אבן האזל/גירושין/א

אבן האזל ‏ גירושין א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אין האשה מתגרשת אלא בכתב שיגיע לה וכתב זה הוא הנקרא גט. ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה ואלו הן. א שלא יגרש האיש אלא ברצונו. ב ושיגרש בכתב ולא בדבר אחר. ג ושיהי' ענין הכתב שגרשה והסירה מקניינו. ד ושיהיה ענינו דבר הכורת בינו לבינה. ה ושיהיה נכתב לשמה. ו. ושלא יהי' מחוסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו לה [בלבד]. ז ושיתנהו לה. ח שיתנהו לה בפני עדים. ט ושיתנהו לה בתורת גירושין. י ושיהיה הבעל או שלוחו הוא שנותנו לה. ושאר הדברים שבגט כגון הזמן וחתימת העדים וכיוצא בהן הכל מדברי סופרים.

ושיהי' נכתב לשמה, הקשה הלח"מ למה לא מנה שיהי' הכותב ישראל ולא אחד מחמשה שכתב בסוף פ"ג, ותי' הלח"מ דכל הני ג"כ משום לשמה, ועבד ג"כ דפסולו משום דאינו בתורת גיטין הוא ג"כ בשביל לשמה דמי שאינו בתורת גיטין אינו יכול לכותבו לשמה, והנה על סברא זו הקשו התוס' בדף כ"ב דהא לא פסלינן מילה בעכו"ם משום לשמה אף שאינו בר מילה, ועי' בתוס' שם שכתבו דה"ה דה"מ למימר משום לשמה, והיה נראה לומר דבאמת תליא בסברא שכתבו התוס' דאם צריך שיכתוב דוקא הבעל דהיינו בעל המעשה וא"כ מי שאינו בתורת גיטין וא"א שיהי' בעל המעשה לא שייך שיכתוב, והי' מיושב אם הי' סובר הרמב"ם דכתיבה בעי שליחות, אכן לפ"מ שהוכיח הב"ש בסי' קכ"ג דדעת הרמב"ם דא"צ שליחות בכתיבה, ובזה כבר העיר יפה הגרא"ש נ"י דהא לא הזכיר הרמב"ם ושיהי' הבעל או שלוחו שכותב הגט כמו שכתב אצל נתינת הגט, וכיון דמוכח דאינו סובר דבעינן שליחות א"כ צריך עיון לחלק בין מילה לכתיבת הגט, ואולי י"ל דמילה אינו צריך אלא לעשות המילה לשמה אבל אינו צריך להתפיס על המילה שום דבר, אבל בגט שצריך להתפיס על הגט שיהי' ספר כריתות ושיהי' ראוי לגרש בו כמו שנבאר ולכן מסתבר דמי שאינו בתורת גיטין אינו יכול להתפיס על הגט שם גט כריתות.

והנה בזבחים דף ב' מייתי הגמ' ראי' מהא דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה וכו' אף מקום הא"מ לכל אדם (עפרש"י ותוס') דסתמא לאו לשמה קאי, וכבר ידוע הקושיא דהא אפי' בלא דין לשמה צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו, ולשי' הרמב"ן דלא צריך שליחות צריך עכ"פ ציווי הבעל, וא"כ שפיר דצריך להניח מקום האיש והאשה וכו' אף דסתמא לשמה קאי ועי' תוס' דף כ"ב ד"ה והא, ונ"ל דבדין וכתב שצריך שכתיבת הגט יהי' ע"י הבעל או עפ"י ציויו הוי סגי בזה שגמר הגט יהי' על ידו, כמו דחזינן לענין שאר דברים כמו סוכה דצריך מעשה ובלא מעשה אם נגמרה הסוכה פסולה מדין תעשה ולא מן העשוי, ומ"מ מבואר בסוכה דף ט"ו דאם כל הסוכה מקורה בתורת תקרה מהני נוטל אחת מבנתים והוי כמו שעשה מעשה בכל הסוכה, ובטעמא משום דכיון דעכ"פ במה שגמר הסכך ועשהו צלתו מרובה מחמתו הוא דהוי סוכה, וקודם לא נקראת סוכה כלל ולכן הוי מעשה על כל הסוכה, וכן לגבי ציצית דרב סובר קציצתן זו היא עשיתן, ואנן לא קיי"ל הכי משום דהתם הגמר הי' רק בההכשר לא בעצם הפעולה, ואיברא דבזה יש לחלק דהתם לא כתיב אלא תעשה, וכיון דנגמר בהכשר מיקרי עשייה, אבל הכא כתיב וכתב א"כ יש לומר דצריך שיכתוב כל הגט, אלא דיש להוכיח באופן אחר דחזינן דר"מ דסבר ע"ח כרתי מפרשינן וכתב וחתם, משום דקודם חתימה הוי חספא בעלמא, וא"כ אפי' לר"א דסבר ע"מ כרתי והחתימה אינה מעכבת בגט מ"מ נוכל לומר דגמר הגט ע"י כתיבת שמו ושמה זה כבר מיקרי וכתב, אבל עכשיו דבעינן וכתב לה לשמה לכן אף דלר"מ דאמרינן וכתב היינו וחתם לא צריך כלל לשמה על הכתיבה, אבל לר"א דוכתב הוא כתיבת הגט א"כ צריך שכל הגט יהי' עליו חלות לשמה, ואף דע"י דעיקר הגט נגמר בזה שישלים אותו בכתיבת שמו ושמה הוי זה שפיר מעשה בכל הגט, ולכן שפיר מוכיח מזה דצריך שיניח מקום הא"מ לכל אדם דהוא משום לשמה, ולשמה הוא דין חלות שצריך שיחול על עיקר הגט ומזה דייקינן דסתמא לאו לשמה קאי.

אכן אכתי יש לברר דעכ"פ כיון דיש דין וכתב דכתיבת הגט צריך שיהי' ע"י הבעל או ע"י ציויו א"כ מאי ראי' מייתי דבגט סתמא לא לשמה קאי, דבשלמא אם הבעל בעצמו הי' כותב טופס גט אלא שלא חשב באותה שעה על גירושין, בזה שפיר מהני אי הוי אמרינן סתמא לשמה קאי, אבל אם סופר דעלמא כותב טופסי גיטין התינח אי לא הי' דין וכתב הי' אפשר לומר דע"י דנימא סתמא לשמה קאי היינו דסתם אשה לגירושין קיימא נעשה על הגט דין לשמה, אבל כיון דכתיב וכתב ודין כתיבת הגט עיקרו דוקא ע"י הבעל וא"כ מאי מהני הא דסתמא לשמה קאי כיון דלא נכתב בציווי הבעל, ואיברא דמצד דין וכתב מהני בגמר הגט אבל עכ"פ לדין לשמה א"א לומר שיהי' שייך לשמה על הכתיבה הקודמת כיון דאינה בציווי הבעל.

אכן הנראה בביאור ד' הגמ' דאי הוי אמרינן דסתמא לשמה קאי וכדאמרינן גבי קדשים, והוי אמרינן דאין כותב הגט צריך לחשוב בפירוש שכותב לשם גירושין אלא דבסתמא סגי, ובעינן רק שלא יחשוב בפירוש שלא לשמה ולפי"ז ע"כ א"א לומר דהפי' וכתב לה ספר כריתות היינו שיתפיס על הגט שם גט דהא בכתיבה סתם אינו מתפיס שום דבר, אלא ע"כ דהיינו מפרשים דדין וכתב לה דבעינן לשמה אינו אלא דין על מעשה הכתיבה שתהא נעשית לשמה או בסתמא, ובזה הי' סגי במה שגומר אותו לשם גירושין כנ"ל, והי' נקרא בזה כתיבה לשמה, אבל עכשיו דאמרינן דסתמא לאו לשמה קאי וסתם גט כשכותבין אותו לאו לגירושין עומד כמש"כ התוס' בריש זבחים דאף אם מחויב לגרשה מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת, אשר באמת בלי דברינו הנ"ל אין ביאור לדבריהם בזבחים, דהא בגמ' אמרינן דמשו"ה סתמא לאו לשמה קאי גבי גט משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא, ומוכח דאי הוי אמרינן סתם אשה לגירושין קיימא הוי אמרינן דסתמא לשמה קאי, ואם כדברי התוס' הא גם אם סתם אשה לגירושין קיימא ל"מ כיון דעכ"פ לאו בגט זה היא עומדת להתגרש, ובאמת לא דמו הסברות להדדי, דהסברא דסתם אשה לאו לגירושין קיימא הוא משום דבסתם אינה עומדת להתגרש כלל, אבל אינה עומדת להתגרש בגט זה הוא ע"כ מטעם אחר, דמה סברא יש בזה, ממ"נ כיון דקיימא להתגרש למה לא תתגרש בזה הגט שנכתב על שמה, וע"כ ביאור דבריהם דאף דבודאי מן הסתם תתגרש בגט זה שכותבין לה מ"מ כיון שאינו הכרח שתתגרש דוקא בגט זה לא מהני, וצריך ביאור להבין דבריהם, ולפמש"כ מיושב דעיקר היסוד הוא סתם אשה לאו לגירושין עומדת וממילא בסתמא לא הוי לשמה ומפרשינן הכתוב וכתב לה לשמה דלא דמעשה הכתיבה תהא לשמה אלא דבעינן שיתפיס על הגט שם גט ועושה חלות על הגט, ולכן ל"מ מה שמעשה הכתיבה תהא לשמה וכמש"נ ולכן אף אם אשה זו עומדת להתגרש, מ"מ כיון דאין הכרח שיגרש אותה בגט זה, כ"ז שלא התפיסו בפירוש לשם גט לא חל עליו שם גט כריתות, ולכן אי הוי אמרינן דסתם אשה לגירושין קיימא לא הוי מפרשינן הא דוכתב לה אלא על מעשה הכתיבה, ולא הוי מצרכינן שיעשה חלות בגט אבל עכשיו דבעינן שיעשה חלות בגט ושיתפיס שם גט, ע"כ לא מהני אפי' אם קיימא לגירושין וכנ"ל.

ובזה שבארנו דבעינן התפסה שיתפיס הבעל לשם גט וצריך מה"ט שיניח מקום הא"מ לכל אדם יתיישב קו' הפנ"י שהקשה דלמה צריך שיגיד בפני נחתם לשמה כיון דע"כ צוה הבעל דאי לאו הכי הוי שקר גמור ולא חתמי עדים בלא טעמא דלשמה, וכיון שצוה לחתום הרי הוא לשמה, והנה אמנם שיש למצא כמה נ"מ אבל לפמש"כ מיושב בפשוטו, דכיון דבעינן התפסה לשם גט א"כ גבי עדי חתימה נמי לא סגי במה שחותמים חתימתם בסתם, אלא שצריך שיכוונו שחותמים לשם גירושין, וכמבואר באה"ע סי' קל"א, והיינו שחותמים חתימתם לעשות לגט כריתות, וא"כ אין ראי' כלל מזה שודאי חתמו בצווי הבעל דאפשר חתמו סתם לשם עדות, ומיושב בזה מה שהקשו התוס' על רש"י דבדף ב' פרש"י אהא דאמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה דשיילינן לי' אי הי' לשמה, והתוס' השיגו על רש"י דאי שיילינן לי' א"כ כדמקשה מאי נ"מ בין רבה לרבא נימא דנ"מ דלרבה שיילינן לי' ובדף ג' פירש"י בעצמו דסתמא לשמו קמסהיד, ולפמש"כ נראה דבתחילה דסבר הגמ' דאין בקיאין כלל לשמה לכן ממה שיעיד על בפנ"כ ובפנ"ח אין ראי' כלל מזה שכיוונו בפירוש לשמה, אבל למסקנא דרוב בקיאין אלא דרבנן הוא דאצריך ופירש"י משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד לאחר ששמו כשמו, לכן כיון דאמר בפ"נ אין שום חששא דלשמה ולכן למסקנא פירש"י דסתמא לשמה קמסהיד, דבמה שיאמר בפ"נ ל"ח דילמא נכתב ונחתם לאחר דבסתמא כשאמר בפ"נ היינו שנכתב לשם זה המגרש ומגורשת ומיושב קו' התוס' דלמסקנא באמת לא שיילינן לי' גם אליבא דרבה.

והנה הרשב"א בחולין דף י"ב בהא דאמר הגמ' מאן תנא דלא בעי כונה בחולין, כתב הרשב"א ואיכא דק"ל היכי מוכח מהכא דלא בעינן כונה בחולין, דשאני הכא דאחרים רואים אותם, וכונת האחרים הרואים אותם כונה היא אפילו במקום דבעינן כונה, וכדתנן בגיטין הכל כשרין לכתוב את הגט ואפי' חש"ו והוינן בה בגמ' והא לאו בני דעה נינהו, ואמר ר"ה והוא שגדול עומד על גביו, ובסוף דבריו הביא תי' הר"י וז"ל ורבי' הרב ז"ל תי' שכל דבר שאפשר לעשותו ע"י שליח הוי עמידה ע"ג כונת העושה ומדין שליחות, אבל דבר שאי אפשר לעשותו ע"י שליח אף עמידת ב"ד על גביו לא מעלה ולא מורידה במקום שצריך כונה, והלכך חליצה שא"א לעשותה ע"י שליח לא מהניא עמידת ב"ד ע"ג, והיינו טעמא דשוטה שחלץ שחליצתו פסולה, אבל גט שאפשר למנות שליח לכתיבת הגט ולכונת כתיבת שמו ושמה ואף זה שעע"ג כשליח הממונה לכתוב ולכוין בכתיבתו, וטעמא דשחיטה דלא מהני עמידת גדול ע"ג לרבנן דבעו כונה בשחיטה לפי שהכל תלוי בדעת השוחט, דאלו שחט בהמת חברו שלא מדעתו כשרה ואע"פ שלא נתכוין לה כלל בעל הבהמה אלמא כל ההיתר תלוי בדעת השוחט וכונתו, משא"כ בגט דאלו אחר שגרש את אשת חברו לא עשה ולא כלום והלכך דעת שוחט דוקא בעינן, ומה שפירשו דבי ר' ינאי ביבמות טעם חרש וחרשת משום דאינן בואמר ואמרה וכו' לאשמעינן דאפי' אלם ואלמת דבני דעה נינהו לאו בני חליצה נינהו וכו' עכ"ל. וצריך לבאר בדברי הרשב"א מה שהזכיר בכל דבריו ענין שליחות בכתיבת הגט, הא כתב בעצמו בגיטין בהך סוגיא וכ"כ כל הראשונים דמהך סוגיא מוכח דלא צריך שליחות לכתיבת הגט, דאי הוי צריך שליחות לא מהני חש"ו.

והנה הבית אפרים בסי' פ"ט הקשה ע"ד הרשב"א דהא בחליצת חרש וחרשת לא שייך להכשיר משום דין שליחות, דאטו החרש והחרשת יעשו ב"ד לשלוחים לכוין דהא אין יכולים לעשות שליח, ובפרט שבעצמם אין יכולים לכוין, ובשלמא להתוס' דמפרשי הא דעע"ג שהב"ד מלמדים ואז יודעים לכוין שפיר מהני הא דעע"ג, אבל לשי' הרשב"א דלא שהחרש מכוין אלא העע"ג מכוין וא"כ למה הצריך הרשב"א בשם הר"ר יונה לבא מטעם דאין שליחות בחליצה, ומה שכ' הב"א דבאמת אה"נ ולאו בדוקא נקטו אלא משום דקושטא דמילתא הכי איתא דאין שליחות בחליצה, אכתי לא מתיישב בזה דאכתי הו"ל להזכיר גם הך קושטא דלא שייך שליחות בחרש החולץ, ואף דמה שהקשה הב"א על דברי הרשב"א מגט דלפי דבריו יהני געע"ג שהחרש או שוטה יגרשו נשותיהן, ובאמת זה לא קשה כלל דגבי גט דצריך רצון ודעת ודאי לא מהני אפי' אם הי' שייך שליחות בענין זה, דעכ"פ אין לו דעת ורצון לגרש, והוי כמו שגירש באונס, ובאמת כתב זה הב"א עצמו על דברי התוס' ותמיהני מה הקשה מגט לשיטת הרשב"א, אלא דאף דמגט אין קושיא על הרשב"א, מ"מ הדברים מצד עצמם תמוהים ושפיר הקשה הב"א, דבשלמא כשחש"ו כותבים גט דעל עיקר הכתיבה לא בעי שליחות כמו שביארו הראשונים במקומו, ועל כונת כתיבת הגט מהני כונת הבעל או העע"ג דהוי כשליח הבעל על כונת הכתובה, אבל כשהחרש והשוטה בעצמם החולצים ואין להם דעת לכוין מה הי' מהני בזה שליחות אפי' אם הי' מועיל שליחות בחליצה.

והנ"ל בביאור דברי הרשב"א דהרשב"א תולה זה הענין דיהי' אפשר לחלק הכונה מהמעשה, שהמעשה יעשה אחד והכונה יכוין אחר, בדין אי מהני בהך מילתא שליחות או לא, ולכן גבי חליצה הא אפשר לומר שהב"ד יכוונו, משום שהב"ד הם עיקר בדין חליצה, והי' אפשר לומר שמה שהב"ד מכונים ומצוים להיבם לעשות להיבמה מעשה חליצה עפ"י כונתם סגי בהך לחוד, ולא צריך כלל שהיבם והיבמה יעשו הב"ד לשלוחים, ומשו"ה דייק הרשב"א לכתוב דבחליצה לא מהני עמידת ב"ד ע"ג, ולא כתב סתם עומד ע"ג כמו שכתב בכתיבת הגט, דלא בעי ב"ד עומדין ע"ג, ורק דהרשב"א תולה זה בדין אי מהני בהך מילתא שליחות, וביאור הדברים הוא עפ"מ שהקשינו בתחילה במה שהזכיר הרשב"א דין שליחות בכתיבת הגט, והא הרשב"א עצמו כתב בגיטין דהך סוגיא מוכחת דלא בעי שליחות בכתיבה, ולכן מוכח דשיטת הרשב"א בשם הר"י דמה דמוכח מכאן דלא צריך שליחות לכתיבת הגט, היינו משום דהא דכתב רחמנא וכתב אינו דוקא שיכתוב הוא בכתב ידו אלא שיצוה לכתוב, וגם בכתבו ע"י הקוף מועיל, וכדאמרינן במעילה דאפשר למעול ע"י הקוף, כיון דלא בעי שליחות אלא דמה דע"י ציויו נעשה הדבר מהני, והוי הקוף כמו כלי כתיבה שיעשה כלי שיכתוב בעצמו, ונקרא זה וכתב, אבל כיון דבעינן וכתב לה שיכתוב לשמה, לא שייך זה אלא אם הוא עומד ע"ג החש"ו ומצוהו לכתוב לשמה, אבל אם יצוה לחש"ו או לקוף לכתוב והוא ילך מהם ולא ידע כלל בשעת כתיבה, לא נחשב זה כונה מה שצוה מקודם כיון שעתה בשעת כתיבה אין כונה, והכונה הקודמת אינה מצטרפת כיון שלא היתה בשעת כתיבה, ולכן סובר הרשב"א דיכול הבעל לעשות שני שלוחין האחד בן דעת ואחד חש"ו, דהחש"ו יכתוב הגט דאף דאינו בר שליחות יהי' רק מעשה קוף שכתב בצויו, ורק דחסר בשעת מעשה כונת כתיבת הגט וע"ז יהי' השליח העע"ג מכוין, והחרש יעשה על דעתו ובצויו, ובחד שליח לא סגי שהשליח יצוה לחש"ו לכתוב משום דאומר אמרו פסול, ובעינן שהסופר ישמע מפי הבעל דלא שייך ע"ז שליחות דהוי מילי, ולכן כיון שהחש"ו שמעו מפי הבעל ורק דחסר כונה ע"ז מהני כונת העע"ג שהוא שליח הבעל. [ובעלמא כשאומר לפקח כתוב גט לאשתי לדברי הרשב"א, לכאורה ע"כ משום שליחות אתינן עלה, שעושה אותו שליח על כל ענין כתיבת הגט ותו לא צריך כלל כונה דבעל, וכונת השליח מהני כמו כונת הבעל, אלא דזה א"א לחדש כמו שהוכיח הרשב"א בגיטין דל"צ שליחות בכתיבה ועי' מה שנכתוב להלן בזה].

והנה כ"ז לא אפשר אלא בגט, דשייך עכ"פ שליחות, וכמש"כ דשם הוי הוצאת דבר לפועל, ולגבי עצם הכתיבה מהני אפי' ע"י לאו בר שליחות כיון דעיקרו הוא הוצאת דבר לפועל, אבל חליצה דנראה דלא שייך בי' כלל שליחות, משום דאין מעשה החליצה פעולה שנמשך ממנה תועלת ויציאת דבר לפועל כמו גט כריתות שקבלה עכ"פ ממנו ספר שכתוב בו כריתות, או שחיטת קדשים שהבהמה עכ"פ נשחטה או תרומה שהטבל עכ"פ נתרם בכח השליחות, אלא דבכל הדברים צריכים הבעלים לעשות בגט ובתרומה לעכובא ובשחיטת קדשים למצוה, ואמרה תורה דשלוחו של אדם כמותו, אבל עכ"פ בכל הדברים יצאה הפעולה לתכליתה ע"י השליח, אבל חליצה דעיקר הוא מעשה החליצה בעצמה במה שהיבמה חולצת נעלו מעל רגלו, א"כ אין דין חליצה כמו כל הני דגמרינן מנייהו שליחות וכמו שבארנו, דבכל אלו יש שם הוצאת דבר לפועל, ובזה אשכחן דמהני שליח לעשות הדבר במקום הבעלים, אבל בחליצה שאין שם פעולה תכליתית לא אשכחנא בזה שליחות, דביבמין אמרה תורה ולא באחרים, ומה דבעינן דעתו בחליצה אינו משום דבעינן דעתו להתירה, אלא דזה גופא מעיקר דין חליצה, דאם חלצה מנעלו בלא כונה לחליצה כלל, אין זה חליצת יבמין, ולכן אף דאין קריאה ורקיקה מעכבין, אבל עכ"פ בעינן חליצה של יבמין שהכונה הוא דבעשית חליצה זאת תיפטר ממנו עפ"י דין תורה, [ומוכח כ"ז מדברי התוס' ביבמות דף ק"ד ובגיטין דף כ"ב דבחליצה הוי מהני עע"ג משום דב"ד מלמדין אותם לכיון, ואילו בגירושין אפי' אי מהני גדול עע"ג בחש"ו בכתיבת הגט, אבל ודאי דל"מ גדול עע"ג שחרש ושוטה יגרשו נשותיהן, וכמש"כ דכיון דבעינן דעת ורצון והוי דומיא דקנין דלא שייך לומר שילמדו אותם לכוין, דעכ"פ דעתו אינו דעת, אבל בחליצה לא בעינן אלא כונה, ומצאתי שכ' כן הב"א והארכנו במק"א לבאר לפי"ז ד' הרמב"ם פ"ד מהל' יבום וחליצה הכ"ד במה דל"מ תנאי בחליצה], ולכן סובר הר"י דכיון דלא שייך בי' שליחות משום דעיקרו הוא עצם המעשה שתעשה ע"י היבם והיבמה, א"כ לא שייך לומר שיהי' סגי במה שב"ד העומדים ע"ג יכוונו להחליצה שיעשו על דעתן דכאן לא שייך לצרף כונה למעשה משום דכל מילתא דחליצה אי אפשר לה שתעשה ע"י אחרים, ולכן אי אפשר לצרף בזה כונת הב"ד, וכיון דבעינן בחליצה כונה שיכוונו לשם חליצת יבמין ולא לשם חליצת נעל בעלמא, ע"כ כונה דידהו בעינן ולא כונת ב"ד, משום דדין חליצה א"א שתעשה ע"י אחרים, זהו ביאור דברי הרשב"א.

וזהו שסיים בדבריו הרשב"א דבשוחט ג"כ לא שייך כונת אחרים, משום דכיון דבבהמת חולין לא שייך שליחות ורק בבהמת קדשים שייך שליחות על המצוה אבל בהמת חולין כיון דאין בזה דין בעלים ממילא לא שייך לחלק המעשה מהכונה, ואם הדין דשחיטה בעו כונה הוא על עצם השוחט, [ומשום זה פשוט דשחיטה ע"י הקוף לא מהני בישראל עומד ע"ג אפי' לדידן דלא בעי כונה לשחיטה, ואפי' אי נימא דלנט"י מהני ע"י הקוף כרבנן דר' יוסי, וכמו שפוסק הרמב"ם בה' ברכות, אבל בשחיטה ע"י קוף לא שייך זה, כיון דהוא לאו בר זביחה, ול"מ מה שעע"ג לשווי' בר זביחה, ומצאתי זה בהגהות הגרעק"א, שכתב לתרץ זה על קושית המג"א בסי' קנ"ט שהק' דבנט"י ע"י הקוף מביא המחבר ב' דעות ומכשיר בדיעבד, ואינו לגבי שחיטה סתם לפסול, וע"ז תי' הגרעק"א דבשחיטה דבעי בר זביחה ודאי פסול שחיטת קוף, כמו דפסלינן שחיטת נכרי, ועי' כ"מ בפ"ב מהל' אה"ט הל' י'. ובאמת זה אינו מיושב, דהמכשיר שם הוא הרמב"ם, ולדעת הרמב"ם שחיטת עכו"ם פסולה משום וקרא לך, ולא שייך זה בקוף, אלא דבאמת עיקר הקו' ל"ק דבשחיטה בעינן כח אדם כמש"כ הרמב"ם ובנט"י בעינן מעשה נטילה].

ולדברינו שישבנו דעת הרשב"א והרב רבינו יונה, דדוקא משום דחליצה ליכא בשליחות כלל פסול עע"ג, וא"כ משכח שפיר מעיקר הדין מה דהוצרך בחרשת לאמר ואמרה, וכן מה דפסול חליצת יבמה שוטה להרשב"א דאינו מחלק בין חרש לשוטה בחילוקם של התוס', וע"כ דחליצה ליתא בשליחות כלל לא ביבם ולא ביבמה, והארכתי בזה בתשובה לבאר דכיון דמעשה החליצה היא המתרת, וא"כ בחליצת היבמה גלי קרא דמהני, ולא בחליצת אחרת שאינה יבמה דלא שייך שליחות על גופה שאחרת תיעשה כמו היבמה.

והנה כתבתי למעלה דלכאורה לפ"ד הרשב"א במצוה לפקח צריך דין שליחות, כדי שיהי' לגמרי במקום הבעל, ותו לא צריך כונת הבעל, אך כתבתי דאף דמד' הרר"י משמע כן, קשה לחדש זה ובפרט דמד' הרשב"א בגיטין מוכח דלא כן כדהוכיח מריש זבחים בהא דהכותב טופסי גיטין ע"ש, איברא דאף אם נאמר דלעולם אינו צריך שליחות בכתיבה, והא דצריך צווי הבעל, הוא כדי שיהי' לשמה דבלא צואת הבעל אינו מחשב לשמה, או דנימא יותר דבלא צואת הבעל הוא מעיקר הדין ולא משום שאנו אומרים שלא כיון אלא דכ"ז שאינו מצוהו ורוצה לגרשה בגט זה לא שייך לשמה כיון דאינה עומדת לכך, וממילא הגט לא יכול להיות נחשב לשמה, אבל עכ"פ כשעומדת להתגרש בגט זה יוכל סופר דעלמא לכתוב בלא צואתו, וא"כ הוי ממש כמו שוחט דיכול מעצמו לשחוט בהמה של חברו, דהא עיקר כונת הגט ג"כ תלוי בסופר אלא דלא מהני מחשבתו לשמה, כיון שלא צוה הבעל, ובל"ז לאו לגירושין קיימא וזה טעמא אחרינא דלא מצי למיהוי לשמה, אבל מחשבת הלשמה תלוי בסופר ולא בבעלים כמו דתלוי כונת השחיטה לרבנן בשוחט, ומה זה שכתב הרשב"א דאילו אחר שגירש אשת חבירו לא עשה ולא כלום דהא אנן לא מגירש איירינן אלא מכתב לגרש וכונת הכתיבה תלוי בסופר. וע"כ מוכח מדברי הרשב"א בחולין דבאמת אחר אינו יכול כלל לכוין לשמה, ואף שכתב בטעמא משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא היינו משום דבל"ז הא הוי אמרינן דסתמא לשמה קאי כדאמר בזבחים, וא"צ לחשוב לשמה, אבל עכשיו דצריך כונה לשמה אין לאחר כלל כח לחשוב לשמה וצריך דוקא ציווי הבעל, ולא משום דכשהבעל מצוה אז ודאי עומדת לגירושין ויכול הסופר בעצמו לכתוב לשמה, אלא דהסופר כיון דאינו בעלים, אינו יכול לכתוב לשמה, ורק כשהבעל מצוהו אז יכול לכתוב לשמה מצד ציווי הבעל, ובאמת מצינו להרמב"ן בד' ס"ו בסוגיא דאומר אמרו שהקשה למה אינו יכול למנות שליח שלא בפניו, וכ' הרמב"ן דשאני גט דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב הבעל, ואין הסופר והעדים עומדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו, ומוכח להדיא דבאמת צריך הסופר לעמוד במקום הבעל, ואף דהרמב"ן בעצמו כ' בסוגיא דגדול עע"ג בד' כ"ב דכתיבה לא בעי שליחות, והא דצריך לומר כתובו הוא משום שאינו לשמה עד שיאמר להם כתובו, וע"כ דהוא כדברינו, דמהא דחש"ו שפיר מוכח דשליחות לא בעי אבל ציווי הבעל בעי מצד דבלא ציווי אינו יכול לכתוב לשמה משום דדוקא הבעל, או מי שמצוה אותו יש לו כח לכתוב לשמה, ולפי"ז שפיר מש"כ הרשב"א דלא דמי גט לשחיטה, דבכתיבת הגט כונת לשמה של הבעלים דוקא בעינן, לכן שייך לחלק המעשה והכונה, דהיינו כשהבעלים מצוים לחש"ו לכתוב, דמצטרפת כתיבת החש"ו ומחשבת הבעלים או שלוחם, אבל השוחט לא שייך לצרף מחשבת הבעלים או אחרים משום דהכל תלוי בשוחט.

ולפ"מ שבארנו מוכח דסובר הרשב"א כאן בשם הר"י, דהא דמהני אם מצוה הבעל לאחר לכתוב אף בלא דין שליחות כמו בחש"ו, היינו משום דיש כאן כונת הבעל המצוה, וסגי בזה שהחש"ו כותבים בצואתו, ולפ"ז נוכל לומר דסובר הרשב"א כאן דאפי' במצוה לפקח שיכתוב, דאמרינן דכתיבה לא בעי שליחות, היינו דוקא היכי דהבעל מצוה לסופר לכתוב והסופר עושה ע"ד הבעל ואז לא בעי שליחות, דוכתב אינו דוקא שהבעל יכתוב, אלא דסגי שיכתוב אחר בצוויו, אבל אם אמר לסופר לכתוב והוא הלך מכאן דבשעת כתיבת הגט ליכא כונת הבעל, אז אפשר לומר דלא מהני כלל כונת הבעל, ואז צריך דוקא דיני שליחות, משום דהסופר כיון דאינו בעלים לא יכול כלל לכתוב לשמה, ורק דעת הבעלים הוא דמהני לעשות לשמה, אם לא שיכתוב בתורת שליחות, דאז הוי כבעלים, ובזה יבואר כל הסוגיות דהוזכר דין שליחות בכתיבה, דזהו היכי דהבעל אינו עומד כאן בשעת כתיבה וכל הכונה ע"י הסופר דאז צריך באמת דיני שליחות.

והנה לפ"ד הרמב"ן בסוגיא דאומר אמרו, וכתבנו שכן הוא דעת הרר"י, דבעינן דוקא כונת לשמה דבעלים, איברא דישבנו בתחילת דברינו הסוגיא דזבחים דמוכיח מהא דהכותב טופסי גיטין דסתמא לאו לשמה קאי, אכתי קשה ממקום אחר, דבעירובין דף י"ג ובסוטה דף כ' פריך על רב אחי בר יאשי' דאמר מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת, ממה דתנן כתב לגרש את אשתו ונמלך, ואם נימא דבעינן וכתב א"כ לא מוכחא מידי דבעינן לשמה אלא מסיפא מהיו לו שתי נשים, ובאמת בגיטין אמרינן הכי אי כתב וכתב הו"א למעוטי האי דלא איהו קא כתיב לה, ודוחק לומר דכונת הגמ' מסיפא דהו"ל לאיתויי סיפא כיון דבלאו הכי לא אייתי רישא דמתני', ובאמת מגיטין מוכח דמספר כריתות לחוד הוי ידעינן דצריך שיכתוב לשם כריתות, ומ"מ הו"א דכתב לגרש את אשתו ונמלך כשר, ובתר דכתיב וכתב ידעינן דדוקא שהבעל יכתוב או בצוויו, ומלה דרשינן לשם האשה, אלא דאפשר דהתוס' בדף כ"ב פירשו דהא דאמר בגמ' כתב רחמנא וכתב, היינו דכיון דכתיב וכתב ספר כריתות, היינו שהספר כריתות יהי' לשם גירושין דידי', עכ"פ מסוגיות דעירובין וגיטין מוכח דלא צריך וכתב אלא לשמה.

ונראה לומר דאי לא הוי צריך לשמה הוי אמרינן דוכתב אינו דוקא שהוא יכתוב, ואין נ"מ גם אם אחר יכתוב, אבל כיון דצריך לשמה אמרינן דאחר אינו יכול לעשות לשם כריתות על גט שלו, ולכן אמרינן דוכתב הוא דוקא שהוא יכתוב, או שיכתוב אחר בצוויו, משום דבל"ז א"א להיות לשמה, ונמצא דהיא חדא מילתא, דכיון דבעינן לשמה אין שום אחר יכול לעשות לשמה אלא הוא, ולכן זהו שכ' הרמב"ן בפ' האומר דבעינן לשמה נמי וכתב, דעכשיו דבעינן לשמה אמרינן דוכתב הוא שהבעל יכתוב או אחר בצוויו, איברא דהרמב"ן בד' כ"ג כתב דהא דפסול אומר אמרו אף דכתיבה לא בעי שליחות, משום דכיון דבעינן לשמה לא יוכל לכתוב לשמה דילמא השליח שאומר אמרו הוא משקר, ומוכח דדוקא משום לשמה ולא משום דבעינן שיכתוב בצוויו, אבל באמת הוא חדא מילתא דעכ"פ מה איכפת לן שיצוהו ע"י אחר כיון דלא בעי שליחות, וע"ז תי' הרמב"ן דילמא הוא משקר.

ואכתי צריך לבאר כיון דנימא סברא דמשקר, א"כ מה מהני אי נימא מילי מימסרן לשליח, דאכתי איך יכול לכתוב לשמה דילמא הוא משקר, ובשלמא אם הי' שליח לגמרי על הכתיבה, היינו אומרים דהוא עצמו בעלים ועל זה דהוא בעלים סגי בעדות עצמו, וסגי בע"א דהוי כמו אשתמודעינהו, אבל אם אינו שליח על הכתיבה והוי רק שליח על אמירה ואינו בעלים, א"כ איך נאמן, ואפשר לומר דמ"מ כיון דעכ"פ אי מילי מימסרן לשליח שייך ע"ז דין דנעשה כגופו לענין זה, והוי כבעלים לצוותו במקומו.

אלא דצריך עוד לבאר אמאי אמרינן דאומר אמרו פסול, ומשמע אפי' ע"י כתב מקויים בב"ד, ואם הי' סובר הרמב"ן דכיון דלא נעשה שליח לא מהני אמירתו שמא חזר בו, ולא דמי למצוה בעצמו, דזהו מסתבר דבאומר לו שיכתוב בשבילו אף בלא שליחות אין לו לחוש לחזרה, דכבר נעשה דין שיוכל לכתוב ואוקמינן על חזקתו, וכמו דלא חיישינן בכל שליחות לחזרה, דבזה מפרשים ד' הירוש' שהביא הרשב"א בר"פ השולח, צרחה להתגרש דלא הוי זכי' שמא חזרה בה, והיינו משום דאכתי לא נעשה דין, אבל אם כן למה הוצרך הרמב"ן לטעם דשמא משקר וצ"ע.

ולחומר הענין נראה בביאור דברי הרמב"ן, דסובר דדין עדים לא שייך אלא היכי דעל ידי העדים נעשה דין, או להוציא ולפטור ממון, או באיסורים שיאכל ושיעשה הדבר שאמרו העדים להיתר, או להיפך לאיסור, שעכ"פ ע"י העדים נגמר דבר שסומכין עליהם בזה, אבל אם יאמר אדם לסופר שיכתוב גט בעד ראובן, שצוה אותו לכתוב גט לאשתו, הנה אם ראובן לא צוה הרי יודע הוא שלא צוה ושהוא פסול, ואף אם יאמר שאמר כתבו ותנו, הנה דבור כתבו הוא מילתא אחריתא, ושליחות דתנו מילתא אחריתא, ויכולים העדים אחר הכתיבה לחזור ולומר שלא צוה דאכתי לא נגמר שום דבר ואין בזה משום כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד, ול"ד לאיסורין דשם אפשר דשייך גדר עדות כיון שהגידו ונגמר ההיתר א"כ אח"כ כשיחפוץ לאכל לא יוכלו העדים לחזור בהם, (ועי' חוות דעת סי' צ"ח), משא"כ בגט כיון דבזה שכתבו עוד לא נגמר הדבר, ויכולים הבעלים לבא ולומר שלא צוהו כלל, ואמירת תנו הוא מילתא אחריתא, דזהו אחר שנגמר הגט, ולכן קודם גמר הגט לא שייך בזה דין עדות, ולכן סובר הרמב"ן דבאומר אמרו אינו יכול לכתוב לשמה דילמא משקר משום דאפי' עדות ל"מ בזה וכנ"ל, וצריך להתיישב בזה.

והנה לפמש"כ אפשר לומר דלעולם בעי שליחות בכתיבה כמו שהוכיח המח"א בפ"ג מהל' גירושין מל' הרמב"ם וכ"כ המ"מ ברפ"ב בשי' הרמב"ם, ומה דקשה מסוגיא דזבחים, נוכל לומר ג"כ כמש"כ דבלא דין לשמה, היינו אומרים דבסתמא נמי כשר א"כ לא היינו אומרים דוכתב הוא דוקא שהוא יכתוב, אבל מכיון דבעינן כתיבה לשמה ואחר א"י לעשות לשמה, בזה הרמב"ם אינו סובר כהרמב"ן דסגי במה שיצוה לאחר, אלא דצריך שליחות, דאף דבקרבן איכא מ"ד הני כהני שלוחי דידן נינהו, היינו דעיקר הדין אינו מוטל על הבעלים דוקא, אלא דכיון דהקדישו יכול כ"א לשחוט, ובפרט דבקדשים סתמא לשמה קאי, אבל הכא כיון דצריך להתפיס לשמה, דוקא בכונת הבעלים יוכל לעשות הגט לשמה.

ובעיקר מה שכתבתי דלזה דצריך שיכתוב הבעל בצוויו או בשליחותו, הי' מהני גמרו של גט, דנראה דזהו סברת הירוש' שהביא הב"י בסי' קכ"ג אם כתב כל הגט שלא לשמה ושם האיש והאשה לשמה כשר ומשמע אפי' כתב הא"מ לכל אדם שלא לשמה כשר, והיינו דכיון דבלא שמו ושמה לא הוי גט לכן גמר העשי' נקרא עשי', (והב"י כתב ומיהו לפ"מ שאכתוב בסי' קכ"ז שבטופסי הראשונים לא הי' כתוב הא"מ לכל אדם יש לחוש לד' הירושלמי להחמיר, אם נתגרשה בגט זה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, ונ"ב דבריו תמוהים דהתם הוא מטעמא דשאר הלשונות שבגט חשובים כמו הרי את מותרת, אבל כשלא כתב כלל ודאי פסול וצע"ג), ויש ליישב בזה מה דנראה בפשטות מל' הטור והמחבר בסי' ק"כ, שכתבו הגט צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו, דסוברים דצריך שליחות בכתיבה, אכן מסי' קכ"ג שפסק המחבר דכתיבת חש"ו ע"י עומד ע"ג כשר דוקא בטופס, ובלא עומד ע"ג פסול בטופס שמא יכתוב תורף, ואי נימא דצריך שליחות בכתיבה א"כ עומד ע"ג לא מהני מידי, ואי גזרינן טופס אטו תורף א"כ מאי מהני בטופס עומד על גביו, ולפמש"כ מיושב דבטופס באמת לא שייך לאסור משום שליחות, דבאור הא דגזרינן טופס אטו תורף היינו דמצרכינן גם בטופס דיני עיקר הגט, אבל מה דתורף נמי הי' כשר זה כשר גם בטופס, ולכן דין שליחות גם בתורף כשמניח שמו ושמה צריך להיות כשר, רק דין לשמה דצריך להתפיס על כל הגט שם ספר כריתות ולא מהני הגמר להתפיס למפרע על מה שכבר כתב שם ספר כריתות, אבל על דין וכתב סגי בהגמר.

ו

ומנין שלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו שנאמר וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה הוא הגט הכשר, יצא דבר שמחוסר קציצה אחר הכתיבה, לפיכך אם כתב גט על קרן הפרה, ואם חתך הקרן אחר שכתבו ונתנו לה אינו גט, וכן אם כתב במחובר אע"פ שחתמו בו העדים אחר שתלשו ונתנו לה אינו גט.

המחבר בשו"ע סי' קכ"ד סעיף ד' כתב, אין כותבין גט במחובר אפי' יתן לה המחובר כמו שהוא דבעינן ונתן בידה, וכתב הגר"א ז"ל ע"ז הרא"ש שם ממש"ש בעלה של עציץ נקוב דשקיל וכו', וכונת הגר"א הוא ממש"כ הרא"ש שם בסי' כ"ב והוא מדברי התוס' דאין האשה קונה את הגט שכתוב על עלה של עציץ נקוב במשיכת העציץ או בהגבהתו כ"ז שלא פסקה יניקת העלה, ומוכח דסובר הרא"ש דבמה שנתן בידה לא פסקה יניקת העלה והעציץ נחשב אכתי עציץ נקוב, וכמש"כ הרא"ש אח"כ, וקמ"ל דלא גזר אביי היכי דיהיב לה העציץ בפסיקת היניקה כגון בעלי', או שיש דבר המפסיק בין העציץ לקרקע, וכונתו דאף שאם נתן בידה ונשאר בין אצבעותי' ריוח משהו שיהי' פתוח הנקב לקרקע, ולגבי גט הוי שפיר ונתן בידה, [וצריך לעיין בזה מד' הירוש' שהביא הגרעק"א דאמר דבעי שיהי' כולו בידה הובא בפ"ת]. ולכן כתב הרא"ש שפיר דגבי עציץ נקוב כיון דמחובר מיקרי אין האשה קונה כיון דדינו כקרקע, ומוכח מדברי התוס' והרא"ש דקרקע אינו נקנה בתורת חצר דהא יד לא גרע מחצר, אכן הרמב"ן מוכח דאינו סובר כן, דכתב שם בהא דהביא דרשת הירושלמי למעט מחובר מספר, כתב וז"ל ומיהו בגמ' דילן לא דרשי הכי ספר כלל, ומשמע דלמאן דדריש לא נפקא לי' ממחוסר קציצה כשנתן לה אילן וקרקעו דדמי למניח גט בחצרו וכתב לה מתנה עליו, ומוכח מדבריו דהי' אפשר לקנות האילן בתורת חצר, דאין לומר דכונתו שיתן לה האילן והקרקע הכל בקנין שטר דא"כ לא דמי למניח גט בחצרו, דהתם יש כאן נתינה בתוך ידה אלא שבא בבת אחת וגיטה וידה באין כאחד, אבל הכא אם נימא דהאילן והקרקע יהיו שניהם קרקע אחת ותקנה בשטר א"כ אין כאן גט בתוך ידה, וע"כ דכונתו שיתנה מפורש דהקרקע תקנה בשטר והאילן בתורת חצר, דזה דמי למניח גט בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו. (וכמו שסובר כן הנמק"י להדיא בב"ב דכתב דלמעלה מד"א קנה בחצר, וכן מוכח מד' התוס' ב"ק דף י"ב ד"ה למה לי דיש קנין חצר לקרקע).

והנה במה דמוכח מדברי הרמב"ן דלגמ' דידן דלא נפקא לן מספר גם בזה יש גדר מחוסר קציצה והדבר מחוסר ביאור דהיכי אפשר למעט בנתן לה המחובר מדין מחוסר קציצה, והנה הרשב"א כתב דמחובר נתמעט או משום דרשא דספר או משום דבעינן דבר הניתן מיד ליד, ומשמע מדברי הרשב"א דאפשר דגם גמ' דידן יליף מספר, שכתב ואע"ג דבגמרין אמרינן ספר לספירת דברים בעלמא הוא דאתא, מ"מ מדאפקי' בל' ספר קמ"ל דספירה בתלוש בעי עכ"ל אכן הריטב"א כתב דא"א דגמ' דידן יליף מספר דא"כ לא הוי מכשר בעציץ נקוב דדינו בכ"מ כמחובר, ורבא דפסיל הוא רק מגזירה שמא יקטום, וגם משום דבר הניתן מיד ליד סובר הריטב"א דאין למעט דא"כ הוי פסול בעבד כדממעטינן גבי אונאה והכא כשר על יד של עבד, אלא דדוקא התם דשני קרא בדבורי' דכתי' או קנה מיד עמיתך, והוכיח עוד מזה דמרבינן מידה גגה חצרה וקרפיפה, והנה אף דאנן על דבר הניתן בידה אמרינן דלא קאי על קרקע, ולא על ידה דאינו קרקע, אבל כונת הריטב"א דכיון דמרבינן מידה גם חצרה א"כ לא בעינן דבר הניתן מיד ליד ואפשר דבר הניתן מחצר לחצר, וזהו גם מחובר דמחצרו נעשה חצרה, ולכן כתב הריטב"א הטעם משום דבעי לקיומי קרא כפשטי' דיהי' אפשר ליתן גם בידה ממש, וזה א"א אלא בדבר תלוש, דאילו מחובר א"א ליתן בידה אא"כ קוצצו, וזה כבר נתמעט מדין מחוסר קציצה, והנה לכאורה בדברי הריטב"א דכיון דכתיב ונתן בידה ובעי לקיומי כפשטי', לכן פסול הגט שהוא מחובר אף שאפשר ליתנו בחצרה כיון שא"א ליתנו בידה, ולפי"ז עיקר פסולא אינו משום מחוסר קציצה, אלא דע"כ אנו צריכים לדין מחוסר קציצה דבלא דין דמחוסר קציצה הוי אפשר לקיומי קרא כפשטי' דהא אפשר לקצצו וליתנו בידה.

