקדתי וגו' וכתוב אחד אומר אם יכופר עון זה וגו' כיצד ואח"כ הביא הירושלמי את החלוקים כמ"ש הגמ' דילן ביומא הנ"ל נראה בפירוש מהירושלמי דלר' ישמעאל היתה קשה על הד' פסוקים שסותרין זה את זה ומכח סברא מוקי הפ' קל על עבירה קלה והחמור על החמורה כמ"ש רש"י הנ"ל וא"כ שפיר י"ל דמפשטות הקרא למד ר' ישמעאל ולא משלמה המלך כיון דבשלמה המלך באמת עפ"י דיבור הי' כהנ"ל, ובלאו כל זה נ"ל בס"ד דגם לפי פשטו של התיו"כ ג"כ צ"ל דלא משלמה המלך למד הגמ' אלא מפשטות הקרא מחמת סברא כמ"ש רש"י דאלת"ה א"כ גם לפי פשטו של התיו"כ קשה דהיכי יכול הגמרא ללמוד מהקרא ופקדתי וגו' דעל כריתות ומב"ד תשובה ויוה"כ ויסורין מכפרין דילמא אינו מכפר והא דמכפרי על שלמה המלך י"ל משום דשם גם שעיר המשתלח הי' אבל בלא שעיר מנ"ל אעכ"מ דלא משלמה המלך למד הגמרא אלא מפשטות הקרא מחמת סתירת הפסוקים כמ"ש רש"י הנ"ל, וא"כ לפי"ז ספיקתינו הנ"ל תליא בהשני פשטים בהרמב"ם הנ"ל דלפי' המג"ס תיפתר ספיקתינו אבל לפירוש התיו"כ עדיין ספיקתינו במקומו עומדת:

יד

אבל עוד ספק אחר יש לי להסתפק בענין שלפנינו אם השעיר המשתלח היה מכפר כפרה גמורה גם על חילול השם או לא ונ"ל בס"ד דגם זה תליא בהשני פירושים הנ"ל דלפירוש התיו"כ דהרמב"ם סובר דעל כריתות ומב"ד גם עם שעיר המשתלח צריך עוד יסורין להיות לו כפרה גמורה א"כ צ"ל דסובר דר' ישמעאל אמר הג' חלוקי כפרה גם על בזמן המקדש וממילא מוכח דגם על חילול השם לא הי' מכפר השעיר גרידא כפרה גמורה וגם צ"ל דמ"ש הרמב"ם בהלכה ד' במד"א בשלא חילל השם כו' זה ג"כ קאי גם על הלכה ב' שם דכמ"ש התיו"כ דלעולם אין מתכפר כו' שכ' הרמב"ם בהלכה ד' קאי גם על הלכה ב' כמ"כ צ"ל גם על במד"א כו' דקאי על הלכה ב' אבל לפום פירושו של המג"ס בהרמב"ם באמת לא מוכח דר"י גם על בזמן המקדש קאי אלא י"ל דלא אמר הג' חלוקי כפרה אלא על בזמה"ז ואז גם בהרמב"ם צ"ל דמש"כ בהלכה ד' ולעולם כו' במד"א כו' ג"כ לא קאי אלא על בזמה"ז כמ"ש בהלכה ג' שם וגם י"ל להיפך וא"כ הספק השני הנ"ל לפום פירוש המג"ס במקומו עומדת ולפום פירוש התיו"כ נתפתר והספק הראשון הנ"ל להיפך דלפי פירוש המג"ס נתפתר ולהתיו"כ במקומו עומדת. אבל נ"ל לכאורה להביא ראי' להתיו"כ מן הירושלמי הנ"ל מחודש י"ג דבתר דהביא הירושלמי הג' חלוקי כפרה דר"י איתא שם א"ר יוחנן זו דברי ראב"ע ור"י ור"ע אבל דברי חכמים שעיר המשתלח מכפר אם אין שעיר היום מכפר כו' ומפרש הפ"מ ביומא שם וז"ל אבל דברי חכמים שעיר המשתלח מכפר עם התשובה ואפילו על חילול השם עכ"ל וא"כ צ"ל דר"י אמר הג' חלוקים שלו גם על בזמן המקדש וסובר דעל כריתות ומב"ד ועל חילול השם השעיר גרידא אינו מכפר כפרה גמורה וממילא יש ראי' מהירושלמי להתיו"כ וא"כ קשה על הפי' המשניות ועל הברטנורה הנ"ל מחודש י"ג מהירושלמי דמדבריהם מוכח דגם על כריתות ומב"ד ועל חילול השם השעיר לבד מכפר כפרה גמורה עי' בדבריהם היטב ותראה דסברו כן ומהירושלמי באמת מוכח דלא כוותיהו, ואי"ל דמהפי' המשניות לא מוכח לענין חילול השם מידי כיון דלא הביא את הא דחילול השם זה באמת אא"ל כיון דעכצ"ל דיש ט"ס בפי' המשניות דכמו שאיתא לפנינו אין לו שום הבנה דז"ל וכשהזיד בכריתות ובמב"ד ועשה תשובה תשובה ויו"כ תולין ויסורין ממרקין אז וכשימות נגמרה כפרתו הוא שנא' אם יכופר העון הזה לכם עד תמותין כו' עכ"ל נראה דסובר דעל כריתות ומב"ד אין לו כפרה גמורה גם עם יסורין אלא המיתה ממרק וזה באמת אא"ל כיון דבגמ' איתא בפירוש דעל כריתות ומב"ד תשובה ויוה"כ עם יסורין מכפרין כפרה גמורה ותו קשה דהיכי הביא את הקרא אם יכופר וגו' על כריתות ומב"ד הא ר"י הביא את הפסוק זה על חילול השם ועל כריתות ומב"ד הביא את הקרא ופקדתי בשבט וגו' אעכצ"ל דיש ט"ס בפירוש המשניות שהשמיט את הא דחילול השם וזה אצלי ברור בס"ד דהא גם בחיבורו הביא את הא דחילול השם וא"כ גם מהפי' המשניות מוכח דגם על חילול השם הי' השעיר מכפר כפרה גמורה כמו שמוכח מהברטנורה הנ"ל וא"כ קשה עליהם מהירושלמי שכתבנו, ואי"ל דסברו דגמרא דילן פליג עם הירושלמי דמדלא הביא הגמ' את הא דחכמים שהביא הירושלמי מוכח דסובר דחכמים לא פליגי עם ראב"ע ור"י ור"ע אי שעיר הי' מכפר על הכל או לא אלא הגמ' דילן סובר דלכ"ע השעיר גרידא מכפר על הכל כפרה גמורה גם על חילול השם דזה באמת אא"ל דמהיכי תיתי נאמר דהגמ' חולק על מ"ש הירושלמי בפירוש והא דלא הביא הגמ' את הא דחכמים י"ל דכיון דבזה הלכה כר' ישמעאל ע"כ לא רצה הגמ' דילן להאריך ולהביא את הא דחכמים אבל את זה בודאי צ"ל דגם הגמ' סובר כהירושלמי דהג' חלוקים של ר"י קאי על בזמן המקדש דמהיכי תיתי נאמר דהגמ' חולק על מ"ש הירושלמי בפירוש ובגמ' ליתא בפירוש להיפך וא"כ קשה מהירושלמי הנ"ל עליהם:

וע"כ נ"ל בס"ד דהפירוש המשניות והברטנורה סברו דעל מ"ש הירושלמי דחכמים סברו דשעיר מכפר על הכל ע"ז באמת לא פליגי ראב"ע ור"י ור"ע אלא הם פליגי על מ"ש החכמים דאם אין שעיר היום מכפר וסברו דיוה"כ עצמו מכפר ג"כ על הכל על זה פליגי וסברו דאם אין שעיר אז יש ג' חלוקי כפרה אבל על מ"ש החכמים דשעיר מכפר ע"ז באמת גם הם לא פליגי ולפי פירוש זה צ"ל דמ"ש ר' יוחנן בירושלמי אבל דברי חכמים כו' האי אבל לא קאי על שעיר המשתלח אלא קאי על מ"ש החכמים אח"כ אם אין שעיר היום מכפר וא"כ לפי פירוש זה באמת מוכח מהירושלמי דשעיר הי' מכפר כפרה גמורה גם על חילול השם כמובן, וממילא י"ל דהתיו"כ סובר הפשט בירושלמי דהאי אבל דברי חכמים שאמר ר"י קאי גם על מ"ש חכמים שעיר המשתלח מכפר ופליגי גם בזה עם ראב"ע ור"י ור"ע דהחכמים סברו דשעיר גרידא מכפר על הכל גם על חילול השם והם סברו דגם בזמן המקדש לא היה מכפר השעיר גרידא אלא גם אז הי' הג' חלוקי כפרה וגם זה סובר התיו"כ דכיון דהגמ' דילן לא הביא אלא את הא דר' ישמעאל מוכח דפסק כוותיה ולא כחכמים וע"כ כתב התיו"כ את פירושו בהרמב"ם הנ"ל מחודש י"ג וא"כ לפי התיו"כ ספיקתינו השני הנ"ל באמת נתפתר אבל ספיקתינו הראשון הנ"ל מחודש י"ב במקומו עומדת, אבל המג"ס י"ל דסובר הפשט בירושלמי כמ"ש אליבא דהפי' המשניות והברטנורה הנ"ל וא"כ לפי"ז נתפתר גם ספיקתינו השני הנ"ל כיון דמוכח מהירושלמי דלכ"ע השעיר גרידא מכפר גם על חילול השם ולפי דברינו הנ"ל גם הגמרא דילן סובר כן וממילא לפי פירושו של המג"ס בהרמב"ם הנ"ל מחודש י"ב באמת נתפתר השני ספיקות הנ"ל כמובן:

טו

ולפי הנ"ל מה מאד יש ליישב בס"ד מדק"ל על רבינו דמדוע לא הביא שום רמז מזה דעל מה השעיר המשתלח הי' מכפר ולקמן מ"ע ט"ז כתב רבינו וז"ל ובמצות לא תחללו במל"ת ב' בארנו מקצת עבירות שיוה"כ מכפר עליהם ושאינו מכפר כו' אבל מזה דעל מה השעיר הי' מכפר מזה לא דיבר רבינו גם שם כלום ואי"ל דל"כ אלא מה שיש נ"מ לבזמה"ז דהא חזינן שדרכו בקודש להביא גם דברים שאין נ"מ בזמה"ז בלאו המצות שמנה, אבל בהנ"ל י"ל דרבינו ג"כ סובר הפשט בירושלמי הנ"ל כמ"ש אליבא דתיו"כ וא"כ צ"ל דהג' חלוקים של ר"י קאי גם על בזמן המקדש וכיון דהביא רבינו את הג' חלוקי כפרה ממילא תו ל"צ להביא דעל מה השעיר הי' מכפר כיון דגם בזמן השעיר הי' הג' חלוקי כפרה וזה באמת הביא כבר כמובן, אבל בהרמב"ם י"ל דסובר הפשט בירושלמי כמ"ש אליבא דפי' המשניות והברטנורה ולפי"ז בזמן השעיר לא היו הג' חלוקי כפרה וע"כ הביא הרמב"ם בהלכה ב' מתחלה סתם דעל מה השעיר מכפר ואח"כ כתב בהלכה ג' וד' את הג' חלוקי כפרה של בזמה"ז וא"כ ממילא מוכח מדהביא בהלכה ב' גם דעל מה השעיר מכפר דצ"ל הפשט במד"כ בהלכה ד' ולעולם כו' כמ"ש המג"ס הנ"ל מחודש י"ב דאל"כ אלא נאמר כמ"ש התיו"כ הנ"ל מחודש י"ג אז היתה קשה דלמה הביא בהלכה ב' את הא דשעיר כלל כיון דסובר דגם בזמן השעיר היו הג' חלוקי כפרה ואי"ל דמש"ה הביא לאשמעינן דהשעיר מכפר על קלות גם בלא תשובה וכמ"ש בהלכה ב' בפירוש כן דאפי' אם נאמר כן אכתי קשה דלמה הביא את הדין של השעיר באנפי' נפשי' בהלכה ב' למה לא ערבינהו עם הג' חלוקי כפרה ואח"כ הי' לו לכתוב את זה דשעיר מכפר על קלות בלא תשובה למה הביא את הדין דשעיר באנפי נפשיה בהלכה ב' והג' חלקי כפרה בהלכה ד' בתר דכ' בהלכה ג' בזמה"ז כו' דנראה מזה שדינם נפרדים זה מזה אע"כ מוכח דבאמת הפשט בהרמב"ם בהלכה במ"ש ולעולם כו' כמ"ש המג"ס ודו"ק:

