ברית משה/לא תעשה/א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברית משה לא תעשה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שלא (א) לעלות במחשבה שיש שום אלוה זולתי ה' שנ' לא יהיה לך אלהים אחרים על פני כו'.

המהרש"ל ז"ל בבאורו על רבינו ז"ל הביא את הנוסחא האמיתית בל"ת הראשונה של רבינו ואינו גורס את ההגהה הנוספת ומסוגרת בשני חצאי עיגול מתי' מכאן עד תי' עבד, ואח"כ כתב וז"ל רבים טועים במצוה הראשונה וא"כ מה יאמרו באחרונה. והנה רובא דרובא אומרי' שהמחשבה היא הדרש ועיקר המצוה ופשוטה זהו השיתוף והקיום ולא יכולתי לעמוד על דעתם, כי איך יעלה על הדעת שיאמר הספר המצוה הראשונה ואינו כלל ממנין המצות, ומה שמביאין ראי' מן הסימנים שכתי' בהן וז"ל אסרה בו התורה הקיום והשיתוף ע"כ. והנה ראיתי בס' מדוייקים שלא הוזכר אלא מחשבה ואף לפי אותן ספרי' לק"מ וה"פ בודאי עיקר המקרא בא לאזהרה כמשמעות כל המקרא כמו שנפרש אלא שאף הקיום והשיתוף נאסרה בו ומש"ה קאמר אסרה בו תורה כו' ולא אמר שלא לקיום ולשתוף או אזהרה לקיום ולשיתוף. אלא בודאי כדפי' וכן אי' במיי' וכן בכתב שהוסד על מנין המצות של הרמב"ם ושל הסמ"ג שאינו מונה שם קיום ושתוף אלא מונה המחשבה לבד, וז"ל הרמב"ם בסימני' שלו מצוה הראשנה ממצות ל"ת שלא לעלות במחשבה שיש שום אלוה זולתי ה' שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ובספרו כ' בה' מדע כל המעלה על דעתו שיש שום אלוה אחר חוץ מזה עובר בל"ת שנא' לא יהי' לך א"א ע"פ וכ' המפרש עליו ע"פ כלומר בעוד שאני מצוי וכבודי מלא עולם כמ"ש הנביא העם המכעיסים אותי ע"פ. ועתה אבאר דעת הספר דבודאי משמעות כל המקרא מדבר במחשבה וזהו לשון לך כלו' הגלוי לך לבד דהיינו מחשבה וע"פ נמי משמע מחשבה כמו פי' המפרש שהוא מלא כל העולם ואין הסתר מלפניו ומזהיר נגד המחשבה, אבל מ"מ אי לא הוי כתוב אלא לא יהי' לך אלהים אחרים ותו לא היינו מוקמינן המקרא אלא לקיום לחוד שזהו נמי משמעותו של המקרא והי' עדיף מיני' שהרי כתיב לא יהי' דמשמע הוי' וממשות והיינו קיום ולשון לך כמו ברשותך כמו לא יראה לך חמץ אלא שמלת על פני אינו מיושב דלמה לו להזכיר כאן ע"פ. וכן אי לא הוי כתיב אלא לא יהיה אלהים אחרים ע"פ לא היינו מפרשים המקרא אלא בשיתוף דהשתא נופל שפיר לישנא דעל פני כלו' לשתוף עמדי אלא שלשון לך אינו מיושב כלל אם לא שיורה על המחשבה כמו שפי' ומש"ה סובר הספר שעיקרו בא לאזהרת המחשבה וזהו שמונה בכלל חשבון הלאוין. רק שאמר בס' ותניא במכילת' כלומר מאחר שלשון לא יהי' נופל שפיר על הקיום א"כ אין המקרא יוצא מידי פשוטו ואף שמגוף המקרא שמעת בהכרח דקפיד קרא אמחשבה מ"מ לא יוצא מידי פשוטו כל אחד לפי עניינו ונשמע קיום מן לא יהיה לך, ונשמע שתוף מעל פני, ושוב חזר הס' ומפרש דלא נימא מאחר שעיקר המקרא בא לאזהרת מחשבה א"כ למה נצרך לדחוק ואמר דמלת ע"פ לחוד בא לשיתוף מאחר שכבר נשמע להדיא שהוא במיתה שהרי רישא דקרא אמר זובח לאלהי' יחרם ועליו קאי בלתי לה' לבדו. ע"ז כ' הס' המקרא ההוא בא לעונש וכו' כלומר לפי שצריכין אנו ע"פ לאזהרה שע"כ מוכרחים אנו להוציא אזהרה מזה המקרא דע"פ. ואח"כ מביא הס' דברי ר"ת לתרץ לפי מה שנא' שתוף בתורה ולא מצינו כאן שנענשו עלי'. וחסירי דעת מתרצין איך שמוקשרים דברי ר"ת בהא דלעיל, ואומרי' שזולת זה לא קשה ומרבים דברים בהבליהם שהרי ר"ת הקשה על הגמר' בפ' ד"מ אלמא דכפשוטו הוא והס' בא ללמוד ממנו דין זה שאינו אסור אלא דרך אלהות ואדנות. וגם יש תועלת לדברי הס' לחזק דבריו שבא לאזהרה ולא תימא שחד מקרא בא לשיתוף דרך אלהות ואדנות ואידך מקרא בא לריבויי אפי' שיתוף שאינו דרך אלהות ואדנות ע"ז מביא ר"ת שאין בו איסור כ"א אלהות ואדנות עכ"ל המהרש"ל ז"ל:

ונ"ל בס"ד דהדין עמו במה שציוה שלא להוסיף ולא לגרוע מנסחתו דלפי הגי' שלפנינו קשה דהאיך כ' רבינו ז"ל מכאן אסרה תורה הקיום והשיתוף כו' הלא לפי תחלת דברי רבינו לא הקיום והשיתוף אסרה התורה מכאן אלא שלא לעלות במחשבה שיש שום אלוה זולתי ה', נהי דעל שיתוף י"ל דיליף מעל פני כמ"ש אח"כ ושלא לעלות במחשבה כו' י"ל דיליף מלא יהי' לך אלהי' אחרי' אבל על קיום שכ' קשה דנראה כסותר את למודו דמתחלה כ' שלא לעלות במחשבה כו' יליף מלא יהי' לך וגו' ואח"כ כ' דקיום יליף מני' דהקיום ע"כ דלא מצי למילף אלא מלא יהי' לך כמ"ש במכילתא שהביא אח"כ. הן אמת שהמהרש"ל מפ' גם הגי' שלפנינו וכ' דעיקר הקרא בא להזהיר שלא לעלות במחשבה כו' אלא אף הקיום והשיתוף נאסרו בו ומשו"ה קאמר אסרה בו תורה כו' עכ"ל, וכוונתו דרבינו סובר דהקיום והשיתוף כיון דלאו מעיקר הקרא יליף ע"כ אינו אלא איסור וע"כ כ' רבינו מכאן אסרה תורה כלו' איסור הוי ולא לאו. וממילא מיושב בזה דאמאי לא מנה הקיום ללאו בפ"ע כיון דלא הוי אזהרה אלא איסור וא"כ גם לגי' ישנה שלפנינו יש מקום, אבל על הגהה שבצדה שכ' דמשו"ה מלאו לבו להגי' משום דגם סימני הספר מורים כן ע"ז ק"ל הלא סימני הס' ע"כ דצריך להגיה דאי כהגי' שלפנינו ק' חדא היכא מרומז הקיום והשיתוף למימנא בין המצות הלא לאו מצוה הוא אלא איסור כהנ"ל ועוד שלא לעלות במחשבה שיש שום אלוה זולתי ה' שהיא עיקר המצוה את זה לא כ' ומזה לא מרמז שום רמז ברמזיו, אלא עכצ"ל שהי' כ' ברמזי רבינו כמ"ש ברמזי הרמב"ם הנדפס בריש הרמב"ם דמדע או י"ל שהי' כ' ברמזי רבינו כך שלא לעלות במחשבה שיש שום אלוה זולת ה' שנא' לא יהי' לך אלהים אחרים ע"פ ואסרה התורה בהם הקיום והשיתוף והמעתיק או המדפיס השמיט משלא לעלות וכו' עד לא יהי' וגו', וא"כ כיון דע"כ צריך להגי' ברמזי רבינו א"כ בספרו ג"כ בודאי דעיקר כגי' המהרש"ל. ואחר כתבי זאת ראיתי בס' דינא דחיי ז"ל במל"ת א' שגם הוא צוה למחוק מלות מכאן אסרה תורה הקיום והשיתוף וז"ל ואעפ"י שבמפתחות הם' כ' הרב המחבר ז"ל לא יהי' לך וגו' אסרה התורה הקיום והשיתוף גם זה נמשך הטעות מפני שראו כאן מכאן אסרה התורה הקיום והשיתוף והאמת שבין כאן ובין שם צריך למחוק הקיום ואם נמחק הכל מה טוב ומה נעים וכן מצאתי בב' נוסחאות בסמ"ג ומכוונים דבריו לדברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ ובס' היד עכ"ל, וגם בקיצור הסמ"ג עם פי' נתיבות עולם ראיתי שלא דיבר שם מקיום כלום והקיצור הסמ"ג הוא מרבינו עצמו כמ"ש בשה"ג או' מ' סי' קע"ח וז"ל ומקרוב נדפס קיצור סמ"ג אשר חיבר הרב עצמו עכ"ל וא"כ נראה מהדינא דחיי וגם מקיצור הסמ"ג שעיקר כגי' המהרש"ל:

אבל מ"ש הדד"ח שמה שהביא רבינו את המכילתא לא משום שיהי' סובר כהמכילתא שאסרה הקיום דהא המכילתא אתיא כר' יוסי דספרא כמ"ש הרמב"ן ז"ל עה"ת ואנן קיי"ל כהת"ק דספרא דלית ליה דרשא שלא יקיים. ואח"כ כ' הדד"ח וז"ל ולפ"ז לא כ' הרב המחבר [כונתו על רבינו שקראו כן,] ותניא במכילתא אלא משום סיפא דקתני ואין מקרא יוצא מידי פשוטו דמיני' שמעינן איסור השיתוף אבל תחלת הברייתא דקתני העשוי כבר מניין שלא יקיים ת"ל לא יהיה לך הוא דלא כהלכתא שזה לא קאמר אלא לדעת ר' יוסי שסובר שלא יהי' לך בא לאסור מניעת עשיית הצלמים כמ"ש הבה"ג אבל לדידן דס"ל כת"ק שאין פסוק זה מניעה לעשיי' הצלמים אלא שלא להאמין באלוה זולתו וכמ"ש הרמב"ם והרמב"ן והרהמ"ח הך דרשא דהעשוי' כבר לא נפקא לן מההוא קרא ומכאן שמ"ש בספרי הרב המחבר ז"ל מכאן אסרה תורה הקיום והשיתוף הוא ט"ס כמ"ש עכ"ל נראה דסובר הדד"ח דלרבינו ליכא אפי' איסור על הקיום וזה דלא כהמהרש"ל שכ' בפי' דגם רבי' סובר כהמכילתא וגם הראה את גדלו בפירושו דהאיך יכול רבינו ללמוד שלשה דברים מפסוק זה אלא המהרש"ל כ' דרבינו סובר דעל קיום ליכא אזהרה אלא איסור וגם סובר דגם המכילתא סוברת כן ובודאי דלא ראה הדד"ח דברי המהרש"ל כאן דמדלא הביאו: וגם על מ"ש הדד"ח דהתחלת הברייתא היא דלא כהלכתא והביא ראי' לזה מהרמב"ן וז"ל וכבר בא הדבר מבואר בד' הרמב"ן בס' השגותיו שברייתא זו לא נאמרה אלא לדעת ר"י ותו כ' אח"כ וז"ל הנה ברור מד' הרמב"ן שהברייתא השנויה במכילתא שהביא הרב המחבר היא כדעת ר"י כו' ובפירוש התורה כ' הרמב"ן בפי' שברייתא זו לדעת ר"י נאמרה ואין הלכה כן אלא כת"ק שהם רבים עכ"ל נראה דעיקר ראי' הדד"ח שרבינו לא סובר כהמכילתא היא מהרמב"ן מדכ' הרמב"ן שבריית' זו אתי' כר' יוסי ודלא כהלכתא, אבל לי"נ דמהרמב"ן ליכא ראי' אליבא דרבינו די"ל דהרמב"ן לשיטתו דסובר כהרמב"ם דעל קיום ליכא איסור מה"ת וא"כ קשה עליו ועל הרמב"ם ממכילתא זו ע"כ מוכרח לומר את פי' דהמכילתא אתי' כר"י וע"כ לא פסקו כוותה, אבל ברבינו כיון דחזינן שהביא מכילתא זו מהיכא תיתי דמוכרח לומר הפי' בה כהרמב"ן דילמא באמת סובר דהפי' הוא כמ"ש המהרש"ל ואז אתי' המכילתא ג"כ אליבא דהלכתא וזה בודאי עדיף טפי כמובן, דבשלמא אי לא הי' שום שיטה דהמכילתא אתיא כהלכתא אז באמת הכרחנו לדחוק עצמינו לפרשה כהדד"ח דלא הביא רבינו אותה אלא משום סיפא אף שבאמת זה דוחק גדול דא"כ לא היה לו לרבינו אלא למימר דמעל פני דורש במדרש כפשוטו שאסור לשתף ש"ש וד"א ולמה לו להביא את המכילתא כלל ואעפי"כ אם לא הי' נמצא שום פוסק דס"ל דהמכילתא אתי' כהלכתא אז היינו מוכרחי' לומר כוותי', אבל כיון דבאמת רש"י ז"ל בפ' יתרו לא הביא אלא דרש זה של המכילתא וכן בס' יראים סי' ס"ג ובעמודי גולה שהוא סמ"ק ז"ל בסי' ס"א פסקו ג"כ כהמכילתא ומנה במנין המצות שלו שלא לקיים ע"ז למצוה בפ"ע א"כ ק' גם עליהם הלא הרמב"ן כ' דהמכילתא אתי' דלא כהלכתא אע"כ צ"ל דהם באמת לא ס"ל כהרמב"ן וס"ל דמכילתא זו אליבא דהלכתא איתמר א"כ מדוע לא נאמר דגם רבינו סובר כוותייהו וחולק בזה על הרמב"ן וס"ל פי' המכילתא כמ"ש המהרש"ל ודלא כהסמ"ק שמנאו בין המצות' אבל בזה דהמכילתא אתי' כהלכתא סובר כוותייהו. וגם ראיתי בס' מגלת ספר (ביאור נפלא על רבינו,) שכ' במל"ת מ"ב וז"ל ואין להקשות על הסמ"ג דכיון שהוא תפוס כאותה ברייתא דמכילתא דלא יהי' לך הוא אזהרה על הקיום א"כ ל"ל האי קרא דפסל בל תקימו תיפ"ל שהרי הוא עובר על קיומו שמקיימו ברשותו ואין מבערו די"ל דהאי קרא איצטרך ללקותו על מעשה הקמתו שעושה משא"כ על קיומו שהוא בשוא"ת שמקיימו ואינו מבערו אינו לוקה שהרי אינו עושה מעשה וכו' א"נ אפי' אם ילקה על קיומו וכגון שעושה מעשה המורה שרוצה בקיומו כגון שעשה לו סייג וגדר וכיוצא אפ"ה איצטרך קרא להלקותו עוד אחר על הקמתו אם הקימו והכינו על מושבו עכ"ל. נראה דהמג"ס ז"ל סובר דרבינו סובר דמוזהר על קיום בלאו וכשמקיימו באופן שיש בו מעשה אז לוקין עליו אבל זה ג"כ ליתא להמהרש"ל הנ"ל וגם לא לדד"ח וצ"ל דהמג"ס כ' את זה לפי הגירסא הישנה שכ' מכאן אסרה תורה הקיום והשיתוף וסובר בכוונת רבינו דלא איסור בלבד יש אלא גם אזהרה ולוקין עליו, וכל זה כ' משום דלא ראה את המהרש"ל. דהמהרש"ל כ' בפי' דגם לפי הגי' הישנה אין בקיום רק איסור גרידא וגם את הדד"ח נראה דלא ראה מדלא הביאו, אבל אנו הולכים במל"ת זו בעקבותיו של המהרש"ל ולא כהדד"ח והמג"ס. אלא תפסינן לעיקר שרבינו ג"כ סובר כהמכילתא אלא סובר דגם להמכילתא ליכא על קיום כ"א איסור ולא אזהרה כמ"ש המהרש"ל ולפי הנחה זו אנו כותבים כל מה דלקמן בס"ד ואקוה שלא אבוש:

ב

הנה במצוה זו כ' רבינו ג' דינים חד לאו וחד איסור וחד אזהרת איסור וכלם מלא יהי' לך ילפי כפי' המהרש"ל, לאו שלא לעלות במחשבה וכו' יליף משום דסובר דעיקר קרא למחשבה הוא דאתי וזו שמנה בכלל חשבון הלאוין, איסור שלא יקיים יליף משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו מלא יהי' דמשמע הוי' וממשות והיינו קיום כמ"ש המהרש"ל, ואזהרת איסור שאסר לשתף ש"ש וד"א יליף מעל פני והעונש על שיתוף מבלתי לה' לבדו נפקא לי' כן סובר רבינו. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' יסוה"ת ה' ו' ובסה"מ מל"ת א' לא יליף מהאי קרא ולא יהי' לך וגו' אלא שלא יעלה שיש שם אלוה זולת ה' ולא יליף מהאי קרא לא איסור קיום ולא אזהרת שיתוף דבהל' שבועות פי"א הל' ב' לא כ' אלא וכל המשתף ד"א כו' נעקר מן העולם והוא לשון הגמ' סנהדרין ס"ג א' ובגמ' יליף זה מבלתי לה' לבדו ולא הביא הרמב"ם שום אזהרה ע"ז וגם בס' המצות מ"ע ז' ג"כ ל"כ אלא כל המשתף ש"ש עם ד"א נעקר מן העולם ולא הביא גם שם שום אזהרה ע"ז, והטעם שלא באה אזהרה לשיתוף כתבנו בחבורינו פני משה על הרמב"ם וכאן עיקר כונתינו לפרש דברי רבינו בס"ד, ועל קיום ג"כ לא מצינו לא בחבורו ולא בס' המצות שיהיה סובר שיש חיוב ונ"ל דאפי' איסור גרידא כהנ"ל לרבינו סובר הרמב"ם דליתא מה"ת כמו שאכתוב לקמן בס"ד וא"כ ע"כ דסובר דכל הקרא דלא יהיה לך וגו' לא בא אלא על אזהרת מחשבה שלא יעלה על דעתו מהאמין באל אחר זולתי ה' וגם מהמפרש על הרמב"ם בהל' יסוה"ת שם נראה בפירוש דסובר בדעת הרמב"ם כן ועיי' בדד"ח ובמג"ס במל"ת א' ותראה דלית דין צריך בושש דהרמב"ם סובר כן וא"כ צריך טעם דאמאי ל"ס רבינו כהרמב"ם ז"ל ובמה פליגי:

ונ"ל בס"ד לברר תחלה שיטת הרמב"ם דלכאורה קשה הלא שיטתו נגד המכילתא שהביא רבינו דסוברת דלא יהי' לך בא שלא יקיים וכ"כ רש"י בחומש ע"פ לא יהי' לך וצ"ל דהרמב"ם סובר כמ"ש הרמב"ן בפ' יתרו וז"ל ולפ"ד שאין הלכה כדברי זאת הברייתא דמכילתא וכדברי יחיד היא שנויה שכך שנינו בספרא קדושים ואלהי מסכה לא תעשו יכול יעשו להם אחרים ת"ל לא לכם אי לא לכם יכול הם יעשו לאחרים ת"ל לא תעשו לא לכם מכאן אמרו העושה עכו"ם לעצמו עובר משום שתי אזהרות משום לא תעשו ומשום לא לכם. ר' יוסי אומר משום שלוש משום ל"ת ומשום לא לכם ומשום לא יהי' לך הרי שר"י יחיד במקום רבים היא האומר כי לא יהיה לך אזהרה למקיים צלמים ולדברי ת"ק אינו כן עכ"ל וא"כ י"ל דהרמב"ם ג"כ סובר דזאת המכילתא אתיא כר"י דספרא אבל ת"ק דר"י ל"ס כהמכילתא ואייתר ליה קרא דלא יהיה לך וגו' וע"כ צ"ל דסובר דל"י לך אתי' להזהיר על המחשבה, והת"ק ור"י בזה פליגו הת"ק סובר דקרא ל"י לך בא על אזהרת מחשבה ור"י סובר שבא על אזהרת קיום ות"ק ור"י הלכה כת"ק וע"כ פסק הרמב"ם דל"י לך אתא לאזהרת מחשבה וכ"כ בפי' הרמב"ן על סה"מ במל"ת ה' בטעמו של הרמב"ם, ועל רבינו י"ל דלא ניחא לי' לאוקמא המכילתא דלא כהלכתא וע"כ ל"ס כהרמב"ם אלא סובר דבאמת המכילתא אתי' כת"ק דספרא ות"ק ור"י בזה פליגו ר"י סובר דאזהרת ל"י לך היא על עשיית צלמים כמ"ש הזוהר הרקיע ז"ל במל"ת ז' והת"ק ס"ל דעיקר אזהרת קרא בא על המחשבה ומשום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו מאחר שלשון לא יהי' הוי' משמע וממשות נופל שפיר על הקיום כמ"ש מהרש"ל ע"כ סובר הת"ק דגם איסור קיום ילפינן מיני' ורבינו סובר דגם המכילתא באמת סוברת כן וא"כ אתיא שפיר המכילתא כהת"ק דספרא וע"כ פסק רבינו כן:

וממילא מיושב בזה שפיר מה דק"ל על המהרש"ל דמדוע לא קאמר הטעם ברבינו דל"י לך בא להזהיר על המחשבה כמ"ש הרמב"ן על הרמב"ם וז"ל ודע כי בכל מקום שאמר בכתוב אלהים אחרים הכוונה בו אלהי' אחרים בלתי ה' הנכבד ולכן יתפס זה הלשון בקבלת האלהות או בעבודה לו כי יאמר לא תקבלו עליכם אלוה בלתי לה' לבדו אבל כשידבר בעשיי' לא יאמר בכתוב אחרים וחלילה עכ"ל וכ"כ בהרמב"ן עה"ת שם והחנוך מצוה כ"ו כ' ע"ז ויפה דקדק ז"ל דפח"ח וא"כ מדוע המציא המהרש"ל טעם אחר אף שכל דבריו ג"כ אמתים אעפי"כ הול"ל הכרחו של הרמב"ן שהוא דבר נאה והכרח גדול מאוד, אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר דבשלמא הרמב"ן שכ' לעצמו וכן על הרמב"ם ראי' זו דסבר דלת"ק דספרא לא יהי' לך לא בא להזהיר אלא על המחשבה ור"י סובר כהמכילתא שבא להזהיר על הקיום שפיר כ' הרמב"ן הכרחו דעל עשיי' לא שייך למימר אחרים וחלילה ול"ק ע"ז מר"י דסובר דלא בא להזהיר אלא על הקיום ואפ"ה כתיב אחרים משום די"ל דגם על קיום אליל יוצדק לומר לשון זה שהוא היפך מקיום אמונת ה' וכן מוכח מהרמב"ן מדכ' אבל כשידבר בעשיי' לא יאמר בכ' אחרים וחלילה מוכח מזה דדוקא כשידבר בעשיי' אז לא יוצדק לומר לשון זה אבל על קיום שפיר נופל לשון זה וא"כ ל"ק מר"י על הרמב"ן מידי, ואין להקשות דלפי דברינו א"כ קשה היכא מייתי הרמב"ן ראי' להוכיח דל"י לך וגו' בא להזהיר על המחשבה הא לפי הנ"ל ליכא הוכחה אמתי ע"ז דדילמא באמת בא להזהיר על קיום אליל גם לת"ק משום דהת"ק ג"כ סובר כהמכילתא כמ"ש לקמן בס"ד ומדחזינן דהרמב"ן הביא ראי' להוכיח מחמת פשטו לדבריו ולהרמב"ם דל"י לך בא להזהיר על המחשבה א"כ ע"כ מוכח דצ"ל דהרמב"ן סובר דעל קיום אליל ג"כ לא יוצדק לשון זה כמו שלא יוצדק על עשיי', דע"ז י"ל דליתא משום דהפשט בהרמב"ן הכי הוא דהרמב"ן בא בהוכחתו דעל עשיי' לא יתכן לשון אחרים חלילה לתרץ בזה מעליו ומעל הרמב"ם דלכאו' קשה ע"ד שכ' לעיל מיני' דהאי פשטו בטעמא דעצמו ודהרמב"ם דמשו"ה סברו דל"י לך וגו' בא להזהיר על המחשבה דלא כהמכילתא משום דת"ק דספרא ל"ס כהמכילתא כהנ"ל ק"ל מדוע לא נאמר שר"י דספרא באמת סובר דל"י לך בא להזהיר על עשיית צלמי' שדיבר הספרא כמ"ש הזוהר הרקיע הנ"ל והת"ק סובר שבא להזהיר על הקיום כהמכילתא והא דלא אמר הת"ק דחייב שלוש ע"ז י"ל כמ"ש הזית רענן על הילקוט פ' קדושי' ת"ל ות"ק ס"ל דל"י לך אינו עובר עד שיקימנה ולא תעשו עובר משעת עשיי' עיי"ש וא"כ ממילא תו ליכא הוכחה למימר דל"י לך בא להזהיר על המחשבה, וכדי שלא יקשה קושי' זו כ' הרמב"ן את פי' דכשדיבר בעשיי' לא יאמר הכתו' אחרים חלילה כוונתו בזה להוכיח דלר"י ליכא למימר דסובר דל"י לך בא להזהיר על עשיי' משום דעל עשיי' לא יצדק לשון זה וא"כ מוכרחינן לר"י למימר דחייב משום קיום כהמכילתא וממילא מוכח דהת"ק ל"ס כהמכילתא דאל"כ במה פליגו אלא ע"כ דהת"ק סובר דבא להזהיר על המחשבה ושפיר מחזיק הרמב"ן בפירושו דבריו הראשונים שכ' בטעמא דל"י לך שבא להזהיר על המחשבה משום דהלכתא כהת"ק כמובן' וממילא לפ"ד באמת מוכח מהרמב"ן דגם על הקיום יוצדק לשון זה כהנ"ל וע"כ שפיר קאמר על עצמו ועל הרמב"ם את הראי' הנ"ל מחמת פי' ול"ק עליו מר"י דכיון דעל קיום אליל ג"כ יוצדק לשון זה כמובן:

אבל לרבינו דסובר דלר"י ל"י לך בא להזהיר על עשיי' דליכא למימר לרבינו דגם ר"י סובר כהמכילתא כיון דלרבינו סובר המכילתא דעל קיום אליל ליכא לאו אלא איסור כהנ"ל ולר"י עכצ"ל דסובר דאיכא לאו על קיום אליל כיון דאמר חייב דלומר דבאמת בזה פליגי דלת"ק ליכא על קיום אלא איסור כהמכילתא ור"י סובר דאיכא לאו מהי"ת לומר כן דבשלמא כשאמרינן דהמכילתא סוברת כן כמ"ש הרמב"ן להרמב"ם אז שפיר י"ל דר"י סובר ג"כ כן כי היכא דתיתי המכילתא כר"י עכ"פ אבל כשאמרינן דהמכילתא באמת אתיא כת"ק דספרא אז בודאי מסתבר טפי למימר דר"י סובר דאזהרת ל"י לך בא על עשיי' כמ"ש הזה"ר מלמימר דפליגו הת"ק ור"י בקיום דאפושי פלוגתא לא מפשינן, דבשלמא הגור אריה ז"ל בפ' יתרו כ' שפיר שגם ר"י סובר כהמכילתא כיון דאזיל בשיטת רש"י ורש"י באמת סובר דהמכילתא סוברת דל"י לך לא בא להזהיר אלא על קיום גרידא ולא בא כלל על המחשבה והא ראי' דרש"י לא דיבר מהמחשבה כלום וגם הג"א לא מזכיר כלום ממחשבה וא"כ ע"כ דסובר רש"י כהסמ"ק הנ"ל וכיון דסובר דאיכא לאו על קיום ולא איסור לחוד ע"כ כ' שפיר הג"א דגם ר"י דספרא סובר כהמכילתא וגם כ' שם דבמה פליגו הת"ק ונ"י עיי"ש, אבל לרבינו עכצ"ל דר"י סובר דל"י לך בא להזהיר על עשיי' כהנ"ל וא"כ ליכא למימר ברבינו הטעם של הרמב"ן הנ"ל כיון דהי' קשה עליו מר"י וע"כ קאמר המהרש"ל את פי' וטעמו ברבינו ולא הביא הא דהרמב"ן ודו"ק.

נמצא לפי הנ"ל דרבינו והרמב"ם בזה פליגי דהרמב"ם סובר דהמכילתא אתי' כר"י דספרא והת"ק ל"ס כהמכילתא אלא סובר דל"י לך בא להזהיר על המחשבה ופסק הרמב"ם כהת"ק דספרא כהנ"ל בשם הרמב"ן ורבינו סובר דהמכילתא אתי' כהת"ק דספרא ופסק כהמכילתא ויליף מלא יהי' לך וגו' שלשה דינים כהנ"ל:

ג

אבל אכתי ק"ל על רבינו דמנ"ל לומר דהת"ק דספרא סובר דלא יהי' לך בא להזהיר על המחשבה ג"כ ונאמר דהמכילתא ג"כ סוברת כן דילמא באמת ל"ס כלל לא הת"ק דספרא ולא המכילתא שיש אזהרה על המחשבה אלא המכילתא סוברת דלא בא להזהיר אלא על קיום אליל כמו שנראה מפשטות לשון המכילתא וכמ"ש רש"י עה"ת וכמו שסובר הסמ"ק הנ"ל דהת"ק דספרא ג"כ סובר בזה כהמכילתא וא"כ קשה מנ"ל לרבינו שיש אזהרה על המחשבה כלל, נהי דהמרש"ל שפיר קאמר את פשטו ברבינו למילף מהקרא דלא יהי' לך שלשה דברים הנ"ל אבל הכרח מנ"ל ע"ז דהמרש"ל לא קאמר אלא לפי שיטת רבינו דבאמת יליף מהקרא ג' דברים הנ"ל וקשה דהיכא יכול למילף ג' דברים מקרא זה וחשף המהרש"ל את זרוע קדשו גליא לדרעיה ונפל נהורא דשפיר יליף אבל ע"ז גופא עדיין קשה דמנ"ל לרבינו אזהרת מחשבה דילמא לא בא קרא אלא לאזהרת קיום גרידא כהמכילתא ורש"י והסמ"ק הנ"ל, דבשלמא אי הוה אשכחנא תנא בגמ' ספרא או ספרי דס"ל אזהרה על המחשבה כמה דאשכחן תנא במכילתא דס"ל אזהרה על הקיום ואזהרת שיתוף מעל פני במדרש כמ"ש רבינו אז שפיר יכלינן למימר ברבינו כפירושו של המרש"ל הנ"ל אבל כיון דלא אישתמיט חד תנא לאשמעינן אזהרה על המחשבה א"כ עדיין קשה דילמא באמת לא בא לא יהיה לך אלא להזהיר על קיום ועל פני לאזהרת שיתוף כמ"ש רבינו בפירוש ואינ"ל דהכרח לומר להת"ק דספרא דלא יהי' לך בא להזהיר על המחשבה מפני דיוקו של הרמב"ן הנ"ל במחודש ב' דמילת אחרים אינו נופל על עשייה דהא על קיום ג"כ שפיר נופל מילת אחרים כהנ"ל ואי משום ר' יוסי דספרא הא גם עכשיו ל"ל אליבא דר' יוסי דיוקו ההכרחי של הרמב"ן כיון דלרבינו עכצ"ל דלר' יוסי לא יהי' לך בא להזהיר על עשיית הצלמים כהנ"ל במחודש ב' וא"כ בלא"ה ליכא למימר פירושו ההכרחי של הרמב"ן לפום שיטות רבינו כיון דקשה מר' יוסי כהנ"ל וא"כ קשה מנ"ל לרבינו הכרח לזה לומר דלא יהי' לך בא להזהיר על המחשבה:

וגם על הרמב"ם ק"ל מנ"ל הכרח לומר דהת"ק דספרא סובר דלא יהי' לך בא להזהיר על המחשבה וע"כ ל"ס הת"ק כהמכילתא כהנ"ל בשם הרמב"ן דילמא באמת גם הת"ק וגם ר' יוסי סברו כהמכילתא דבא להזהיר על קיום אליל ואי קשיא במה פליגי ע"ז י"ל כמ"ש בגור אריה ז"ל דבזה פליגי הת"ק סובר העושה ע"ז לעצמו לא עבר רק שתים משום לא תעשו ומשום לא לכם ומשום לא יהיה לך אינו עובר דאין כאן שם בפ"ע לעבור על לא תעשו ומשום לא יהי' לך דגם העשיה יש בה קיום ומ"מ סובר הת"ק אם יש בידו ע"ז שנעשה לאחרים חייב משום לא יהי' לך ור' יוסי סובר דכל אחד הוי לאו בפ"ע עשיית ע"ז לאו לעצמו ומה שהוא מקיים ע"ז ג"כ לאו לעצמו וע"כ חייב שלשה וא"כ אליבא דכ"ע הך קרא דלא יהי' לך בא ללמד שלא יקיים כמ"ש המכילתא כ"כ הגור אריה פ' יתרו עי"ש וא"כ מנ"ל להרמב"ם דאיכא לאו על המחשבה ואי משום אמיתת דברי הרמב"ן הנ"ל דמילת אחרים אינה נופל אלא על המחשבה הלא גם על קיום אליל שפיר נופל כהנ"ל דדילמא לא בא לא יהי' לך לכ"ע אלא להזהיר על הקיום כהמכילתא וכהס"ל בשם הגור אריה, ואינ"ל דכיון דל"ס הרמב"ם דעל פני בא להזהיר על שיתוף כרבינו ע"כ ל"ל לדידיה דלא יהי' לך בא להזהיר על קיום משום דאז מילת על פני אינו מיושב דלמה לו להזכיר כאן על פני כמ"ש המרש"ל וע"כ עכצ"ל דהת"ק סובר דבא להזהיר על המחשבה וחולק על המכילתא כמ"ש הרמב"ן משום דמילת אחרים אינה נופל על עשיה כהנ"ל ולר' יוסי דסובר כהמכילתא באמת י"ל דסובר דעל פני בא להזהיר על שיתוף והרמב"ם כיון דפסק כהת"ק דספרא ע"כ ל"ס דעל פני בא להזהיר על שיתוף וע"כ הי' לו הכרח לומר דלא יהי' לך בא להזהיר על המחשבה ממילת אחרים כמ"ש הרמב"ן, אבל באמת גם ע"ז עדיין ק"ל דמנ"ל לומר כן דילמא באמת סובר הת"ק דספרא ג"כ כהמכילתא וכהנ"ל בשם הגור ארי' וגם זה סובר דעל פני בא להזהיר על שיתוף ומנ"ל הכרח לומר דיש אזהרה על המחשבה וקושי' זו באמת גם על הרמב"ן וחינוך ז"ל קשה דסברו ג"כ כרבינו והרמב"ם וזה אצלי קושיא גדולה:

ד

ונ"ל בס"ד לתרץ בהקדים לפרש את שיטות הבה"ג ז"ל דהרמב"ן בהשגותיו על הסה"מ מ"ע א' כתב דהבה"ג סובר דלא יהי' לך בא להזהיר על קיום אליל כהמכילתא אבל הזוהר הרקיע ז"ל סי' הנ"ל כתב דהבה"ג סובר דלא יהי' לך אזהרה על עשיית צלמים כר' יוסי דספרא וכ"כ הנר מצוה ספרדי סי' י"א אות א' וז"ל ודלא כהגאון בה"ג שסובר שהוא לאו בעשיית הצלמים עי"ש, ואין בידי הבה"ג על המצות אבל כפי מה שראיתי בהקדמת הלכות גדולות על הש"ס דפוס ווין שמנה את התרי"ג מצות שם וגם מובא במצות השם נראה משם דמנה במל"ת שבסקילה עובד ע"ז אחד ומנה בלאווין שבמלקות לא יהי' לך וגו' אחד וכ"כ הרמב"ן הנ"ל בשמו, א"כ י"ל דמדלא הביא הבה"ג אלא הקרא לא יהיה לך סתם סובל לומר בו השני פירושים והנר מצוה מדראה שהזהר הרקיע כתב שהבה"ג סובר שבא להזהיר על עשיית אליל ע"כ כתב גם הוא כן ולפי דבריהם נראה דהבה"ג סובר כר' יוסי דספרא הנ"ל, וא"כ ק"ל היכי שבק הבה"ג את הת"ק דספרא ופסק כר' יוסי דבשלמא אי סובר הבה"ג כמ"ש הרמב"ן שבא להזהיר על קיום אליל וכמו שסובר הסמ"ק הנ"ל כהמכילתא וכ"כ באמת הרמב"ן בפירוש שם שהבה"ג סובר כהמכילתא לפי"ז ל"ק על הבה"ג דהיכי פסק כהמכילתא דאתיא כר' יוסי דספרא כמ"ש הרמב"ן הנ"ל ושבק את הת"ק דספרא משום די"ל דהבה"ג באמת לס' כהרמב"ן שהמכילתא אתיא כר' יוסי אלא סובר כהגור אריה שבין הת"ק ור' יוסי סברו כהמכילתא, אבל לפי הזוה"ר והנ"מ הנ"ל דהבה"ג סובר שבא להזהיר על עשיית צלמים כר' יוסי באמת קשה עליו דהיכי שבק הת"ק שהם רבים ופסק כר' יוסי:

ה

וע"כ נ"ל בס"ד דכל הפוסקים הנ"ל ממקור אחד התנבאו ולכל אחד ראיה לשיטתו מגמ' דסנהדרין דף נ"ו ע"ב דאיתא שם מנה"מ א"ר יוחנן אלהים זו עכו"ם וכן הוא אומר לא יהי' לך אלהים אחרים וגו' כי אתא ר' יצחק תני אפכא ויצו זו עכו"ם וכו' מאי משמע רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי חד אמר סרו וגו' וח"א עשוק אפרים וגו' מאי בינייהו איכא בינייהו עכו"ם שעשו עכו"ם ולא השתחו' לה למ"ד עשו משעת עשייה מיחייב למ"ד כי הואיל הלך עד דאזל בתרה ופלח לה עכ"ל הגמ', ולכאורה ק"ל במה פליגי ר"י ור' יצחק וצ"ל דלמ"ד דלר"י עכו"ם חייב על עשייה י"ל דבזה פליגי דר' יוחנן דאמר אלהים זה עכו"ם ויליף מלא יהי' לך וגו' סובר כהמכילתא הנ"ל דלא יהי' לך בא להזהר על קיום אליל ומשום דר"י סובר דעכו"ם ג"כ חייב על קיום ע"כ גמר מאלהים ור' יצחק באמת ג"כ סובר כהמכילתא אבל סובר דעכו"ם אינו חייב אלא על עשיית צלמים ולא על קיום וע"כ גמר מויצו, ולמ"ד דלר' יצחק עכו"ם לא חייב עד דאזל בתרה ופלח לה י"ל דבזה פליגי ר"י סובר דלא יהי' לך בא להזהיר על עשיית צלמים כר' יוסי דספרא ומשום דר"י סובר דעכו"ם ג"כ חייב על עשיית צלמים ע"כ למד מאלהים ור' יצחק באמת ג"כ סובר כר' יוסי דספרא דבישראל חייב על עשיית צלמים מקרא דלא יהי' לך אלא בעכו"ם סובר דאינו חייב עד דפלח וע"כ לא למד מאלהים אלא מויצו, או י"ל דגם לאותו מ"ד דסובר דלר' יצחק לא חייב עכו"ם עד דפלח ג"כ סובר ר"י כהמכילתא ובזה פליגי ר' יוחנן סובר דעכו"ם חייב על קיום וע"כ גמר מאלהים ור' יצחק סובר דעכו"ם לא חייב אלא עד דפלח וע"כ גמר מויצו:

אבל נ"ל בס"ד דלאותו מ"ד דלר' יצחק לא חייב עכו"ם עד דפלח הכרח לומר דסובר דר' יוחנן סובר דעכו"ם חייב על עשיית צלמים כר' יוסי דספרא, דלכאורה ק"ל על ר' יצחק למ"ד דגמר מעשוק אפרים הא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן כמ"ש הגמ' חגיגה דף ו' ע"ב ונדה דף כ"ג ע"א וצ"ל כמ"ש הגמ' ב"ק דף ב' ע"ב על לימוד דאין נגיחה אלא בקרן גילוי מילתא בעלמא הוא ופירש"י בד"ה והאי מילף וז"ל הא לא גמרינן מדברי קבלה לא חיוב ולא פטור אלא גילוי מילתא הוא דכל היכי דכתיב נגיחה בקרן הוא עכ"ל, וה"נ צ"ל דג"מ בעלמא הוא דלא ילפינן מיניה אלא דלשון ויצו הוא ע"ז וכמ"ש בשל"ה לשונות סוגיות אות ד' וז"ל והא דאמרינן ד"ת מד"ק לא ילפינן ה"מ עיקר הדין אבל גילוי מילתא בעלמא כלומר לגלות שהפסוק מיירי בהכי ילפינן עכ"ל, ואינ"ל דר' יצחק בגז"ש למד ובגז"ש באמת ג"כ ילפינן ד"ת מד"ק כמ"ש התוס' חולין דף קל"ז ד"ה אתיא, דא"כ קשה למ"ד דר' יצחק גמר ויצו מפסוק סרו וגו' דכתיב בו צוותים ומחמת זה סובר דעכו"ם חייב על עשיית צלמים הלא ויצו מצויתים לא גמרינן כמ"ש הגמ' יומא דף ב' ע"ב דנין צוה מצוה ואין דנין צותו מצוה משום דהיכי דאיכא דדמי ליה מיניה ילפינן וכן איתא בכמה מקומות בש"ס וה"נ איתא פסוק עשוק אפרים דכתיב ביה צו וכיון דאיכא דדמי לי' א"כ היכי יליף מפ' סרו וגו', ואינ"ל מש"ה לא יליף מפסוק עשוק משום דאין אדם דן גז"ש מעצמו אא"כ קבל מרבו והוא קבל הגז"ש מפ' סרו, דא"כ קשה על הש"ס היכי קאמר דהיכי דאיכא דדמי לי' מדדמי לי' ילפינן הלא אין אדם דן גז"ש מעצמו והיכי דקבל הגז"ש כך צריך למילף ואי קבל למילף מדלא דמי ליה מיניה צריך למילף אף דאיכא דדמי ליה, ותו ק"ל דהאיך שקיל וטריא הגמ' ביומא שם ובכמה מקומות בש"ס ונילף כך או נילף כך הלא אין אדם דן גז"ש מעצמו וכך צריך למילף כמו שהיתה הקבלה שלו אע"כ צ"ל כמ"ש המלא הרועים ח"ש בכללי ג"ש אות י"ז דא"צ לקבל שני צדי הג"ש אלא אם קבל צד אחד מרבו א"צ לקבל צירוף הגז"ש מרבו עי"ש שהאריך, וא"כ י"ל כיון דצירוף דגז"ש אדם דן מעצמו ע"כ נתן הגמ' כלל ע"ז דהיכי דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן ומהאי כללא שאמר הגמר' באמת יש ראי' להמלא הרועים וממילא לפי"ז צ"ל דבכ"מ שהקשה הגמ' ונילף כך היתה צד אחד של הג"ש בקבלה והגמ' לא הקשה אלא על צד השני ועי' תוספות שבת דף קל"א ע"ב ד"ה סד"א ובמהרמ"ל שם ותראה דמשם ג"כ מוכח כהמהר"ע דא"צ לקבל השני חלקי ג"ש וא"כ קושיתינו הנ"ל במקומו עומדת, אעכצ"ל דלאו בגז"ש יליף אלא ג"מ בעלמא הוא כהנ"ל ובג"מ באמת ילפינן אפילו איכא דדמי לי' כמובן:

וא"כ לפי"ז קשה על מ"ד דלר' יצחק עכו"ם לא חייב עד דפלח משום דלמד מעשוק אפרים הלא יש פסוק סרו ואמאי לא יליף מיניה דעכו"ם חייב על עשיית צלמים וליכ"ל משום דהיכי דאיכא דדמ"ל מדדמ"ל ילפינן דבג"מ לא אמרינן כן אע"כ צ"ל דכל אחד כפי ההכרח שהי' לו בסברת ר' יצחק פסוק לו פסוקו, וא"כ י"ל דהאי מ"ד שלמד מסרו סובר דכיון דר' יוחנן סובר דעכו"ם חייב על קיום כהנ"ל ממילא צ"ל דר' יצחק סובר דעכו"ם אינו חייב על קיום [אף דסובר בישראל כהמכילתא הנ"ל דאל"כ במה פליגי] וחייב על עשיית צלמים וע"כ אמר האי מ"ד דר' יצחק למד מסרו שמורה דעכו"ם חייב על עשייה והאי מ"ד שלמד מפסוק עשוק אפרים צ"ל דסובר דר' יוחנן סובר כר' יוסי דספרא דלא יהי' לך בא להזהיר על עשיית צלמים וכיון דלמד ר"י דאלהים זה עכו"ם מקרא דלא יהי' לך וגו' א"כ ע"כ דסובר דעכו"ם חייב על עשייה וממילא תו ליכא למימר דר' יצחק ג"כ על עשייה מיחייב דא"כ במה פליגי אע"כ צ"ל דר' יצחק סובר דעכו"ם לא חייב עד דפלח וע"כ למד האי מ"ד מפסוק עשוק שמורה דעכו"ם לא חייב עד דפלח, ואינ"ל דלעולם סובר ר' יצחק ג"כ כר"י והא דלא למד מאלהים כמו ר"י משום דר' יצחק יליף מאלהים דינין וכמ"ש בת' הרמ"א ז"ל סי' י' דיש נ"מ גדולה לדינא בין ר"י דלמד דינין מויצו ובין ר' יצחק דלמד מאלהים דלר"י ב"נ אינו מצוה רק לשמור מנהג המדינה ולר' יצחק דיני ב"נ הן אותן שנצטווה ישראל בסיני עי"ש שהאריך בזה וא"כ נאמר דמש"ה לא למד ע"ז ר' יצחק מאלהים כמו ר"י אלא מויצו משום דיליף מאלהים דינין אבל לעולם לענין חיוב ע"ז בעכו"ם סובר ג"כ דחייב על עשייה, דזה אא"ל משום דאז קשה על ר' יצחק דמנ"ל הכרח לומר דדינין ילפינן מאלהים דילמא באמת לא ילפינן מיניה אלא על ע"ז ומויצו ילפינן דינין אעכצ"ל דר' יצחק באמת סובר דעכו"ם לא חייב על ע"ז עד דפלח וע"כ לא למד מאלהים אלא מויצו ומפ' עשוק אפרים ומאלהים למד דינין וע"כ למד האי מ"ד מפ' עשוק שמורה דעכו"ם לא חייב עד דפלח כמובן, וכ"ז י"ל אי באמת סובר האי מ"ד דר' יוחנן סובר כר' יוסי כהנ"ל אז איכא הכרח דר' יצחק למד מקרא דעשוק כהנ"ל אבל אי נאמר דהאי מ"ד ג"כ סובר דר' יוחנן סובר כהמכילתא דעכו"ם חייב על הקיום א"כ קשה קושיתינו הנ"ל דאמאי לא למד מקרא דסרו וגו' ולומר דר' יצחק סובר דעכו"ם חייב על עשייה ור"י סובר דחייב על קיום אע"פ דהכרח לומר דהאי מ"ד דלמד מעשוק אפרים סובר דר' יוחנן סובר כר' יוסי דספרא דלא יהי' לך בא להזהר על עשיית צלמים ודו"ק:

ו

וא"כ י"ל דהבה"ג הי' לומד הסוגי' זו כהנ"ל וגם את זה סובר הבה"ג דהלכתא כהא מ"ד דלמד לר' יצחק מעשוק אפרים כיון דלאידך מ"ד באמת קשה עליו קושי' הגמ' שהקשה רבא שם מברייתא דדברים שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליהן אין ב"נ מוזהר עליהן לאו למעוטי עכו"ם שעשה עכו"ם ולא השתחוה לה ותריצו של רב פפא דהברייתא בא למעט גיפוף ונישוק שלא כדרכה הי' דוחק להבה"ג אף שרש"י כתב שם ד"ה למעוטי גיפוף וז"ל אבל עשה אתרבי מויצו אע"ג דב"ד של ישראל אין ממיתין עכ"ל ג"ז הי' להבה"ג דוחק גדול כיון דבישראל על עשיית צלמים ליכא אלא לאו א"כ מוכח מהברייתא דב"נ אין ממיתין עליו דהברייתא קאמר בפי' דברים שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליהן וכו' נכלל בלשון זה למעט כל דברים שאין ב"ד ישראל ממיתין עליהן וכיון דעל עשיית צלמים אין ממיתין את ישראל דליכא אלא לאו גרידא בוודאי דגם ב"כ אין ממיתין וא"כ מה משני ר"פ, אע"כ צ"ל דר"פ הכי משני לא למעוטי גיפוף ונישוק משום דעל גיפוף ונישוק שלא כדרכה אין ישראל ממיתין אבל עשיית צלמים לא ממעט הברייתא כיון דחייב מיתה גם ישראל על עשיית צלמים כן צריך לדחוק ולומר דמשני ר"פ אליבא דהאי מ"ד ובספרי פני משה על הרמב"ם הל' מלכים פ"ט ה"ל ב' כתבנו שגם הרמב"ם מוכרח לומר בתריצו של רב פפא כמו שכתבנו עי"ש ותמצא נחת, וכיון דלדינא אנן פסקינן שישראל על עשיית צלמים אינו חייב אלא לאו א"כ ע"כ דהלכה כהאי מ"ד שלמד מפ' עשוק אפרים וגו' כמובן. ואי קשיא הלא לפי מ"ש דלהאי מ"ד סובר ר' יוחנן דעכו"ם חייב על עשיית צלמים א"כ נשאר על ר"י הקושיא מהברייתא הנ"ל ע"ז י"ל דהבה"ג סובר כהני שיטות דגם על ר' יוחנן אמרינן תנא הוא ופליג מובא ביד מלאפי סי' תקנ"ז וא"כ על ר"י באמת ל"ק מהברייתא זו משום די"ל דתנא הוא ופליג [עי' ביד מלאכי שם שהקשה על הני שיטות דמהיכי למדו לומר על ר"י תנא ופליג אבל לפי דברינו י"ל דבאמת מסוגיא זו למדו כמובן] וא"כ ממילא י"ל דכיון דהלכה כהאי מ"ד דלמד מעשוק אפרים כהנ"ל ולהאי מ"ד ע"כ צ"ל דר' יוחנן סובר כר' יוסי דספרא ע"כ פסק הבה"ג כר' יוסי, וזה ל"ק על ר"י גופא דהאיך יכול לפסוק כר' יוסי דספרא נגד החכמים שהם רבים דע"ז י"ל דהבה"ג סובר כר"ת בתוס' ע"ז דף נ"ט ע"ב ד"ה אמר ר"פ דבכמה דוכתין פסקינן כיחיד נגד רבים עי"ש ותראה דשפיר י"ל דכיון דר' יוחנן פסק כר' יוסי ע"כ פסק הבה"ג גכ"כ דלא יהי' לך בא להזהיר על עשיית צלמים ועולה יפה שיטות הבה"ג גם לפי פירושם של הזה"ר ונ"מ הנ"ל ודו"ק:

ז

אבל רבינו דלא סובר כר"ת דע"ז אלא סובר כרש"י כמ"ש התוס' שם בפירוש בשם ר' משה מקוצי שהוא רבינו ז"ל דלא אמרינן כר"ת דבכמה דוכתי פסקינן כיחיד לגבי רבים אלא דוקא היכי דפסק בהדיא כוותיה אבל היכי דלא פסק בהדיא כהיחיד אנן לא אמרינן כן דלמא ברייתא לא שמיע ליה ודלמא אי שמיע ליה דרבנן פליגי הוה הדר ביה עי"ש היטב, וא"כ י"ל דגם הרמב"ם ושאר מוני מצות הנ"ל סברו ג"כ בהאי כללא כרבינו ורש"י דע"ז וא"כ ממילא ל"ל לדידהו דהאי מ"ד דסובר דר' יצחק יליף מעשוק אפרים דטעמו משום דסובר דר' יוחנן סובר כר' יוסי דספרא כהנ"ל להבה"ג כיון דלדידהו נשאר הקושיא הנ"ל בתימא דהיכי יכלינן למימר דר"י סובר כיחידאי נגד רבים כיון שלא אמר בפירוש כן כמ"ש רבינו בתוס' דע"ז וכמ"ש רש"י אליבא דר' יוחנן בפירוש כן בכתובות דף י"ג ע"א ד"ה סבר לה וז"ל תנא דמתניתין דאלו ר"י לא שביק רבנן ועביד כר"מ עי"ש, וגם י"ל דרבינו והרמב"ם ודכוותיהו באמת סברו דלא אמרינן אליבא דר"י תנא הוא ופליג וכמ"ש היד מלאכי הנ"ל דכמעט כל הפוסקים סברו כן וא"כ ממילא תו לא יכלינן למימר אליבייהו כהבה"ג הנ"ל דר"י סובר דעכו"ם חייב על עשיית צלמים דא"כ נשאר הקושי' על ר"י מהברייתא שהקשה רבא דליכא לתרץ כהנ"ל כיון דסברו דלר' יוחנן לא אמרינן תנא הוא ופליג, וע"כ מחמס הני תרי כללים דלא סברו כר"ת דע"ז וגם לא סברו דלר"י אמרינן תנא ופליג ע"כ לא סברו רבינו והרמב"ם ודכוותיהו כשיטות הבה"ג אלא הם למדו את שיטתם ג"כ מגמרא דסנהדרין הנ"ל וגם הם מפרשים את הגמ' כהנ"ל להבה"ג ע"ד תריצינו על הקושיא שהקשינו על מ"ד דלמד מפסוק עשוק אפרים דאמאי לא יליף מפ' סרו וגו' דלר' יצחק עכו"ם חייב על עשיית צלמים ואת הקושיא זו הם מתרצים באופן אחר ומחמת זה למדו את שיטתם.

דהם סברו דמ"ד דלמד מפ' סרו סובר דר' יוחנן סובר כהמכילתא דעכו"ם חיייב על קיום ור"י סובר דעכו"ם חייב על עשי' וע"כ למד מפ' סרו וגו' והאי מ"ד שלמד מעשוק אפרים דעכו"ם לא חייב עד דפלח סובר דר' יוחנן סובר דלא יהי' לך בא להזהיר על המחשבה וגם סובר דעל קבלת אלהים אחרים במחשבה חייב מיתה כמ"ש הרמב"ם עה"ת בפ' יתרו וכ"מ דסובר החינוך עי' מנ"ח מצוה כ"ו ומשום דר"י סובר דעכו"ם ג"כ מוזהר על המחשבה ע"כ למד מלא יהי' לך ומאלהים להורות ע"ז, אבל לר' יצחק אף דסובר דישראל מוזהר על המחשבה מפס' לא יהי' לך אבל עכו"ם סובר דלא מוזהר עד דפלח דל"ל דסובר ג"כ דעכו"ם חייב על המחשבה דא"כ אמאי לא למד מאלהים כר' יוחנן ובמה פליגי וגם ל"ל דר' יצחק סובר דעכו"ם חייב על עשיי' או על קיום כיון דעל עשי' וקיום ישראל לא חייב מיתה ומוכח מברייתא הנ"ל דבכה"ג אין ב"נ מוזהר עליו וכיון דליכא על קיום ועל עשי' חיוב מיתה ע"כ ל"ר האי מ"ד דיליף לר' יצחק מעשוק וגו' למימר דר"י סובר דעכו"ם חייב על עשי' כדי שלא יהא קשה עליו מברייתא הנ"ל כמו שהקשה הגמ' על אידך מ"ד דיליף מסרו וע"כ סובר דלר' יצחק עכו"ם לא חייב עד דפלח וע"כ למד מפ' עשוק אפרים, וזה ל"ק להאי מ"ד דהיכי מצי סובר דר' יוחנן סובר דעכו"ם חייב על המחשבה הא גם על ר"י קשה מברייתא זו דזה באמת ל"ק כיון דעל המחשבה איכא ג"כ חיוב מיתה בישראל כהנ"ל בשם הרמב"ן והחינוך.

וזה ג"כ ל"ק דהיכי משכחת במחשבה חיוב מיתה דבשלמא בישראל י"ל דסברו דהיינו מיתה בידי שמים אבל בעכו"ם אף שיש בעכו"ם ג"כ חיוב מיתה ביד"ש כמ"ש הכ"מ הל' מלכים פ"י הל' ט' אבל זה עכצ"ל דעכו"ם מיתות ב"ד חייב כמו שנראה בפירוש מסוגי' דסנהדרין הנ"ל דאל"כ מה מקשה רבא על מ"ד דלמד מסרו וגו' מברייתא הנ"ל אימא דחיוב דקאמר האי מ"ד היינו מביד"ש והברייתא דיבר ממב"ד אעכצ"ל דהגמ' סובר דמב"ד חייב עכו"ם בע"ז וא"כ קשה היכי משכחת מב"ד בעכו"ם על המחשבה די"ל דמשכחת כשהוא בעצמו אמר שקבל אלהים אחרים במחשבה דבישראל בכה"ג באמת ל"ח משום דאין אדם נאמן על עצמו דלא משים עצמו רשע כמ"ש רבא גבי פלוני רבעני לרצוני סנהדרין דף ט' ע"ב עי' רש"י שם ד"ה רבא בטעמא דמילתא דמשום דאדם קרוב אצל עצמו והתורה פסול קרוב לעדות וא"כ גבי עכו"ם דאמרינן סנהדרין דף נ"ז ע"ב דב"נ נהרג בעד אחד ואפילו קרוב עי' רמב"ם הל' מלכים פ"ט הל' י"ד באמת י"ל דנהרג עפ"י עצמו והא דלא חושב הגמ' גם א"ז דנהרג עפ"י עצמו י"ל כיון דטעמא דאין אדם נאמן על עצמו משום קורבה כהנ"ל בשם רש"י י"ל דנכלל במ"ש הגמ' ואפי' קרוב כמובן:

ח

וגם נ"ל בס"ד להביא ראי' לזה מתוס' ע"ז ס"ד ע"ב ד"ה איזהו גר תושב שהקשה והלא מיד שעבר ז' מצות חייב מיתה דאזהרת ב"נ היא מיתתן בלא עדים והתראה עי' בהג"א שם ותראה דקושיות התוס' אזלו על רבנן דגר תושב כל שקבל עליו ז' מצות וגם א"ז עכצ"ל דמ"ש התוס' דמיתתן בלא עדים והתראה כוונתו דאל"כ ל"ק קושיתם די"ל דרבנן איירי בגר דלא היו עדים שעבר על אחד מז' מצות וע"כ כתב התוס' דל"צ עדים והקשו שפיר קושיתם, אבל אכתי צ"ל מה הקשו הא מבואר בסנהדרין הנ"ל דעכ"פ ע"א צריך וא"כ דילמא איירי רבנן בגוונא דליכא אפילו ע"א שראה שעבר וע"כ סברו רבנן שמצווין להחיותו כשקבל עליו ז' מצות בפני ג' חברים וכמו שסובר התוס' כשהי' אמרינן דצריך עדים והתראה דאז ל"ק קושיתם כהנ"ל כמכ"נ כיון דאמרינן דצריך ע"א ג"כ ל"ק קושיתם, אעכל"ל דהתוס' סובר דעפ"י עצמו ג"כ חייב מיתה וע"כ הקשה התוס' שפיר דכיון שהוא בא עכשיו בפני ג' חברים וקבל עליו ז"מ א"כ מודה דעד עכשיו לא מקיים וחייב מיתה ע"י הודאת פיו ואין מצווין להחיותו וע"כ הקשה התוס' שפיר וא"כ מוכח מהתוס' דעכו"ם חייב על הודאת פיו ושפיר משכחת שיהא נהרג על המחשבה כהנ"ל:

ט

וזה ל"ל דכמו שישראל אין לוקין על לאו שאב"מ כמ"כ ב"נ ג"כ לא יהרג עליו כיון דמצינו שב"נ נהרג על דבר שאב"מ כמ"ש ר"ל סנהדרין נ"ח ע"ב עכו"ם ששבת חייב מיתה והרמב"ם פ"י מהל' מלכים הל' ט' כתב ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה ע"ז אבל אינו נהרג עי' כ"מ ולח"מ שם ולכאורה על עכו"ם ששבת הוי יכלינן למימר דטעמו של הרמב"ם משום דלא עביד מעשה אבל באמת זה ליתא דהרמב"ם כתב שם פ"ט הל' י"ד בפי' דעכו"ם נהרג על דינין וכ' ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ולכאורה קשה הלא לאו שאב"מ הוא הא דלא דנוהו אע"כ דסובר דעכו"ם חייב מיתה על לאו שאב"מ, ואינ"ל דלעולם סובר הרמב"ם דגם עכו"ם אינו ח"מ אלא על לאו שיש בו מעשה והא דכ' דבעלי שכם נתחייבו הריגה על שלא דנו את שכם י"ל כמ"ש הרהמ"ג ז"ל פי"ג משכירות הל"ב שכל לאו שמשכחת בו מעשה אפילו לא עשה מעשה לוקה וגבי דינין כיון דמשכחת מעשה כמ"ש הגמ' סנהדרין נ"ט ע"א קום עשה ושב אל תעשה נינהו ופירש"י ושב א"ת עול אפי' אינו מצווה לעשות משפט והוא יושב ובטל מוזהר הוא שלא לעשות עול ואזהרת ל"ת עול אינו קום עשה עי"ש ונאמר כיון דמשכחת בדינין שיהא עובר במעשה דהיינו כשעושה עול ע"כ גם כשלא עשה מעשה ג"כ חייב כמ"ש הרהמ"ג וע"כ סובר הרמב"ם דבעלי שכם נתחייבו הריגה אבל היכי דליכא שום פעם בלאו זה מעשה כגון גבי אזהרת מחשבת ע"ז מלא יהי' לך נאמר דבאמת סובר דגם ב"נ לא חייב עליו מיתה משום דהוי לאו שאב"מ, זה באמת ליתא דהנב"י מד"ת או"ח סי' ע"ו כתב דהרהמ"ג ל"כ את כללו אלא היכי דיכול לעבור עכשיו לאו זה במעשה כמו גבי לאו דחסימה אבל היכי דעכשיו א"א לעשות מעשה כגון המשהה חמץ בפסח שעובר בבל יראה בלי מעשה ועכשיו א"א לעשות מעשה אף דמשכחת מעשה במקום אחר בלאו דבל יראה כגון כשקנה חמץ מ"מ בחמץ זה שכבר הוא שלו לא משכחת ביה מעשה ואין לוקין עליו דבכה"ג ל"כ הרהמ"ג את כללו וגם כלל אחר בדעת הרהמ"ג כ' הנב"י שם דדוקא היכי דעשה עכ"פ עכשיו מעשה זוטא אבל כשלא עשה שום מעשה שם גם הרהמ"ג מודה דהוי לאו שאב"מ אף דמשכחת בו מעשה עי"ש וא"כ גבי בעלי שכם כיון דלכל הב' כללים של הנב"י הוי לאו שאב"מ ואפ"ה כ' הרמב"ם דנתחייבו הריגה א"כ מוכח שפיר דסובר דב"נ חייב מיתה על לאו שאב"מ כהנ"ל כמובן:

י

וגם זה ל"ק כיון דאיתא בברייתא הנ"ל בעכו"ם דברים שב"ד של ישראל ממיתין עליהם וכו' נראה דהברייתא סובר דדוקא על דברים שב"ד של ישראל ממיתין עכו"ם נהרג וכיון דעל המחשבה אף דחייב ישראל מביד"ש כהנ"ל אבל בב"ד של ישראל אינו נהרג וממילא דעכו"ם ג"כ לא נהרג עליו וא"כ עכצ"ל דר' יוחנן ל"ס כהבריי' זו וא"כ קשה מנ"ל להאי מ"ד דלמד מפ' עשוק וגו' הכרח לומר בר"י דסובר דעכו"ם נהרג על המחשבה דילמא באמת ר"י סובר כהמכילתא וסובר דעכו"ם נהרג על קיום ואי משום דעל קיום ליכא חיוב מיתה בישראל ויהא קשה על ר"י מברייתא הנ"ל הלא סוף סוף קשה עליו מברייתא זו, ע"ז י"ל כיון דאלו היו יכול להיות עדות על המחשבה היו באמת ישראל בב"ד נהרג והא דלא נהרג משום דלא משכחת עדות ע"ז דהודאות פיו לא מועיל בישראל וכיין דבעכו"ם מועיל הודאת פיו כהנ"ל ע"כ י"ל דשפיר מודה הבריי' דנהרג עליו דהא בע"א ג"כ הדין היא בישראל דאינו נהרג ואפ"ה בב"נ נהרג וא"כ תקשה ע"ז ג"כ מברייתא זו אע"כ צ"ל דהברייתא לא רצה אלא שיהא מדברים שבב"ד נהרג עליו אע"ג שב"ד של ישראל צריכין עדות והתראה ולב"נ אינו צריך ע"ז לא קפיד הבריי' אלא לאפוקי שלא יהא מדברים דלית בי' חיוב מיתה אלא לאו גרידא וא"כ כיון דעל מחשבה אלו הי' מציאות שיכול להיות עליו עדות באמת גם בב"ד של ישראל ממיתין עליו ע"כ בעכו"ם כיון דסגי' בהודאת פיו מודה הברייתא דמומתין עליו. או י"ל כמ"ש הפ"ד ז"ל בד"ד דבמחייבו מביד"ש אם הדבר ברור כשמש דלא נפק מיניה זרע מעליא הרשות נתונה ביד ב"ד להרגו עי"ש היטב ותראה שגם בישראל הד"כ מדמפרש בזה את הגמ' דסוטה דף מ"ו ולפי"ז גם בישראל כיון שחייב מביד"ש כשעובד ע"ז במחשבה משכחת שיהא חייב גם מב"ד דהיינו בב"ד של אלישע דגמ' סוטה שם וא"כ כיון דמשכחת בישראל מב"ד על המחשבה ע"כ ב"נ נהרג עליו ע"י הודאת פיו, וא"כ שפיר סובר האי מ"ד דיליף לר' יצחק מפ' עשוק וגו' דהכרח היא דר' יוחנן סובר דלא יהי' לך בא להזהיר על המחשבה ועכו"ם ג"כ חייב דל"ל דסובר דעכו"ם חייב על קיום או על עשי' דא"כ קשה עליו מברייתא כהנ"ל, וא"כ לפי"ז כיון דלדינא הלכה כהאי מ"ד דיליף מעשוק וגו' משום דלאידך מ"ד קשה מהברייתא כהנ"ל כיון דתירוצו של ר"פ דוחק כמ"ש להבה"ג מחודש ו' וכיון דלהאי מ"ד ע"כ דר"י סובר דלא יהי' לך בא להזהיר על המחשבה ע"כ פסקו רבינו והרמב"ם ודכוותיהו כן ודו"ק:

יא

ואחר שכתבנו את הנ"ל בינותי בספרים וראיתי שכוונתי בס"ד להרים גדולים בהאי כללא דב"נ חייב מיתה על הודאת פיו ונהנאתי מאד אלא הם לא מחמת רש"י דסנהדרין הנ"ל כתבו אלא בהמקנה ראיתי שכ' פרט מיוחד ע"ז והביא מדרש רבה בראשית פל"ד סי' י"ד שופך דם האדם אר"ח כולו בהלכות ב"נ בע"א בד"א בלא עדים וכו' ויפ"ת כ' בלא עדים בב"נ הורגים עפ"י הודאת פיו וגם הביא בשם ירושלמי ריש קדושין כפי גירסת קה"ע ר"י מוסיף מפי עצמו והביא בשם מחנה חיים ז"ל שהרמב"ם ל"ס כן דהרמב"ם כתב הל' סנהדרין פ' י"ח הל' ו' גזה"כ הוא שאין ממיתין ב"ד ולא מלקין את העדים בהודאת פיו אלא עפ"י שני עדים וזה שהרג יהושיע עכן ודוד לגר העמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות, וכשראיתי א"ז נבהלתי כיון דגם על רבינו צל"כ כיון דבעשין ק"ה כג"כ כהרמב"ם ונסתר כל בנינינו הנ"ל, אבל חשבתי ברעיוני דלעולם י"ל דרבינו והרמב"ם גכ"ס דעכו"ם נהרג עפ"י עצמו והא דדוד י"ל משום דסברו כר' יצחק מובא בילקוט שמואל ב' א' דבנו של דואג האדומי הי' וע"כ כתבו דה"ש היתה או י"ל דסברו כהאי מ"ד דדואג עצמו הי' מובא ג"כ בילקוט וברש"י שם אבל בב"נ באמת י"ל דגם הם סברו דנהרג על הודאת פיו והא דל"כ הרמב"ם בהל' מלכים כן י"ל דנכלל במד"כ שם ועפ"י קרובים וכמ"ש בגמרא דסנהדרין הנ"ל מחודש ז', וגם נ"ל לעשות מטעמים לדברינו דע"כ הכרח הוא לומר דסברו רבינו והרמב"ם דישראל היה אותו גר העמלקי דאל"כ קשה דהיכי כתבו גזה"כ וכו' אלא עפ"י שנים עדים הא ב"נ נהרג עפ"י אחד כהנ"ל מגמ' והרמב"ם אע"כ דסברו דישראל הי' ואחר שהרהרתי א"ז ראיתי שגם המקנה כ' דיל"כ וגם מצאתי אח"כ בחינוך מצוה כ"ו שכ' בפי' דב"נ נהרג בהודאת פיו ובמניח שם כתב שד"ז חידש הרמ"ח מדעתו ובהנ"ל באמת לצל"כ כיון דמדרש וירושלמי מפורש הוא וגם מהראי' מרש"י דסנהדרין שהבאתי ג"כ דיבר המנ"ח ושמחתי שכוונתי בס"ד גם לדעתו אבל הראי' מתוס' דע"ז הנ"ל לא ראיתי בשום מקום והוא לפע"ד ראי' עצומה וממילא דברינו הנ"ל עולין יפה בס"ד. אבל אח"כ אמרתי דאפילו כשנאמר דרבינו והרמב"ם סברו דב"נ אינו נהרג עפי"ע ג"כ שפיר י"ל כל הבנין הנ"ל אלא אז צ"ל כך דהאי מ"ד דיליף לר' יצחק מעשוק וגו' סובר דר' יוחנן סובר דלא יהיה לך הזהיר על המחשבה ומשום דסובר דעכו"ם חייב עפי"ע מב"ד ע"כ סובר דעכו"ם חייב על מחשבה ול"ק עליו דבישראל אינו חייב על המחשבה מב"ד מהברייתא דסנהדרין הנ"ל די"ל כהנ"ל במחודש י' בשם הפ"ד, ור' יצחק באמת בזה דלא יהי' לך הזהיר על המחשבה גכ"ס כר"י אלא בעכו"ם פליג דלא חייב עד דפלח כהנ"ל וגם י"ל דסובר דעכו"ם לא חייב על הודאת פיו אלא מביד"ש כישראל, ורבינו והרמב"ם בהא דלא יהי' לך הזהיר על המחשבה בישראל פסקו כר"י משום דגם ר' יצחק מודה לזה ובהא דב"נ פסקו כר' יצחק וכהאי מ"ד דעכו"ם לא חייב עד דפלח משום דלאידך מ"ד קשה מהברייתא כהנ"ל והא דל"פ כר"י דעכו"ם חייב על מחשבה ע"ז י"ל משום דבמ"ר מצינו דבכ"מ שאיתא במדרש דב"נ חייב על ע"ז הביא המדרש רק הלימוד של ר' יצחק מויצו וכהאי מ"ד דלמד מעשוק אפרים וגו' עי' בראשית רבה פ' ט"ז סי' ו' ופ"ק סי' ב' דברים רבה פ"ב סי' כ"ה וע"כ פסקו בהא דינא דב"נ כר' יצחק, ומ"ש הרמב"ם בהל' מלכים ב"נ שעבד ע"ז חייב י"ל דכוונתו כשפלח [ולא יהא קשה לך במ"ש דמחמת המדרש פסקו כר' יצחק דגם הגהמי"י הל' דעות פ"ו ה"ב מיישב את הרמב"ם שם ממדרש תנחומא] אבל במה דסובר ר' יוחנן דלא יהי' לך הזהיר על המחשבה בישראל בזה באמת פסקו כוותיה אלא רבינו והרמב"ם בזה פליגי, הרמב"ם סובר דר"י סובר דת"ק ור' יוסי דספרא הנ"ל פליגי בזה הת"ק סובר דלא יהי' לך הזהיר על המחשבה גרידא ור"י סובר כהמכילתא הנ"ל וכיון דר' יוחנן סובר כת"ק פסק הרמב"ם גכ"כ אף דהמכילתא מסייע לר' יוסי, אבל רבינו סובר אף דהכרח היא דר"י סובר כת"ק מ"מ מודה הת"ק להדרש של המכילתא כמ"ש מחודש ב' וא"כ קשה דהיכי יכלינן למילף מלא יהי' לך ג' דינים דגם שיתוף יליף רבינו מיניה עכ"כ המהרש"ל את פשטו הנ"ל והכל בא על מקומו בשלום ודו"ק:

יב

אבל לכאורה ק"ל על שיטתם מקדושין ל"ט ע"ב דאמאי הביא הגמרא על הא שהקשה ודילמא מהרהר בע"ז הוה את הקרא של יחזקאל למען תפוש את בית ישראל בלבם ללמוד מזה חיוב על הרהור ע"ז דאינה אלא דברי קבלה אמאי לא הביא את הקרא דלא יהי' לך שהוא דאוריי', ע"ז י"ל דהגמ' שם הקשה בזה על ר' יעקב והוי יכלינן למימר דסובר באמת כהמכילתא או כר' יוסי דספרא הנ"ל ואז ליכא לימוד על מחשבת ע"ז מקרא זה ע"כ הביא הגמ' את הקרא דיחזקאל דלכ"ע חייב עכ"פ מד"ק על הרהור ע"ז או י"ל דמה שהקשה הגמ' ודילמא מהרהר בע"ז הוה אין פירושו שעתה עובד ע"ז במחשבה אלא שעתה מהרהר במחשבה להיות אח"כ עע"ז במעשה ועל הרהור זה באמת ל"ח מקרא דלא יהי' לך דמקרא זה אינו חייב אלא כשעתה מהרהר ומקבלו במחשבה לאלקי אבל לא כשמהרהר לעבוד אח"כ במעשה וע"כ הביא הגמ' את הקרא דיחזקאל דמשם למד הגמ' שם מ' ע"א דבע"ז קב"ה אפילו מחשבה שאינה עושה פרי מצרפה למעשה עי"ש ותבין, וזה ל"ק דאכתי אמאי לא הביא את הקרא דלא יהי' לך ונאמר באמת בפרושו דקושיא ודילמא מהרהר בע"ז הוה שעתה מקבלו לאלוקי, דע"ז י"ל דכיון דמעיקרא הקשה הגמ' שם ודילמא מהרהר בעבירה הוה ושם ע"כ הפשט שמהרהר עתה לעשות אח"כ עבירה ע"כ גם אח"כ כשהקשה ודילמא מהרהר בע"ז הוה ג"כ צ"ל הפשט כהנ"ל כדי שיהא דומיא דדילמא מהרהר בעבירה דלעיל מיניה וע"כ הביא הגמ' את הקרא דיחזקאל, יוצא לנו מהנ"ל דפירושו של קושיות הגמ' ודילמא מהרהר בע"ז הוה תליא בשני תרוצים שכתבנו דלתירץ א' י"ל דקושי' הגמ' שעתה עע"ז במחשבה ולפי תירץ הב' צ"ל שעתה במחשבה אין עע"ז אלא עתה מהרהר לעבוד אח"כ במעשה כהנ"ל כמובן:

יג

ומה מאד יש ליישב בזה בס"ד את הרא"ש ז"ל דר"ה י"ז ע"ב שכ' שם ד' ד' אני הוא קודם שיחטא אדם אני הוא אחר שיחטא האדם והקשה הרא"ש דמ"צ האדם למדת רחמים קודם שיחטא ותירץ וז"ל א"נ קודם שיחטא בע"ז ואעפ"י שכבר חשב לעובדה ומחשבת ע"ז הקב"ה מצרפה למעשה כדכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם אפ"ה מתנהג עמו במדת הרחמים קודם שיחטא וכשיחטא מצרף המחשבה עם המעשה עכ"ל וקשה עליו דלפי דבריו מה הקשה הגמרא קדושין ודילמא מהרהר בע"ז הא אפילו חטא במחשבת ע"ז אין מחשבה מצטרפת כ"א לאחר שעשה מעשה כן הקשה הקרבן נתנאל בר"ה שם ואור חדש בקידושין שם, אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר די"ל דמ"ש הרא"ש קודם שיחטא בע"ז עכצ"ל דכוונתו שעתה מקבל במחשבה לעבוד ע"ז אח"כ במעשה אבל עתה אינה מקבל במחשבה לאלקים דאל"כ הוי עכשיו עע"ז ולא הוי קודם שיחטא אע"כ דאיירי כהנ"ל וגם לשון הרא"ש שכ' ומחשבת ע"ז הקב"ה מצרפה למעשה ג"כ מורים דאיירי כן דאל"כ ל"צ צירוף וגם ע"כ הביא הרא"ש את הקרא דיחזקאל והא דכ' ואעפ"י שכבר חשב לעובדה כוונתו ג"כ שכבר חשב לעבדה אח"כ וזה דבר ברור אצלי בכוונת הרא"ש וע"כ כתב שפיר שמחשבה כזו לא מצטרף אא"כ עשה המעשה אח"כ אבל בגמרא דקדושין ודילמא מהרהר בע"ז י"ל דסובר הרא"ש כהפי' הראשון הנ"ל כמובן, וא"כ לפי"ז ע"כ מוכח דגם הרא"ש סובר כרבינו והרמב"ם דלא יהי' לך בא להזהיר על המחשבה דאל"כ נשאר הקושי' על הרא"ש מה הקשה הגמ' דקדושין.

וגם מה מאד מיושב בזה מה דק"ל על שיטתם מהירושלמי דפאה דף ד' ע"א דאיתא שם מחשבה טובה המקום מצרפה למעשה מחשבה רעה אין המקום מצרפה למעשה הדא דתימא בישראל אבל בעכו"ם חילופא מחשבה טובה אין הקב"ה מצרפה למעשה מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה וק"ל דאמאי לא קאמר הירושלמי דאיכא עבירה דגם ישראל מיחייב על מחשבה בע"ז, אבל בהנ"ל מיושב שפיר דמשום דירושלמי לא איירי שם אלא מצירוף מחשבה למעשה כהפי' השני דגמ' קידושין הנ"ל ע"כ י"ל דהירושלמי לא הביא אלא מה דחילופא בעכו"ם אבל הא דעע"ז במחשבה כיון דמרא דירושלמי ר' יוחנן וכפי הנ"ל מחודש י"א ר"י סובר דלא יהי' לך בא להזהיר על המחשבה בישראל ובעכו"ם ג"כ חייב עכ"פ מביד"ש א"כ ליכא בזה חילוף בין ישראל לעכו"ם ע"כ לא הביא הירושלמי את זה, וגם מיושב דל"צ לומר דהירושלמי חולק על גמ' קידושין הנ"ל מדלא הביא דבישראל בע"ז מחשבה מצטרף למעשה מקרא דיחזקאל די"ל כיון דלא הוי חילוף בעכו"ם ע"כ לא הביא הירושלמי א"ז כמובן:

יד

אבל לכאורה ק"ל על רבינו כיון דסובר כהמכילתא דקיום אליל אסור עכ"פ מה"ת כהנ"ל בשם המהרש"ל א"כ מה קאמר הגמ' ע"ז מ"ג ע"ב והא רב יהודא דאחרים עשו לו וכו' התם בחותמו בולט ומשום חשדא עי' תוס' ד"ה והא רב יהודא הא לרבינו איכא בקיום איסור דאורייתא ולא חשדא נהי דע"ז י"ל כיון דלא עשה לשם ע"ז ע"כ ליכא איסור קיום דאורייתא אלא דרבנן משום חשדא, אבל במה שהקשה הגמ' שם והא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא דאוקומי בי' אנדרטא והוו עיילי בי' אבוה דשמואל ולוי ומצלו ולא חיישי לחשדא ומשני רבים שאני ע"ז נשאר הקושי' כיון דאנדרטא הוי צלם כמ"ש רש"י שם א"כ הוי הקיום איסור דאורייתא והאיך עיילי בי' ול"ל כתירוצו של הגמ' רבים שאני כיון דאיסור דאורייתא הוא דדוקא באיסור דרבנן משום חשדא מועיל רבים אבל לא באיסור דאורייתא, וגם ל"ל דאיסור קיום דוקא כשהוא בעצמו עשה אבל כשאחרים עשו ליכא איסור קיום כיון דמלשון המכילתא העשוי כבר מנין מוכח דאפילו כשאחרים עשו לו ג"כ אסור לקיים מה"ת וכ"כ המזרחי וגור ארי' בפ' יתרו דאפילו כשמצא או קנה אסור לקיים מה"ת וא"כ קשה כהנ"ל, ומחמת קושיא זו נ"ל לומר דמכאן למד הרמב"ם את שיטתו כיון דע"כ צ"ל דהגמ' ל"ס כהמכילתא דלא יהיה לך בא להזהיר על קיום דאל"כ קשה קושיתינו הנ"ל אע"כ דהגמ' סובר דלא יהי' לך הזהיר על המחשבה וקיום לא הוי אלא איסור דרבנן משום חשדא וע"כ משני הגמרא שפיר דברבים ליכא חשדא וממילא לפי"ז צ"ל דמדכ' הרמב"ם פ"ג מהל' עכו"ם הל' י"א טבעת וכו' אסור להניחה צ"ל דאסור מדרבנן משום חשדא כמ"ש הגמ' דע"ז, וגם יש לתרץ בזה את המזרחי שכ' בפ' יתרו אליבא דרש"י שהמכילתא אתיא כר' יוסי דספרא ות"ק דספרא ל"ס כהמכילתא והקשה עליו הג"א דאמאי לא אמר לרש"י דגם הת"ק דספרא אתיא כהמכילתא ולומר דהת"ק ור' יוסי פליגי כמו שכתבנו לעיל מחודש ג' בשם ג"א עי"ש שהניח בתימא, אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר די"ל דהמזרחי סובר כיון דגמ' דע"ז הנ"ל לא סובר כהמכילתא על כן צ"ל כדי שיכלינן למימר דהגמ' דע"ז אתיא כהת"ק דהת"ק דספרא חולק על המכילתא והמכילתא אתיא כר' יוסי ורש"י כתב את פירושו על פסוק לא יהי' לך אליבא דמכילתא אבל באמת לדינא י"ל דגם רש"י סובר כהגמ' דילן ודלא כהמשכיל לדוד שם, וכל זה י"ל לשיטות הרמב"ם והמזרחי דסברו דת"ק דספרא לא סובר כהמכילתא אבל על רבינו דסובר דעל קיום יש איסור דאורייתא כהנ"ל א"כ ע"כ צ"ל דסובר דת"ק דספרא ג"כ סובר כהמכילתא כמו שכתבנו לעיל מחודש ב' קשה עליו מגמ' דע"ז הנ"ל.

ונ"ל בס"ד די"ל דרבינו סובר דהמכילתא סוברת דעל קיום אליל ליכא איסור דאוריי' אלא דוקא כשעשה את הצלם לשם ע"ז אבל כשלא נעשה לשם ע"ז אלא לשם נוי אז ליכא איסור דאורייתא על קיום אלא איסור דרבנן משום חשדא וא"כ ממילא ל"ק מגמ' דע"ז מידי משום די"ל דרבינו סובר דהאי אנדרטא דהוי בי כנישתא דנהרדעא אף דצלם הוי לא נעשה אלא לנוי וליכא אלא איסור דרבנן משום חשדא וכמ"ש רבינו בפירוש במל"ת כ"ב עי"ש והא דכ' רבינו שם וז"ל באנדרטי לפי שהוא צלם גמור ויש בו כל הגוף כו' ל"ת דכוונתו במ"ש צלם גמור שנעשה לשם ע"ז דהא שם דיבר רבינו מצורת שנעשו לשם נוי אלא כוונתו שלא הי' חצי גוף אלא גמור כל הגוף כמ"ש אח"כ ויש בו כל הגוף ודברי רבינו שם ממש כמ"ש התוס' ע"ז דף הנ"ל ד"ה שאני ר"ג וז"ל ואנדרטי דקא חייש לחשדא היינו משום שהיה צלם דמות אדם כל גופו בידים ורגלים, וא"כ ממילא י"ל דרבינו והרמב"ם בזה פליגי דהרמב"ם סובר דאנדרטי דבי כנישתא דנהרדעא באמת נעשה לשם צלם ממש וא"כ מוכח מגמרא דע"ז דלא כהמכילתא כהנ"ל ע"כ לא פסק הרמב"ם כהמכילתא אבל רבינו סובר דלא הי' צלם ממש אלא נעשה לשם נוי וע"כ לא אסור אלא משום חשדא כהנ"ל וממילא י"ל דגם הגמרא סובר כהמכילתא ע"כ פסק רבינו ג"כ כהמכילתא ודו"ק:

טו

ד"ה המשתתף שם שמים בדבר אחר נעקר מן העולם שנ' בלתי לד' לבדו כו'. כן סובר רשב"י סנהדרין ס"ג ע"א וסובר רבינו דהפסוק זה בא לעונש ועל פני בא לאזהרה ולכאורה האי נעקר מן העולם דאמר רשב"י ע"כ שאינו מב"ד כיון דעל מיתות ב"ד לא שייך לומר נעקר מן העולם אצ"ל שהוא כליה עי' מהרש"א ח"א סנהדרין שם שכ' וחייב כליה ונעקר מן העולם ובמכילתא משפטים סוף פרשה י"ז איתא בפירוש רשב"י אומר והלא כל המשתתף שמו של הקב"ה בע"ז חייב כליה, ולכאורה טעמא בעי דמדוע לא אמר הגמ' כליה כמ"ש המכילתא וגם היא לשון קצר ואפשר כיון דמצינו בגמ' לשון כליה על מיתות ב"ד ג"כ כדאיתא מגילה י"ב ע"א מפני מה נתחייבו כו' כליה ואמר להם רשב"י מפני שהשתחוו לצלם וע"ז ע"כ מב"ד הי' חייבין וגם ר' יוחנן ואחרים בסנהדרין שם אמרו אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו כו' כליה ואלמלא וי"ו הי' נתחייבו מב"ד כיון דאז הי' עובדי ע"ז ממש בלא שיתוף ואפ"ה אמר הגמ' כליה חזינן דעל מב"ד אמרינן ג"כ כליה וא"כ י"ל דמש"ה לא אמר הגמ' אלא נעקר מן העולם כדי שלא יטעה דעל שיתוף מב"ד חייב וכיון דאמר נעקר מן העולם ע"כ דמיתה ביד"ש היא וא"כ לפי דברי התוס' דשבועות דף ז' ע"א ד"ה ואחת דכרת לא בעי אזהרה וממילא דמביד"ש ג"כ אינו צריך אזהרה א"כ צ"ל דרבינו ל"ס כהתוס' אלא סובר כהרמב"ם בסה"מ שורש י"ד דגם כרת בעי אזהרה וה"ה מביד"ש וע"כ כתב רבינו שפיר ועל פני בא לאזהרה כמובן:

טז

ובהיראים סי' ס"ג ראיתי שכ' וז"ל לא תקבל אלהות לבד יוצר הכל דכתיב בעשרת הדברות לא יהי' לך אלהים אחרים על פני ותניא במכילתא למה נאמר והלא כבר נאמר אנכי ד' אלהיך לפי שנאמר לא תעשה פסל אין לי שלא יעשה העשוי מנלן שלא יקיים ת"ל לא יהיה לך ולפי פשוטו נ"ל לפי שנ' אנכי ד' אלהיך למדנו שימליך הקב"ה עליו אבל שלא לשתף דבר אחר עמו לא למדנו לכך כתיב לא יהי' לך אלהים אחרים על פני שלא לשתף דבר אחר עמי עכ"ל ולכאורה ק"ל הלא שיתוף למד רשב"י מבלתי ד' לבדו ואינ"ל דהיראים כתב את זה לר' יוחנן דסנהדרין או לת"ק דרשב"י הנ"ל הלא הם לא מיחייבו על שיתוף עי"ש בגמ" אע"כ צ"ל דכוונת היראים דלא יהיה לך וגו' בא על אזהרת שיתוף ואין כוונתו דכל הפסוק בא ע"ז דהא לא יהי' לך איצטרך על לימוד של המכילתא שהביא אלא כוונתו דלפי המכילתא דלא יהי' לך הזהיר על קיום א"כ קשה על פני ל"ל וכמו שדייק המרש"ל בשיטות רבינו הנ"ל מחודש א' ע"כ כתב היראים ולפי פשוטו נ"ל כו' כוונתו דלפי פשוטו נראה לו דעל פני צריך על אזהרת שיתוף כמובן, יהי' איך שיהי' עכ"פ זה מוכח בפירוש דבזה סובר היראים כרבינו דעל שיתוף צריך אזהרה דאל"כ אלא נאמר דלא למד איסור שיתוף מבלתי לד' לבדו אלא מלא יהי' לך קשה עליו קושיא הנ"ל הלא הגמ' למד מבלתי ד' לבדו וזה קושיא שאין עלי' פריקה אע"כ דסובר כרבינו דעל שיתוף צריך אזהרה' וכשנדייק שפיר בדבריו נראה בעליל שכוונתי בס"ד לדעתו דמתחלה כשהביא את המכילתא לא הביא את כל הפסוק וכשמסיים מסיים בכל הפסוק להורות בזה דעיקר פשטו לא הי' אלא להראות דעל פני למה לי' להמכילתא כהנ"ל וא"כ צ"ל דגם היראים לא סובר כהתוס' דשבועות הצ"ל מחודש ט"ו. אבל לכאורה ק"ל כיון דרשב"י מבלתי ד' לבדו למד שלא לשתף א"כ אמאי באמת לא יהא חייב על שיתוף מב"ד הא ברישא דקרא כתיב זובח לאלהים יחרם והאי יחרם מב"ד הוא כמ"ש הגמ' סנהדרין דף ס' ע"ב וא"כ כיון דהאי יחרם קאי על שיתוף דגמרינן מבלתי ד' לבדו ג"כ א"כ אמאי לא נאמר דכמו דחייב מב"ד על זובח לאלהים כמו כן חייב על שיתוף דגמרינן מבלתי ד' לבדו, ואינ"ל דפירושו של יחרם בתרי אנפין דעל זובח לאלהים מש"ה מפרשינן מב"ד משום דכבר נאמר בו מיתה כמ"ש רש"י עה"ת שם אבל על שיתוף כיון שלא נאמר בו כבר מיתה ע"כ מפרשינן יחרם כליה דהיינו מביד"ש כהנ"ל, דא"כ קשה מה מקשה הגמרא סנהדרין שם זובח קדשים בחוץ כרת הוא הא בזובח קדשים בחוץ ג"כ לא כתיב כבר מיתה כמו גבי ע"ז וא"כ שפיר יכלינן למימר דיחרם כרת הוא אעכצ"ל דפירושו דיחרם מצד עצמו מב"ד הוא וא"כ קשה אמאי לא יהא חייב על שיתוף מב"ד, ונ"ל בס"ד דלעולם מילת יחרם מב"ד הוא כמ"ש רש"י בסנהדרין שם ד"ה ת"ל וז"ל דהאי יחרם לשון מיתה דכתיב כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת עכ"ל אלא לרשב"י הי' קשה דאמאי כתיב יחרם אף דלשון יחרם מב"ד אעפי"כ הול"ל זובח לאלהים יומת ומדשינה הכתוב וכתוב יחרם ע"כ להורות לנו בשינוי זו דאף דעל זובח לאלהי' חייב מב"ד אבל על שיתוף אינו חייב אלא כליה, וכל זה י"ל אי בזובח לעכו"ם הכתוב מדבר דאז ילפינן שיתוף מבלתי ד' לבדו ע"כ שפיר יכלינן למימר ללמוד כליה משינוי הלשון כמו שכתבנו אבל כשהי' אמרינן דהכתוב מדבר בזובח קדשים בחוץ אז לא הי' יכלינן למימר דבלתי ד' לבדו בא על שיתוף אלא אז הי' אמרינן דכל הפסוק לא בא אלא על שחוטי חוץ וא"כ בודאי הי' צריך אז למימר דחייב עליו מב"ד כיון דפירושו של יחרם באמת מב"ד הוא כהנ"ל וע"כ הקשה הגמ' שפיר זובח קדשים בחוץ כרת הוא כמובן:

יז

ומ"ש המהרש"ל הנ"ל מחודש א' וזו לשון לך כלומר הגלוי לך לבד היינו מחשבה וכו' לפי דבריו צ"ל דפירושו של לך כמו לא ימצא בך מעביר בנו וגו' דפירושו בך בעצמך ולכאורה ק"ל דזה י"ל לראב"ש סנהדרין ס"ד ע"ב דדריש לא ימצא בך מעבור בך בעצמך לדידי' שפיר י"ל גם כאן לך הגלוי לך לבד אבל לרבנן שם דלא דרשו בך לדידהו בודאי פירושו של לך ברשותך כמו לא יראה לך חמץ וכיון דפסקינן כרבנן דלא דרשו בך כמ"ש רבינו לקמן מל"ת מ' והרמב"ם פ"ו מהל' עכו"ם הלי' ה' שהמעביר עצמו פטור כרבנן א"כ היכי יכלינן למימר דפירושו של לך בעצמך אם לא שנחלק בין לך ובין בך ולא באתי בזה רק לעורר כי צ"ע:

יח

ואשה בודאי מוזהרת על לאו זה אפילו לפום הני שיטות הנ"ל דסברו דלא יהי' לך הזהיר על המחשבה והוי לאו שאין בו בו? מעשה ולפי גירסת רש"י תמורה ב' ע"ב דהקישא דר' יהודא אמר רב השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה לא אמרינן אלא בלאו שיש בו מעשה אבל בלאו שאב"מ לא והלח"מ פ"א מהל' תמורה הכריע בדעת הרמב"ם שג"כ גורס כגירסא זו עי"ש ולפי"ז נ"ל בס"ד דגם לרבינו צ"ל כן כיון דבמל"ת שמ"ה הביא ג"כ גם הטעם דלוקה על לאו דתמורה אף דהוי לאו הניתק לעשה משום דהוי לאו ששוה בכל דאפילו אחד מן השותפים או מי שהמיר בקרבן צבור לוקה והעשה אינה שוה בכל ע"ש וא"כ גם על רבינו קשה קושיות הלח"מ הל' תמורה כמו שהקשה על הרמב"ם אע"כ צ"ל דגם רבינו גורס כגירסת רש"י כיון דאותה הכרעה שכ' הלח"מ אליבא דהרמב"ם יש לנו גם אליבא דרבינו כמובן, ועי' בנר מצוה סי' ג' אות ל"ז שכ' וז"ל ויעיין בספר יבין שמועה שאחר שפלפל בחכמה בדברי הלח"מ כתב לכן יראה לענ"ד כי הרמב"ם סובר דאשה אף דעבדה תמורה אינה לוקה וכי קתני במתניתין אחד אנשים ואחד נשים לא קאי אלא ארישא דהכל מתפיסין בתמורה אבל לענין מלקות אשה לא לקה משום הכלל שבידינו דלא השוה אשה לאיש לעונשין אלא בלאו שיש בו מעשה כו' עכ"ל ואפילו לפי הכלל זה ג"כ דבר פשוט אצלינו דגם אשה מוזהרת על לאו דלא יהי' לך אף דהוי לאו שאב"מ דכיון דעל מצות עשה דאנכי ד' אלהיך אשה ג"כ מצוה דהוי מ"ע שלא הזמן גרמא וכמ"ש הדבר המלך ז"ל על התרי"ג מצות שער א' פ' א' וז"ל וזאת המצוה אנכי ד' אלהיך אפילו נשים חייבין ואין למצוה זו הפסק כל ימי חיינו והעובר עלי' אינו בכלל ישראל כו' עכ"ל וכיון דאנכי ולא יהי' לך בדבור אחד נאמרו כמ"ש הגמ' מכות כ"ד אנכי ולא יהיה לך מפי גבורה שמענום וכ' רש"י שם בשם מכילתא דכתיב אחת דבר אלהים ושתים זו שמענו ועי' במד' רבה יתרו פרשה כ"ח סי' ד' ובמד' תנחומא שם שכתבו הכל בבת אחת וגם הסדר משנה על הרמב"ם הל' יסוה"ת פ"א הל' ו' כתב שמובא בכמה מדרשים כי אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו, וכיון דבדבור אחד נאמרו א"כ ממילא שפיר י"ל דכמו דנשים מצווין באנכי כמו כן מצווין בלא יהיה לך וכמ"ש הגמ' שבועות כ' ע"ב דמשום דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו ע"כ אמרינן כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה עי"ש תוס' ד"ה כל שישנו דלחומרא מקשינן וא"כ בלאו זה דלא יהי' לך ג"כ אמרינן כן, ואפילו לפי תירץ השני של התוס' שם דסברא למידרש קרא מסיפא לרישא ג"כ דבר פשוט אצלינו דנשים מוזהרת בלאו זה. דבקהלת יעקב ז"ל בתוס' דרבנן אות א' סי' ה' כתב דאפילו ישראל דפלח לע"ז הרי הוא כב"נ ואמרינן גביה דיש שליח לדבר עבירה כמו גבי ב"נ והביא ראי' ע"ז מגמ' ע"ז דף נ"ג דכי עבדו ישראל את העגל גלו אדעתייהו דניחא להו בע"ז וכי אתו עכו"ם שליחותיהו דישראל עבדי והנר מצוה ז"ל סי' הנ"ל אות ט' כתב דהכי יש להוכיח מהרמב"ם פ"ב מהל' עכו"ם הל' ה' ממ"ש ישראל שעבד ע"ז הרי הוא כעכו"ם לכל דבריו וא"כ י"ל דלפי מה שכתבנו מחודש ז' דר' יוחנן סובר דב"נ מוזהר על המחשבה ג"כ ובב"נ עכצ"ל דאין חילוק בין אשה לאיש לענין אזהרת ע"ז דהא דלא מופקדה בת נח על דינין היא משום דכתי' מיד איש ודרשינן ולא מיד אשה כמ"ש הגמרא סנהדרין נ"ז ע"ב אבל בע"ז דליכא דרשה למעט בת נח בודאי דגם בת נח מוזהרת דל"ל דגם בע"ז איכא שום דרשה למעט בת נח דא"כ אמאי לא הקשה הגמ' שם אימא בת נח שעבדה ע"ז לא תהרג כמו שהקשה הגמ' אימא בת נח שהרגה אימא בת נח שזנתה עי"ש אע"כ דדוקא על הני הקשה הגמ' משום דכתיב איש ואיכא למימר למעט אשה אבל בע"ז דליכא שום דרשה למעט ע"כ לא הקשה הגמרא מע"ז כלום וא"כ בודאי דבת נח מוזהרת על ע"ז וממילא לר"י גם על מחשבת ע"ז מוזהרת וא"כ בהנ"ל בשם הקהלת יעקב דישראל דפלח לע"ז הרי הוא כב"נ גם אשה כשפלחה לע"ז במחשבה הרי היא ג"כ כבת נח וא"כ ממילא מוכח אליבא דר"י דאשה מוזהרת ג"כ על לאו דלא יהי' לך אפילו לפום תירץ השני של התוס' דשבועות הנ"ל כמובן:

יט

וביום שכתבנו את זה למדנו עם תלמודינו מלכים א' כ"א ופרשנו בס"ד עם הק"י הנ"ל את הפסוק ויאמר אחאב המצאתני אויבי ויאמר מצאתי יען התמכרך לעשות הרע בעיני ד' ולכאורה קשה וכי בשביל שמכר עצמו אחאב להכעיס את בוראו כמ"ש רש"י שם בשביל זה הי' מצא אליהו לחייבו על מיתות נבות, אבל בהנ"ל י"ל דהכי אמר אחאב לאלי' המצאתני אויבי כמ"ש במצודת וכי מצאת אותי חייב ואשם בדבר זה כלומר דאפילו כשאמרתי לאיזבל שתעשה כך הלא אין שליח לד"ע והשיב לו אלי' מצאתי כלומר מצאתי אותך מחיוב בדבר דאף דבישראל פסקינן דאין שליח לד"ע אבל בך לא אמרינן כן יען התמכרך לעשות הרע בעיני ד' ופירש רש"י מכרת את עצמך להכעיס לבוראך כלומר בעבודת ע"ז וא"כ שוב יש לך דין ב"נ כמ"ש הק"י ואמרינן גביה דיש שליח לד"ע ע"כ מצאתי אותך חייב ודו"ק:

כ

ונחזור לענינינו שוב ראיתי במנ"ח ז"ל מל"ת כ"ו שכ' דלהני שיטות הפוסקים מובא בפרמ"ג בפתיחה כוללת דסברי כר' יהודא דסומא פטור מכל מצות שבתורה והפרמ"ג ז"ל כתב דדוקא ממ"ע פטור אבל לא מלאווין ויש אחרונים שהשיגו עליו וסברו אף מלאווין פטור וכ' המנ"ח אבל מאותן המצות שב"נ מוזהר הסומא ג"כ מוזהר דנהי דהתורה לא חייבה אותו בסיני אבל לא יצא להקל במה שהי' חייב מקודם דב"נ חייב אפילו סומא וא"כ בודאי דמצות ב"נ מוזהר גם הסומא אך לענין עונשין אינו חייב על עבירות הללו כב"נ אבל מוזהר על מצות ב"נ עי"ש, א"כ גם מהמנ"ח מוכח דאשה ג"כ אליבא דר' יוחנן מוזהרת על המחשבה כבת נח כיון דלא יצאה להקל וגם צ"ל להמנ"ח דמ"ד הגמ' שבת פ"ח ע"א אמר ראב"י מכאן מודעא רבה לאורייתא וכתב רש"י שאם יזמינם לדין יש להם תשובה שקבלוה באונס צ"ל דלא קאי על ז' מצות ב"נ דנהי דמצד ישראל הם פטורים אבל מצד ב"נ עדיין הם חייבים על ז"מ דידהו כיון דלא יצאו להקל וגם לקה"י הנ"ל צ"ל דלא קאי ראב"י על ע"ז כיון דכשישראל פלח לע"ז דין ב"נ יש לו א"כ ליכא תו מודעא רבה ע"ז, וממילא יש להבין בזה את תשובת רשב"י במגילה דף הנ"ל שהשיב מפני שפלחו לע"ז ע"כ חייבו כליה דלכאורה קשה הא קודם הדר יקבלו בימי אחשורוש הי' להם טענות מודעא רבה אבל בהנ"ל מיושב שפיר דעל ע"ז באמת ליכא שום טענה וא"כ לכאורה איכא ראי' מגמרא דמגילה לק"י ולמנ"ח אבל לפי מ"ש התוס' בשבת שם ד"ה מודעא שלא לעבוד ע"ז קבלו בימי יהושיע באמת ליכא ראי' ממגילה לשיטתם כמובן, אבל לכאורה מפי' המשניות להרמב"ם ס"פ גיד הנשה שכ' וז"ל ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה זאת והוא מ"ש מסיני נאסר לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח אלא לפי שמשה אסר עלינו אמ"ה במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אבר מן החי כו' עי"ש, וראיתי בהג"ה אחת מש"ס ווילנא סנהדרין נ"ו שכ' על הפי' המשניות זה וז"ל וא"כ אילולא שנצטווה במרה ע"י משה על ז' מצות ב"נ לא הי' עליהם לחוב ומפני זה הוצטרכו להצטוות מחדש עי"ש וא"כ לפי"ז מוכח מהפי' המשניות דלא כהק"י כיון דחזינן דאם לא הי' נצטוו על דבר אחד בסיני אפילו אחד מז' מצות ב"נ לא הי' מחוייבים בו מחמת שב"נ חייבים וא"כ היכי יכלינן למימר דאם פלח לע"ז יש לו דין ב"נ ומכ"ש דל"ל כהמנ"ח וא"כ ממילא נסתר גם דברינו הנ"ל:

כא

אבל אחר עיון קצת ראיתי דל"ל בהבנת הפי' המשניות כהגה הנ"ל דלפי דבריו קשה על הרמב"ם מה מקשה הגמ' סנהדרין נ"ט ע"א על אבר מן החי למה לי למיכתב לב"נ ולמה למישני בסיני הא לפי פי' המשניות אי לא היה נשנו בסיני לא היה ישראל מוזהרין על אמ"ה אע"כ צ"ל דהרמב"ם הכי קאמר הז' מצות שנאמרו בסיני ג"כ לא תאמר שישראל מחויב עליה משום שנאמרו קודם סיני לב"נ אלא אין ישראל מחויב רק במצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה בסיני אבל א"ז מודה הרמב"ם דאם הי' אחת מז"מ שלא נצטוו בסיני באמת היה מחוייבים מחמת החיוב הראשון של ב"נ וא"כ הקשה הגמרא שפיר על אמ"ה דל"ל למישני בסיני עי' רש"י סנהדרין שם שכ' וז"ל אטו ישראל משום דקבלו תורה יצאו מכלל מצות הראשונות ע"כ וכוונת רש"י ג"כ צ"ל דאי לא נישנית בסיני אבל עכשיו שנישנית בסיני באמת גם רש"י מודה להרמב"ם דאינם מחוייבין בהם רק מחמת הקבלה בסיני והרמב"ם מודה לרש"י דאם לא הי' מקבלין הז"מ במרה אז באמת הי' מחוייבין מחמת מצות הראשונות דאל"כ מה מקשה הגמרא, ועוד נ"ל בס"ד ראי' לדברינו ודלא כהגה ממ"ש הגמ' סנהדרין שם כל מצוה כו' ולא נישנית בסיני לישראל נאמרו ולא לב"נ חזינן דאי לא הי' נישנית הז' מצות בסיני אז הי' אמרינן דלישראל נאמרו ולא לב"נ עי' רש"י שם ד"ה ואליבא דר"י ואי נאמר בכוונת הפי' המשניות כהנ"ל אז אדרבא אי לא הי' נישנית בסיני הי' ישראל פטורים מהם אעכ"מ דלא כהגה הנ"ל וממילא נסתר ג"כ מה שרצה הגה לתרץ עם פי' המשניות הקושיא שהניחה התוס' בתימא סנהדרין נ"ו ד"ה עשר מצות כיון דאדרבא מתוס' זה ראי' לדברינו כמובן, וא"כ ממילא כללם של הק"י והמנ"ח נכונים וגם יש מקום לדברינו הנ"ל דגם לפי תירץ השני של התוס' דשבועות הנ"ל אמרינן דלר' יוחנן נשים ג"כ מוזהרת על לאו דלא יהי' לך.

וגם נ"ל בס"ד להביא ראי' דע"כ צ"ל לר"י כן דאי נימא דבת ישראל אינה מוזהרת על לאו דמחשבה קשה היכי קאמר הגמרא סנהדרין דף נ"ט ליכא מידעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור הא איכא לר"י אזהרת ע"ז במחשבה דבת נח מוזהרת כמו שהוכחנו מחודש י"ח ובת ישראל אינה מוזהרת עליה אע"כ דלר"י בת ישראל ג"כ מוזהרת על לאו זה, וכל זה י"ל לר"י אבל לר' יצחק דסובר דב"נ אינו חייב על מחשבה כמ"ש מחודש ז' ולפי מ"ש מחודש י"א דרבינו והרמב"ם פסקו בזה כר' יצחק דעכו"ם אינו חייב עד דפלח וגם לפי מ"ש מחודש י"ח דג"כ סברו דעל לאו שאין בו מעשה אין אשה מצווה עליה א"כ לפי"ז עכצ"ל דסברו כתירץ הראשון של התוס' דשבועות הנ"ל מחודש י"ח דלחומרא מקשינן וע"כ באמת שפיר מוכח דגם נשים מוזהרת על לאו זה כהנ"ל מחודש י"ח:

כב

אבל אחר עיון קצת ראיתי דאפילו כשנאמר דרבינו והרמב"ם סברו כתירוץ השני של התוס' דשבועות הנ"ל דסברא למידרש קרא מסיפא לרישא אפ"ה שפיר יש להוכיח דנשים מוזהרת על לאו זה בהקדים לתרץ את הלח"מ מהקושיא שהקשה עליו הנר מצוה סי' הנ"ל מחודש י"ח דהיכי כתב הלח"מ דהרמב"ם סובר דהקישא דאשה לאיש לא הוי בלאו שאין בו מעשה הא מוכח ממ"ש הרמב"ם בסה"מ מל"ת ב' י"ד ט"ז ס"א ס"ב ק"ו שט"ו שט"ז שי"ז דבכל הני ל"ת כתב דלוקה ולא חילק בין אנשים לנשים אע"ג דהוי לאו שאב"מ וכ"כ החינוך בכל הני לאוין דאחד זכרים ואחד נקבות חייבות בהן והניח הנ"מ את הקושיא זו בתימא עי"ש, ונ"ל בס"ד ליישב כך דמה דאמר הגמ' תמורה הנ"ל לפי גירסות רש"י ורבינו והרמב"ם דלא השוה אשה לאיש אלא בלאו שיש בו מעשה משום דכתיב אשר יעשו את זה לא אמרינן אלא דוקא בהני לאוין שאין בהן מעשה וגם אין לוקין עליהן דכיון שיש חילוק בין הני לאוין ללאוין שיש בהן מעשה דעל הני לוקין ועל הני אין לוקין על הני לאוין אמרינן דאשר יעשו בא למעט אותן כיון דאינן כלאוין שיש בהן מעשה דלא לקה עליהן, אבל הני לאווין שאין בהן מעשה ולוקין עליהן יהי' מאיזה טעם שיהי' כיון שלוקין עליהן שוב הוי הני לאוין כלאו שיש בו מעשה דכיון שכל החילוק שביניהם לא הוי אלא המלקות א"כ ממילא בלאו שאב"מ ולוקין עליו אז שוב הוי האי לאו כיש בו מעשה וליכא תו למימר דאשר יעשו בא למעט אלא אדרבא לאו זה בכלל אשר יעשו כיון דלוקין עליו המלקות מחשבו למעשה ובלאו זה באמת אמרינן השוה אשה לאיש. ואי קשיא א"כ מה קאמר הגמ' תמורה הנ"מ לאו שיש בו מעשה כו' הא על לאו דתמורה באמת לוקין ובלאו כזה אמרינן השוה אשה לאיש ע"ז י"ל דהגמר' שם אזיל לתרץ אליבא דר' יהודא והחלוק שכתבנו אינו אלא אליבא דרבנן דסברו דעל לאו שאב"מ אין לוקין וע"כ שפיר י"ל דאשר יעשו ממעט דוקא הני לאוין שאב"מ וגם אין לוקין עליהן מהטעם שכתבנו אזיל לר' יהודא דסובר דעל לאו שאב"מ לוקין עליו לדידי' באמת ל"ל את החילוק זה כיון דלדידי' על כל לאוין לוקין ואפ"ה כתב רחמנא אשר יעשו א"כ ע"כ לר"י כוונת הקרא דלא תליא אלא בעשי' וע"כ קאמר הגמ' אליבא דר"י שפיר, וגם זה ל"ק הא הגמרא שם אליבא דר"מ ג"כ קאמר כן דעל זה י"ל דר"מ באמת סובר כר"י אמר רב שם ג' ע"א דעל תמורה אינו לוקין ומוקי להתנא דמתניתין דלוקין כר' יהודא וכיון דר"מ סובר דאין לוקין על תמורה ע"כ קאמר הגמ' אליבא דר"מ ג"כ שפיר כמובן, וא"כ ממלא מה מאד מיושב בס"ד הלח"מ מהקושיא של הנ"מ הנ"ל כיון דכל הני לאוין שאין בהן מעשה שפרט הנ"מ שהרמב"ם סובר בהם דנשים חייבות על כל הני לאוין באמת לוקין כמ"ש הרמב"ם בכל אחד ואחד שלוקין עליהן אף שאין בהם מעשה ויש טעם לכל אחד ואחד דאמאי לוקין עליהן כמ"ש החינוך וגם השאר נושאי כלים של הרמב"ם שם וכיון שלוקין עליהן ע"כ שפיר כתב הרמב"ם דנשים חייבות בהן מהטעם הנ"ל, וא"כ ממילא שפיר י"ל דבהני לאוין שלוקין עליהן אף שהן לאוין שאין בהן מעשה באמת סברו רבינו ורש"י והרמב"ם וגם החינוך דגם נשים מצווין וגם לוקין עליהן ודלא כהיבין שמועה הנ"ל שכ' דעל תמורה נשים אין לוקין דבאמת מהרמב"ם הל' תמורה פ"א מוכח בפירוש דלוקין דאל"כ הוי גם הלאו דתמורה אינה שוה בכל והרמב"ם כתב דהוי שוה בכל עי' בלח"מ שם אעכ"מ דהרמב"ם סובר דלוקין נשים על תמורה ובפרט רבינו שכתב בפירוש במל"ת שמ"ה שהלאו דתמורה מש"ה שוה בכל משום דלוקין עליו א"כ בודאי דסובר דלוקין נשים על תמורה ובלאו כל זה מוכח בפי' כן גם מסידר לשון רבינו שם וגם הנ"מ סי' הנ"ל השיג על היבין שמועה בזה והביא ג"כ ראי' מהרמב"ם בסה"מ מל"ת ק"ו ממ"ש והמימר לוקה ולא חילק בין אשה לאיש וגם מהחינוך מצוה שנ"א שכ' בפי' שאיסור תמורה נוהג בזכרים ונקבות ולוקה וכתב הנ"מ שע"כ הביא ראי' מהחינוך להרמב"ם משום דהחינוך דרכו להלוך בעקבותיו, ולי נראה דלא צריך לזה כיון דהחינוך ג"כ ע"כ סובר כגירסת רש"י דתמורה דהא החינוך ג"כ מביא גם את הטעם השני שכ' הרמב"ם הל' תמורה על הא דלוקין על לאו דתמורה אף שהיא לאו הניתק לעשה משום דעשה שאינה שוה בכל היא וא"כ ממילא כמו שהוכיח הלח"מ מהטעם זה לומר בהרמב"ם שסובר כגירסת רש"י כמו כן נמי מוכח מהחינוך ואפ"ה כתב החינוך דלוקין גם נשים על לאו דתמורה א"כ מוכח מהחינוך בפירוש דלא כהיבין שמועה וא"כ כללינו הנ"ל בענין לאו שאב"מ באמת עולה יפה כמובן:

כג

וא"כ לפי הנ"ל דחזינן דבע"ז על כל לאוין אף שאין בהן מעשה לוקין ג"כ משום חומרא דע"ז כמ"ש החינוך מצוה פ"ו וגם הכ"מ פ"ה מהל' עכו"ם הל' י"א כתב דהרמב"ם סובר דמש"ה לוקין על לאו שאב"מ בע"ז כמו נשבע משום חומרא דע"ז עי"ש א"כ ממילא י"ל דכיון דלוקין ע"כ בכל הלאוין של ע"ז הנשים ג"כ מצווין וכמו שמציין הנ"מ הנ"ל על כל הלאוין דע"ז דנשים באמת ג"כ מצווין, וא"כ י"ל בלאו דלא יהי' לך דהא דלא חייבין עליו מב"ד באמת לא משום דהוי לאו שאב"מ כיון דבע"ז חזינן דחייב על כל לאוין המלקות והמיתה שלהן אף שאין בהן מעשה והראי' מסית ג"כ אין בו מעשה ואפ"ה חייב מב"ד משום חומרא דע"ז כהנ"ל אלא הא דלא חייב מב"ד על לא יהיה לך י"ל משום דליכא עדות כיון דעל מחשבה לא יוכל להיות עדות אבל אם הי' מציאות שיוכל להיות עדות עליו באמת הי' חייב מב"ד אף שאב"מ משום חומרא דע"ז וא"כ חזינן דהתורה עשה בע"ז הלאוין שאב"מ כמי שיש בהם מעשה וע"כ שפיר יכלינן למימר ככללינו הנ"ל דבלאו כזה אף שאב"מ הנשים מצווין ג"כ כמובן:

כד

אבל לכאורה ק"ל על הנ"ל נהי דבע"ז משום חומרא דע"ז אמרינן דעל לאו שאב"מ לוקין כהנ"ל בשם החינוך והכ"מ אבל דילמא זה לא אמרינן אלא דוקא כשעכ"פ עושה מעשה קצת דומיא דהנודר בשמו שכתבו החינוך והכ"מ שם דעושה קצת מעשה בדיבורו או במסית ומגדף משום דעקימת שפתיו הוי עכ"פ מעשה זוטא אבל כשעובד ע"ז במחשבה דלא עשה אפילו מעשה זוטא שם באמת י"ל דאפילו כשהי' מציאות שיכול להיות עדות ג"כ לא היה לוקין עליו וכמ"ש רש"י בפירוש את החילוק זה סנהדרין ס"ג ע"א ד"ה ר' עקיבא וז"ל דמגדף מחייב משום מעשה זוטא דעקימת שפתיו הוי מעשה וה"נ כפיפת קומתו הוי מעשה והאי דקתני אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה לאפוקי הרהורי דלא מחייב עלה עכ"ל נראה בפירוש דרש"י סובר כהחילוק שכתבנו וא"כ לפי"ז כיון שעל לאו דלא יהי' לך אפילו כשהי' מציאות עדות עליו אפ"ה לא הי' לוקין כיון דלית בו אלא הרהורי מחשבה א"כ שיב ליכא למימר סברתינו הנ"ל דבע"ז עשה הכתוב הלאו שאב"מ כמי שיש בו מעשה. אבל אחר עיון קצת ראיתי שגם זה ליתא משום די"ל דרש"י ל"כ בסנהדרין שם אלא אליבא דר"ע דבאמת סובר דעל לאו שאב"מ אין לוקין אלא על עקימת שפתיו או על כפיפת קומתו אף דלא הוי מעשה רבה אפ"ה לוקין משום דסובר דעל מעשה זוטא ג"כ לוקין משום דהוי כמעשה רבה אבל כשליכא אפילו מעשה זוטא אז באמת סובר ר"ע דאין לוקין וכיון דר"ע סובר כן ע"כ כתב רש"י אליבי' שפיר דעל הרהור כיון דלא הוי מעשה זוטא אין לוקין משום דכיון דלא הוי אפילו מעשה זוטא א"כ שוב הדרן לכללן דעל לאו שאב"מ אין לוקין' אבל אנו דאזלינן לפום שיטות החינוך והכ"מ הנ"ל והכ"מ כתב שם ליישב את קושיות הראב"ד מעל הרמב"ם דמש"ה סובר הרמב"ם דלוקין על הנודר בשמו אע"ג דבגמרא סנהדרין ס"ג ע"א קאמר דהתנא דסובר דלוקין על נודר בשמו סובר כר' יהודא דלוקין על לאו שאב"מ ואנן פסקינן כרבנן דאין לוקין וא"כ היכי פסק הרמב"ם דלוקין וכתב הכ"מ ליישב את זה דאפ"ה סובר הרמב"ם שפיר דלוקין על הנודר בשמו משום דסובר דהתנא דידן גבי ע"ז משום חומרא דע"ז סובר כר' יהודא אע"ג דבעלמא ל"ס כן ופסק הרמב"ם ג"כ כהתנא דידן דבע"ז משום חומרא פסקינן כר"י עי' בכ"מ שכ"כ, וא"כ לפי"ז דבע"ז פסקינן כר"י א"כ שוב ליכא לחלק בין מעשה זוטא לאין בו מעשה כלל דלר"י דסובר דלוקין על לאו שאב"מ באמת לדידי' ליכא שום חילוק דדוקא לר"ע יש לחלק כהנ"ל וכיון דהרמב"ם סובר בע"ז כר"י א"כ שוב דברינו הנ"ל קמה וגם נצבה בס"ד שפיר. אבל כל הנ"ל י"ל דוקא אי אמרינן דר"ע סובר דאין לוקין על לאו שאב"מ אבל אי אמרינן דר"ע באמת סובר כר"י דלוקין עליו ואפ"ה כתב רש"י דעל הרהור סובר דאין לוקין אז באמת גם לר"י הוי אמרינן כן וא"כ שוב הי' נסתר בנינינו הנ"ל וזה אי ר"ע סובר כר"י תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' והערוך בע"ז ס"ד ע"א תוס' ד"ה ר"ע דרש"י ותוס' סברו דר"ע לא סובר כר"י והערוך סובר דר"ע סובר כר"י עיי"ש וא"כ לפי"ז י"ל דרש"י לא קאמר את זה דלר"ע על הרהור אין לוקין אלא לשיטתו דר"ע סובר דעל לאו שאב"מ אין לוקין וא"כ ממילא שוב י"ל דלר"י באמת לא אמרינן כן וכהנ"ל אבל לשיטות הערוך דר"ע סובר כר"י באמת י"ל דל"ס בזה כרש"י לחלק בין מעשה זוטא להרהור, וגם נ"ל בס"ד להביא ראי' דעכצ"ל דהערוך ל"ס בזה כרש"י דאל"כ הוי קשה האיך לוקין נר"ע על המקיים בכלאים הא גם שם לא עשה מעשה זוטא וא"כ מה פעל בזה הערוך במ"ש שר"ע סובר דלוקין על לאו שאב"מ הא סוף סוף אי סובר הערוך החילוק של רש"י בין מעשה זוטא להרהור אכתי נשאר הקושיא על ר"ע דהאיך אמר דלוקין על המקיים בכלאים כיון דגם שם ליכא אפילו מעשה זוטא אעכ"מ דהערוך לא סובר בזה כרש"י ורש"י שכ' כן באמת ל"ס כהערוך אלא סובר דר"ע ל"ס כר"י וא"כ שוב שפיר י"ל כמו שכתבנו דבע"ז כיון דפסקינן כר' יהודא באמת גם על הרהור היה לוקין אע"ג דלית בי' שום מעשה משום חומרא דע"ז וא"כ הוי בע"ז הלאו שאב"מ כיש בו מעשה וע"כ שפיר י"ל אפילו לפום תירץ השני דתוס' דשבועות הנ"ל דנשים מוזהרין על לאו דלא יהי' לך כאנשים כמובן:

כה

ותו נ"ל בס"ד דלפום מה שכתבנו בספרי פני משה על הרמב"ם פ"א מהל' יסוה"ת הל' ו' מחודש ה' דאפילו להרמב"ם דמנה בהתרי"ג מצות לא תעשה לך פסל ולא תשתחוה ולא תעבדם ללאוין בפ"ע אפ"ה צ"ל דבעשרת הדברות הני ג' לאוין נכללין בדבור לא יהי' לך דאל"כ הי' קשה על הרמב"ם הלא מקרא מלא דיבר הכתוב פ' עקב דלא הי' אלא י' דברות ולהרמב"ם הי' י"ג אעכצ"ל כמ"ש המעיי"ח ז"ל דף י"ד ע"ב אות כ"ד דבאמת גם הרמב"ם סובר דהני ג' לאוין נכללים בעשרת הדברות בדבור לא יהי' לך וכן לרבינו דג"כ מנה כהרמב"ם צ"ל ג"כ כן ולהרמב"ן ג"כ הי' נכללים בדבור לא יהי' לך דהרמב"ן לא מנה הני שלשה לאווין בפ"ע כמ"ש בשמו החינוך מצוה כ"ז עי' בספרינו שם היטב ותמצא נחת וא"כ לפי"ז כיון שהי' הני ג' לאוין בדבור אחד עם לא יהי' לך ממילא שפיר י"ל דכל שישנו בלא תעשה בלא תשתחוה ובלא תעבדם ישנו ג"כ בלא יהי' לך והני נשי כיון דישנם בהני ג' לאוין ישנם ג"כ בלא יהיה לך כמובן. וכפי מה שמפרש המהרי"ק שורש ע"ו ענף ב' את הרמב"ם הנ"ל בהא דנודר ומקיים בשמו דלוקה אף דהוי לאו שאין בו מעשה מוכח ג"כ משם דאשה מוזהרת בלאו דלא יהי' לך עי' שם ותבין וכ"כ בפירוש החינוך ומצות השם במצוה כ"ו:

כו

ומ"ש רבינו ומלשון על פני דורש במדרש כפשוטו שאסור לשתף שם שמים בדבר אחר כו'. כתב הדד"ח ע"ז וז"ל אבל לא ידעתי באיזה מדרש דורש כן ואני בקשתי בשמות רבה ולא מצאתי דבר זה עכ"ל ולי נראה בס"ד דרבינו כיוון על המד' במדבר רבה פרשה ח' סי' ד' דאיתא שם יודוך ד' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך א"ר פנחס ב' דברים שמעו מלכי אוה"ע מפי הקב"ה ועמדו מכסאותם והודו כו' בשעה שאמר לא יהי' לך אמרו אי זה מלך רוצה שיהיה לו שותף כו' עי"ש ולכאורה קשה היכי אמרו שיהי' לו שותף הלא לא אזהרות שותף ילפינן מלא יהי' לך אע"כ דגם אזהרת שותף ילפינן משם ומפשטות הקרא דעל פני ילפינן כמ"ש היראים וכהנ"ל בכוונתו מחודש ט"ז וא"כ מוכח מהמדרש זה כמ"ש רבינו משמו, וגם בפסיקתא רבתי פרשה כ"ג סי' א' איתא כלשון המדרש אי זה מלך רוצה שיהי' לו שותף ובפסיקתא שם פרשה כ' סי' ג' איתא אמר להם [משה למלאכים על שרצו שיתנו התורה להם] כתיב בתורה אנכי וגו' כתיב בתורה לא יהי' לך וגו' חלוקה יש לכם שתי רשויות יש לכם כו' עי' במפרש שם ובגמ' שבת פ"ח ע"ב איתא שהכי אמר משה רבינו ע"ה למלאכים בין עמים אתם שרויין שעובדין ע"ז וא"כ קשה אמאי קאמר הפסיקתא שתי רשויות אעכ"מ דהפסיקתא סוברת דגם אזהרת שותף ילפינן מלא יהיה לך ובודאי מעל פני כהנ"ל וא"כ גם מהפסיקתא יש להוכיח כמ"ש רבינו ואפשר שגם ע"ז כיוון רבינו כמובן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף