בני אהובה/גירושין/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
בני אהובה
חידושים ומקורים ר"ז מווילנא
יצחק ירנן
מעשה רקח
קובץ על יד החזקה
קרית ספר
שער המלך


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


בני אהובהTriangleArrow-Left.png גירושין TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ח[עריכה]

כתב

הגט וכו' שמא יקטום אבל כותב הוא על חרסו של עציץ ונותן לה. מדלא כתב רבינו דיכול ליטול חתיכה מן העציץ וליתן לה ש"מ דס"ל דצריך ליתן לה כל העציץ וכן משמע בגמרא בגיטין דף כ"א ע"ב ונראה הטעם אף לשיטתו דס"ל דבתלוש לא שייך מחוסר קציצה דעציץ נקוב שיש בו זרעים ועפר הנקראים מחובר לקרקע ודאי דבטיל עציץ לגביה ואף הוא כקרקע ונקרא מחובר ולא שמענו דיהיה דבר מחובר בתוך הכלי התלוש והוא כמעט שני הפכים בנושא אחד וא"כ אף הכלי ההוא בטיל לגבי מה שבתוכו ונקרא ג"כ מחובר ולכך צריך ליתן לה כל העציץ ולא חיישינן שמא ישבר חרס ממנו דאינו מפסיד להכלי כמ"ש רש"י והתוס' ובבית שמואל סימן קכ"ד ס"ק י"ב והר"ן נתקשה בדברי רש"י דס"ל דדוקא במחובר חיישינן שמא יקטום ואעפ"כ כתב בגופו של עציץ דלא חיישינן שמא ישבור החרס משמע דאי שבר ליה פסול דלפי מ"ש ניחא דבטל הכלי לגבי זרעים ואיקרי מחובר ולק"מ.

טו[עריכה]

תקנת

חכמים וכו' בין בפני עדים החתומין עליו וכו'. עיין במ"מ שכתב על הך פסקא נראה והא מדאמרינן בפ"ק דגיטין דף י' שמות מובהקין איכא בינייהו ופי' שמות ידועים של גויים ולא אתא למסמך עליה לממסרה באפיה עכ"ל מזה יליף המ"מ דעדי חתימה יכולים להיות עדי מסירה ואני לא הבנתי מנלן הא דחיישינן בשמות שאינן מובהקין דלמא אתא לממסריה באנפייה ולא בפשוט דיכשירו להן לחתום על הגט ולרמב"ם בדעבד כשר אפי' בלי עדי מסירה ואף לשיטת החולקים מ"מ מודים אם בא גט לפנינו ועדי חתימה עליה מכשירינן דחזקה שהיה עדי מסירה וזהו לא שייך בעידי גויים וא"כ הרי כאן זיוף מתוכו דיחשבוהו דהן ישראלים ויסמכו דהיה ג"כ ע"מ ובאמת לא היה ורש"י והרא"ש כתבו ג"כ בהך לישנא דהוה מזויף מתוכו דחוששין אולי ימסרו לפניהם ואפשר ברש"י לומר דס"ל לת"ק דגזר מובהקין אטו אינן מובהקין פי' לפירושו דודאי לא מחליף שם גוי בישראל רק לכך חוששין דהרואה חותמין גויים על הגט ולא יקראו שמותן רק רואה חותמין יחשב שהן ישראלים ויבא למסור בפניהם גט ולכך ליכא חששא רק במסירה דבחתימה הרי יראה שחותמין עצמם במובהקין לשמות גויים ויפרוש מהן. אך זה א"א לכוון בהבנת דברי המ"מ דהא ביקש להביא ראיה מכאן דבגט אחד עידי חתימה וע"מ יכולין להיות אחד ודוחק לומר דס"ל להמ"מ אלו אין עדי חתימה נעשים עדי מסירה א"כ ליכא חשש קלקול בעדי גויים דעל כרחך ע"מ או ע"ח יהיו ישראלים ובחדא מנייהו סגי בדעבד והא ליכא למימר דלמא יהיה גוים עדי חתימה ולא יהיה לו לבעל עדי מסירה כלל דכיון דמתחילה צריך להיות ע"מ כמ"ש הרמב"ם הוי מלתא דלא שכיחי ובזו לא יתקנו חכמים ולא יחושו לו דחזקה דיעשו כהוגן אלא ודאי דע"ח נעשים ג"כ ע"מ וא"כ יש כאן חשש קלקול דהן הן ע"ח וע"מ והרי כל הגט בעדי גויים וצ"ע.

יט[עריכה]

העדים

שנותנין וכו'. מיירי בעדי מסירה לכתחילה או בדליכא עדי חתימה לדעת רבינו ואי קשיא א"כ מה פריך הגמרא בגיטין דף י"ט ע"ב מהרי זה גיטך ונטלתו וזרקתו לים וכו' דלמא מיירי התם בע"ח לחוד בלי ע"מ וא"צ למקריה זה אינו דאם ע"ח משויא ליה הכריתות והאי דצריך לקרות הגט בהגיע לידה לברר הכריתות אבל בזרקתו לאיבוד טרם הקריאה אין כאן כריתות כלל וקושית הגמרא שפיר אלא דיש לדקדק מנא לן דאם קראוהו והכניסו לכיסו דחוזרין וקוראין אותו וקושית התוס' מהך טעה ונתן השובר לאשה וגט לאיש דאמרינן דבעי למיקריה אין כאן ראיה דלמא התם מיירי בע"ח לחוד וא"צ למקריה וצ"ל ג"כ בע"ח אם לא קראהו אסורה להנשא כלל דהא אין כאן בירור כריתות כל זמן שלא נקרא הגט וא"כ על כרחך צ"ל התם מיירי דכבר קראהו ואח"כ הכניסו לכיסו ואעפ"כ אמרינן דהו"ל למקרא וצ"ע בדין זה.

ועכ"פ נראה לי הך דינא דהביא רמ"א בשם רבינו ירוחם סי' קל"ה דאסורה להנשא בגט שלא נקרא תיכף אחר הנתינה הוא לשיטת התוס' דבעי עדי מסירה דוקא וא"כ אם לא נקרא תיכף אין כאן ע"מ אבל לשיטת הרמב"ם דעדי חתימה כרתי וא"כ צריך רק קריאה לברר הכריתות וא"כ כיון שהגט נקרא מה נפק"מ בשעת נתינה או אח"כ עכ"פ חזינן דנתן לה הגט בע"ח והם משוי הכריתות.

כג[עריכה]

העדים

שחותמין על הגט וכו' והוא שיכירו לשון הגט. עיין בב"י שנסתייע לדין זה מירושלמי דאמרינן בפרק המגרש הדיינים חותמין אע"פ שאינם יודעים לקרות אבל אין העדים חותמין עד שידעו לקרות והבית שמואל בסי' ק"ל ס"ק כ"ו כתב דיש לדחות דשם מיירי מקיום דאינם צריכין לקריאה כלל ולפי מ"ש בירושלמי אמר יבא עלי אם עשיתי מימי ואלו הדבר על קיום הלא אין כאן מצות חסידות ופרישות כלל בשום אופן וכללא הוא דאין דייני קיום צריכין לקרות מה שכתוב בשטר כלל אלא ודאי דקאי על פסק דין דמותרין הדיינים לסמוך אספרא דדיינא דמירתת כדאמרינן בגמרא גיטין דף י"ט ועדים לא ש"מ דאינם רשאים לסמוך אחריו וצ"ל דמיירי דאין מכירין הלשון דאי מכירין הלשון הא בין לת"ק ובין לרבן שמעון בן גמליאל בגט כשר כשקוראין לפניהם אלא דשם מיירי דמכירין הלשון וכאן מיירי דאינם מכירין הלשון דהפסק או הגט נכתב בלשון יוני מה שהבי"ד והעדים אינם בקיאין בו והש"ך בחו"מ סי' מ"ה ס"ק ג' הרבה לתמוה דלשיטת הרמב"ם יהיה רב דלא כמאן דלא כת"ק ולא כרשב"ג ולא הבנתי דבריו דהא אדרבה ראית הרמב"ם מהכא דיהיה רב אליבא דכו"ע לחלק בין מבינים לשון הקריאה לאינם מבינים והוא כתב דמשמע דאפי' מבינים לא מהני כל שאין יודעין לקרותו ולא ידעתי אנה משמע כן הלא זה הדבר שפי' בו הב"י והאחרונים דמיירי דאינם מבינים הלשון ואין זה כדאי לחלק עם רבותינו במשמעות הלשון.

ומה שהצריך רבינו לקמן בפ"ד גבי גט בלשון אחד ועדים בלשון אחר שצריכין לקרותו ממש ולא מהני בהבנת הלשון כתב המ"מ דדייק ליה לישנא דירושלמי דאמר על המשנה תפתר שיודעים לקרות ולא יודעים לחתום ולא קאמר סתמא דאין מכירין הכתב אלא ודאי דלא מהני בכה"ג. והטעם צ"ל דמיירי דעדים יודעים הלשון שחותמין בו לקרות ולכתוב וא"כ לא תקנו בו לסמוך אקריאה דהיא מתקנת עגונות כמ"ש הרמב"ם וכאן אין כאן תקנת עגונות דהא יכול לכתוב הגט בלשון הניכר לעדים בשלמא שאינן יודעים לקרות כלל בהא תקנו אבל כשיודעים לקרות בשום לשון מכל לשונות כשירים בגט א"כ למה נסמך אתקנה ולכך אינו מועיל עד שיהיו יודעים לקרותו בכל אופן ולק"מ והטעם נכון וברור.

ומעתה י"ל לפי דעת הרא"ש דהא דפליג רבן שמעון בן גמליאל וחכמים אי סמכינן אקריאה בשאר שטרות היינו בעד אחד הואיל והיא מילתא דעבידי לגלויי אבל בשנים לא פליגי כלל אף בזה דס"ל לרמב"ם דצריכין לידע הלשון היינו במילתא דרשב"ג וחכמים דעלה קאי ומיירי בע"א הקורא דסמכינן אמילתא דעבידי לגלויי ולכך בעי דיכירו לשון הנקרא לפניהם כמ"ש הכ"מ אבל בשנים דלא נחלקו בו ת"ק ורשב"ג בזה אף שאינן בקיאים בהבנת הלשון סגי כיון דלא הקלו בו מתקנת עגונות בשנים וצ"ל דמהני מדינא ואף בשנים מתרגמין להם הלשון די ובהכי ניחא דברי רמ"א בחו"מ סי' מ"ה דהעתיק דעת הרא"ש דס"ל דלא נחלקו רשב"ג ות"ק רק בקריאת עד אחד אבל בשנים לא נחלקו וכו"ע מודים דמהני ס"ל דבזו בשנים אף שאין מבינים הלשון מהני במתרגמין ולא קשיא כלל מהך דסתם באה"ע כדעת הרמב"ם דכל מילתא דרמב"ם הוא במה דלא מהני רק מתקנת עגונות כמ"ש לעיל ובפלוגתא דרשב"ג ות"ק אבל בשנים לשיטה זו לא דיברו בו ת"ק ורשב"ג כלל ואף דינו של הרמב"ם ליתא ודברי הרמ"א ברורים והש"ך נתקשה בו וע"ש ולפי מ"ש לא קשה מידי.

הואיל

וחתימת עדים בגט מדבריהם כמו שביארנו. ומזה למד הבית שמואל בסי' ק"ל ס"ק (כ"ו) [כ"ח] דדוקא דאיכא עדי מסירה הוא דמקילין אבל בעדי חתימה לחוד לא דהא זה הוא דבר תורה ע"ש ואני תמה דדבר זה היה לו לרמב"ם ולמחבר בשו"ע לבאר ועוד דהא זה המחלק רבן שמעון בן גמליאל בין גיטין לשאר שטרות ואמרינן עלה מפני תקנה קאי אקריאה נמי כשאין יודעין לקרות ופשוט וא"כ בדף ט' ע"ב אמרינן לר' מאיר מנינא למעוטי מאי ואמרינן למעוטי עדים שאינן יודעין לחתום דרשב"ג מכשיר בגיטין אבל לא בשחרורי עבדים ולהס"ד דהתם אמרינן דברייתא דפוסל בערכאות ר"מ היא דס"ל עדי חתימה כרתי דאח"כ מקשה והא מדקתני סיפא וכו' מכלל דת"ק לא סבר ואעפ"כ אמרינן כרשב"ג ש"מ דלאו תליא בזה כלל וצ"ל דלהרוחה דמילתא כתב רמב"ם כן וצ"ע.

והנה הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות מלוה ולוה פי' שקרעו הנייר ורושמין בו לחתום עליו וצ"ל הטעם דבשאר שטרות כי בעינן כתב עדים הלא לא איברי הסהדי אלא לשקרי וא"כ מה בכך דרושמין והוי כתב מ"מ חתימת עדים אינו אלא לסימן בעלמא לקיים כת"י ולברר האמת הנזכר בשטר ומה נפק"מ אי הוה כתב על גבי כתב או לא ולכך כתב שם דרושמין על הנייר ופסול בשאר שטרות דלא תקנו בו חז"ל לעשות כן כרשב"ג והש"ך בחו"מ כתב בשם ירושלמי דרשם לא הוה כתב וכבר קדמו הרשב"א ליישב כן פירש"י אך אין זה מועיל לשיטת הרמב"ם דס"ל דהוי כתב ועוד דא"כ גם בגט הו"ל למימר כן. ולכן נראה כמ"ש ועוד י"ל דס"ל דהוא כמו דיו על סיקרא כמ"ש התוס' פ"ק דגיטין דף ט' ע"ב דאמרינן עלה דף י"ט וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה והיינו בגט שהוא איסור אשת איש אבל בשטרות ודאי אף דרושם הוי כתב מ"מ הוי כתב גרוע וכתב עליהן הוי כתב כמו דיו על סיקרא ולכך כתב כן בהלכות מלוה ולוה ולא כאן גבי גיטין דכאן הוי רושם כתב לענין גיטין וברור ופשוט ודברי הבית שמואל בזה סימן ק"ל ס"ק (כ"ו) [כ"ח] דחוקים ופשוט ועיין ברש"י דפי' להדיא דף י"ט אמיא דאברא דהוי דיו על גבי סיקרא ולכך תפשו הב"י לעיקר והקשה ארמ"ה דס"ל דהוי גט בטל ודוחק דרמ"ה יהיה מחולק בזה עם רש"י אם לא שנאמר דרש"י פירש כן בקושית הגמרא דהקשו והא תני ר"ח כתב באברא (פסול) [כשר] דמנא לן דלמא הוי כדיו ע"ג סיקרא ולזה פירש"י דלא יהיה כן הא פסילין לעיל אבל למסקנא דמחלק בין אברא למי אברא אפשר דמי אברא הוי כתב גמור כמו דיו על דיו.

כה[עריכה]

גט

שיש עליו עדים וכו'. הא דפסק רבינו בפרק ב' דכותבין גט לאיש והוא מגרש בו בכל עת שירצה ולא חיישינן לחיפוי וקנוניא ס"ל לרבינו דמילתא דלא שכיחי דהא לא מקדים אינש פורענותיה לנפשיה וכיון דלא שכיח לא חיישינן לחיפוי והקדמת גבית פירות מלקוחות דבמילתא דלא שכיחי לא גזרו רבנן כמבואר בגמרא ובנכתב ביום ונחתם בלילה דפסול אלא ודאי י"ל כל כמה דלא חתים עליה סהדי אגיטא לא שייך אקדומי פורענותיה דהא לא נגמר הענין ונחשב רק כתורף בעלמא וא"כ שכיחי וזהו דלא כמהרש"א עיי"ש ועוד י"ל בנכתב ביום ונחתם בלילה יש לחוש כקושית התוס' דאולי משום חיפוי יחתום העדים ויקדים הזמן ואי דגט פסול משום חיפוי לא יקפיד על פסולו משא"כ לר' שמעון דלא ס"ל חיפוי רק פירות א"כ ליכא למימר דיקדים בכונה משום קנוניא דמשום קנוניא ורווח פירות לא תערים האשה ליקח גט פסול והא דאמרינן כיון שנתן עינו לגרשה לר' שמעון ולא אמרינן דנכתב ביום ונחתם בלילה כשר דאקדומי פורענתא היא ולא שכיח ולחיפוי לא חייש ר"ש דאפשר לומר דס"ל לר' יוחנן או דיש לה פירות מכיון שנתן עינו לגרשה או משעת נתינה ומשעת כתיבה לא ס"ל לר"י כלל לסברא כיון דס"ל לר"ש ע"מ כרתי וא"כ אם ר"ש לא חייש לחיפוי קשה למה תקנו זמן בגיטין לר"ש ועל כרחך צ"ל משום פירות ומשעת נתינת עין דאי משעת נתינה ליכא למימר כמ"ש התוס' ורש"י עיי"ש והבית שמואל נדחק בזה לדעת הרמב"ם ולענ"ד כמ"ש.

או

מוקדם וכו'. עיין בכ"מ שהביא בשם הרא"ש דגט בטל במוקדם ואין קדושין משני תופסין בה ונראה דהרא"ש אזיל לשיטתו דהקשה בפרק איזהו נשך הא עדים פסולים דחתמו שקר ותירץ דהיו אנוסים באונס נפשות או דטעו בשנות המלך ועיין בחו"מ סי' מ"ג בשו"ע ובש"ך מבואר דבכתב ידם יוצא ממקום אחר ואין טעות שמצוים לטעות בו אינם נאמנים שטעו וא"כ העדים פסולים וא"כ פשיטא דגט בטל ומיירי שלא היו עדי מסירה אחריהם כי אם עדים החתומים על הגט וא"כ פשיטא דבטל דהא חתמו שקר והם פסולים ואינן נאמנין לומר שטעו ולק"מ על הרא"ש.

או

מאוחר וכו'. עיין במ"מ דכתב אע"ג דבמאוחר ליכא למגזר משום בת אחותו אי שרינן ליה אתי למשרי מוקדם ונראה דס"ל כמ"ש הבית שמואל דלא שייך חיפוי במאוחר דכל זמן שאינה מבררת מתי הגיע הגט לידה קודם זמן הכתוב בגט מחזקינן בחזקת אשת איש עד זמן הגט וכן נראה בתוס' וברא"ש ורשב"א דכולם לא חששו גבי מאוחר רק חשש הפסד פירות ולא חיפוי והנה בהפסד פירות יש לתמוה מה הפסד יש בפירות הא תוכל להראות גיטה לפני עדים ותגבה מאותו זמן וכמ"ש התוס' לר' יוחנן דאמר משעת נתינה ובאמת בתוס' הקושיא הוא לריש לקיש ואליבא דס"ל דתקנו זמן משום הפסד פירות על כרחך צ"ל דחוששין דיאחר הנתינה אחר הכתיבה ולא תוכל להביא עדים על הכתיבה ואקדומי פורענותא לא ס"ל לר"ל כלל או כיון דאין בו זמן לא שייך אקדומי וא"כ ה"ה בגט מאוחר לא שייך אקדומי וא"כ אם יאחר הנתינה מן הכתיבה תפסיד הפירות אבל לר"י דס"ל דהפירות משעת נתינה אף במאוחר לכאורה אין כאן חשש.

איברא בהרא"ש מבואר דאף לר' יוחנן הקושיא דלמה מאוחר כשר דהא מפסדת הפירות וצ"ל דודאי אי נותן לה הגט בניסן שזמנו בתשרי הבא ואמר לה מתשרי תהיי מגורשת ולא מקודם פשיטא דהפירות לבעל עד תשרי ואין בזה מחלוקת כלל וא"כ אי טען הבעל נגד האשה הבאה וגט מאוחר בידה לא נתתי לך הגט להיות מגורשת מיד רק עד (מזמן) [זמן] הנזכר בגט טענתו טענה דחזקת אשת איש והגט מסייע לו ולפ"ז אם נותן לה הגט סתם והוא מאוחר תפסיד הפירות דמה יועיל שתראה גיטה לפני עדים או בי"ד כשתבוא לגבות הפירות יטען הבעל לא גרשתיך תיכף רק נתתי לך שתהיי מגורשת מזמן הכתוב בגט וא"כ אין ראית הגט בידה שום ראיה ולהביא עדי מסירה גופיה לב"ד שיעידו שנתן לה הגט בסתם בלי הזכרה שתהיה מגורשת מזמן הכתוב בגט על זה לא סמכינן כמ"ש התוס' דאולי לא יאבו ע"מ לבוא עמה לב"ד ועיי"ש במהרש"א ולכך מאוחר יש כאן חשש הפסד פירות. וקושית מהרש"א על הרא"ש מיושב בזה ונכון הוא.

והנה המ"מ כתב רק דמשום חיפוי לא שייך במאוחר אבל משום פירות לא גילה דעתו ואפשר דגם הוא ס"ל דיש כאן הפסד פירות רק דס"ל הא דפסלינן בגט מוקדם ואילו בשטרות המוקדמים אינן פסולים רק לגבות ממשעבדי אבל מבני חורין גובין בו הרי דלא אמרינן דשטרי חספא בעלמא הוא רק דממשעבדי קנסינן ליה וא"כ יש להבין למה בגט פסלינן ליה מכל וכל שלא יהיה ראוי כלל לגרש בו ועל כרחך צ"ל דגבי שטרות לא היתה תקנת חכמינו ז"ל לכתוב בו זמן אבל בגט דתקנו חז"ל זמן ואי משנה הזמן הרי משנה מטבע חכמים ולפ"ז י"ל לר' יוחנן דס"ל דזמן היה משום חפוי ולא משום פירות אף דשינה זמן אי לית ביה חשש משום חפוי אף דיש חשש משום פירות כיון דתקנת חז"ל לא היתה על כך לא מפסידינן הגט לפוסלו כיון דלא היתה תקנת חז"ל עליו ולכך במאוחר לולי גזרת מוקדם היה כשר ואפשר דלכך ס"ל להמ"מ דמאוחר פסול אטו מוקדם היינו דעכ"פ יש בו חשש פירות וא"כ יש לטעות דאם רואין דבזה כשר אף במוקדם נכשיר משא"כ אלו ס"ל דאין בו חשש כלל מה טיבו של מאוחר ושל מוקדם בהא יש חשש פיסול ובהא ליכא וכל שטרות נפסל מאוחר אטו מוקדם ובהכי ניחא דברי התוס' דכתבו דלא תקנו זמן משום הפסד מזונות דיש לה מגו דתטמין גטה עד זמן שתנשא לאחר וקשה בנכתב ביום ונחתם בלילה מ"ט דר' שמעון דמכשיר הא מפסדת מזונות וגיטה א"א להטמין דסוף סוף תוצרך להראות בעת שתנשא לאחר ויגולה שקרה ומה מיגו איכא פה וגם הוה מגו במקום עדים ועל כרחך צ"ל דקושית התוס' אולי תקנת חז"ל היתה משום מזונות ותירץ דלזה לא הוצרכו לתקן אבל השתא דלא תקנו בשביל מזונות אף דיש בכתיבת הגט הפסד למזונות לא בשביל זה נפסל הגט וכן הדבר בהפסד פירות.

ומעתה גם מה שהקשה הראב"ד מהא דמקושר יכול לעשותו פשוט לק"מ דודאי אי האשה מרוצה לכך שיתן לה גט מאוחר והיא תפסיד הפירות דגט כשר הוא וכמ"ש הרא"ש ולכך ס"ל לר' חנינא בן גמליאל פרק גט פשוט דמקושר בשני עדים אינו פסול דהרי יש רשות ביד האשה להתרצות לכך שיהיה מאוחר וא"כ אין כאן שינוי מטבע חז"ל בשטרות וכיון שכן אף היא תניח אותו מקושר כמו שהוא דהרי תוכל להראות השטר מקושר לפני עדיםטרם שתעשה ממנו פשוט ואח"כ תעשה ממנו פשוט וא"כ אין כאן חשש הפסד פירות דהבעל לא יוכל לטעון כמ"ש לעיל דנתתי לך שתהיי מגורשת אח"כ דהא עדים מעידים שראהו בידה במקושר ובמקושר חל הגט מיד כנודע ולהא ליכא למיחש דיטען פשוט היה ועשתה אותו מקושר מלבד כיון דמקושר בידה אין הבעל נאמן להפסידה פירות ואין זמן הגט מסייע לו כלל אף גם י"ל דס"ל לרמב"ם כקושית התוס' דכל פשוט יעשה מקושר ויהיה מוקדם דלא שכיח בפשוט דעדים מניחים רווח בין שיטה לשיטה כדי לכופלו ולעשותו מקושר ולמילתא דלא שכיחי לא חיישינן וגם אי טען אין טענתו טענה ומיושב קושית התוס' ולכך אי מקושר בידה אין ביד הבעל לטעון פשוט היה ועשתו מקושר. אמנם כשיעשה מן מקושר פשוט ויהיה לפנינו מרווח בין שיטה לשיטה בשביל זה לא נגרע כח השטר כיון שהוא באופן שלא יוכל להזדייף כמ"ש הרמב"ן ושפיר הקשה רבי בבא בתרא דף קס"ד מן שובר אך התוס' אזלו לשיטתן דס"ל בקושיא הנ"ל דמקושר ההוא שעדיו מתוכו נידון לכל הדבר כפשוט והרי הוא מאוחר אף שמקושר בידה כמו פשוט (וקושיא) [וקושית] התוס' שפיר והא גט מאוחר הוא וכמ"ש לעיל ולכך לא הבנתי דברי מהרש"א דכתב על התוס' דבמקושר לא תביא גט להראותו לבי"ד דלמה תחוש דהא התוס' ס"ל דגם אם הוא מקושר הוא מאוחר כמו גט פשוט מאוחר וא"כ פשיטא שתוצרך להראותו בב"ד או לפני עדים שלא תפסיד הפירות כמו בגט מאוחר דעלמא.

וגם הך ברייתא דחולין כשר בגט פסול בפרוזבל יש ליישבו בזה האופן דאם נתן לה גט מאוחר והתנה עמה שתהיה מגורשת מזמן הגט ולא מקודם דכשר לכו"ע ובפרוזבל פסול עכ"פ.

אע"פ

שעוסקין באותו ענין. עיין בב"י ובאמת על הרא"ש ותוס' יש לתמוה דנתן טעם עסוקין באותו ענין דמועיל לריש לקיש אבל לר' יוחנן דס"ל משום חיפוי מה מועיל עסוקין באותו ענין וצ"ל דודאי בנכתב ביום ונחתם בלילה לא שייך חיפוי בזמן מועט כמ"ש הרמב"ם בפי' משניות רק לא פלוג עבדי רבנן דאם אתה מכשירו בנחתם בלילה תכשירו בנחתם לאחר י' ימים ואז שייך חיפוי משא"כ אם אין מכשירין רק בעסוקין באותו ענין הא ליכא למיחש על זמן מרובה דכי לזמן מרובה יעסוקו הכל באותו ענין הוא מהנמנע וכיון דליכא למיחש לזמן מרובה בזמן מועט לא חיישינן לחיפוי כלל.

והנה הרא"ש מכשיר בשעת הדחק בנכתב ביום ונחתם בלילה וצ"ל הטעם אף דודאי אין נותנים ללוקחים של בעל הפירות עד שעת נתינה כר' יוחנן ואין הלקוחות מקפידין או משגיחין בשעת הדחק וא"כ קשה שפיר איך בשעת הדחק מכשירין דיש לאשה פירות מכיון שנתן עינו לגרשה דהא לא פסקינן כן ואם יבואו לקוחות של אשה יפסידו והרי הוא מוקדם גמור ועל כרחך צ"ל דבשעת הדחק סמכינן אר' שמעון דלא חייש לחיפוי ומשום פירות בלא"ה ליכא חשש דאם אין מסירה בשעת כתיבה יש לו קול ואין לחוש לטריפת פירות שלא כדין ודלא כבית שמואל דכתב הטעם משום דכיון דנתן עינו לגרשה וכו' דהא זה לא פסקינן אפילו בשעת הדחק ומעתה יפה הקשה מהר"ם מינץ בתשובתו דא"כ מוקדם גמור נמי יהיה בשעת הדחק כשר דלחיפוי לא חיישינן ומשום פירות ליכא חשש דעדי מסירה מפקינן לקול ולזה נכנס לחלק ומיהו י"ל דוקא בנכתב ביום ונחתם בלילה דבלא"ה חיפוי בזמן מועט ליכא למיחש רק משום לא פלוג בהא יש לסמוך בשעת הדחק אר"ש אבל במוקדם דאיכא חשש חיפוי גמור פשיטא דלא סמכינן אר"ש כלל דהא תקנת חכמים היתה משום חיפוי לכתוב זמן והמוקדם הוא נגד תקנת חז"ל וגרע מאלו לא נכתב בו זמן כלל.

כו[עריכה]

חתך

וכו' וכן אם כתב בו היום גרשתיה וכו' שיצא בו הגט. הלח"מ הקשה לרמב"ם למה יהיה גט שאין בו זמן וישנו עדי מסירה פסול הא בגט פשוט דף קע"ב דחינן הך דהיום גרשתיך כר' אלעזר ולא עיין ברמב"ן דפי' דודאי בלי זמן אף לר"א פסול דלא סמכינן על עדי מסירה דימותו ויש כאן חיפוי רק הגמרא דחי דלמא היום לאו יומא דנפיק ביה רק יום שנמסר ואי דאין מוכיח מתוכו דלמא ר"א היא דס"ל דלא בעי מוכיח מתוכו דע"מ הן יעידו ואי קשיא א"כ עדיין מה הועילו חכמים בתקנתן יחפה על בת אחותו ויכתוב היום ועדי מסירה ילכו להן וא"כ תוכל להכחיש ולומר דנמסר לה קודם וצ"ל כל זמן שאינו מבורר בע"מ שנמסר לה מקודם אף להס"ד היום יומא דנפיק משמע ומוקמינן לה בחזקת אשת איש עד שתברר בע"מ ומ"מ קושית הגמרא שפיר על מינך אפילו מריש גלותא דעד כאן לא אמרינן התם כל זמן שאינו מבורר בעדי מסירה דיומא דנפיק ביה משמע היינו משום דמספקא לן ואוקמינן לה בחזקת אשת איש אבל התם וכי תוציא מספק ממון. אך לפי"ז יש כאן לכאורה קשיא על רבינו דא"כ איך החליט דמשמע בהיום גרשתיך היום שיצא בו גט דהא לר"א דע"מ כרתי י"ל דכל יומא משמע ועל פי ע"מ יבורר דבר ואולי כיון למ"ש דאין כאן חיפוי דכל זמן שאין כאן עדי מסירה משמעו להיום שיצא בו גט ויותר נראה דס"ל דהגמרא מדחה ליה בדרך פלפול ואולי כר' אלעזר אבל למסקנא קי"ל כפשיטא דגמ' דהיום יומא דנפיק ביה משמע. והנה השלטי גבורים הביא בשם ריא"ז דהא דהיום גרשתיך כשר היינו שע"מ אומרים שהיום זמנו דאל"כ הרי הוא כגט שאין בו זמן והיינו דהריא"ז מפרש כך קושית הגמרא דלמא היום לאו יומא דנפיק ביה משמע והא דלא חשבינן לגט שאין בו זמן ר"א היא דאמר עדי מסירה כרתי והן מבררים ומעידים שהיום זמנו וא"כ קשיא לרב הונא דאמר מינך ואפי' מריש גלותא דליחש לנפילה ואין כאן בירור שחייב לו הואיל והשט"ח בידו כמו שאין שם בגט בירור שנמסר לה היום הואיל ומוציאה היום וזה פשוט והבית שמואל בסי' קכ"ז ס"ק י"ג הקשה לשיטת ריא"ז איך ילפינן מיניה מנך אפי' מריש גלותא ולא הבנתי דבריו דהא היא היא קושית הגמ' כמ"ש.

כח[עריכה]

האומר

לשנים וכו'. עיין בכ"מ שהקשה על דברי הטור והפרישה הביא בשם מהרש"ל ליישבו דס"ל להטור דסתמא קתני אפי' שהן שולחין הגט ע"י שליח וכיון דאין כותבין יום מסירה לידה יכתבו יום ציווי הבעל אלא ודאי דוקא הבאין ממדינת הים אית ליה קלא עיי"ש ועיין ב"ח והקשה הבית שמואל סימן קכ"ז ס"ק ז' והרש"ך הא הרמב"ם ס"ל בפ"ב הלכה ד' דכותבין גט לאיש והוא מגרש בו בכל עת שירצה ונראה דס"ל להטור בדעת הרמב"ם דודאי הבעל יכול להניח הגט אצלו דהואיל הוא קדמוי פורענתא לא חיישינן ולא גזרו ביה משום חיפוי וגם משום קנוניא ובפרט כיון דלא נפל לא חיישינן לקנוניא כיון דלא אתרע ואי דהיה הפסד פירות לפניך דאין לה פירות רק משעת נתינה והיא תגבה פירות משעת זמן הכתוב בגט מה לנו לחוש להפסדו כיון שרצונו הוא כך לאחר הגט ולתת לה מ"מ אבל במצוה לשלוחו ליתן איך יעלה על דעת שהשליח יעות משפט וימסור לה גט הכתוב מתמול שלשום ולית ליה קלא ויפסיד פירות של בעל אשר לא צוה הבעל וכי מפסידין ממונו של אדם שלא מדעתו וזה ברור ופשוט ולק"מ.

והנה הרב בעל תוס' יו"ט הבין דמה דכתב הטור דהרמב"ם חולק אהרא"ש היינו דס"ל דאפילו בלי שליח הגט כשר שנתאחר בין כתיבה לנתינה ולכך כתב במשנה דגט ישן דאם אין ראיה מהך דברי רמב"ם שהעתיקן הטור מ"מ יש ראיה מהך דגט ישן דלא כתב דנתנה לה ע"י שליח ש"מ דאפילו מידו לידה כשר ולא ידעתי למה החריד כל החרדה הלזה דהא מבואר ברמב"ם הנ"ל דכותבין גט לאיש והוא מגרש בו כל עת שירצה והדברים מבוארים בו דיכול לאחר הגט בין כתיבה לנתינה וכמ"ש לעיל אך דברי הטור מורים דס"ל לרמב"ם דגט מוקדם אין לו תקנה אפילו ע"י שליח ועל זה הקשה הב"י דאין כאן משמעות מהרמב"ם ולכך שגגה יצאה מלפני השליט הלזה במה שכתב פה.


·
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.