טז

היכי (ד) דמי חילול השם כו'. לכאורה ק"ל דאמאי לא הביא רבינו את הא דאמר ר' יוחנן יומא דף פ"ו ע"א כגון אנא דמסגינא ד"א בלא תורה ובלא תפילין והרי"ף והרא"ש ביומא שם וגם הרבינו ירוחם נתיב ז' ח"ג והיראים סי' ו' הביאו וגם על הרמב"ם ק"ל דבהל' יסוה"ת פ"ה הל' י"א ג"כ לא הביא את הא דר"י אלא על הרמב"ם י"ל דבמד"כ שם ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם עכ"ל י"ל דנכלל בזה גם הא דר"י כיון דכשאד' גדול אינו לומד תורה או הולך בלא תפילין בזמן שדרכם להלוך כל היום בתפילין באמת גם בשביל זה מרנני' אחריו הבריות וא"כ על הרמב"ם ל"ק אבל על רבינו קשה וגם על הסמ"ק ז"ל קשה דג"כ השמיט סי' פ"ה את הא דר"י אלא על הסמ"ק י"ל דכיון דלא הביא גם את הא דרב כגון אנא אי שקילנא בשרא כו' וגם את הא דכל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו אלא כתב וז"ל וה"ד מחלל השם כדאמרו אינשי שרא לי' מריה לפלוני וזהו ת"ח שאינו נזהר במעשיו שלא יחשדוהו עכ"ל א"כ י"ל דסובר דבזה כדאמרו אינשי כו' שהביא נכלל הכל אבל ברבינו ל"ל כן דאף שהביא כדאמרו אינשי כו' אפ"ה הביא את הא דרב כגון אנא כו' ואת הא שחביריו מתביישין כו' וא"כ צ"ל דסובר דבהא כדאמרו אינשי כו' לא נכלל הכל וא"כ קשה עליו דמדוע השמיט את הא דר"י.

אבל ראיתי בדינא דחיי ז"ל שגם הוא עמד על רבינו בזה וכתב וז"ל והרב המחבר ז"ל מפני שסובר שאין הלכה כר"י בזה מפני שבזה לא טעי אינשי לומר דכי היכי דר"י מתבטל מגירסתו אף הם מתבטלין מגירסתם בשביל שעה אחת שהולך בלא תורה ובלא תפילין עכ"ל והרואה יראה דהאיך דבריו דחוקים מאד דהיכי יכלינן למימר דרבינו חולק על ר' יוחנן בסברא וכיון דר"י סובר דבכה"ג נקרא חילול השם א"כ גם לרבינו הי' צריך לסבור כן ובאמת לא זכיתי בשום פנים להבין את הדד"ח אם לא שנאמר דכוונתו על דרך שכ' התיו"כ ביומא שם ד"ה ר"י אמר כגון אנא וז"ל איכא למידק מ"ב דרב ור' יוחנן י"ל דבהא פליגי דרב סבר דליכא חילול השם אלא כשלמדין הימנו לזלזל בחייבי לאוין כגון גזילה וגניבה אבל אם למדין לזלזל בעשה אינו חילול שם ור"י ס"ל דאפי' לומדין לזלזל בעשה מיקרי ח"ה עכ"ל וי"ל דסובר הדד"ח דכיון דרב ור"י פליגי סובר רבינו דבזה הלכה כרב אף דרב ור"י הלכה כר"י י"ל כיון דהסברא מכרעת דבזה לא טעי אינשי כמ"ש הדד"ח ע"כ סובר רבינו דבזה הלכה כרב והכי קאמר הדד"ח מפני שסובר שאין הלכה כר"י בזה כלומר מפני שרבינו סובר כמ"ש התיו"כ דרב ור"י פליגי ובזה אין הלכה כר"י ואח"כ כתב הדד"ח ליתן טעם דהיכי יכול לסבור דאין הלכה בזה כר"י וכתב מפני שבזה לא טעו אינשי כו' כוונתו דכיון דגם הסברא מכרעת דלא כר"י ע"כ סובר רבינו דבזה אין הלכה כר"י כנ"ל לדחוק ליישב את הדד"ח אף שאין דרכינו לומר באחרון פשט כזה בפרט שלא הביא שום רמז מהתיו"כ אבל אפילו אם נאמר דהדד"ח לזה כיוון עדיין קשה דהיכי יכלינן לפסוק כרב נגד ר"י והטעם באמת טעם חלש, ובלאו כל זה גם התיו"כ דחוק מאד דמהיכי תיתי דרבי סובר דכשלומדין לזלזל בעשה ליכא חילול השם הא גם לזלזל בעשה ג"כ עבירה וא"כ איכא חוטא ומחטיא והיכי דאיכא חוטא ומחטיא הוי חילול השם כהנ"ל מחודש ז' ומדוע לא נאמר דמר אמר חייא ומר אמר חדא ולא פליגי, ותו ק"ל דאי כהתיו"כ קשה על הרי"ף והרא"ש ור' ירוחם שהביאו בפסקיהם את הא דרב וגם הא דר"י והיכי פסקו כתרווייהו אעכ"ל דסברו דלא פליגי וא"כ ממילא גם תירוצו של הדד"ח צ"ע:

וגם במג"ס ראיתי שכ' וז"ל מה שלא הביאו ההוא דר' יוחנן אפשר דר"י תרתי קאמר תורה ותפילין ובזמה"ז אין מניחין תפילין כל היום ודו"ק עכ"ל כוונתו דר"י לא אמר דאיכא חילול השם אלא כשלומדין ממנו תרתי שלא ללמוד ושלא לילך בתפילין וע"כ אר"י כגון אנא דמסגינא ד"א בלא תורה ובלא תפילין וכיון דבזמה"ז בלא"ה אין הולכין בתפילין כל היום וכשלומדין מאדם גדול שלא ללמוד ליכא אלא חדא וחדא לא נקרא חילול השם ע"כ לא הביא רבינו את הא דר"י כנ"ל בכוונת המג"ס, אבל גם תירוצו צ"ע דרש"י ביומא שם ד"ה כגון אנא כתב וז"ל ואין הכל יודעין שנחלשתי בגרסתי ולמדים הימני להבטל מת"ת נראה בפירוש מרש"י שר"י חדא חדא אמר והוי"ו של ובלא תפילין וי"ו המתחלקת או בלא תפילין והא דלא דיבר רש"י מתפילין י"ל דתחלת דברי ר"י נקט וכ"ת דעל רש"י גופא קשה דמהיכי למד א"ז ע"ז י"ל דהי' קשה דאמאי לא אמר ר"י בלא תורה ותפילין אמאי אמר ובלא תפילין אע"כ דוי"ו המתחלקת היא וגם מהרי"ף והרא"ש והר"י הנ"ל ג"כ מוכח דסברו הפשט בר"י כמ"ש רש"י דאלת"ה אלא נאמר דסברו כהמג"ס קשה היכי הביאו את הא דר"י בפסקיהם הלא בזמנם ג"כ לא הי' הולכין כל היום בתפילין אעכ"מ דסברו כרש"י ותירוצו של המג"ס ג"כ צ"ע:

יז

וע"כ נ"ל בס"ד דבאמת גם רבינו סובר את הא דר' יוחנן אלא סובר דנכלל במ"ש מהלכה זו אתה למד שחילול השם קרוי ת"ח שאינו נזהר במעשיו וגורם שאומרים עליו דופי דמזה ידעינן דאם ת"ח אינו לומד והולך אפי' ד"א בל"ת הוי ג"כ חילול השם כיון דגם זה גורם לומר עליו דופי שאינו לומד וכיון דנכלל הא דר"י בדבריו ע"כ לא הביא תו בפירוש, ואי קשיא א"כ אמאי הביא את הא דרנב"י כגון דאמרו אינשי שרא לי' מריה לפלניא הלא גם את זה ממילא הוי ידעינן מדבריו שכתבנו דבשלמא על הא דהביא את הא דרב כגון ת"ח דשקיל בשרא כו' י"ל דמשום דרצה להביא אח"כ ומעמידה במקום שאין דרך הטבח לשאול הקפותיו שהם דברי אביי דבתר דהביא הגמ' את הא דרב איתא אמר אביי ל"ש אלא באתרא דלא תבעי אבל באתרא דתבעי לית לן בה ופי' רש"י וז"ל שאין דרך הטבח לילך ולתבוע הקפותיו ועל הלוקח להביא לו מעותיו לביתו עכ"ל ועל דרך זה הם דברי רבינו במ"ש ומעמידה במקום כו' וא"כ י"ל דכיון דהרי"ף והרא"ש והר"י לא הביאו בפסקיהם את הא דאביי עכצ"ל דסברו דאביי חולק עם רב ופסקו כרב או צ"ל תירץ אחר או כמו שתירץ הדד"ח או כמו שתירץ המג"ס עי"ש ורבינו כיון דבזה ל"ס כוותיהו אלא סובר דאביי אינו חולק עם רב וכדי להשמיענו את זה ע"כ הביא את הא דרב דבלא רב לא הי' יכול להביא את הא דאביי לבדו כמובן וע"כ שפיר עשה שהביא את הא דרב אף דממילא הי' ידעינן ממקום שידעינן את הא דר"י אבל על הא דהביא רבינו כגון דאמרו אינשי כו' ע"ז באמת קשה דאמאי הביא הלא ממילא הוי ידעינן כהנ"ל, אבל גם ע"ז י"ל דמש"ה הביא דעל ידי שהביא את זה יכלינן למימר כתירוצינו הנ"ל על הא דלא הביא את הא דר"י אבל בלא זה לא הי' יכלינן למימר כתירוצינו דלכאורה קשה על תירוצינו דהיכי יכלינן למימר דנכלל הא דר"י במ"ש רבינו אח"כ מהלכה זו אתה למד כו' הלא מ"ש מהלכה זו כו' כוונתו דממה שהביא את הא דרבינא בר אבדימי אמר כגון ת"ח שחבריו בושים מחמת שמיעתו מהלכה זו אתה למד כו' וכיון דמרבינא בר אבדימי למד את זה א"כ קשה היכי יכלינן למימר שגם דברי ר"י נכלל בזה הלא בגמ' איתא יצחק דבי ר' ינאי אמר [כן היא הגירסא שלפנינו בגמ'] כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו היינו חילול השם א"ר נב"י כגון דקאמרו אינשי שרא לי' מרי' לפלניא ופי' רש"י וז"ל ימחול יוצרו על מעשיו וכתב התיו"כ שם ד"ה ור' ינאי וז"ל דרנב"י לא לחלוק בא על ר' ינאי דא"כ הול"ל רנב"י אמר אלא לפרש את דברי ר' ינאי בא דאמר כל שחביריו מתביישין ממנו דהיינו שיצא עליו שם רע אע"ג דהוא שקר כו' עי"ש נראה לפי"ז דפירושו של כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו הוא שיצא עליו שם רע אבל זה שת"ח הולך ד"א בלא תורה או בלא תפילין לא נכלל בדברי ר' ינאי דבשלמא כשלא אמרינן דרנב"י מפרש את ר' ינאי אז שפיר י"ל דגם מזה שאומרים עליו שהולך ד"א בל"ת או בלא תפילין מתביישין חביריו ואז י"ל דנכלל בדר' ינאי הא דר' יוחנן ג"כ אבל כשאמרינן דרנב"י לפרש את ר' ינאי בא דדוקא זה הוי חילול השם מה שאמרו אינשי דשרא לי' מרי' ואינשי ע"ז כשת"ח הולך ד"א בל"ת או בל"ת באמת לא אמרו שרא לי' מרי' כיון דזה לא הוי בעיני אינשי עבירה כמובן וא"כ קשה היכי יכלינן למימר דהא דר"י נכלל במ"ש רבינו אח"כ וממילא הי' נשאר קושיתינו הנ"ל דאמאי השמיט רבינו את הא דר"י, וע"כ הביא רבינו את הא דרנב"י להורינו בזה דגירסתו הי' בגמ' דמתחלה נאמרו הא דרנב"י ואח"כ איתא הא דרבינא בר אבדימי וכן באמת הגירסא בהרי"ף ביומא שם אלא שגרס רב יצחק בר אבדימי וכיון שמתחלה איתא בגמ' הא דרנב"י כגון דאמרו אינשי כו' א"כ ליכא תו למימר דרנב"י לפרש את רבינא בר אבדימי בא וע"כ שפיר יכלינן למימר בהא דרבינא בר רב דימי כגון ת"ח שחביריו בושין כו' דכוונתו גם על הא דר' יוחנן וכדי להשמיענו את זה ע"כ הביא רבינו את הא דרנב"י וממילא שפיר י"ל דמש"ה לא הביא את הא דר"י משום דנכלל במ"ש אח"כ כהנ"ל ודו"ק:

יח

וגורם (ה) שאומרים עליו דופי כו'. נראה דסובר רבינו דדוקא כשגורם הת"ח שאומרים עליו דופי אז הוי חילול השם אבל אם לא אומרים עליו דופי אף שעושה מעשה שיכולין לומר עליו דופי ליכא חילול השם וי"ל שלמד א"ז ממ"ש רבינא בר אבדימי כגון שחבריו בושים מחמת שמועתו וסובר רבינו דדוקא כשאומרים עליו דופי אז חביריו בושים משמועתו וממילא יש ליישב בזה בס"ד קושי' גדולה מדק"ל בגמ' שבת קכ"ז ע"ב דאיתא שם מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת כו' למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו אמר להם בשעה שהשכבתי' תחת מרגלותי במה חשדתוני אמרנו שמא יש בנו תלמוד שאינו בדוק לרבי בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני אמרנו כו' עי"ש ולכאורה קשה על אותו חסיד שהוא או ריב"ב או ריב"א כמ"ש רש"י שם דהיכי עשה מעשה שיכול לבוא לידי חשד הא איכא עבירות חילול השם וגם על ר' יהושיע שם במעשה דמטרוניתא קשה אבל בהנ"ל מיושב שפיר די"ל דר' יהושיע ואותו חסיד מובטחים בתלמודיהם שלא יחשדוהו וכשלא יחשדוהו תו ליכא חילול השם כמובן, או י"ל דרבינו כיון במ"ש וגורם כו' לתרץ מדק"ל עוד לפום שיטות רבינו והרמב"ם הל' יסוה"ת הנ"ל מחודש ד' דכשהת"ח עושה מעשה אף שהמעשה בפ"ע לא הוי עבירה אלא נראה לבריות כעבירה ג"כ הוי חלול השם א"כ קשה היכי אמר ר' יוסי שבת קי"ח ע"ב יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו הלא אדם גדול כר' יוסי כשחושדין אותו איכא חילול השם אבל כבר מתורץ קושי' זו במ"ש המרש"א בח"א שבת קכ"ז ע"ב ד"ה כך המקום כו' וז"ל גם שאמרו יהא חלקי כו' וגם נראה שלא אמר כך יהא חלקי כו' אלא במי שלא הי' מביא את עצמו לידי חשד כו' עי"ש וא"כ י"ל דדוקא כשהוא מביא א"ע לידי חשד וגם שחושדין אותו אז איכא חילול השם אבל כשהוא לא מביא א"ע לידי חשד אלא שחושדין אותו בחשד זה ליכא חילול השם ועל חשד זה הי' מתאוה ר' יוסי וע"כ כתב רבינו וגורם כו' כוונתו דדוקא כשהוא הגורם אז איכא חילול השם כמובן, וגם לפי מ"ש התיו"כ הנ"ל מחודש ט"ז דרב סובר דכשלומדין ממנו לזלזל בעשה ליכא חילול השם לפי דבריו ג"כ ל"ק אדר' יוסי די"ל דסובר כרב וה"ק יהא חלקי ממי שחושדין כו' כוונתו שחושדין שעבר בעשה דבכה"ג ליכא חילול השם כמובן.