אכן אפשר לומר באופן אחר, דבדין ונתן בידה לא מסתבר שיהי' דין דבעי לקיומי קרא כפשטי' דהיכן מצינו זה, דלא אשכחן כה"ג אלא בדין כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וזה לא שייך אלא במידי דבעי לפחות לכתחלה, ע"כ אפשר דאינו פסול כלל בדין ונתן בידה, אלא דהוא דין בכתיבת הגט, דאין לכתוב גט במחובר לקרקע משום דצריך להיות ראוי גם לנתינה ביד כפשטי' דקרא, וכיון שאינו ראוי לנתינה ביד לכן פסול לכתיבת הגט, ועכשיו מבואר שפיר דברי הרמב"ן דעיקר פסולו דמחובר הוא משום מחוסר קציצה, משום דעיקר הפסול הוא בכתיבת הגט, אלא דאפילו כשנכתב הגט בתלוש, והשרישו ואח"כ יתן לה הגט במחובר, אף דלפי דברינו הי' צריך להיות כשר, כיון דבשעת כתיבה הי' בהכשר, ובדין נתינה ליכא פסולא, הי' אפשר לומר דשייך לחול פסול גם אחר שנכתב כיון שאסור לכותבו במחובר, אבל באמת א"א לומר כן כדמוכח מדברי התוס' בדף ד' דהקשו מהא דקתני עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש, דכיון דכתיבה הי' בתלוש איך אפשר לחתימה שתהא במחובר, ותירצו שכתבו על אילן תלוש והשריש וחתכו, וכ"כ הריטב"א עצמו בשם הרא"ה לחד תירוץ, (חסר).

ט

ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות, אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב או מזוזה או שנתנו בידה והיא ישנה ניעורה והרי הוא בידה אינו גט, ואם אמר לה אח"כ הרי הוא גיטך הרי זה גט.

ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין, בספרי הביאו הרמב"ן במתני' דע"ח איתא ונתן בידה ושלחה מביתו, מכאן אמרו כתב גט לאשתו ואמר כנסי שט"ח זה וכו' ומפורש דהספרי לומד זה מקרא דושלחה, והרמב"ם לומד זה מקרא דספר כריתות ונתן בידה. והרמב"ם בהל' ג' לומד מקרא דושלחה שיהי' ענין הגט שהוא המשלח אותה לא שישלח עצמו ממנה, והנה בהל' ה' כתב זה שנאמר בתורה ושלחה מביתו אין ענינו שלא יגמרו גירושי' עד שתצא מביתו, אלא כשמגיע גט לידה גמרו גירושי', ואע"פ שעדיין היא בביתו, שלא נאמר ושלחה, אלא שאם גירש ולא הוציאה מביתו, ה"ז כמו שגירש והחזיר גרושתו, לפיכך צריכה ממנו גט שני כמו שיתבאר עכ"ל. ונראה דאף דאין מהל' זו ראי' דאינו מצריך דין ושלחה דבעיקרו בא לומר שאינו צריך שיוציאה מביתו, אבל קשה דבאורו של הרמב"ם אינו מספיק אלא לב"ה דסברי הכי, אבל ב"ש הא סברי דכל זמן שלא ראוה שנבעלה א"צ גט שני, ולב"ש ע"כ דנפרש דקרא דושלחה מביתו אתי לדין שילוח שצריך שישלחנה ממנו ול' מביתו הוא אורחא דמילתא, וא"כ למה הוצרך הרמב"ם לפרש פי' דחוק דהקרא אתי לומר דצריכה גט שני, במה דפליגי ב"ש וב"ה ובגמ' לא הוזכר דרשא זו לב"ה, ועוד דגם לב"ה גופא איכא פלוגתא, דרשב"א ור' יוחנן סברי דא"צ גט שני אלא בראוה שנבעלה, וע"כ משום דהרמב"ם סובר דלדידן א"צ שילוח כלל, וא"צ אלא שיתן לה הגט וסגי אפי' באומר לעדים, וזהו שכתב דושלחה הוא שיהי' ענין הגט שהוא המשלח אותה, ומבואר דהוא רק פי' על לשון הגט, אבל אינו דין מיוחד כלל, וכיון דושלחה הוא על לשון הגט א"כ אינו מיושב לשון ושלחה מביתו כיון דאין כאן עיקר דין שילוח, ולכן ע"כ נאמר דלב"ש או לרשב"א אליבא דידן נפרש קרא דושלחה על עיקר דין השילוח וכתנא דבי ר"י דצריך שתהא משלחה ואינה חוזרת, והרמב"ם להלכה אינו מצריך שילוח לכן פי' ושלחה רק על ענין הגט, ופי' מביתו שבל"ז תצטרך גט שני, ולמד דין שיתנהו לה בתורת גירושין מקרא דספר כריתות ונתן בידה ולא מקרא דושלחה.

ושיטת הרמב"ם לחלוק על הספרי ועל תנא דבר"י ולומר דא"צ כלל דין שילוח הוא מהך מתני' דהעיד ר"י בן גודגדא על החרשת וכו' וקאמר בגמ' דמעדותו של ר"י ב"ג נשמע אמר לעדים [כו'] כנסי שט"ח זה וכו' מי לא אמר ר"י ב"ג דלא בעינן דעתה, ומפרש הרמב"ם דלא בעינן דעתה היינו דא"צ שתדע שהיא מגורשת, דאין לומר דהיינו דאין צריך רצונה דזה א"צ ללמוד מעדותו של ריב"ג דאטו עד השתא לא שמעינן דאשה מתגרשת בע"כ ופשטא דקרא הוא דאם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה וגו', דאלמא דבדעתו לבד תלוי, ואם נימא כד' התוס' שצריך שהעדים יגידו לה אח"כ, ואפי' לפ"מ שפירשתי דברי התוס' דיתכן דסברי דכשאמר לה אח"כ היא מגורשת משעת נתינה, וכדמוכח זה ממה דלא הביאו הרא"ש והטור שיטת התוס' שאינו מצוי בדבריהם דתמיד הולכים בשי' התוס' ובפרט בחומר א"א דלא יתכן שיפסקו לקולא נגד שי' התוס', ואמרתי דמוכרח דאין כונת התוס' במש"כ דאח"כ יגידו לה העדים, דאינה מגורשת עד שיגידו לה העדים, אלא דכיון דעכ"פ נתן לה גט רק שאמר לה כנסי שט"ח ולכן כיון שאח"כ יגידו לה העדים ותדע מהגירושין ומה שאמר לה כנסי שט"ח הוא משום כיסופא, נמצא דבשעה שנתן לה הוי כמו שאמר לה ה"ז גיטך כיון דתדע לבסוף הוי נתינה לגירושין, א"כ מה ילפינן מעדותו של ריב"ג דע"כ אנו צריכים לפרש לפ"ז דחרשת הוי משלחה ואינה חוזרת, וכ"כ הריטב"א, ומה דאמר לא בעינן דעתה מפרש דאע"ג דלית לה דעת מגורשת דלא בעינן דעתה בגיטא א"כ הכונה דאינו צריך רצונה וכן פירש"י במתני' דף נ"ה וזהו פשיטא, ומה ילפינן מכאן לענין אמר לעדים דאטו אנו צריכים ללמוד דמתגרשת בע"כ, ולכן מפרש הרמב"ם דעיקר ילפותא הוא דלא בעינן שתהא יודעת שנתגרשה, וחרשת אינה יודעת והוי משלחה וחוזרת, וע"כ דלא כתנא דבר"י ודלא כהספרי, וב"ש ורשב"א דלא סברי דצריכה גט שני ע"כ יפרשו ושלחה לענין שילוח וכתנא דבי ר' ישמעאל, ונמצא דהרמב"ם אינו מצריך דין שילוח בע"פ להאשה, וצריך רק שהבעל יאמר שנתינת הגט הוא לגירושין וסגי באומר זה לעדים, וזה כמש"כ הב"ש בסי' קנ"ו וכ"ה בביאור הגר"א.

והנה בביאור שיטת הראשונים בהא דכנסי שט"ח כבר בארתי בפ"ג מהל' אישות הל' ח' באות ב' ע"ש ובמה שהבאתי שם ד' הר"ח שהביא הרשב"א אהא דתנן בהמגרש את אשתו ואמר לה ה"א מותרת לכל אדם אלא לפלוני, כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננה לו, ואמר שם הגמ' מאן תנא וכו' ר"י אומר אפי' תימא רבי דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסל מן הכהונה, והביא הרשב"א גי' הר"ח שאני התם הואיל וקנאתו, והיינו דקמ"ל כעדותו של ריב"ג דלא בעינן דעתה ולכן סגי לה בהא גיטך, והקשה הרשב"א דאי לריב"ג מדמית לה הא אפי' הא גיטך ל"צ, וע"כ דצריך לחלק בין הא דהכא להא דריב"ג, ומשום דהכא נתן לה בסתמא דליכא גם דעת עדים, ואפי' ריח הגט אין בו, ועי' מש"כ ליישב ד' הר"ח, והנה ראיתי באמ' שכ' ליישב שי' הר"ח לפמש"כ התוס' אמתני דכנסי שט"ח שהקשו מהא דהעיד ריב"ג, ותי' דהתם נמי אח"כ יגידו לה העדים שהיא מגורשת, דאע"ג דמתגרשת בע"כ מ"מ צריך שתדע שהוא גיטה שלא תהא משלחה וחוזרת, וא"כ בתחילה הי' הנתינה לשם גירושין כיון דלא בעינן דעתה בקבלת הגט, ורק שצריך עכ"פ שתהא משולחת ואינה חוזרת, ובזה סגי בזה שיודיעו לה אח"כ, ולכן סובר הא"מ בדעת התוס' דנתינה לשם פקדון ל"מ לרבי, דהא כיון דאמר לעדים ראו גט זה הוי שפיר נתינה מעלייתא ולכן שפיר כ' הר"ח שאני התם דקנאתו והיינו כעדותו של ריב"ג דלא בעי דעתה בנתינת הגט, ומ"מ צריך לומר הא גיטך כדי שתדע משילוחי', משא"כ באומר לה חוץ מפלוני דל"מ כלל הוי כנתינה לשם פקדון דל"מ.

ופירושו בד' התוס' צ"ע, דהתוס' התחילו בדבריהם וז"ל ר"י הי' מצריך לנותן גט לאשתו לומר הא גיטך, וגם ה"א מותרת לכל אדם כדמשמע בהמגרש שהיו רגילין ג"כ לומר ודין. אח"כ הקשו מהא דהעיד ריב"ג ותי' דעכ"פ צ"ל לה הא גיטך שתדע משילוחי', והנה הא"מ מפרש דמש"כ התוס' ר"י הי מצריך לומר הא גיטך, היינו אמתני' דהכא דמיירי נמי שאמר לעדים רק דמ"מ צריך לומר לה הא גיטך וא"כ קשה דמימרא דרבא בהניזקין מעדותו של ריב"ג אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה, וחזר ואמר לה כנסי שט"ח זה הר"ז מגורשת, הא הוי מתני' דהכא, ולפ"ד הא"מ הרי לגי' הר"ח מפורש דמתני' דכנסי שט"ח קנאתו לגט משום דאמר לעדים, וא"כ למה לי' לרבא ללמוד זה מעדותו, והגמ' עושה צריכותא דרבא בא לאשמעינן דלא נימא ביטולי בטלי' לגיטא כשאמר כנסי שט"ח זה, והא משנתנו היא דמהני, ולא אמרי' בטולי בטלי', וע"כ דגם ממשנתנו שמעינן דא"צ לחזור וליטלה הימנה ויחזור ויתננה לה, דהא הגמ' מקשה על שלפתו מאחוריו והא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע, ואי כרשב"א דחוזר ונותן לה, לא פריך מידי, וע"כ דמתני' מוכח דמהני הנתינה הראשונה, וביותר דהא תנן במתני' דאינו גט עד שיאמר לה ה"ז גיטך, ואם מיירי באמר לעדים ולא צריך לומר לה הא גיטך רק כדי שתדע משילוחי', א"כ אמאי תנן סתמא אינו גט הא יכולים עדים לומר לה ותהא מגורשת, ולומר דמתני' אשמעינן דבעינן שיהא גט בידה, ולאפוקי אם נאבד הגט או נשרף, דא"כ אמאי פסקה רבא ואמר הר"ז מגורשת והא צריך עוד שיאמר לה הא גיטך.

ולכן נראה פשוט דהתוס' מפרשים ג"כ המשנה כהרשב"א וסברי דנתינה לשם פקדון מהני, ומש"כ ר"י הי' מצריך לומר הא גיטך זה הוי על כל נותני גט, דסתמא מגרשה בעדים ובב"ד, ובזה הא הוי נתינה לשם גירושין דעכ"פ עסוקין באותו ענין הם, דהב"ד שואלין אותו אם אינו אנוס בדבר, ושיבטל כל מודעי, ובזה אף דודאי הוי נתינה לשם גירושין, מ"מ צריך לומר לה כדי שלא תהא משולחת וחוזרת, ואיברא דצ"ע בזה דהא אם עסוקין באותו ענין דקיי"ל כר"י דא"צ לפרש, א"כ הא הוי נמי משולחת ואינה חוזרת כיון דיודעת דזה גיטה, אכן אפשר דכיון דמצוי דהאשה הולכת מב"ד בעת ששואלין להבעל אם אינו אנוס, וגם אם היא בב"ד מ"מ אין הכרח שתשמע מה שמדברים אתו הדיינים, לכן הוי הפסק ולא הוי כ"כ עסוקין באותו ענין, וע"ז שפיר הקשו התוס' דהא מעדותו של ריב"ג דא"צ דעתה וכיון דכל נותן גט בעדים הוי נתינה מעלייתא א"כ הא לא צריך שיאמר לה הא גיטך, וע"ז תירצו דמ"מ צריך שיאמר לה הא גיטך שתדע משילוחי' וסגי נמי בעדים שיאמרו לה זה, אבל המשנה מפרשים כהרשב"א דלא אמר לעדים והוי נתינה לפקדון.

וביאור דברי הר"ח נראה כמש"כ בפ"ג מאישות, דסובר דאיברא דלרבי לא בעינן נתינה בשעת גירושין מ"מ לשם פקדון לא מהני, דהא בעינן ונתן ולשם פקדון לאו נתינה היא, ולזה כ' דכיון דמתגרשת גם בלא דעת, א"כ יכול ליתן הגט בצירופים דמקודם יתן לה הגט סתם, ואח"כ יעשה זה לגירושין דכיון דמגרשה בע"כ יכול לגרשה בכל אופן, אלא דצריך לעיין אם נתינה שלא בתורת גירושין מהני בע"כ, דהא נתינה בע"כ לא הוי נתינה, ורק בגט מהני, אבל זה מה שנותן לשם פקדון הא לא הוי נתינה בע"כ, וכיון דלגי' ר"ח מה דקנתה הגט גבי כנסי שט"ח דהוא נתינה לפקדון הוא מעדותו של ריב"ג, דלא בעי דעתה וכשנתן לשם פקדון הא לא הוי נתינה מעלייתא, וצ"ל דמ"מ כיון דאמרי' דמצטרפת הנתינה למה שאמר אח"כ שהוא לשם כריתות, וכיון שנותן לה ספר כריתות בע"כ, לכן מהני נתינה בע"כ גם בכה"ג כיון דמצטרפת הנתינה לעיקר הגירושין.

יד

במה דברים אמורים כשהיה הגט בכתב יד סופר אבל אם כתב הבעל הגט בכתב ידו וחתם עליו עד אחד ונתנו לה הרי זה פסול.

השגת הראב"ד מכלל דכתב סופר וע"א אינו פוסל לכהונה וזה אינו כלום אפשר דלשמואל אם נשאת הולד כשר ולדעת רב אפי' ריח הגט אין בו אין השכל מורה כן ע"כ, ונ"ב עי' פ"י מהל' גירושין הל' א' בהשגה ואולי הראב"ד לשיטתו דיש מקומות שאע"פ שהגט פסול ד"ת פוסל לכהונה ועי"ש בהל' כ' ובפי"ז מאיסו"ב הל' כ' השגה ב'.

ובמש"כ הרמב"ם אם כתב הבעל הגט בכת"י, כתב המ"מ דהרמב"ם פסק כרב דכת"י ועד שנינו אבל כתב סופר ועד אחד חתום עליו פסול, והנה השמיט הרמב"ם דין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, והוא תימה דהא משנה שלמה היא ג' גיטין פסולין, ואיברא דהרמב"ם כתב דאפי' כת"י ועד פסול, מ"מ תמוה דהרמב"ם ישמיט משנה מפורשת ובפרט דהוא נ"מ לדינא דאפי' בכת"י לחוד אם נשאת לא תצא, ובפשיטות הי' נראה דהרמב"ם מפרש דלמ"ד ע"מ כרתי ל"מ כתב ידו כלל, אך צריך לבאר דהא לשיטת הרמב"ם גם לר"א מהני ע"ח בלא ע"מ, וא"כ אמאי לא יהיו מהני לדידי' כתב בכת"י, ועוד דא"כ הא גם כתב ידו ועד ל"מ דלא הוי אלא ע"א, [ועי' רשב"א יבמות דף ל"א דבגיטין דמהני כת"י בלא עדים משום דכתיב וכתב לה, הוא עצמו די לה].

והנה הא דמהני כתב בכתב ידו, נראה דאינו אלא לר"מ דאמר ע"ח כרתי, אבל לר"א דאמר ע"מ כרתי איברא דלשי' הרי"ף והרמב"ם מהני גם לר"א ע"ח וכמו שהסביר הר"ן דבריהם משום דע"ח הויין עדים על המסירה, מ"מ לענין כתב ידו ל"מ, לפ"מ שכתבו התוס' בדף ג' ע"ב ד"ה ג' גיטין, ואע"ג דר"מ סבר וכתב היינו וחתם מ"מ כשר הולד בכתב ידו ואין עליו עדים, דכיון שהבעל חתם אין לך חתימה גדולה מזו, וההסבר הוא דבקרא לא כתיב חתימת עדים דוקא רק שיהא חתום שיהי' מוכח שהוא שטר של הבעל, ולכן מהני כשהבע"ד עצמו חתום דאין לך חתימה גדולה מזו, אלא דצריך לבאר דאיך נאמינו דהא חב לאחרים דפוסלה מכהונה ואיברא דבעל שאמר גרשתי נאמן אכן כ"ז הוא בשעה שאמר לפנינו, דמהמנינן לי' במגו, וכמו שהאריך בזה הש"ש והתו"ג, אבל אם עכשיו אינו לפנינו אם יאמר אח"כ הא אינו נאמן למפרע, וא"כ מנלן דכתב בכתב ידו הוי גט מעליא כיון דבשעה שחותם אינו לפנינו ולא שייך לומר שנאמינו במגו ועיקר הבירור נעשה אח"כ ומנלן דמהני חתימת ידו בגט דבעינן כריתות ולשמה בשעת חתימתן, ומוכח דלמ"ד ע"ח כרתי לא בעינן אלא שיהי' השטר ראוי להיות שטר וכיון שהשטר ראוי להתברר א"כ בזה הוא תורת שטר, ואף דבכתב בכתב ידו הא בעינן לשמה מדין חתימה עכ"פ לר"מ, מ"מ כיון דלא בעינן לדין תורת שטר אלא שהשטר יהי' ראוי להתברר שפיר שייך בי' דין לשמה, אבל לר"א דאמר עדי מסירה כרתי כיון דעדי מסירה עושים את השטר לשטר המועיל ע"י זה שהם רואים את המסירה א"כ ע"כ דהם צריכים להיות עדים לברר הדבר שהשטר נמסר, דשטר כ"ז שהוא ביד המתחייב אין עוד דין שטר עליו, אלא דס"ל לשי' הרי"ף והרמב"ם דע"ח נמי מהני אף שאינם יודעים מהמסירה, מ"מ נחשבים לעדים על המסירה, כיון שיודעים שהגט הוא ביד הבעל, ולכן איברא דבעינן שיהיו עדים על המסירה ויהיו קרויים עדים בשעת מעשה, בזה אמרינן דהוי כמסירה בשטר, ויכולים להעיד זה גופא שהגט נמסר מיד הבעל, וכמו שסובר הרמב"ם דעדות שבשטר בעינן שהעדים יזכרו העדות, ואולי זה לשיטתו דע"מ כרתי, והיינו דהם עדים על מעשה המועיל ולכן בעינן שיהיו זוכרים העדות, ולר"מ דע"ח כרתי יתכן דכיון דהעדים אינם יודעים בשעת חתימתן מהמעשה לכן לא שייך גם לומר דבעינן שיזכרו העדות.

ולפי"ז נראה דל"מ כתב בכתב ידו אלא לר"מ, דלא בעינן שיהיו על השטר עדים אלא בכדי שיתברר אח"כ ובזה כבר תורת שטר עליו, לכן שפיר כתבו התוס' דכת"י אין לך חתימה גדולה מזו, ויש לו תוקף דין שטר, אבל לר"א דבעינן עדות על המסירה הא אי אפשר לומר דכיון שהוא חתום עליו יש כבר תורת עדות בשעת מסירה, דהוא בעצמו אינו עדות וידיעת עצמו אין לזה שייכות עם הודאת בע"ד כק' עדים דמי, וא"כ בעת המסירה הא אין עליו תורת עדים, ורק משום דכיון שמוסר כתב ידו ממילא יתברר הדבר אח"כ כשיצא השטר מידה, אבל אי אפשר לומר דתורת עדים עליו בשעת מעשה, שנאמר שהוא מוסר גט וגם דיש עליו דין עד על עצמו שמוסר הגט, דדוקא הודאת בע"ד הוי כק' עדים וכ"ז כשהודה בפנינו, אבל מה שכתב בכ"י אינו אלא מעשה שיתברר אח"כ כשיבוא לידי ב"ד, אבל עכשיו אין זה הודאת בע"ד דלא הודה בפני ב"ד, וכ"ז לר"א דע"מ כרתי, אבל לר"מ דעדי חתימה כרתי א"כ ע"כ דבהחתימה לבד אף שלא הי' המסירה אכתי, נחשבים כבר לעדים, והיינו דעכ"פ איכא חתימה שנגמר הגט או השטר וע"ז נקראו עדים, ולכן גם כת"י איברא דלא הוי עדות מגדר הודאה קודם שהגיע ליד האשה, מ"מ שפיר מקרי שטר כיון שיוכל להתברר על ידו.

והנה התוס' הקשו עוד דאמאי כשר כתב סופר ועד, ניחוש שמא הסופר כתבו להתלמד וזרקו לאשפה והחתימה עליו האשה ע"א ואין כאן ב' עדים, ותי' דהסופרים חוששים למכשול ונזהרין בכך ומיהו אין רגילות להזהר לגמרי שתחשב כתיבת סופר כע"א, ודבריהם צריכים ביאור דמ"מ כיון דאין זה עדות ברורה לענין ע"ח, איך תחשב עדות למ"ד כתב סופר ועד שנינו, ונראה לפ"מ דאמרי' בגמ' דף י' אי לאו דכותי חבר הוא לא הוי מחתם לי' מקמי', והקשו התוס' דא"כ כולי שטרא מתקיים אפומא דחד ישראל דחתים לבסוף, ותירצו דאין לחוש כיון דהאי כותי כשר מדאורייתא דגרי אמת הן, והרשב"א תי' לפ"מ שמפרש דאיירי בדאחזוק, אלא דמ"מ חשו להם חכמים שמא אינם בקיאין, נמצא דאין זה עדות, כיון דמוחזקים הם, והוי רק גילוי מילתא בעלמא ודמי להא דיבמות ואשתמודענוהי דהוי פלניא אחוהי דמיתנא, ואסיקנא כמ"ד גילוי מילתא בעלמא הוא ואפי' אשה ואפי' קרוב מהימני, והנה מזה שהרשב"א סיים בדבריו דהוי גילוי מילתא דמהני עפ"י קרוב, כמו בהא דיבמות גבי ואשתמודעינוהי והתם היו מהני גם לענין דין דאורייתא, וכאן לפ"מ שמפרש הרשב"א דאיירי במוחזקים, א"כ אינו אלא חששא, וצ"ל דסובר הרשב"א דהיכי דצריך להכשיר אדם לעדות, ודאי דצריך לזה דיני עדות, אבל כאן הא אין צריך להעיד עליו שהוא כשר, אלא דחיישינן דילמא אינו מדקדק לכתוב לשמה, וא"כ אינו הגדת עדות להכשיר אדם, ואינו אלא גילוי מילתא דהוא מדקדק לכתוב לשמה ולזה כשר אפי' קרוב, ולכן לא הוי כולי שטרא מתקיים אפומא דחד ובזה הוא שדימה הרשב"א זה להא דיבמות.

ולכן נראה דהנה בגמ' אמרינן ושמואל אמר אפי' כתב סופר ועד שהרי שנינו כתב סופר ועד כשר, ורב מי דמי התם תינשא לכתחלה ושמואל ל"ק הא בספרא דמובהק והא בספרא דלא מובהק, ופי' רש"י דכיון דבקי בתורת גיטין לא יכתבנו אא"כ שמע מפי הבעל, ולכן זהו שכתבו התוס' דאיברא דלא הוי עדות לענין זה שיחשב ע"א כיון דאין נזהרים כ"כ, אבל כ"ז הוא אם אין חתום עליו עוד עד, אבל אם חתם עוד עד עליו א"כ כיון דעדים החותמין על הגט אין חותמין אלא זה בפני זה א"כ לא הי' ע"א חותם אי לאו דכתבו בתורת עד, ומהני עדותו להגיד שזה כתב סופר מובהק, והיינו דאף דאינו מפורסם למובהק אבל בקי הוא בתורת גיטין, ולא כתב להתלמד ויזרוק לאשפה, ונראה דלרב דסובר דכתב סופר ועד לא מהני, ושכן פסק הרמב"ם הוא משום דלא דמי להא דאי לאו דכותי חבר לא הוי מחתים לי' ישראל מקמי', דהכא כל זמן שאין אנו יודעים אם כתבו סופר מובהק אין כאן עדות כלל, ואף דאח"כ יצוה לו הבעל מ"מ אין זה תורת עדות וכמו שכתבו התוס' דבהקדימו חתימתן לגט אין ע"ז תורת עדות, א"כ אנו צריכין לעדותו של העד על עיקר העדות, ואינו דומה להא דכותי חבר, דהתם אינו צריך אלא להכשירו של העדות, אבל כתיבת עדות יש כאן, אבל הכא כל זמן דאין אנו יודעין שכתבו סופר מובהק אין כאן עדות כלל דהוי כתיבה בעלמא, ולכן אף אם נימא דע"א נאמן דהוי גילוי מילתא בעלמא, אבל כיון דעיקר העדות תלוי בו נמצאת כל העדות אינה מתקיימת אלא בחד.

ובמש"כ למעלה דבכ"י ל"מ למ"ד עדי מסירה כרתי משום דבעינן שיהי' לו דין עדות בשעת מסירה, ראיתי שהנתה"מ כתב בסי' מ"ו דל"א עדים החתומים עה"ש נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלא משעת מסירה, ודבריו נכונים מאד למ"ד ע"מ כרתי ומהני מ"מ ע"ח לשי' הרי"ף והרמב"ם, אבל למ"ד ע"ח כרתי א"א לומר כדברי הנתיה"מ כיון דבעינן לשמה וע"כ כמו שהסברתי דלמ"ד ע"ח נגמר השטר בחתימתם, עכ"פ מבוארים דברינו לפי"ז דכיון דעד שעת מסירה לא אמרינן כמי שנחקרה ממילא ל"מ כת"י דבעינן עדים בשעת מסירה.

ובס"ק ט' כ' הנתיה"מ בשי' הרמב"ם דצריך שיהיו העדים זוכרים העדות, וכתב הש"ך בטעמא דכיון שאין זוכרים ואינם ראויים להעיד הוי מפ"כ, והק' הנתיבות דהרמב"ם הא לא סבר כר"ת דתליא בראוי להעיד, דהא אפי' במקום שראויין להעיד ס"ל להרמב"ם דשטרות אינם אלא מתקנה, וכתב לבאר דכיון דחזינן לשי' ר"ת דס"ל דראוין להעיד לא הוי מפ"כ, ומ"מ כ"ז שלא נראה כתבם לפני ב"ד ודאי לא הוי עדות, ולכן ס"ל להש"ך דהאמת כך הוא גם להחולקים על הרמב"ם וס"ל דמדעת המתחייב כשר מה"ת מ"מ אינה הגדה אלא בשעה שבא השטר ליד ב"ד, דמנלן דלדידהו הוי הגדה קודם שבא השטר לב"ד ול"א נחקרה עדותן בב"ד מה"ת אלא משעה שנתקיים השטר בב"ד ורק מתקנ"ח אמרינן נחקרה משעת חתימה ע"ש.

והנה מש"כ בדבריו וא"כ קשה נהי דהחולקים על הרמב"ם וכו' מ"מ מנין לנו דהוי כהגדה בב"ד קודם שבא השטר לפניהם, אינני רואה תחילת ראי' דלשי' ר"ת דהוי עדות בודאי צריך לבא העדות לפני ב"ד דהוי עדות ולא שטר, אבל דין שטר נגמר קודם שבא השטר לב"ד מה"ת, כדמוכח מזה דאמרי' דשטר ל"צ קיום משום דעדים החתומים עה"ש נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד, ואי נימא דמה"ת לא הוי נחקרה עד שעה שנראה לב"ד א"כ אמאי ל"צ קיום דכיון דצריכים שיבואו לב"ד צריכים ב"ד לראות את העדות, וא"כ אמאי ל"צ קיום שיראו שהחתימות מקויימות, ומוכח דהוי כנחקרה לפני שבא לב"ד, ובל"ז הוי דין מפי כתבם גם בשטר, ומה שכתב הש"ך דאם אין עדים זוכרים הוי מפ"כ ול"מ להרמב"ם, הנה אי לא מהני גם מפ"כ לא הוי אלא כמו שכתבו עדים עדות ומתו, אלא דביבמות קרי לה הגמ' מפ"כ ומשמע דבלא דין מפ"כ הוי מהני אם שכחו העדות משום דכתיבתם הו"ל עדות בלא דינא דמפ"כ, ובאמת מוכח מהא דחתם עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו דכשר דלא צריך תו להעדים כלל והיינו שכבר נגמרה עדותם, ולא רק הגדת עדות, דאי הוי בעינן עוד להעדים כיון שנעשה פסול תו לא מהני השטר. ועי' רמב"ם פי"ד מהל' עדות הל' ה'.

יח

הרחיק את העדים מן הכתב מלא שני שיטין פסול וכו', אבל אם מסרו לה בעדים אע"פ שהן מרוחקין הרבה ואין נקראין עמו ואע"פ שאין חתום עליו עד כלל הרי זה כשר שעיקר הגרושין בעדי מסירה.

השגת הראב"ד חוכך אני בזה להחמיר, שמא תתן תנאי בגט באותן שני שיטין, ותוציא גט בעדי חתימה, ונמצא זה כמזוייף מתוכו דאתי למסמך על עדי חתימה עכ"ל.

ובשיטת הרמב"ם אפשר דכיון שאין נקראין עמו, הוי כמו חתימה חלקה שחתמו העדים שאין לה שייכות לפסול הגט שלמעלה.

כו

וכן אם כתב בו היום גרשתיה כשר שמשמעו היום הזה שיצא בו הגט.

הרמב"ם בפ' כ"ד מהל' מלוה הל' ט' כתב הוציא עליו שטר שכתוב בו אני פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה אע"פ שאין בו שם המלוה כל מי שיצא שטר זה מתחת ידו גובה בו, ואין יכול לדחותו ולומר של אחר הוא ונפל, וכתב המ"מ ופסק כרבא דלנפילה לא חיישינן, והנה המעיין בסוגיא זו יראה שדברי הרמב"ם בשתי ההלכות סותרות זו את זו, דבגמ' מוכיח רבה דגובין בשטר זה, מדתניא אבא שאול אומר דאם כתוב גירשתי' היום כשר, אלמא ההוא יומא דנפיק בי' משמע ה"נ ממך מההוא גברא דנפיק מתותי ידי' משמע, ואמר לי' אביי ודילמא אבא שאול כר"א ס"ל דאמר ע"מ כרתי אבל הכא ליחוש לנפילה, ומשני לנפילה לא חיישינן, ופי' התוס' דמעיקרא מוכיח הגמ', דכמו דהתם אמרינן דהיום גירשתי' היינו יומא דנפיק בי' בב"ד ה"נ ממך היינו מי שמוציא השטר בב"ד ומעיקרא הכי שעביד נפשי', וע"ז מקשה אביי דילמא היום היינו יום שמסר להאשה הגט, ומ"מ מגורשת דאף דאין הזמן מבורר ואינו מוכח מתוכו מ"מ מגורשת אליבא דר"א, וא"כ ה"נ ממך הוא למי שמסר לו השטר, ואיברא דאם היינו יודעים שלהמוציא מסר הי' נמי שפיר אף דלא מוכח מתוכו והוי נמי מהני לר"א דלא בעי מוכח מתוכו, אבל ליחוש לנפילה, ואמר לי' לנפילה לא חיישינן, וכעין זה פי' הרמב"ן ע"ש, וא"כ לפי פירושם לפי המסקנא לא אמרינן דהיום הוא יומא דנפיק בב"ד, וא"כ קשה מש"כ הרמב"ם כאן שמשמעו היום הזה שיצא בו הגט, ואם נימא דהרמב"ם מפרש דקיי"ל כרבה דההוא יומא דנפיק בי' משמע, א"כ ממך מהמוציא משמע, ויהי' צריך לומר לפי"ז דמה דאמר רבה לנפילה ל"ח הוא רק לטעמא דאביי, אבל באמת לטעמי' דרבה דממך משמע ממי שמוציא השטר והוי כמו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך והכא יהי' למי שמוציאו א"כ אין שייך חשש נפילה כלל, וא"כ למה כ' בהל' מלוה ואין יכול לדחותו ולומר של אחר הוא ונפל, ומשמע משום דלא חיישינן לנפילה וכמש"כ המ"מ, ולפלא שלא העירו המפרשים בזה.

ונראה לפרש לשי' הרמב"ם ד' הגמ', דהנה לפי המבואר בד' הרמב"ן הוא דאי אמרינן היום ההוא יומא דנפיק בי' וההוא גברא דנפק מתותי ידי' אין כאן חסרון מוכח מתוכו כיון שיתברר זה בב"ד, ונראה דזה אינו מוכרח דעכ"פ זהו שפיר אי לא בעינן מוכח בגוף השטר, אבל אי בעינן מוכח בגוף השטר אכתי אינו מוכח עוד למי יתחייב ובאיזה זמן עושה הכריתות, ע"כ אפשר לומר דזהו גופי' היא דפריך אביי ודילמא אבא שאול כר"א ס"ל היינו אפי' לפ"מ דקאמר רבה דממך היינו מההוא גברא דנפיק מתותי ידי', מ"מ לא הוי מוכח, רק משום דסבר כר"א דאמר עמ"כ ולא בעינן מוכח מתוכו, והנה נראה דסברא דע"מ כרתי לא מהני אלא היכי שהבע"ד מוסר השטר אף שאינו מוסרו מיד ליד אבל עכ"פ מוסרו לשם התחייבות, אבל אם לא ימסור השטר רק יאבד השטר הוא או אחר אף שההתחייבות מעיקרא הי' ע"מ זה שכל מי שימצא ישתעבד לו מ"מ אין כאן מסירה לשם התחייבות, וא"כ שפיר פריך אביי דממ"נ אם אנו באין לחייב עפ"י שטר זה עפ"י הע"ח לא חשיב זה מוכח מתוכו, דמהא דאבא שאול אין ראי' דהתם מיירי בעדי מסירה ואבא שאול כר"א סבירא לי', ואם נחייבו עפ"י העדי מסירה דילמא אבד השטר הוא או אחר, ולא הי' כאן מסירה כלל, ובאופן זה ל"מ אפי' לר"א, ומשני דלנפילה לא חיישינן וע"כ הי' כאן מסירה ומהני ע"י המסירה, ואיברא דמנא לן שהיו כאן עדים על המסירה דלא דמי לגט דאמרינן דמסתמא כיון שמסרו הי' כדין, אבל בשטר הלואה מנא לן לומר שהי' כדין, וצ"ל דאיברא דסובר הרמב"ם דע"ח מהני במקום ע"מ מ"מ לא בעינן בזה מוכח מתוכו כיון שאינם כורתים את השטר רק דנדע על ידם שהי' כאן מסירה, ולכן אין זה חסרון בשטר מה דלא מוכח מתוכו גם היכי שהמסירה מבוררת ע"י הע"ח (חסר).

ב) התוס' בפ' כל הגט הקשו בהא דאמרי' קטנה הוא דלא מצי מגרש בי' הא גדולה מצי מגרש בי' וכו' אלא מעתה רישא דקתני שמי כשמך פסול לגרש בו שני הוא דלא מצי מגרש בי' הא ראשון מצי מגרש בי' והא אמרינן ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב, אלא מאי אית לך למימר בעדי מסירה ור"א היא, וכתבו התוס' אבל לר"מ בעינן שיהא מוכח מתוך החתימה שנכתב לשם זה האיש ואשה זו ול"מ עדי מסירה, והקשו מהא דאמרין בפ' ג"פ אהא דתנן כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו, ומקשה הגמ' וליחוש לשני יב"ש הדרים בעיר אחת דילמא ממטי לה גיטא לאי תתי' דהאיך, ומשני שני יב"ש הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה, וע"כ בדהוחזקו איירי דבלא הוחזקו לא חיישינן, ובהוחזקו הא לר"מ ל"מ מה שיגרשו זה בפני זה כיון דאינו מוכח מתוכו, ולר"א הא ע"מ ידעי שפיר, וקושית התוס' צריך ביאור לכאורה בזה שהקשו דהא ע"מ ידעי שפיר, דהא אנן מתירינן גם בלא ע"מ כדתנן שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם, וא"כ איכא למיחש דלמא ימסור לה בלא עדי מסירה, וצ"ל דהכונה דאי הוחזקו כיון דתנן ואין אחר יכול להוציא עליהם שט"ח, א"כ באמת לא יתירוה ב"ד להנשא, ולפי"ז קו' התוס' קשה גם למאן דסבר דלא בעינן מוכח מתוכו גם לר"מ דעכ"פ כיון דאין אחר יכול להוציא עליהן שט"ח א"כ בע"ח לחוד לא יתירו אותה כדאמרי' הכא, ותי' התוס' דחוק טובא לומר דיכירו שמותיהן ולא יכירו אם הם איש ואשתו.

והנה במה דאמר רבא זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת מוציאין שט"ח על אחרים, קשה לכאורה דהא כיון דלר"מ קיימינן השתא ובעינן מוכח מתוכו, א"כ במה ניחא לן בהא דמוציאין שט"ח עכ"פ לא הוי מוכח מתוכו, וצ"ל דסברא הגמ' השתא דלא בעינן מוכח מתוכו, אכן נראה לפ"מ שכתבו התוס' דבלא הוחזקו כיון דלא חיישינן אלא בגט הנמצא הוי שפיר מוכח מתוכו. וצריך עיון בטעמא דמילתא, דאיברא דלא חיישינן, אבל אם באמת איכא שני יוב"ש הא הוי אינו מוכח מתוכו, ונראה דבאמת לא בעינן כלל שיהי' מוכח מתוך הגט יוב"ש זה ולא אחר, דא"כ שם עירו ושם עירה הוי דאורייתא דבעלמא הוחזקו ב' יוב"ש ובל"ז לא מוכח מידי, דאפי' למאן דלא חייש לשני שוירי היינו דוקא בכותב שם העיר, וע"כ דזה חשיב שפיר מוכח מתוכו, אלא דכיון דנימא דלא יוכל לגרש, ולא תוכל האשה להפטר בגט זה בלא עדי מסירה, משום דשני יוב"ש אין מוציאין שט"ח זה על זה, א"כ אין ראי' כלל וצריך לע"מ ולכן לא הוי מוכח מתוכו, ולכן שפיר כתבו התוס' דבלא הוחזקו כיון דלא חיישינן שפיר הוי מוכח מתוכו, כיון דהם תלויים זב"ז דמשום דחיישינן לא הוי מוכח מתוכו, ולכן שפיר מה דתלי הגמ' זה בהא דמוציאין שט"ח זע"ז דכיון דמוציאין הוי שפיר מוכח מתוכו, ולכן אף אם יתברר אח"כ דיש ב' יוב"ש לא נאמין לה להנשא בגט זה, אבל כ"ז דלא חיישינן הוי שפיר מוכח ע"י העדי חתימה, וא"כ יש שם שטר עליו, ולכן אף אם יתודע אח"כ שהיו ב' יוב"ש מ"מ מהני כיון דבשעת חלות הגט לא הי' צריך השטר לדין עדי מסירה כדי לעשותו לשטר, דאכתי הו"ל למימר דשם עירו ושם עירה הוי מדאורייתא, ובאמת סובר כן הר"ן דלר"מ שם עירו מה"ת, ועי' בהג"מ ואפשר דמדאורייתא לא ניחוש למקום אחר, דלא נמציא חשש בזה כיון דכאן נמצא וכאן הי' שם העיר המפורש בשטר. [ועי' במש"כ הב"י בחו"מ סי' מ"ט מד' הר"ר ישעי' ובקצוה"ח שם].

והנה מה דמקשה הגמ' וליחוש לשני יוב"ש, אי נימא דהגמ' קאי על היכא דהוחזקו א"כ הקו' הוא דוקא אליבא דר"א והיינו דחיישינן שימסור לה בלא ע"מ, והיא תנשא בהעדי חתימה דמהני אפי' לר"א, ואי דהב"ד לא יתירו לה להנשא משום דהוחזקו, הא מ"מ יש לחוש שתלך למקום שאין יודעים שהוחזקו בעירה ב' יוב"ש, ולא אסקו אדעתייהו לשאול אולי יש בעירה ב' יוב"ש, דהא בלא הוחזקו לא חיישינן, וכ"ז לר"א אבל לר"מ לא שייך להקשות כן, דהא אם יהיו שני יוב"ש יפסל הגט משום דלא הוי מוכח מתוכו, אכן לפמש"כ התוס' דגם בלא הוחזקו אמאי כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו, דהי' לנו לגזור משום דפעמים הוחזקו ולא ידעי, ולפ"ז שפיר מקשה הגמ' גם לר"מ, דהא בלא הוחזקו גם אם נמצאו שם ב' יוב"ש מ"מ הוי מוכח מתוכו וכמש"כ, אלא דצ"ע מה דמתרץ הגמ' ב' יוב"ש הדרין בעיר אחת אין מגרשין אלא זה בפני זה, דעכ"פ אינו מבואר מה הוא התיקון, דהא הקו' הי' אמאי חותמין גט לאיש, וא"כ ע"ח בלא הוחזקו הא אין מחוייבים לחוש וע"כ דהקו' הוא דוקא לר"א ובהוחזקו.

התוס' בדף ג' ד"ה ורבנן הוא דאצרוך, הקשו על פירש"י משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד לשם יב"ש אחר והקשו התוס' דא"כ מאי מהני בפ"נ דהא הוי עכ"פ אינו מוכח מתוכו, וגם לר"א צריך שידעו ע"מ שהבעל עשאו שליח, ולכאורה הא ע"י שנאמן לומר בפ"נ יודעים ע"מ, והי' אפשר לומר דא"נ על בפ"נ אם אין אנו יודעים שעשאו שליח, ורק משום דגיטו מוכיח ובב' יוב"ש הא אין גיטו מוכיח, אלא דבאמת אינו כן דעיקר נאמנות על השליחות הוא משום דגיטו מוכיח [וכדתנן אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח], והבירור שהוא גט הוא עפ"י קיומו שאומר בפ"נ, ובדין הוא דלא ליבעי קיום רק מדרבנן כדאמר בגמ', וא"כ גם כאן נאמינו על בפ"נ וממילא הכתב מוכיח שעשאו שליח, דהא אי אפשר לומר דהוי חשש גמור דא"כ גם לר"מ יהי' כן, והוי עדות בדשב"ע, ולכן נראה לומר דלר"א אי בעינן שידעו ע"מ בשעת מסירה, אם ידעו ע"מ עפ"י עדים שנתברר שהיו פסולים לא מהני בגט, ולכן גם כאן איברא דעכשיו לא חיישינן מדאורייתא לב' יוב"ש דלא איירי בהוחזק לפנינו ולכן נאמן ע"א, אבל אם באמת ישנם ב' יוב"ש א"כ בטל כל הבירור, ואיברא דלדידן לא איכפת לן דהא אנו מאמינים ע"ז את הע"א, אבל הא מעיקרא דדינא סמכו העדים על דבר שאינו, שעשו יסוד על השליחות מגיטו מוכיח, ובאמת אינו מוכיח דהא הוחזק וכמו שמפרש הרשב"א דחשש רש"י שמא ימצא שהוחזק שם כן נראה בביאור קו' התוס'.

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.