ומ"ש רבינו ואני דרשתי כו' גם ההמ"ק סי' פ"ה הביא בשם רבינו את זה והראי' שהביא לזה מפסוק שארית ישראל וגו' כתב הדד"ח ע"ז וז"ל הוצרך הרב המחבר ז"ל לפסוק זה מפני שבלא פסוק זה אין הכרח שהעכו"ם יאמרו אין תורה לישראל דמפני שמדברים שקר לא אסרה תורה שלא לדבר שקר דאע"ג דכתיב לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו לא שמעינן מהתם שאסור לדבר שקר דלא תכחשו אתא להזהיר שלא נכחש הפקדון ולא תשקרו אתא להזהיר שלא ישבע לשקר כדאיתא בת"כ אבל שלא ידברו שקר לא שמעינן מהכא לזה הביא הסמ"ג פסוק שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב דמיני' משמע שלא ידברו כזב מכל וכל ולא הוצרך לזה אלא למ"ש כי המשקרים לעכו"ם הם מחללין את השם דלמ"ש וגונבים להם בהדיא כתיב ולא תגנובו עכ"ל אבל עדיין גם לפי פשטו קשה דמנ"ל לרבינו מפסוק שארית ישראל וגו' ללמוד דהיכי דמשקר לעכו"ם איכא חילול השם דילמא דוקא איסור לומר שקר יש ללמוד מפסוק זה והוי כמו שאר איסורי תורה אבל דאיכא חילול השם מנ"ל ע"כ אעתיק מ"ש הביאור מר' יוסף מקרעמניץ ז"ל וז"ל יש להקשות למה צריך המחבר להביא שארית ישראל וגו' פסוק מנביא ולא הביא מהתורה עצמה לא תגזול ולא תגנוב י"ל בשלמא פסוק זה לא תגנוב ולא תגזול אינו יכול להביא מזה חילול השם שה"א שהפסוק איירי שהשי"ת צוה לישראל שלא תגנוב ולא תגזול ואם אדם אחד גנב או גזל הוא עצמו רשע שעבר על צווי השם יתברך אבל התורה נשאר אמת ואינו שקר לכך מייתי פסוק שארית ישראל לא יעשו עולה ר"ל התם מיירי שהשי"ת מעיד על ישראל שלא יעשו עולה ולא ידברו כזב כו' וא"כ אם הוא גונב להם ומשקר להם יאמרו אוה"ע אין תורה לישראל והתורה שקר לכך חילל השם עכ"ל ודפח"ח. ומ"ש רבינו ותנן באבות כו' אחד שוגג כו' נ"ל בס"ד לישב את ההמשך של ותנן באבות עם ואני דרשתי כו' שכ' לעיל מיניה דלכאורה קשה היכי דרש לגלות ישראל את זה הלא מוטב שיהי' שוגגין ולא יהי' מזידין וכמש"פ הרמ"א או"ח סי' תר"ח דעל דבר שאינו מפורש בתורה אין מוחין וכפי מ"ש הדד"ח הנ"ל לא הוי דבר זה מפורש בתורה, ותו הא רבינו כתב בפירוש במ"ע י"א וז"ל והעוברין שוגגין טוב לו לשתוק כדגרסינן בביצה דף ל' דאפילו באיסורי דאורייתא הנח להו לישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין וא"כ קשה היכי דרש את זה, וכדי לתרץ את זה כתב אח"כ ותנן באבות אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם וכתב הדד"ח בשם אית דמפרשי אחד שוגג כו' מפני שעון חמור הוא כשם שהסתר והגלוי שוין בו עכ"ל והביאור הנ"ל הביא בשם האברבנאל דדוקא אצל ת"ח שוה משום שגגת תלמוד עולה זדון אבל מאית דמפרשי שהביא הדד"ח נראה שאצל כל אדם שוה מחמת חומר העון ועי' ברמב"ם ורש"י ותיו"ט אבות פ"ד מ"ד מ"ש על אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם, ולי"נ בס"ד דכוונת התנא דאף דאמרינן דאין מוכיחין על שוגג בדבר שאין מפורש בתורה דמוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין אבל על חילול השם דחמור מע"ז כהנ"ל מחודש ב' סובר התנא דמוכיחין גם על השוגג כמזיד ולענין זה קאמר התנא אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם וא"כ שפיר עשה רבינו שהוכיח וע"כ כתב תיכף ותנן באבות כו' כדי לתרץ מעליו קושי' הנ"ל וא"כ יש ללמוד ממה שדרש רבינו דיותר צריך לזהר שלא לשקר או לגנב את הנכרים ממה שצריך לזהר מלשקר ולגנוב את ישראל כיון דכשמשקר או גונב את ישראל ליכא חילול השם אלא עובר על לאו אבל כשמשקר או גונב את הנכרים איכא גם חילול השם ועון חילול השם יותר חמור מע"ז כהנ"ל ואחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם וע"כ צריך אזהרה יתירה ע"ז וחיוב מוטל על מנהלי ישראל להוכיחם ע"ז כמו שעשה רבינו וזכותו יעמוד לנו שיהי' מקוים בנו הבטחת הנביא שארית ישראל לא יעשו עולה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף