בית מאיר/יורה דעה/רא

בית מאיר ‏ יורה דעה רא

הלכות מקואות סעיף ב' בט"ז סק"ג לכאורה דקושי' מעיקרא ליתא דהא כתב הב"י בשם הראב"ד וכו' ע"ש. וא"י מה הועיל דהא הרמב"ם וטור וש"ע ע"כ מדלא חילקו וכתבו דבמקום שהי' מהלך בתחילתו מטהר בזוחלין ש"מ דלא סבר להו כהראב"ד ור"ן בזה ואליבייהו מוכרחים דברי התה"ד. וכה"ג לשיטת הר"ש שפי' מתני' דנדל בלא ריבה במים שאובין מיירי דאל"כ אינו מטהר כלל בזוחלין אליבי' נמי ההכרח לדברי תה"ד. ומה דמקשה הט"ז ממתני' דבריכה דהיינו סעיף ר"ל דהא שם נמי מקום הבריכה לא היו שם זוחלין מעיקרא ואמאי מטהרים אעפ"כ בזוחלין וה"ה נהרות אשר על כן בדה טעם לאיסור נהרות מלבו מה דלא משמע כלל מכל רבותינו רש"י ורמב"ם וראב"ד ור"ן. וא"י מה הועיל לדברי וש"ע שכתבו וכן אם רבו מי גשמים על מי נהר אינם מטהרים בזוחלין דמבואר דהיינו משום שמי הגשמים רבו על הזוחלין. וגבי בריכה סתם הש"ע דמשמע אף אם מי הבריכה רבו על מי המעיין דלא כש"ך שם אלא כהט"ז נמי מטהר הבריכה בזוחלין. ומה גם שטעמו וסברתו לא הבנתי כל עיקר. וקושייתו מבריכה א"י מדוע מיאן בסברת הפרישה שכתב ס"ק כ"א ד"ה יש לה כל דין מעיין. ויש לתת טעם מ"ש מטבילה בנהרות בעת הגשמים דפוסל ר"י הא גם שם נמשך המעיין עם מי הגשמים ולמה לא יהא למי הגשמים תורת מעיין (וגירסא זו עיקר דלא כש"ך ס"ק ל"א שגירסא משובשת בפרישה הטעתו) וע"ז מתורץ בטוב טעם דש"ה דמי המעיין הוא מעורב ואינו בעין גרע טפי ור"ל דבשלמא בבריכה שהמעיין עומד בפני עצמו ולא בטל כלל ממילא כשלא נפסק הקלוח הי' הבריכה מחובר למעיין ודינו כמעיין. משא"כ בנהר שהמעיין עצמו מעורב אזי כשלא ריבה לתוך גומת המעיין להרמב"ם ולהראב"ד ור"ן במקום שנתרחב אף דין המעיין חזר לדין הנוטפין: בב"י ד"ה מקוה ומעיין יכול לשאוב כל מה שירצה ע"ש כל דבריו צ"ע הניח הקדמה להקשות וכתב משמע מתוך דברי הרמב"ם וכו' אבל אם ריבה במקום משך מי המעיין למטה אם רבו הנוטפין עליו נפסל מלטהר בזוחלין ואם רבו שאובין עליו נפסל מלטהר אף באשבורן. ועל הקדמה זאת מקשה דמ"ש ממקוה שיש בו מ' סאה דכל מים שאובין שבעולם לא פסל להו וה"ה במעיין. ומכח זה מיאן וכתב דלהרמב"ם אין חילוק כלל בין ריבה לתוך גומת המעיין לחוץ מגומה. ודבריו לפ"ר תמוהין דלפני זה השיג על הר"ן נמי מדסתם הרמב"ם דאין חילוק אליבי' בין מקום שנתרחב למקום שהי' מהלך בתחילתו. ובזה יפה דיבר כי המעיין בפי' משניות על מתני' דנדל יראה להדיא כדבריו שכתב בלשון זה ושפך מים שאובין בעיקר המעיין עד שנתחזקו אלו הגולות וגדלה המעיין נמי מטהרין בזוחלין וא"כ אי נימא נמי שלהרמב"ם אין חילוק בין תוך גומת המעיין לחוצה מה יענה לקושי' הראב"ד ור"ן על מימרא דשמואל מנהר וגם מדבריו שכתב אם רבו מי הגשמים על מי הנהר אינם מטהרים בזוחלין ואפילו בנהרות המושכין ומ"ש ממעיין המשוך כנדל א"ו כדברי הר"ן דדוקא בריבה לתוך גומת המעיין. וקושי' הב"י מעיקרא ליתא כי המעיין בלשון הפי' משניות ובפסקים יראה להדיא שדקדק בלשונו דוקא בהרישא מעין המושך ששם הדין לטהר אף בזוחלין כתב וריבה לתוך גומת המעיין למידק הא שלא בגומת המעיין אינן מטהר בזוחלין. אבל בסיפא במעין העומד לא חילק וכתב לתוך גומת המעיין הואיל ושם בלא זה אינו מטהר אלא באשבורן. ואם כדברי הב"י שכתב שמשמע מיני' דבריבה חוץ לגומא פסול שאובין אף באשבורן אף בסיפא הי' לו לאפלוגי. א"ו לא משמע כלל מדבריו הכי ואף הרמב"ם מודה דלגבי אשבורן אין חילוק ואפילו לגבי שאובין וכקושי' התה"ד הנ"ל ממקוה. רק לגבי לטהר בזוחלין הוצרך לחלק בכך מפני קושי' הר"ן כנ"ל והסברא לחלק בין פסול שאובין לפסול נוטפין בזוחלין כבר חילק התה"ד וק"ל: בהגהות דרישה סעיף כ"ה. כתב שהטור סמך עצמו על דין נהרות ע"ש. וא"י מה הועיל דהא עכ"פ הי' צריך להשמיענו דבמעיין המשוך מטהר בזוחלין או אליבא דהראב"ד ור"ן במקום שהי' מהלך בתחילה ובנהרות כדכתב הראב"ד דוקא אם נפסקים או כדעת הרמב"ם אם ריבה בגומות המעיין ובנהרות משום דנתרבה שלא בגומת המעיין והיותר נראה שהטור סובר כשיטת הר"ש אעפ"כ הי' לו להביא עכ"פ מתני' דנדל ולפרשה בלא מים כהר"ש. עוד דזה תמוה שיהא נגד אביו. הכלל שצ"ע העלמו משנה שלימה ואחריו נמשך הש"ע. ואולי משום דלא שכיח: קונטרס א בב"י ד"ה מקוה ומעיין הנ"ל. מביא בשם הר"ש פי' למתני' דנדל בלא מים. נראה מפירושו שם למתני' ומהבאת התוספתא על המתני' דר"ל דמעין העומד בתחלתה ואח"כ ע"י חפירת בני אדם נעשית זוחלין אינה מטהרת בזוחלין אף במקום שהי' המעיין עומד מתחילתה כיון שעיקרה של המעין לא היתה זוחלין וגם מעין המושך אינה מטהרת בזוחלין מה שנעשה אח"כ ע"י חפירת בני אדם. וקשיא לי לדבריו פי' מתני' שלפני זה העבירו על גבי בריכה והפסיקו ה"ה כמקוה דנשמע הא קודם שהפסיקו ה"ה כמעין ות"ל דהא הוי כעושה בריכה במקום שלא הי' מהלך בתחילה שאינו מטהר בזוחלין אטו משום שהי' בבריכה מי גשמים טפי עדיף. והי' נראה לי לדחוק דאה"נ קודם שהפסיקו נמי לא הי' מטהר בזוחלין אלא באשבורן רק שלענין זה הי' דינו כמעין לטהר בכ"ש משא"כ לאחר שהפסיקו ה"ה כמקוה לכל דבר. וזה נראה מרומז בלשון הר"ש שכתב והפסיקו ה"ה כמקוה ואין מטהר בכ"ש דמשמע הא קודם שהפסיקו הי' מטהר בכ"ש. אבל בזוחלין ודאי לא ובסיפא חזר והמשיכו נמי צ"ל מה שפי' התנא פסול לזבים וכו' דמשמע הא לשאר ענינים חזר דינו לדין מעין. היינו נמי רק לכ"ש ולא לזוחלין כיון דלא הוי מקום שהי' זוחל מתחילה וזה דוחק רב. אבל מוכרח לשיטת הר"ש שרוצה לפסוק כהתוספתא ופי' להתוספתא אף בריבה בלא מים כדי שלא יקשה עליו כנ"ל. ומהתימה מהב"י ד"ה מעין שהמשיך לבריכת מים שכתב ומשמע לי ע"פ דבריהם דהיינו הר"ש והרשב"א וכו' אף לענין טהרת זוחלין ולא שת לבו אליבא דהר"ש לכל הדברים וצ"ע: סעיף ח בין לאחר שיצאו. עיין ט"ז וש"ך בשם ב"ח כתבו . בפשיטות דאם ניקב בשוליים כשפופרת הנוד דמותר לטבול אף בתוכו. ולענ"ד המעיין בב"י יראה להדיא שדעתו אליבא דתשו' הרא"ש להחמיר אף בניקב כש"ה דלא לטבול תוך כלי ופירושו מוכרח בפי' התשובה. ולענ"ד אף מוכח הכי מפי' הר"ש על המתני' דפרק ה' דמקוואות משנה ב' שפי' על גבי כלים נקובים דאל"ה מ"ש משוקת ע"ש. ועלי' קאי נמי דברי ר' יוסי ובלבד שלא יטבול על גבי ספסל ופי' גזירה אטו טבילה בכלים ומדלא פי' בכמה איירי הנקב משמע אפילו היותר גדול וגם מדלא פי' שר' יוסי דוקא על גבי ספסל אוסר לטבול אבל תוך כלי מנוקב מודה דשרי משמע שסובר שר' יוסי חדא מנייהו נקיט וה"ה לכלי מנוקב דלא כדפי' הב"י אליבא דהרמב"ם בסי' קצ"ח א"כ מוכח מזה דהר"ש סובר אליבא דר' יוסי דהלכתא כותי' דאסור לטבול תוך כלי מנוקב ואפי' כש"ה. והד"מ בס"ק י"א כתב דאף לר"י וב"י אליבא דהרא"ש מ"מ, אם ניקב כמוציא רמון ודאי מהני לטבול בתוכו והראי' מים שעשה שלמה. ואפשר שאינה ראי' כ"כ כיון דהאיסור תוך כלי המנוקב כש"ה מחובר למעיין אינו אלא דרבנן אפשר במקדש לא גזרו וסתימת לשון הר"ש משמע דאין חילוק כלל ואפי' הנקב גדול כמה וק"ל: סעיף י מעין כו' יש לה דין מעין. הט"ז הרכיב לפרש מתני' דבריכה דוקא במעין המשוך ע"פ מתני' דנדל. ודבריו לענ"ד תמוהים שתנא דמתני' דבריכה מתחילה מסתם סתם ולא חילק כלל בין מעין המשוך לעומד ונימא דסמך על מתני' דבתר הכי. ולא עוד אלא שהטור והש"ע השמיטו כל דינא דמתני' דנדל ולא פירשו כלל החילוק בין מעין המושך לעומד ודינא דבריכה לא חילקו כלל ואיך אפשר כדבריו א"ו לענ"ד לא קרב זה אל זה דהלא הרמב"ם וראב"ד ור"ן שביארו מתני' דנדל בריבה ע"י מים שאובין שעי"ז יצא המעיין ממקום עמידתו שהי' קטן מהכיל ונעשה זוחלין ולכן אינו מטהר אלא באשבורן הואיל ועיקר המעיין הי' אשבורן וע"י המי גשמים הוא שנעשה זוחלין ומשמע מזה אבל אם הי' מעיין עומד ולא ריבה במים רק שחפר סביב הגומא עד שנעשה זוחלין פשיטא ע"פ פירושם דמטהרת בזוחלין כדמעיקרא. משא"כ לשיטת הר"ש וא"כ גבי מעיין שהמשיכו על הבריכה לשיטת רוה"פ מה בכך שהי' עומד אטו המי בריכה גרמו להיות זוחלין הא אדרבה שהמשיכו על מי המעיין לתוך הבריכה דהיינו שחפרו סביב המעיין עד שזוחלה למקום הבריכה נמצא פשיטא שהי' קודם שבא אל תוך הבריכה כבר מעיין המשוך ומה שייך לחלק בכאן בין מעיין משוך לעומד שתמיד מעיין המשוך הוא כיון דלשיטתם המשוך ע"י בני אדם נמי נקרא מעיין המשוך. ולשיטת הר"ש בלא זה אף אם מעיין המשוך מעיקרא הוא מ"מ אי אפשר לפרש דין דבריכה לענין טהרת זוחלין משום דלא מקום שהי' מהלך בתחילתו הוא וכנ"ל בב"י לכן לענ"ד שפיר עשו הרמב"ם וטור שסתמו לגבי בריכה ולא חילקו וגם המתני' שפיר דלא חילקה. אף להר"ש וכדכתיבנא לעיל ודוק: סעיף יא הג"ה ומ"מ כו' דלא עדיף מנהרות לדברי הפרישה הנ"ל אינו מדוקדק דודאי עדיף מנהרות אם המעיין עומד בפני עצמו והוי ממש כמי בריכה. וזה נכלל. בהט"ז ס"ק כ"ב: סעיף כו בב"י ד"ה היו בו מ' סאה ונפל לתוכו מים ונשתנו מראיו בחציו אפילו הטובל וכו' שם כתב ומהתוספתא גופה הוא מוכרח לפרש כן וכו' ע"ש. כנראה מדבריו שסובר שטעם הפיסול באותו מקום הוא משום שינוי מראה. ותימה הא מסיק לעיל מזה בשם הראב"ד ורשב"א שהמעיין אינו נפסל בשנוי מראה והכי פסק בש"ע. וריש הסימן מסיק נמי דהים דינו כמעיין לכל דבר. (אך עיין ב"ח על ההוא דינא ואפשר הב"י סובר כותי' בזה נמי. אמנם באמת אף התוספתא לא כתב אלא הי' בה מ' סאה ופי' הר"ש מכוונת נמצא אם מקצתה נשתנה מראה ממילא לא נשאר מ' סאה שלא נשתנה נשתנה וכך הם דברי הטור נמי ואין חולק בזה רק שדברי הב"י צ"ע) וא"כ קשה למה יפסול בשינוי מראה. אמנם מהר"ש פ"ד דמקואות למדתי שזאת התוספתא היא גופא דתוספתא שמביא הב"י מגמרא דמכות ושם הטעם משום דחיישינן שמא באותו מקום היין עומד צבור במקומו וכדכתבו תוס' שם במכות דמיירי ביין לבן אבל באדום חזינן אם משונה מראות המים. ובהתוספתא דמיירי ביין אדום ולכן שם לא עלתה לו טבילה מחשש הנ"ל. אבל במקום שלא נשתנה ודאי ליכא למיחש לזה אבל ודאי מקוה שנפסל בשינוי מראה אפשר להתוספתא אף אם יש מ' סאה שלא נשתנה נפסל כולו משום שינוי במקצתה אם נימא שהתוספתא חלוק על המתני' וכן צ"ל להרא"ש וטור שסתמו דלא כהמתני' אלא כהתוספתא וצ"ע:. עוד שם מקשה על הרמב"ם וכתב וקשה שהרי כתב בפ"ד וכו'. וקשיא לי א"כ אף לפי' התוספות שכתבו שביין איירי ומשום חששא דטבילה ביין בעין נמי קשיא הרי תנן ג' לוגין מים ונפל לתוכו יין ומראהו כמראה היין ונפל למקוה לא פסלוהו. וכך פסק הטור ופסק נמי אבל שאר כל המשקין לא פסלו המקוה בג' לוגין ומשמע דמותר לטבול תיכף ונמי נימא שמא עומדים שאר המשקין צבור בעין. אמנם בכ"מ שם מחלק בין נפל לתוך המקוה ע"י שפיכה דלא חיישינן ואמרינן ודאי נתערב יפה יפה ובין נשבר חביות בתוך הים דחיישינן כיון שלא נשפך מלמעלה למטה שמא עומד בפני עצמו וממילא אף הנ"ל לק"מ וק"ל: סעיף ל"ו ואם חקק בו עיין ש"ך כתב ודוחק לומר דמיירי שחקק הגומא סמוך למקוה בענין דליכא המשכה משמע מיני' שסובר שאף אם חקק בו לקבל לא מקרי כלי אלא אותו מקום. וזה אינו כדאיתא בהדיא בהש"ע נעשה כולה על ידו כלי וא"כ פשיטא דלק"מ דמיירי שהצינור ארוך עד תוך המקוה ובאים מן הצינור למקוה והוי שאובין שלא בהמשכה וק"ל: שם בש"ך סק"פ הניח הרמ"א בצ"ע. וא"י כתב דברים אלו מבוארים בב"י ס"ס זה ומבואר שם דאם הכלים נקובים כשפופרת פשיטא דהוי חיבור. והמעיין שם יראה להדיא שמתרי טעמים השיג בשם התוס' חדא דאין ניצוק חיבור והיינו אפילו ניצוק ע"י שפופרת ועוד הא בעינן כשפופרת אשר ע"כ כתבו התוס' דההוא דינא דפרק כל הבשר לא נאמר רק לענין נ"י. ומה גם כיון שעכ"פ מוכח מהפוסקים שחולקים על האגור בשם המרדכי דבפרק כ"ה לא איירי אלא לנ"י מה"ת לומר בשום ענין ניצוק חיבור שלא כמתני' דטהרות דהא אף המרדכי אינו מחלק שהיכא שהמים עולים תמיד הוי ניצוק חיבור. אלא כדי ליישב התוספתא שלא מחלק בין טבילת ידים לטבילת כל הגוף. אמנם למסקנתנו שבניקב בכונס משקה עכ"פ מחולק נ"י מטבילת כל הגוף שבזה מודה הש"ך וע"כ פי' התוספתא כביאר הב"י וממילא ניצק נמי אינו חבור בשום צד כסתם מתני' וזה ברור. ומה שמביא הש"ך ראי' מסעיף נ"ב יותר תימה התם שלא ע"י ניצוק הוא אלא בשניהם שוים ע"פ אדמה בענין שהחיבור הוא על הארץ משא"כ ניצוק שהחיבור ע"פ האויר ודוק: סעיף מ' בט"ז ס"ק מ"ז תוכן דבריו לחלק ולומר שאין המים שבדלי נחשבים שאובין משום חיבור המים שבכלי להמקוה ע"י ניצוק אף לפסק רמ"א שאין ניצוק חיבור ע"ש ודוק ועיין במרדכי שבב"י ס"ס זה וד"מ ס"ק ל' נראה מדבריהם להיפוך שאף שסובר המרדכי ניצוק חיבור לולא שסובר כלי שניקב בכונס משקה בטל לי' מתורת כלי לגמרי הי' נחשב המים שבתוכו שאובים והיו פוסלים המקוה ולא הי' מהני לזה ניצוק חיבור ע"ש ותמצא כדברי. ובאמת היינו כסברת הרא"ש דלמה שבתוך הכלי לא מהני חיבור למעיין או למקוה. ואף שהט"ז ביאר הטעם בשם הרא"ש בס"ק י"ד מטעם גזירה מה בכך ה"נ ההוא גזירה. אמנם מ"מ אפשר דבריו נכונים ליישב קושייתו כיון דבאמת מצד הכלי אינם שאובין שהרי ניקב. רק מצד שבאים מיד האדם יהיו חשובים שאובים ע"ז אפשר דמהני ניצוק שיהא מחובר ובשאוב כזה לא גזרינן מחובר אטו אינו מחובר דדוקא תוך כלי מצינן סברת הרא"ש ולא בנדון זה ובזה י"ל דל"ק עליו מהמרדכי דהמרדכי איירי משאוב דכלי ולזה לא מהני חיבור ע"פ סברת הרא"ש וצ"ע: סעיף מ"א המניח כלים תחת הצינור. לענ"ד צ"ל דמיירי אליבא דהרא"ש כשהי' ראוי לבא המים זולת הכלים דאל"ה אף בלא מקרי שאובין מ"מ הווייתן ע"י טהרה בעינן וכדלקמן סעיף מ"ח ופשוט הוא וק"ל: סעיף מ"ו בש"ך ס"ק ק' ומיירי כאן וכו' דאל"כ אפילו לא ה' עליו שם כלי בתלוש אם הוא כלי המקבל טומאה פסול וכו' א"ו דהא בכלי המחובר לקרקע לא שייך הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה וכדלקמן סעיף מ"ח: סעיף מ"ח בש"ך ס"ק ק"ד תי' קושי' המעדני מלך דמזחילה שאני ועוד י"ל ע"ש. ולענ"ד דבריו תמוהים דבשלמא אם דינא דסעיף מ"ח ודסעיף י"ד היו משני משניות ולא הי' קשה רק הסתירה שפיר לחלק בסברא משא"כ ששני הדינין ממשנ' אחת יוצאין רק זה ע"פ פי' הרמב"ם וזה ע"פ פי' הרא"ש ושפיר קשה מ"ש דבסעי' י"ד מבארינן מתני' דמקל בלא אדם הסומך ומשום זה פסק דאפי' במקבל טומאה דרבנן אין מזחילין והכא מפרש המתני' דמקל דמיירי באדם הסומכו ומשום דמקבל טומאה מדאורייתא הוא. הא ע"כ דבר המקבל טומאה דרבנן מותר לסמוך ושפיר קשה מ"ש. אף שהאמת שהרמב"ם שמפרש בסעיף י"ד ביאר בפי' דאפילו בטומאה דרבנן. והרא"ש שמפרש כדסעיף זה ביאר בפי' דוקא ע"י אדם מ"מ קשה על הש"ע כיון שרוצה לפסוק כחומרי שניהם הי' לו לפסוק אף הכא ע"פ פי' הרמב"ם בזה דדינא דמקל איירי אף בלא סמיכת אדם כיון דפסק לעיל נמי בזה כפי' הרמב"ם דאטו הפי' דהרא"ש במתני' דמקל מכריע דוקא שמיירי ע"י אדם הסומך דהא אף לפי' הרא"ש אפשר לפרש בזה כפי' הרמב"ם. וגם בפי' הרמב"ם אפשר לפרש בזה כהרא"ש שמיירי ע"י אדם הסומך למקל וכיון שזה לא שייך לזה קשה קושי' המע"מ. אמנם כי דייקינן לענ"ד הקושי' ליתא וכדחזינן שהרא"ש שהביא פי' הרמב"ם וקלסי' ולא השיגו אף במאי דפי' המתני' בלא סמיכת אדם והיינו משום דלפי' הרמב"ם דאיירי המתני' ממי מעיין שרוצה לעשות זוחלין נמצא דאפילו זב וזבה יורד וטובל מיירי כפשוטו ע"פ פי' הרמב"ם וממילא לא הוזכר כלל סמיכת אדם במתני' ומה"ת להעלותו במשמעות המתני' ולפרש דר"י אומר כל דבר המקבל טומאה היינו ע"י אדם הסומכו כיון שלא הוזכר מזה דבר וע"כ היינו כדפי' הרמב"ם דאפילו במקבל טומאה מדרבנן כמו מקל נמי אין מזחילין משא"כ לפי' הרא"ש דמיירי המתני' ממי גשמים שרוצה לעשות מקוה מהן וא"כ ע"כ אפילו זב וזבה לא איירי מטבילתן דהא זב מים חיים בעי אלא היינו אפילו זב וזבה מותרין לסמוך המקל נמצא מה"ת לומר דר"י פליג בפלוגתא רחוקה אלא דר"י אומר כל דבר המקבל טומאה היינו שאסור לסומכו אפילו אדם טהור כיון שמקבל טומאה ומשמע אבל בלא סמיכה שרי כיון שהמקל אינו מקבל טומאה דאורייתא נמצא דלפי' הרא"ש אין במשמעות המשנה כ"א ע"י סמיכה ולפי' הרמב"ם המשמעות איפכא. ושפיר פסק הב"י כחומרי דתרווייהו וכמשמעות דתרווייהו אליבא דכל אחד ודוק כי ברור הוא: תו למה שכתבתי לעיל בש"ך ס"ק ק"ד קושייתו שמביא בשם המע"מ מדף ודקדק שאינו מקבל טומאה מן התורה אבל מדרבנן פשיטא לי' שמקבל טומאה. ובזה הקשה קושייתו וכבר הרגיש הב"ח בזה וכתב דדוקא טבלא כתב הטור שאין מביאין מים על ידו למקוה אפילו באין לו שפה כלל ומיירי ביחדו למלאכה משא"כ דף דמיירי בנסר דלא חזי למלאכה שאינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן. אמנם בהגהות דרישה הקשה מצינור של עץ שקבעו בשל מתכת שמבואר סעיף זה נמי דשרי ומקשה הא הוי פשוטי כלי עץ וגם הט"ז ס"ק מ"ג הרגיש בזה. וזה באמת נראה קושי' הואיל שהרמב"ם בפ"ה דמקוואות בפירושו כתב וכבר ידעת שהמקל מקבל טומאה מדרבנן לפי שהוא פשוטי כלי עץ ושפיר סברי דלא גרע צינור ממקל. אמנם נפלאתי כי בפ"ד מהלכות כלים פסק הרמב"ם עצמו דכלי עץ הפשוט שעשוי לתשמיש אדם בלבד כמו הסולם אינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן וה"ה מקל כדביאר נמי פרק זה הלכה ח' ט' עשאן לנוי אינו מקבל טומאה והיינו אפילו מדרבנן. ואם נאמר דהרמב"ם בפירושו איירי במקל שקבע בו מתכת כדי להכות בו זה אינו דלפי המשמעות מקל כזה מקבל טומאה ד"ת עבור המתכת. ולהמבואר בהלכות כלים צינור נמי אינו טמא אפילו מדרבנן כיון שאינו עשוי לתשמיש אלא לתשמיש כלים בשעת מלאכה כמנורה של עץ שבהרמב"ם הנ"ל שטהור הואיל ואינו משמש אלא הנר בשעת הדלקה וה"נ הצינור אינו משמש אלא המים בשעת העברתן. וגם עיין בתוס' שמביא המ"ל הלכה הנ"ל תמצא בדבריהם נמי שהצינור אינו טמא אפילו מדבריהם הכלל הש"ע שלא העתיק סעיף י"ד לשון הרמב"ם במקל אין עליו שום קושי' מדף וצינור כנ"ל. ודברי הרמב"ם גבי מקל צריכים לי עיון רב: סעיף נ"ה. ג' מקוואות וכו' ואותם שטבלו בהן לא נטהרו והיינו ע"פ המתני' המקוה כמו שהי' והטובלין כמו שהיו. וע"כ מיירי המתני' במקוואות שלא ע"י מעיין שלא הופסקו דאל"ה למה הטובלין כמו שהיו. לא יהא אלא כמעיין שהומשכו לתוכו מים שאובין שמבואר סעיף י"א שמטהרים ע"פ מתני' דסוף פ"א דמקוואות ע"ש ודוק. ומזה נשמר המהרי"ק בסי' קנ"ו שמביאו ב"י ד"ה מקוה שנסדק וכתב דמתני' זו איירי במעיין שהופסקו וצ"ל לדבריו אף דלשיטתו מי מעיון אף שהופסקו דינם כמעיין לטהר בזוחלין היינו רק לענין טהרת זוחלין אבל לשאר דברים דהיינו שלא יזיק להם מים שאובין ע"כ מודה דלא הוי כמעיין אם הופסקו וכמו שהרמב"ם נמי מחלק כעין זה דוקא ריבה בגומת המעיין] ומזה תפיסה על הש"ך ס"ק ל' שמשיג על המהרי"ק וכתב דאפשר דהמתני' מיירי במעיין שלא הופסק וזה א"א מכח סיפא כנ"ל ע"ש ודוק כי דבריו תמוהים כי בודאי שהמהרי"ק אינו חולק על רה"פ שהסכימו להלכה כסעיף מ' בסופו ודלא כההג"ה שם ע"ש. ויותר נפלאים דברי הש"ך שכתב תדע דודאי אף להמהרי"ק שמוקי לה בפסק המעיין מ"מ וכו' ע"ש. ולא זכר מה שבעצמו כתב ס"ק כ' ובס"ק קכ"ג דבמעיין שנתלש אף דדינו ליטהר בזוחלין מ"מ לא לכל הדברים דינו כמעיין ואינו מטהר בכ"ש. ומנ"ל דילמא אף להמהרי"ק אף שסובר דאף שנפסק מטהר בזוחלין מ"מ לא לכל מילי וכמי שאינו מטהר בכ"ש ה"ה נמי מים שאובין אין מצטרפין עמו. ולכן הטובלין כמו שהיו. משא"כ אם לא הופסק איך אפשר להיות הטובלין כמו שהיו וכנ"ל ועוד צ"ע דבריו שבס"ק ל' משיג על המהרי"ק שלא מוכח כדבריו ממתני' דג' מקוואות כיון דהמים הדרו לא מקרי זוחלין וכן אמת כדאיתא סעיף נ' בהג"הה ובעצמו ס"ק קכ"ג מסיק אליבא דהרא"ש דבמי מעיין איירי דאל"ה הא הוי זוחלין ומחלק כסברת מהרי"ק דאף שנתלש מן המעיין מטהר בזוחלין ומ"ש נפסק המעיין ומ"ש שנתלש מן המעיין ובאמת גם שם פי' הפריש' דלא הוי זוחלין כיון דמיירי באופן שחזרו למקוה וא"כ הרא"ש איירי במקוה ולא במעיין וזה ברור ואין צורך לדבריו אליבא דהרא"ש ודוק: סעיף ס"ב. טבלו בו שנים וכו'. תמוה לי מדוע השמיט דין הראב"ד שבב"י בשם התוספתא וז"ל כל זמן שרגליו של הראשון נוגעות במים אחד ממלא בכתף ונותן לתוכו טהור ומסתברא דכה"ג אפילו מטומאה לטהרה וד"ה ואפילו לרבנן דלית להו גוד אחית משום דשאיבה דרבנן הוא ומש"ה אמרינן בי' גוד אחית וחשבינן לי' מקוה שלם עכ"ל וצ"ע ובהט"ז סק"מ כתב סברא זאת מדנפשי' וז"ל משא"כ כאן לענין שאוב דרבנן איכא למימר וכו'. והי' לו לתלות סברא זו באשלי רברבי ומה שהרכיב ניצוק חיבור לגוד אחית לא משמע הכי בתוס' חגיגה י"ט ע"ב ע"ש ודוק: תמהתי שלא הוזכר בש"ע דין דתשו' הריב"ש שבב"י תוך ד"ה מקוה שיש בו מ' סאה מצומצם נדון מקוה שיש בו אמה על אמה ברום ג' אמות מכוונות מהו לטבול בו ותשובתו הוא חידוש שמחלק בין אם החצר שבתוכו המקוה משופע בענין שהמים היוצאים מהמקוה חוזרים לשם שפיר דמי ואם החצר ישר לא הוכשר לטבול בתוכה ע"ש דמשמע מדבריו דאם המים זוחלין נקרא קטפרס וכנראה מהב"י לעיל מזה ד"ה כתב המרדכי בשבועות בשם התוספתא משמע דקטפרס היינו אם משופע וא"כ אף אם החצר משופע מ"מ איך אפשר לצרף מה שחוץ לגומת המקוה בתוך החצר המשופע כיון דקטפרס אינו חיבור אם לא שנאמר דמיירי בענין שמשופע קצת ולא הרבה וכדכתב הב"י לחלק בד"ה כתב המרדכי הנ"ל. וההוא דינא דש"ע סעיף ס"ב פי' הריב"ש דמיירי שעכ"פ גומת המקוה מחזקת יותר ע"ש בב"י. אבל ההוא דינא דמצומצם לא נזכר כלל לפ"ר וזה תימה: סעיף ע"ג. בש"ך ס"ק קמ"ח לכתחילה אבל בדיעבד עלתה לה טבילה. נראה מדבריו בדיעבד אפילו באשה שרי' בטבילה זאת ומשמעות התוספתא לא משמע הכי אלא שאם לאחר טבילה זו עשה טהרות טהורות אבל לא אמרינן לי' שיעשה טהרות. (ועיין כתובות תוס' ד"ה והלך בא' מהן והוא דף כ"ז) ואמת שקצת קשה רישא לסיפא דבתחילה לא אמרינן לי' שיטבול דמשמע אבל אם טבל עלתה לו ולבסוף כתב ואם טבל ועשה דמשמע דוקא עשה דומיא דסיפא גבי ידים וצ"ע ועיין נמי בדין דשני שבילין שם שהוזכר נמי ועשה טהרות וגם סי' קי"א ודוק וגם בסי' ק"י בדינא דס"ד ולקולא. ואי"ה בלי נדר אשים עיוני על זה: כל הנ"ל לסימן קצ"ח וסי' ר"א הועתק ממה שכתבתי בעודי בק"ק ליסא: קונטרס ב סימן קצ"ח ומעתה אעתיק מה שהוספתי לכתוב בשני סימנים הנ"ל פה ק"ק ש"ל: סעיף כ"ח. בש"ך ס"ק ל"ו. עיין בפנקסי הישן [בהמועתק הנ"ל] שם השגתי לנכון על המ"ב בדברים ברורים. ויתר הדברים לסעיף זה מה שהשגתי שם על הט"ז ומה שהעלתי שם לדינא הכל מבואר יותר היטב עכשיו בספר ס"ט ואין צורך שוב בדבריי שם: סעיף ל"א. אין טובלין בכלים לפיכך וכו' משום גזירת מרחצאות של כלים זה הוא לשון התה"ב שבב"י על פי דעת הראב"ד. והנה במס' נדה ס"ו ע"ב איתא אמר רבה אשה לא תעמוד על גבי כ"ח ותטבול סבר רב כהנא למימר טעמא מאי משום גזירת מרחצאות ופרש"י שדרך מרחצאות לישב ע"ג איצטבאות של אדמה דדמי לכ"ח ואתי למימר טבילה עולה בהן משמע שהגזירת מרחצאות היינו מפני שהוא כ"ח שדומה למרחצאות יאמרו טבילה עולה במרחצאות של מים שאובין וכן פירשו התוס' וכתבו ע"ג כ"ח גרסינן דשייך בי' גזירת מרחצאות שרגיל להיות ומצוי שם כ"ח לצורך חמין ומשמע נמי מדבריהם דלא שייך גזירת מרחצאות אלא בכח. ולשיטת ראב"ד הנ"ל דגזירת מרחצאות שייך בכל הכלים איך ס"ד דרבה משום ג"מ א"כ למה נקט כ"ח בשלמא להמסקנא דהטעם משום ביעתותא נקיט כ"ח שבו הביעותותא פשוט ורגיל דשמא תפחת תחתי' ה"ה בקעת ושאר כלים כדאיתא בהרא"ש וטור משום הביעתותא דתתהפך ותפול. אבל להס"ד קשיא והנלענ"ד שהראב"ד ודעמי' מחולקים בזה עם פרש"י ותוס' ומפרשים שמעולם לא ס"ד דר"כ שרבה חידש הג"מ אלא שהוא גזירה קדומה מדר' יוסי במתני' ובלבד שלא תטבול ע"ג כלים שהוא משום גזירת מרחצאות של כלים כלומר שתבא לטבול בתוך כלים. אלא שס"ד דר"כ דרבה חידש דלא תימא דוקא ע"ג ספסל שטמא מדרס או ע"ג כלים שמיטמו מגבו הוא דאיכא למיגזר גזירה זו. אבל ע"ג כ"ח לא קמ"ל דמ"מ אף ע"ג כ"ח מדמיטמו עכ"פ מתוכו איכא נמי גבי גזירת מרחצאות של כלים הא ע"ג סילתא ש"ד אמר לי' רב חנן התם טעמא מאי משום דבעית אבל משום גזירת מרחצאות של כלים אין בו מפני שאינו מקבל טומאה מגבו. ובהכי ניחא לי' מ"ש הר"ש בפ"ה דמקוואות משנה ב' בתר שהוכיח שלא גזרו אלא בקבוע כתב וניחא נמי השתא הא דאמר רבא בנדה אשה וכו' סבר ר"כ משום גזירת מרחצאות היכי ס"ד הכי הא שרינן להטביל כלי בתוך כלי אלא בחרס הקבוע שם לעמוד מפני הטיט איירי ואסרוהו מטעמא דפרישית כמו שאסרוהו ע"ג ספסל. וקשה ומה קשיא לי' על ג"מ שהיא לפרש"י ותוס' אך בכ"ח ממה דמטבילין כלי בתוך כלי הא שם בפרק חומר בקודש איתא הכי דתנן כלים שמילאן כלים והטבילן הרי אלו טהורין ואם לא טבל מים המעורבין עד שיהיו מעורבין כשפופרת מאי קאמר הכי קאמר ואם אינו צריך להטבילו עד שיהיו וכו' ואילו בכ"ח הא אין להם טהרה במקוה א"ו אך איירי בכלי שטף. א"ו דאזיל בשטת הראב"ד שפיר הוקשה לו איך ס"ד למגזר גזירה זו הא בתוך כלים גופייהו שרי לטבול. ופי' דבחרס הקבוע איירי ואסרוהו מטעמא דפרישית ר"ל מטעמא דפי' במתני' ובלבד שלא יטביל ע"ג ספסל גזירה אטו טבילה בכלים דהיינו גזירות מרחצאות כמו שאסרו ע"ג ספסל דבמידי דקבוע שייך יותר לגזור מבמידי שאינו אלא לפי שעה:. ואגב אפרש כל פי' הר"ש על הסדר. תחלה פי' דהיינו טעמא דמעיין שהעבירו ע"ג שוקת דפסול אף שמחובר כשפופרת וזה אף לר' יהודה וכן המים הבאים מן המעיין לתלמי אף שמחובר כשפופרת מפני שהם קבועים חיישינן דילמא אתו בהו לידי תקלה דפעמים שקובעים אותם במקום מוצא המעיין ואין שם כשפופרת. (ועיין עיקר פי' דברים אלו בס"ט) ונמצא כל המים העוברים על גביו פסולים ר"ל שנעשו תוך השוקת או התלמי שאובין ממש משא"כ כשניקב התלמי כל שהוא ששוב המים שבתוכו אף כי יהי' התלמי במקום מוצא המים ואין שם כשפופרת לא יעשו שאובין כי לשיטתו כל שהכלי ניקב בשוליו כ"ש אינו עושה שאובין ולהכי נשארו מי התלמי מי מעיין הואיל שמחובר למעיין כשפופרת ומטהרים מי בריכה שבתוכה השאובין ומותר לטבול תוך הבריכה. אבל תוך התלמי ודאי אין מטבילין אך עיין לעיל בקונטרס א' סי' ר"א סעיף ח' וא"כ אין זה ודאי וע"ש כי צ"ע] דאף דניקב בכ"ש ואינו עוד כלי לענין שאובין מ"מ אכתי כלי הוא לענין קבלת טומאה ולא עדיף מע"ג ספסל לר' יוסי דאית לי' גזירות מרחצאות של כלים. ושוב כתב ויתכן דהיינו נמי טעמא דר' יוסי דאמר ובלבד שלא יטבול ע"ג ספסל וקשה מה שייכות גזירה בזה אולי יקבענו אצל מוצא המעיין דמה בכך הא אין לו תוך. אבל העיקר כדכתבתי שכבר פי' במתני' ובלבד וכו' גזירה אטו טבילה בכלים אלא דהוקשה לו איך אפשר הא קיי"ל אפילו תוך כלים מטבילין כל שנקובים כשפופרת וניחא לחלק בין קבוע דגזרו בו גזירת מרחצאות של כלים לבין באקראי בעלמא. ושוב מסיים וניחא נמי השתא הא דאמר רבא וכו' וכנ"ל. אבל זה לא מסתבר לענ"ד כלל לומר דמה שכתב והיינו נמי טעמא דספסל דר"ל דגזר ע"ג ספסל אטו תוך כלי ותוך כלי אולי יקבענו במקום מוצא המעיין וכן הס"ד דנדה לפירושו ע"ד זה כי לענ"ד כל עיקר גזירה זו של במקום מוצא המעיין אין לה ענין לגזור אלא במחובר למעיין. אבל במקוה מכונס ממי גשמים מה שייכות לגזירה זו. וא"כ איך ס"ד בנדה לומר דמשום ג"מ וכנ"ל. הא שם במקוה איירי א"ו דטעם השוקת המחובר למעיין מפרש לר' יהודה דבגזירה זו מודה אך דוקא בקבוע ושוב כתב והיינו נמי טעמא דר' יוסי בספסל דגזר בפשוט אטו טבילה תוך כלים נמי דוקא בקבוע וכן הס"ד דנדה מטעמא דפרישית גבי ספסל אטו תוך כלי והר"ש ממש חד שיטה עם הראב"ד ורשב"א. ובזה לענ"ד במח"כ רבינו הגדול הרא"ש ז"ל נראה דמה שהשיב גבי הסילונות בלשון זה ואי משום ההוא דר' יוסי ובלבד שלא יטבול ע"ג ספסל ופי' הר"ש שגזרו בכלים הקבועים שהמים נגררים על גביהן שלא יטבילו בהם משום דלפעמים קובעין אותן במקום מוצא המעיין ואין שם כשפופרת ונמצאו כל המים העוברים על גביו פסולים וההוא גזירה לא שייכא הכא. זה לענ"ד ודאי ליתא דגזירת ע"ג ספסל יהי' מטעם שמא יקבענו וכו' כנ"ל דמה בכך הא אין לו תוך. וגם לא כדכתבתי שגזרו ע"ג ספסל אטו שיש לו תוך ושיש לו תוך משום שמא יקבענו. כי גם בזה לא ניחא לי כלל במקוה של מי גשמים והעיקר לענ"ד פירוש ר"ש כדכתיבנא וא"כ עיקר ההיתר בסילונות לדידן שפסקינן שטת הראב"ד אך כמבואר בהש"ע מפני שאין להם לבזבזין ואינם מקבלין ואינם ראוים למדרס כדאיתא בבה"ב והטור שסתם ומשמע שאפילו שיש לו לבזבזין היינו לשיטתו שפוסק כאביו ז"ל וכדהבאתי לקמן סי' ר"א בש"ך ס"ק ל"ז דברים המבוררים בשם מהרח"ש דס"ל דלא גזרו אטו תוך כלים אלא על שפת המעיין או המקוה אבל תוך המקוה או המעיין והמים מקיפים מכל צד לא גזרו כלל זולת מטעם ביעתותא ובודאי דזה לא שייך בסילונות ודלא כהש"ך ס"ק מ"ו שכתב שטעם הראשון דהרא"ש לא שייך אלא לטעם הרא"ש והר"ש ולא לשטת הראב"ד והרשב"א כי לענ"ד הר"ש והראב"ד חדא נינהו בלי שום הבדל כדחזינן נמי שהראב"ד והרשב"א מחלקים נמי בחילוק הר"ש בין קבועים לאינם קבועין כמבואר במה שכתבתי בסי' ר"א בש"ך הנ"ל עיין ודו"ק: קונטרס ג' בב"י ד"ה ובהא דנהרות המכזבים וכו' כתב ומ"מ א"י וכו' ואפשר הפי' פשוט דלנהרות קטנים יש למיחש אם מכזבים פעם אחד בשבוע פסולים דחיישינן שמא גשמים הם כן הוא לשון הר"ן בב"י שם לפני זה ור"ל שמפני שמכזבים י"ל כל עיקרו של נהר זה אינו אלא אסיפת מי גשמים ובזה לא שייך מכיפי' מיברך כיון שאין שם מעין כלל אלא במדינות שהגשמים מצוים אף שאינם מכזבין אין מופת שיש לו מעיין הנובע כי מפני רבוי הגשמים י"ל דאינו מכזב הילכך צריך לבאם הנהר כ"כ קטן שאם הי' בא"י שאין שם גשמים מצוים הי' מכזב אף אנן דלא מכזב מ"מ חיישינן לרבים נוטפים א בב"י ד"ה מקוה ומעיין יכול לשאוב כל מה שירצה. בהמועתק הנ"ל: בב"י ד"ה הנ"ל מביא בשם הר"ש פירושו למתני' דנדל. עיין נמי בהנ"ל: סעיף ב' בט"ז סק"ג בהמועתק כבר: סעיף ד' עיין ט"ז והש"ך סבר לתקן ולענ"ד לא תיקן כי כתב שהש"ע איירי במקוה נעולה וכו' והרב אזיל לשיטתו כו' ומלבד שעדיין צ"ע אם גגין שלהם הטוחים בטיט שיהיו בדמיון רצפת אבנים דהא ראוי לבלוע אף גם לדבריו קשה א"כ איך הכשיר הרמ"א מטעם ס"ד לקולא הא מיני' ובי' מוכרח מן תשו' הרא"ש הלזו שבכה"ג שיש לחוש שהגוי להנאתו עביד אף בס"ד יש להחמיר שהרי לשטת הרא"ש על הגג הוי שפיר המשכה וא"כ למה לי כ"א סאין ידועים הא אפילו עשה כולה בהמשכה מסתביר לענ"ד דלכ"ע הוי דרבנן וליהוי ס"ד לקולא א"ו כהט"ז: סעיף ה' כל הימים וכו' הלכך גל שנתלש ובו מ' סאה, עיין ש"ך כתב אבל הכא שנתלש הגל צריך מ' סאה דכל שאינו מעיין ממש אינו מטהר בכ"ש. בתה"ב הארוך שער ז' מבואר דסובר דאין חילוק שהרי כתב והביא ר"ת דלטבילת אדם אף במעיין צריך מ' סאה מדתנן גל שנתלש ונפל על האדם ועל הכלים טהורים אלמא מ' סאה בעינן (כלומר ומשום אדם הוא דנקט מ' סאה ולכלים באמת ל"ד) ואפילו של מעיין מדלא נקיט גל שנתלש מן הים ועוד דאי בג של ים וכמ"ד כל הימים כמקוה א"כ אפילו יש בו מ' סאה לא יטהר שהרי גל כזוחלין ואילו לדברי הש"ך מה הראי' הא ש"ה שנתלש הגל ואינו מעיין ממש א"ו דסובר שאין לחלק ואם יש לו דין מעיין לענין זוחלין ה"ה לענין כ"ש. אמנם האמת התה"ב צ"ע שהרי ע"כ אזיל בזה בשטת המהרי"ק דאיירי שהגל נתלש כולו מן הים דאילו למה שפירשתי לקמן בש"ך ס"ק ל' למשמעות רש"י בחגיגה שאיירי שראש אחד עדיין מחובר בהים פשיטא דע"כ כדכתב הפרישה ס"ק י"ג דמ' סאה כולו ל"ד ואפילו גם מעיין בעי מ' סאה שהרי מחובר הוא למקום שיש בו מ' סאה ומה הצורך בגל למ' סאה כדמבואר סעיף נ"ז א"ו כנ"ל וא"כ מה"ת יהי' עליו דין מעיין ליטהר בכ"ש הרי איהו גופי' פסק היכא שהופסק המעין אף לענין זוחלין דין נוטפין לו. וע"כ לידחק בגל או כסברת מהרי"ק או כדחקתי אני שם. אבל דברים אלו אינם שייכים לענין טהרת כ"ש וצ"ע דעתו הרמה: סעיף ו' בש"ך ס"ק כ"א צריך וכו' לפיכך וכו' ומשמע וכו' בודאי שממש מבואר הכי איל צ"ע רב שהרי טבילה בכלים לכ"ע דאורייתא וכבר מסיק הסוגי' פ' המוכר את הבית דדוקא בשאובה דרבנן הוא דמחלק רבנן בדף בחילוק זה אבל בדאורייתא לדידהו אין חילוק ומכ"ש להטור דאף כולו שאובין דאורייתא. שוב מצאתי בס"ט סי' קצ"ח מביא קושי' זו בשם מהרח"ש: סעיף ז' הלוקח כלי גדול ונקבו. כתב הש"ך ונקבו דוקא בשוליה בענין שאינה וכו' כדמוכח במשנה ופוסקים הוא לקמן סעיף מ'. מה שכתב שכן מוכח מהמשנה ר"ל הנאמר בהמשנה נקובה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כ"ש. אבל מה שכתב שמוכח הכי מהפוסקים וכן הוא לקמן סעיף מ' אין ענין לסעיף זה שהוא מהרמב"ם לפירושו בהתוספתא כדאיתא בהב"י וכבר מוכרח הב"י לכתוב אליבי' ומה ששנינו בהתוספתא בד"א מן הצד סיומא דמלתא דת"ק הוא ואין ענין לדברי ראב"י וא"כ י"ל כמו שהרמב"ם מחלק בין דינא דסעיף זה לדין המתני' דהיינו הבבא דרישא דהרמב"ם היתה כלי וחיברה בסלים ששם מצריך נקב כשפופרת והכא בנקב המטהרו כן מחלק בזה וסובר דאפילו יכול. לקבל מים מן הנקב ולמטה כל שהוא נקב המטהרו שוב אין תורת כלי עליו לפסול בשאיבה אבל הא ודאי יש לתמוה למה השמיט בהבבא דרישא לשון המתני' ואין יכולין לקבל מים כל שהן שפשטותן ודאי מורה שההקפידה שהנקב מן הצד צריך להיות סמוך לשולים דלא .., כהתו"ט ע"ש וצ"ע: סעיף הנ"ל וקבעו בארץ. הקפידא זו היא נמי בהרמב"ם: ופירשו הב"י שמפרש התוספתא תרתי בעי לאכשורי מים שבחביות או עריבה של חרס הללו חדא שיהא, ניקב נקב המטהרו דהיינו כמוציא זית ועוד צריך שיקבע בארץ דומיא דקסטולין וא"כ ר"י מה הכריחו להחילוקים שמביא הש"ך בשמו דילמא היינו טעמא דבהרישא דינא דמתני' היתה כלי וחיברה בסלע מפני שאינו קבוע בבנין בארץ אלא מחובר להסלע בסיד דלא הוי דבר של בנין שיעורו דוקא בשפופרת. ועל החילוקים של הב"י יש להקשות מה שחילק בו היתה נקובה, קודם שחיבר לאחר כן לשון המשנה שבגמרא. נקובה מלמטה משמע ודאי נקובה כבר. ומה שתירץ א"נ דכלי שחיברה בסלע דקאמר בכלי אבנים הוא. מלבד שהסברא תמוה כלי שאינו מקבל טומאה יהא חמור מהמקבל טומאה.. אף גם נהי דבלשון המשנה היתה כלי וחיברה אפשר לידחוק כדבריו שקאי על הרישא דאיירי מכלי אבן של סלע אבל הרמב"ם ששינה לשון המשנה וכתב אבל כלי שחיברה בסלע הא ודאי מורה לכל הכלים ואף לכלי עץ. וע"ז ודאי יש לתמוה למה סגי לי' בשפופרת ליבעי נקב המטהרו דהיינו כמוציא רמון, אבל מ"ש הב"י ז"ל ומ"ש השידה והתיבה שבים וכו' הטעם שלא הצריכו בהן נקב המטהרו. השם יודע כי א"י מה קשה לו מזה דשם מה בכך שהכלים דהיינו השידה והתיבה עדיין תורת כלים עליהם ליפסול בשאיבה הא מחוברים הם להים שהוא מעיין בשפופרת ובין לשיטת הר"ש והראב"ד ל"ק מזה כי לשיטתם מדאינו קבוע לא גזרו בי' ולשיטת הרא"ש הטעם מפני שהמים מקיפים אותו מכל צד לא גזרו ביה ועיין סי' קצ"ח ולקמן בש"ך ס"ק ל"ז משא"כ הכא שאנו עוסקים בהכלי לעשות בו כל המקוה בלי שום חיבור למקוה או מעיין ודאי קשה כדהקשיתי מלשון הרמב"ם אבל כלי שחיברו בסלע דמשמע אפילו כלי עץ דלמה סגי בכשפופרת ליבעי כמוציא רימון. ומה שתי' הב"י ז"ל דדוקא בכ"ח מפני ששיעור המטהרו הוא פחות משפופרת הוא דסגי בשיעור המטהרו משא"כ בכלי עץ שהוא גדול. כל זה ניחא לשיטתו שתופס בהחלט שהרמב"ם מפרש קסטילינן חביות או. עריבה של חרס דוקא. וכן מה שסתם הרמב"ם וכתב הלוקח כלי גדול כגון חביות או עריבה מפרש דר"ל דוקא בשל חרס ובעיני יפלא נהי שבזמן הש"ס הי' סתם חביותיהן של חרס כדאיתא במס' ע"ז דף ס"ט בתוס' מ"מ א"י אם זה נמי שייך על סתם עריבה והרי איתא פ"ד מה' טבול יום עריבה שהיא טבולת יום. ושל חרס מה ענינה לטבילה. וכן פ"ב מס' כלים משנה ב' עריבה וכו' חומר בכלי עץ. ומכ"ש בימי הרמב"ם שיסתם כגון וכו' על של חרס דוקא. ובעינינו ראינו במדינתינו הסתם הוא של עץ. וכדאיתא נמי בתוס' שם. ויותר יש לתמוה שהב"י תולה העיקר משום דטהרת כ"ח הוא בכזית שהוא פחות מדעץ שהוא כרימון. ובהדיא פוסק הרמב"ם פי"ט כר' יהודה דחביות שיעורו כאגוז ואפשר הוא יותר או שוה לרימון. משא"כ לחילוקי הנ"ל י"ל שבאמת אין שום הבדל בין של חרס לשל עץ אלא בין קבעו בארץ שאז ראו חכמים שלבטלו מתורת כלי תמיד בעי נקב המטהרו ובין חיברו בסלע תמיד די בכשפופרת דהסברה נראית מהופכת בכלי עץ שאם קבעו יהא צריך כמוציא רימון ובלא קבעו יהא די בשפופרת. וכן בכ"ח שצריך כאגוז אפשר זה בכלל אין דנין דברי סופרים זה מזה אף בק"ו וצ"ע. ואמנם לו אבטל דעתי העני' מפני דעת רבינו הב"י ז"ל ונאמר שהרמב"ם כיון דוקא אל חביות ועריבה של חרס מ"מ קשה בעיני מאוד לפרש אף דעתו בהש"ע שסותם כגון חביות או עריבה גדולה ויהי' המכוון דוקא של חרס שהרי בלי ספק בימי הב"י ובמדינתו סתמייהו נמי של עץ הוי. ואם כונתו כדפי' הרמב"ם דבשל עץ לא בעי כמוציא רימון אלא בעי בכשפופרת אף לעשות מקוה בתוכו איך יסתם ולא יפרש. לכן הנלענ"ד ברור עכ"פ לדינא אחרי שממש כל המפרשים ופוסקים חולקים הרמב"ם בפי' תוספתא זו כבב"י. ואף גם כבר פסק בסי' קצ"ח להלכה שאף על גבי אחורי כלי כל שהוא מקבל טומאה מגבו יש בו גזירת מרחצאות של כלים דהיינו אטו טבילה תוך כלי זולת ע"ג כלי חרס הא ודאי פשיטא דאסור לטבול תוך כלי ואפילו הוא מנוקב כשפופרת ששוב אין המים שבתוכו נפסלים מכח שאיבה מ"מ הא ודאי מפני שעדיין מקבל כל הטומאות עד שינקב נקב המטהרו פשיטא דיש. בו משום גזירת מרחצאות דהיינו טבילה תוך כלים של מים מק"ו דע"ג ספסל דאינו מקבל שום מים והמים שעליו מעולם לא נפסלו משום שאיבה ומ"מ אם טבלה על גבו לא עלתה לה טבילה. (ובשלמא הרא"ש לשיטתי' שסובר גבי מעיין שהעבירו: ע"ג השוקת הטעם שאסור לטבול בתוכו אף דהמים שבתוכו אינם נעשים שאובין מפני שמחוברים למעיין מ"מ אסור לטבול בתוכו ומשום גזירה שפעמים יטבול בתוכו בלא חיבור למעיין. ובמעיין שהעבירו ע"ג ספסל וע"ג אחורי כלים כתב הגזירה אטו תוך כלי בענין זה ותוך כלי הפיסול משום כנ"ל. וכל זה לא גזרו אלא בשפת המקוה או המעיין. ועיין במה שכתבתי בש"ך ס"ק ל"ז. וגזירת מרחצאות לא סבר כלל כי אזיל בשיטת רש"י ותוס' שזה לא נאמר אלא בהס"ד ובכ"ח דוקא ובהמסקנא לא קיימא כלל ועיין סי' קצ"ח. י"ל דס"ל נמי דגזירה זו ליגזר כלי שניקב אטו כלי שאינו מנוקב מדלא מצינן אותה בש"ס לא גזרינן. לה ולהכי בפסקיו אחרי שהוכיח להלכה שבניקב מתחתיו ואינו יכול לקבל מים כ"ש שאין המים שבתוכו נעשים שאובין ליפסל המקוה כדאיתא סעיף מ' למד מזה נמי שמותר אף לטבול בתוכו) הגהתי הדברים מן ובשלמא ואילך משום דבאמת אף להרא"ש הדבר תלוי ליגזור ע"ג ספסל אטו כלי שיש לו תוך משום דמקבל טומאה כדמוכח מדבריו שכתב גבי הסילונית והוי פשוטי כלי עץ דלא מקבלו טומאה הביאו הב"י סי' קצ"ח וכן הוכיח מהרא"ש הנ"ל סי' הנ"ל. וא"כ גם עליו קשה. ואולי באמת זה טעמו שחזר בהתשובה ודוק] ועכ"ז יפה הוכיח הב"י מתשובותיו דאפילו בניקב כשפופרת אוסר לטבול בתוכו ואף דמינכר סובר דגזרינן אטו תוך כלי שאינו מנוקב. ומה שבפסקיו כתב להיתר ע"ש מה שדחק הב"י. אבל לשיטת הראב"ד שנפסק להלכה בסי' קצ"ח איך אפשר שכלי אחר שניקב המספיק לשאיבה ומ"מ עדיין מקבל טומאה שיהא מותר לטבול תוכו. וכי מי עדיף מע"ג ספסל שאינו מקבל שום מים והעוברים על גביו אינם נעשים שאובין ומי המקוה מקיפים אותו מכל צד ומ"מ אם טבלה ע"ג לא עלתה לה טבילה משום גזירת מרחצאות אטו תוך כלים היכא שהוא קבוע: ומכ"ש באופן הנ"ל לטבול אך בתוך כלי המקבל טומאה. את זה ראה הב"י והביט שאין היתר לזה אלא בנקב המטהרו שתו אין בו משום גזירת מרחצאות מדאין שם כלי כלל עליו לא לענין שאובין ולא לענין טומאה שבזה פוסק כחומר היוצא מפי' הרמב"ם להתוספתא דבעינן נמי שתהא קבוע בארץ ולענ"ד לא יפה הגיה הרמ"א ז"ל לכתוב וי"א דבעינן כשפופרת (ע"פ הטור ורא"ש בתשו' כי בהתשו' הרא"ש הוכיח הב"י דאפי' בשפופרת נמי לא ודבריו בהד"מ נמי לענ"ד אינם סלולים ע"ש ודוק) כי נהי דבכ"ח ששיעורם בכזית החמיר מ"מ בכלי עץ ששיעורם כרימון ובכ"ח ששיעורו כאגוז הקיל (שיעור אגוז הוא פחות מביצה וגדול מכזית שבת דף פ"א) דהש"ע בעי לטהרו. ולשיטת הראב"ד בכשפופרת לענ"ד בודאי אם טבלה בו לא עלתה לה טבילה. ובזה ממילא מסולק הצ"ע שהניח הש"ך סס"ק כ"ג ע"ש היטב ודוק. אך לפ"ז הא צ"ע מה שמביא הב"י בשם הר"ן סוף ד"ה וכתב הרא"ש בפרק התינוקת בלשון זה ואיכא דקשיא לי' וכו' משמע דוקא כמוציא רימון דנפיק לי' מתורת כלי ואמאי בכשפופרת סגי. ולדידי הא לק"מ דקשיא להו ולאו כלי הוא ונהי דמשום שאיבה לית בהו ע"י חיבור כשפופרת מ"מ גזירת מרחצאות איתא תוך כלים עד שינקבו כמוציא רימון. וביותר יש לתמוה על הר"ן ז"ל שהרי נמי עומד בשיטת הראב"ד ולמה דחק שם וצ"ע. לכן בע"כ אני מוכרח לחזור מדעתי ולומר דס"ל דזה אינו דומה ודוקא בלטבול על כלי המקבל טומאה בלא שום מעשה הוא דגזרו גזירת מרחצאות דכל שהכלי מקבל שום טומאה לא תעמוד עליה ואפילו המים לא נפסלו מכח שאיבה כגון על גבי ספסל משא"כ תוך כלי והוא מוכרח למיעבד מעשה כדי לפוסלו מהיותו כלי כדי שלא יופסלו המים משום שאובין שוב לא גזרינן במידי שמפני הכרח המעשה מידכר דכיר ולא חשו עוד מה שהוא מקבל טומאה עדיין. אמנם מדלשון הרמב"ם וש"ע המה בסתם נקב המטהרו. וגם בב"י הכריח מתשו' הרא"ש דלטבול תוך כלי לא מהני שפופרת אפשר מהראוי לנהוג לכתחילה בכלי עץ שינקב כמוציא רימון ודוק. ועיין בקונטרס ראשון לש"ע סעיף ח' ודוק: סעיף ח בש"ך ס"ק כ"ו כתב דמיד שעברו בכלי נעשו שאובין. ר"ל שאובין דרבנן משום גזירה להר"ש מדהוא קבוע אטו פעמים יקבע אותו סמוך למוצא המעיין ואין שם כשפופרת ולהרא"ש מפני שהוא על שפת המעיין גזרינן אטו תוך כלי אינו מחובר למעיין. שוב כתב בשם הב"ח אבל נקב בשולי הכלי כשפופרת אז ודאי דנתבטל שם כלי ושרי לטבול אף בתוך הכלי וכו'. זה לענ"ד ליתא עד שינקב נקב המטהרו כל כלי כדינו וכנ"ל: שוב כתב שם בהג"ה ועיין בב"י וכו'. וכבר מחו לי' אמוחא הר"ר יוסף טייצאק והב"ח. המעיין בב"י היטב יראה כי אין במחיית הר"ר יוסף כדי להמית ואדרבא מפי' הר"ש משמע כהב"י שהרי כתב ואי לאו מתני' דעל גבי שפה כ"ש הייתי יכול להעמיד דבכי ההוא גוונא ודאי דוקא פסלינן (ר"ל שהשוקת עומד על שפת המעיין ואין שם כשפופרת הנוד והוו המים שבתוכו שאובין גמורים) אבל אי אפשר לומר כן דהא מכשירין על שפת השוקת ופסלינן בתוך השוקת ואילו לפי' הרמב"ם והרא"ש מיבעי' לי' למימר איך אפשר שיהא הכלי עומד במקום מוצא המעיין ולא יהא שם כשפופרת ויעברו נמי מן צד הכלי על שפתו אלא משמע כהבנת הב"י בדעתו אמנם הב"ח יפה הקשה על פי' זה ע"ש: ס"ק הנ"ל כתב הב"י בשם המרדכי וכו' אל גיגית וכו'. עיין ב"י תראה כי עיקר חידושו אף שהגיגית גדולה טובא ומקבלת מ' סאה בלח שאינו מקבל טומאה. מ"מ לענין שאיבה כלי הוא ונעשים שאובין (וא"י מה החידוש ולו יהא כלי גללים) וא"כ ע"כ בגיגית של עץ איירי דכלל זה לא נאמר אלא גבי כלי עץ או עור או עצם כמבואר ברמב"ם פ"ג מה"כ. וא"כ יש לתמוה על מה שמביא שם בשם הרוקח ראי' לזה מדאצטריך לתרץ בירושלמי ים שעשה שלמה נקובים היו ות"ל דהוי גדול טובא ולא מקבל טומאה. והא הים הי' כלי מתכת ומה לו ענין לזה. וכן מצאתי בתוס' פסחים דף ק"ט ע"ב באמת משני הכי. ומה שמסיים הש"ך ופשוט הוא דאם יש בשולי הגיגית וכו' דכשר. לענ"ד להנ"ל ליתא אלא צריך נקב המטהרו שהוא כמוציא רימון בכלי עץ. ואל תאמר הא בל"ז אינו מקבל טומאה כיון שמחזיק מ' סאה. כי עיין בהרמב"ם הנ"ל תראה כי הכלים העשוים להתגלגל לא מקרי כלי עץ העשוי לנחת ומקבל טומאה. וא"כ סתם גיגית לענ"ד נמי מקבל טומאה ודברי המרדכי הנ"ל נמי מזה צ"ע: סעיף י מעיין שהמשיכו וכו' כתב הט"ז ובפרישה הקשה וכו'. ויפה כיון דז"ל הפרישה ויש לתת טעם מ"ש מטבילה בנהרות בעת הגשמים דפוסל ר"י הא גם נמשך המעיין עם מי הגשמים ולמה לא יהא למי הגשמים תורת מעיין. כצ"ל דלא כש"ך ס"ק ל"א מפני הגירסא משובשת שגג בכוונתו. והט"ז בסעיף ב' דחק לתרץ בדבריהם שאינם מובנים לי. ולדידי נראה דל"ק לפסק הרמב"ם פ"ח מה' פרה שכל הנהרות פסולים למי חטאת זולת מי נהר המושך דהיינו מעיין וע"ש בכ"מ. וא"כ י"ל נהרות שאין הגונות למי חטאת להכי פוסל בהם רבי' נוטפין משא"כ מעיין מתוך חשיבותו אפי' למי חטאת ועכשיו הבריכה שהם מי מקוה מחוברים אליו שפיר אינו נפסל ברביית נוטפין. ואף הפרישה תי' בטוב טעם דש"ה וכו' ע"ש: בש"ך ס"ק ל' מביא המהרי"ק ופליג עליו וראיית המהרי"ק מגל דוחה בקש וכתב דש"ה שהגל נתלש מעצמו וחיותו רב. וא"י מה סברא היא זו כל הנפסק נפסק מעצמו. תו כתב וגם נתלש מהים גופי' וא"י מה הרבותא דים ממעיין אדרבא מעיין כשר לטבילת זבים וים פסול. תו כתב וגם כן דרך זחילתו אף שנתלש וזה גופה סברת מהרי"ק דלא ניחא לו ולענ"ד אף דלשון רש"י חולין שמביא המהרי"ק מורה קצת כדעתו מדפי' דף ל"א ע"ב מטבילין בראש הגל הנתלש מן הים והלך למרחוק ובא לארץ הבין מדכתב והלך למרחוק שכל עיקרו נתלש מן הים. אמנם בחגיגה דף י"ט פרש"י ראשין אחד מראשי הגל כשהוא מגיע לארץ. וא"כ אף בחולין הכי כונתו רק מפני שגלי הים תמיד באמצעות הים רוגשים כתב והלך למרחוק אבל מ"מ י"ל דר"ל ראשו אחד נשאר מחובר בהים וראשו השני של הכיפה הגיע לארץ וא"כ לק"מ. ומה דנקט מ' סאה באמת ע"כ לכ"ע הוא ל"ד וכדכתב הדרישה ס"ק י"ג. וקצת משמע נמי הכי אף לשון הרמב"ם שכתב היו שני ראשי הגל נוגעים בארץ וא"י למה הקפיד שיהיו ב' ראשיה נוגעין בארץ ומה כולי האי אם ראש השני עדיין תוך האויר הא מ"מ הטבילה היא על הארץ וצ"ע. ולהנ"ל אולי כונתו שראש אחד יהי' עדיין מחובר תוך הים וקרי לי' נמי על הארץ מפני שעיקרו דים שוכן על הארץ. ואם לא ניחא ל בזה מפני סתימת הפוסקים הנשמעים כדעת מהרי"ק דאפילו כולו נתלש וכדמשמע נמי לשון הרמב"ם לפי פשוטו יראה לענ"ד דיש לדחות ראייתו באופן זה אחרי שנדקדק לדעת המהרי"ק, קשה לתירוץ ראשון שבגמרא דקמ"ל דלא נגזר אטו חרדלית של גשמים מה ארי' דתנא גל שנתלש ונפל על האדם כיון דאיירי ביושב ומצפה ליתני גל שנתלש ונפל על הארץ טובלין בו ולא יהי' מקום לטעות דאיירי בלא כונה וממילא יהי' נשמע דלא גזרינן אטו חרדלית. אלא משמע דבאמת אחר שנפל לארץ והוכר זחילתו שוב אין מבטלין בו אחרי שהופסק מעיינו. אך בזמן נפילתו קודם שהוכר זחילתו על הארץ נהי דאשבורן לא הוי מ"מ כל כמה שלא הוכר זחילתו על הארץ לא נפסלו ונשארו בטהרתן כמו שהיו כשרים בתוך הים [ועיין סעיף נ"א] לר' יוסי משא"כ לר' יהודה דסובר דים אינו מטהר אלא באשבורן פשיטא דעדיין הם פסולים ולא נעשו אשבורן ולהכי מפרשו הראשוני' דאתי' כר' יוסי ודוק ויתר הדברים בהש"ך מבואר לעיל: סעיף יב בש"ך ס"ק ל"ז. עיין בו ותמצית דבריו לתי' הטור שבסי' קצ"ח שהרא"ש פי' לדר' יוסי ובלבד שלא יטבול אך לכתחילה. וכמה תמוהין דבריו בזה איך לא זכר לתרץ דא"כ מה דרש רבא אשה לא תעמוד ע"ג כ"ח מטעם ביעתותא הא בל"ז אסור לכתחילה ע"ג כ"ח משום הגזירה דאטו תוכו. ומלבד זה דברים אלו כבר מוזכרים בהב"י סי' קצ"ח וכתב ואפשר שרבינו נסתפק בההוא דלא יטביל ע"ג ספסל אם הוא דוקא לכתחילה וכו' ועליו ל"ק מה שהקשיתי כי כבר הוצרך לדחוק לדעת הרא"ש וכתב לפ"ז צ"ל דהא דאמר רבא אשה לא תעמוד ע"ג כ"ח בכלי מנוקב איירי אבל באמת אין זה עיקר דאילו חידושו דרבא אך לכלי מנוקב איך יחסר העיקר והעיקר כדהביט הב"י ז"ל לכוון אל האמת שהיכא שהמים מקיפים הכלי מכל צד לא שייך גזירה דר' יוסי ולהכי אינו אסור אלא משום ביעתותא אך לא מטעמו שמה שכתב אבל אם לא היו כל מי מעיין עוברים על הספסל ליכא למגזר כלל דהא אפילו הי' כלי שיש בו קיבול כיון שקצת המים אינם עוברים עליו לא נתבטל דין מעיין מהמים הנמשכים וכדתנן וכו' הילכך כשהוא כלי שאין לו בית קיבול וכו' מותר לטבול על גביו. זה ליתא דמה בכך שאין כל מי המעיין נמשכים על גביו ואין המים שחוץ לכלי נפסלים כדאיתא גבי מעיין שהעבירו ע"ג שוקת העבירו ע"ג שפה כ"ש כשר הא מ"מ תוך הכלי אסור לטבול כמבואר סעיף ח' ופשיטא דאיכא למיגזר גבי' אטו כלי שיש לו תוך ויטביל בתוכו. אמנם כבר היטב לראות המהרח"ש בתשובה חלק ג' סי' כ"א שכתב דברי הרא"ש וטור ורמב"ם מובנים במה שכתב הרא"ש בפרק התינוקת על דברי הר"ש שהקשה על מתני' דמעיין שהעבירו ע"ג שוקת פסול דאמאי פסול דכיון דמחוברים למעיין ליתכשרו ואפילו בתוך הכלי עצמו שרי כדאיתא בפרק חומר בקודש שמטבילין כלי בתוך כלי שיש בפיו כשפופרת פי' והכלי החיצון מונח בתוך המעיין או המקוה כו'. וכתב הרא"ש ז"ל ומה שפי' דאפילו בכלי עצמו מטבילין לא דמי דהתם הכלי פנימי עצמו הוא נטבל תוך המקוה כיון דפי החיצון כשפופרת. אבל כלי המחובר למעיין או מקוה אין להטביל בתוכו דילמא אתי להטביל בכלי שיש בו מ' סאה בלא חיבור ועוד הביא הב"י בסי' ר"א שכתב בפי' המשנה פ"ה דמקוואות והא דתנן השידה והתיבה אין מטבילין בהם אא"כ היו נקובים כשפופרת ש"ה שהים מקיפן אבל אם היו עומדים על שפת הים ומחוברין לים כשפופרת לא. ובזה יראה שהדברים מובנים מאליהן וזה דבההוא דמעיין שהעבירו ע"ג הכלים הוא דאמרינן שלא יטבול ע"ג כלים פי' אחורי כלים משום דגזרינן אטו תוך כלים ובתוך הכלים אינו יכול לטבול אפילו דמחובר למעיין כל שאין הכלי תוך המעיין או המקוה אבל ההוא דקאמר רבא אשה לא תעמוד וכו' משום ביעתותא מיירי שהכלי תוך המעיין או המקוה דבהא לא שייך למגזר אטו תוך כלי שהרי אפילו תוך כלי שרי כדאמרינן בפרק חומר בקודש שמטבילין כלי תוך כלי כיון שהכלי החיצון תוך המקוה ובהא קאמר רבא דאע"ג דשרי לטבול אפילו תוך כלי מ"מ לא תטבול ע"ג שמא תירא וכו' ולפ"ז אם בדיעבד עלתה לה טבילה פי' כיון שהכלי תוך המעיין לא שייך למיגזר אטו תוך כלי דאפילו תוך כלי שרי' כדאמרן. אבל להראב"ד ז"ל שאפילו שהכלי תוך המעיין לא יטביל על גביו כל שהכלי מקבל טומאה וע"ז כתב וא"א הרא"ש לא חילק. אמנם בסי' ר"א כתב במעיין שהעבירו ע"ג אחורי כלים שלא יטביל על אחורי הכלים לכ"ע משום דגזרינן אטו תוך כלי כדברי הרא"ש ותוך כלי אסור אפילו דמחובר למעיין כדאמרן. ואין להקשות להראב"ד ז"ל דגזר אפי' כשהכלי תוך המעיין מההוא דחומר בקודש שכבר הביא הב"י לשון הרשב"א בשער המים שכתב דההוא דמטבילין תוך כלי שתוך המעיין או המקוה שזה בכלי שאינו קבוע אבל בכלי שהוא קבוע בקרקע אין טובלין בו שמא יבא לטבול במרחצאות של כלים עכ"ל. והם דברים ברורים וא"כ מה שמסיק הש"ך אבל בכ"ח יש להקל בדיעבד דבין למר ובין למר שרי ליתא אלא בגונא דסי' קצ"ח שהכלי עומד תוך המקוה אבל בגונא דהכא שהכלי עומד על שפת המעיין או המקוה אם טבלה ע"ג אחורי כ"ח להרא"ש וטור אפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה. וכן מה שהסכימו הט"ז ס"ק כ"ג והש"ך ס"ק ל"ה דאם קצתו על שפת הכלי ודאי הי' על הכל דין מעיין לשון זה שבט"ז ליתא שמ"מ לדברי כולם שייך הדין ובלבד שלא יטביל על אחורי כלים ממש אי משום גזירת מרחצאות של כלים להראב"ד או להרא"ש משום הגזירה אטו תוך כלי אלא שהדין חזר להיות לו דין מקוה לא איירי אלא בכל המים עוברין על גבו עיין ודוק: סעיף מ ומ"מ אין להקל וכו'. לענ"ד טעם הרא"ש ז"ל דלמעשה לא רצה לסמוך על פירושו זה דמתני' שהוציא ממנה שע"י נקב כ"ש נתבטל מתורת כלי לענין שאיבה אלא לענין ג' לוגין דרבנן ולא לענין כולו שאוב שפוסק שהוא דאורייתא מפני שהרמב"ם חולק וכה"ג חזר בו בתשובה ממה דפסק בהפסקים שמותר לעשות מקוה תוך כלי שניקב למטה בכ"ש וקבעו בארץ: סעיף הנ"ל בט"ז ס"ק מ"ז כתב לתירץ מה מועיל נקיבת הדלי שדולין בו הא מ"מ בא ע"י אדם דהיינו משום שאינם נפסלים כלל בשאיבה מפני שמחוברים ע"י ניצוק וא"י איך לא הרגיש דא"כ הרא"ש ומרדכי וטור כולם תלי תיקון זה במה שפסקו שכלי הניקב בשוליו כ"ש אינו עושה שאובין. ולדבריו איך תלי' זה בזה א"ו דליתא דאף אם נודה דזה חשוב גוד אחית מה שגם בזה לבו נוקפו מ"מ א"י אנא מצא בהחלט דניצוק באויר חד דינא אית לי' עם קטפרס. ובהדיא כתבו תוס' בשם ר"ס בגיטין ט"ז ומיהו ניצוק גרע מקטפרס לפי שהקילוח של הניצוק עומד באויר ולא הוי חיבור אפילו סופו ליפול ולהכי סתמו התוס' פרק כל הבשר שמביא הב"י סוף הסימן וכן בשם הריב"ם דלטבילת כל גופו לא מהני מהנהו תרי טעמי דניצוק אינו חיבור ולא זכרו מעולם מטעם גוד אסיק לא אמרינן. ותו א"י כלל מה קאמר דהא כל החשש היינו מה שיפול תוך המקוה בתר שתחסר מ' סאה וא"כ מה יתן ומה יוסיף אם הניצוק חיבור ולומר שיהא ע"י הגוד אחית כאילו מה שבכלי למטה מה בכך הא בין הכל אין כאן מ' סאה ופשיטא שמה שבא ע"י האדם נעשה שאובין. והראי' שמביא לסברתו אין בה ממש לענ"ד ועיקר התירוץ בישוב הקושי' מבוארת בהש"ך ס"ק מ"ו שכתב וי"ל דש"ה כיון ששואב מים משם א"כ ודאי לא ניחא לי' שיפלו המים לשם דהא אדרבה שואב אותם משם והוי ממילא. וכבר כתבתי בצדו כלומר שהפוסקים המשתמשים בהיתר זה מחלקים בין דין דסעיף זה לבין דין דסוף סעיף מ'. אבל ודאי דברי תשו' הרמב"ן על נידון זה סוברים. ור"ל דהפוסקים סוברים שאין דמיון תשובת הרמב"ן יפה ודוקא במקוה חסר שנפל לתוכו מתוך הסגוס דניחא לו בהנפילה כדי להשלים המ' סאה אלו חשובים באים מיד האדם משא"כ בדולה מקוה לנקותה שלא ניחא לו כלל באלו מים הנופלים. וכן איכא למשמע מדברי ר' שמעון דפליג בסגוס ואמר ור"ש מכשיר דלא חשיבה שאיבה כיון דלא נתכוון לתלישת המים ור"ל כיון דבשעת הטבילה לא נתכוין שיתלשו ויבלעו בהסגוס לא חשיב לי' שאובין וא"כ י"ל נהי דהת"ק פליג וס"ל דמ"מ מקרי שאובין היינו משום דנהי דלא הי' ניחא לו בהתלישה מ"מ שוב אחרי שנתלשו ניחא לו בהנפילה ממנו כדי להשלים המ' סאה אבל היכא שגם בסוף לא ניחא לי' מה"ת להשוות פלוגתא רחוקה וסברו דמודה הת"ק וק"ל (ולפ"ז מה שמסיים הט"ז וכתב ולפ"ז מותר וכו' ליתא בשום אופן שהרי שם לא שייך כלל אפילו ניצוק דידי' שהיכן נזכר שע"י כלי הניקב כשפופרת דמותר דהיינו בשואב מן הנהר ולא הופסק הניצוק] וכבר הרגשתי נמי לעיל על דברי ט"ז אלו וע"ש נמי כי א"י בעצמו כעת איזה יוכשר יותר: סעיף הנ"ל ואם המים נובעים וכו'. בדנצוק נעשה מקוה חדשה ומפני שהמים גברו הוכרחו לעשות עלי' ע"י נסרים מבנין מחובר להכותלים המפסקת בין המים התחתונים לשלמעלה מן הנסרים ואותן שלמעלה מן הנסרים לא באו ע"י נקב כשפופרת שבתוך הנסרים אלא ע"י דוחק המעיין שדחקה לעלות המים בין החריצים שבין נסר לנסר. והוריתי להם דלא שפיר למיעבד הכי דנהי שאף. אותן המים שלמעלה מן עלי' זו יש בם לבדם שעור מקוה מ"מ מפני שמורגלים לחממה וכשרוצים לחממה שואבים מהם כדי לחסרה כדי שלא ירבו הצוננים ויש לחוש שישאבו עד שתחסר מן מ' סאה ושוב ימלאו אותן בהחמין שהם שאובין גמורים ואף שהם מי מעיין שאינם נפסלים בשאיבה מ"מ באופן הנ"ל שהמים שלמעלה מופסקים ע"י הנסרים ואינם מחוברים. ע"י נקב כשפופרת לא חשיבי המים שלמעלה אלא כדי גשמים שנפסלים בשאיבה כשאיו בם לבד מ' סאה והכי איכא למשמע נמי מן תשובת הרא"ש כלל ל"א סי' ו' ע"ש וק"ל. ותיקונה על פי נקב בתוך הנסרים כשפופרת ושפיר סעיף מ"א. בש"ך ס"ק צ"ג וכדבריו מוכח וכו. גם לדבריו אתי שפיר. נ"ב לפ"ר א"י לפרש מה דלפרש"י לא אתי שפיר: סעיף מ"ד בט"ז ס"ק נ"ה. דהתם ההמשכה הוא בהיתר נ"ב א"י לכוון מה היתר ואיסור בזה יותר מזה: סעיף מ"ח. ואם הסילון של מתכת מחובר לקרקע וכו' לשון זה איתא נמי בהטור. והברור שלשון זה משמע אפילו לקח סילון הנעשה תחילתו להשתמש בתלוש וחיברו לקרקע. וכן מורה בבירור לשון תשו' הרמב"ן סי' רכ"ז שבב"י שהרי כתב נמי אך אם קבע הצינור בקרקע כדי שיעברו המים בתוכו למקוה כשר ומביא ראי' ממתני' דפ"ו דמקוואות כיצד מביא סילון של אבר מניח ידו תחתיו עד שהוא מתמלא מים ומושכן וטעמא כדאמרינן דכל שהוא קבוע בקרקע בטל לגבי קרקע ואינו מקבל טומאה וכמו ששנינו במס' כלים כל כלי מתכת טמא חוץ מן הדלת וכו' והצינור שנעשו לקרקע עכ"ל. ובודאי שהמתני' דמקוואות דקתני ומביא סילון של אבר אינו מתפרש בנעשה מתחלה לקרקע אלא אפילו סילון פשוט הנעשה להשתמש בתלוש מביאו ומחברו בקרקע והוא כשר. אבל תימה לי שהרי במס' ב"ב דף ס"ו מסיק דלרבנן בדף של מתכת בין קבעו ולבסוף תיקנו ובין תיקנו ולבסוף קבעו נמי מקבל טומאה וכן פסק הרמב"ם סוף פרק י"א מה' כלים. ולהכי נראה שמיאן הרא"ש בתשובה לפרש המתני' דסילון מטעם חיבורו בקרקע שהרי כשנעשה להשתמש בתלוש אינו מועיל אח"כ קביעתו בקרקע [ומצאתי שכבר הרגיש התוי"ט פ"ו דמקוואות עלי' דהרשב"א מן פי' ר"ע משנה ד' פ"ב מכלים] אלא מפרש היתירה מטעם השקה שהוא הדין דסעיף מ"ט וההוא דינא דסילון כתב בהתשובה כלל ל"א סי' ז' בלשון זה אמנם יש להתיר מקוה שהמים נכנסים לתוכו דרך סילונות של מתכת מטעם אחר כיון שאינם מקבלים טומאה כדתנן בפרק י"א כלי מתכת שיש לו שם בפני עצמו טמא חוץ וכו' מפני שנעשו לקרקע ואפילו אינם מחוברים לקרקע טהורים כיון שלא נעשו אלא לשמש הקרקע וכן הנך סילונות כיון שנעשו להיות מונחים בקרקע תמיד אינם מקבלים טומאה. הרי להדיא שאינו מתיר סילון אלא מטעם שנעשה מתחילה אך לחברו בקרקע אבל ליקח סילון הנעשה מתחלה להשתמש בתלוש מעולם לא התיר לחברו בקרקע וא"כ על הטור ודאי יש לתמוה שפוסק שלא כדעת אביו. ועל הש"ע נמי קשיא שפוסק כהתשו' המיוחסת להרמב"ן והיא צ"ע כנ"ל ואולם אף על דעת הרא"ש קשה כי מ"ש בנעשה מתחלה להשתמש עם הקרקע ומ"ש דף שקבעו ולבסוף תיקנו דהיינו עשיית הכלי לא הי' אלא להשתמש עם הקרקע. (ומצאתי שהרגיש בזה הס"ט בסי' קצ"ח) ומה שהביא הרא"ש ז"ל ראי' מפרק י"א דכלים י"ל דזה החוץ אינו מוציא אלא אותן כלים שתמיד אין עשייתם ראוים אלא להשתמש עם הקרקע וע"ש תי"ט משא"כ דף וסילון דפעם משתמשים בו בתלוש דבזה הלכה כרבנן דדף דאף אם כלי זה נעשה מתחילתו להשתמש עם הקרקע מ"מ אין קביעתו מטהרו. וזה נראה בדעת הרמב"ם שסותם סוף פרק י"א מכלים כרבנן דדף ובפ"ט הלכה א' מעתיק מתני' דכלים חוץ מן הדלת וכו'. ובזה מה שסתר הרא"ש בתשו' וכתב ומה שכתבתי דאפשר לפרש צינור היא צינורא דדשא אין נפקותא בזה שהרי תלה טעם טהרת אלו הכלים מפני שנעשו לקרקע ופי' ר"ש מחוברים עם הקרקע ותשמישן עם הקרקע וכן צינור שנעשה לחברו בקרקע לענ"ד צ"ע דלההוא פי' צנורא דדשא שפיר דהוי דומיא דאינך כלים דכל עיקר תשמישן ועשייתן אינו ראוי לתשמיש תלוש. משא"כ סילון. ודע שמה שהראב"ד ז"ל שם סוף פרק י"א משיג וכתב אבל אם היתה כלי וחיברה לו טמאה עד שיתבר פירוש במסמר. כנראה כתב פי' זה כדי דלא ליקשי עלי' מדינא דדף ומחלק בין קבעו לבד לחיברו במסמר. ולענ"ד לא הועיל בזה כי מ"מ קשה מפרק ח' הלכה י"ב שמבואר מסוגי' דפרק במה אשה דאפילו קבעו במסמר לא מהני א"ו מוכרח פי' הרמב"ם וכדפירשו הכ"מ עם כי הוא דחוק. ואולם פסק הרמב"ם פט"ו הלכה ו' שכתב תנור של מתכת וכו' מטמא משום כלי מתכת ולא במחובר לקרקע והוא ע"פ פירושו להמשנה בלשון זה לפי שהכלים הבנוים בארץ טהורים בזה נראה אפילו כדעת הרמב"ן בהתשובה דכל שנקבע בקרקע אפילו הי' תחילה כלי שהשתמש בו בתלוש נמי נתבטל ואינו מקבל טומאה וא"ל תנורים שלהם אפילו של מתכת לא היו ראוים כלל להשתמש אם לא ע"י בנינה בקרקע דא"כ אפילו קודם שנקבעו בקרקע לא יקבלו טומאה כדפסק בפרק ט' הלכה א'. ואולי ר"ל ולא במחובר לקרקע היינו שנבנו מתחילה על הקרקע וא"כ ל"ק עליו אלא הקושי' הנ"ל מדף וצ"ע: סעיף נ"ב בסופו אם יש נקבים דקים הרבה מצטרפין וכו' אם המקוה אחד שלם והשני חסר אבל אם שניהם חסרים אינם מצטרפין. זה מדברי ראב"י שבב"י שכתב תחילה נראה דאם יש נקבים וכו' מצטרפין וראי' ממתני' דאם הי' שק או קופה מטבילין כמו שהן מפני שהמים מעורבים בהם. וסובר דהטעם מפני שהנקבים הדקים שבשק או קופה מצטרפין לכשפופרת. (וע"ז יש לתמוה מי לא ארי' נמי דמטבילין מחט קטנה תוך שק קטן מאוד עד שכל נקבי השק יחד אינם כשפופרת) ושוב כתב והא דאמר רבא בפרק חומר בקודש מקוה שחלקו בסל ובגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה דהא ארעא וכו' אלמא לא מהני נקבים להיות חיבור וי"ל דהתם מיירי שאין באחד מהן מקוה שלם לבדו דאז אפי' כשפופרת לא מהני להיות חיבור. (כן הנוסח במרדכי דפוס אמשטרדם) וזה בודאי דלא ככל הפוסקים והש"ע שמבאר להדיא שאפילו בשניהם חסרים מהני כשפופרת. ולהכי נראה הגיה הב"י וכתב וי"ל דהתם מיירי וכו' דאז אפילו כשפופרת לא מהני נקבים ור"ל שדעתו לחלק דבשניהם חסרים צירוף הוא דלא מהני הא כשפופרת במקום אחד מודה דמהני וכן פסק בש"ע ולענ"ד אין הלשון סובל הג"ה זו דא"כ מה לשון אפילו דפשיטא בלא כשפופרת אף ע"י צירוף מה"ת אלא כך הי' לו לומר לפי' הב"י דאז לא מהני צירוף לכשפופרת) ושוב כתב וההוא ארעא דחלחולי מחלחלא (כלומר דקשה לו לדרכו דהא בארעא החלחול מגיע עד נהרות וימים נמצא דהוי שלם וחסר ומדוע לא נימא התם הצירוף לכשפופרת) ה"פ כשחופר בסמוך זה לזה ב' או ג' חפירות שכולם חסרים ואין באחד מהם מ' סאה אע"פ שניכר דארעא חלחולי מחלחלא והחלחול מפעפע מזה לזה אפ"ה לא הוי חיבור. (ור"ל כיון שהג' חפירות חסרים לא מהני החלחול ואי משום דידעינן דארעא חלחולי מחלחל ומגיע עד למעיינות גדולת זה החלחול אינו ניכר ולא חשוב חיבור) אבל אם חופר אצל הנהר או אצל המקוה שלם בכדי שאנו רואים את החלחול כה"ג נראה דהוי חלחול חיבור וראי' משק וקופה. ובאמת לענ"ד הראי' משק וקופה המעיין בפי' הר"ש ורמב"ם אינה ראי' של כלום כי שם לא משום צירוף כשפופרת הוא וכדהוכחתי לעיל בהג"ה אלא כדפירשו שבטלים המים שבתוכם אגב מי המקוה כיון דמלא נקבים ואין מחזיקים מים כלל. וכן פי' הרמב"ם וכדמבואר בהגהות רמ"א סעיף ט'. ומה דקשה לו מדינא דרבא מקוה שחלקוה וכו' והוכיח מזה דלא איירי אלא בשניהם חסרים אחר החלוקה הגם שרש"י ז"ל נמי פירש לא עלתה לו טבילה שעשאן כשני מקואות ואין שיעור לא בזה ולא בזה דמשמע דאיירי כדעתו הנ"ל ע"כ ל"ד אלא לישנא מקוה שחלקו משמע שמקוה אחת שלם חלק לשתים אבל ודאי נראה מפירושו שה"ה אפילו חלק והניח בצד אחד מקוה שלם ובצד השני חסר נמי לא עלתה הטבילה בהחסירה והטעם כמבואר בר"ש שם משום דנראה כשתי מקואות ור"ל מפני ששפתי הסל והגרגותנא עולים למעלה מן המים. ותדע שהרי רש"י פי' דהא ארעא כולא מחלחלא והמים הנובעין באין מנהר גדול ובעינן מ' סאה במקום אחד. וזה להדיא דלא כפי' הריב"ם. וגוף פי' הריב"ם תמוה לי שפי' כשחופר וכו' כנ"ל והרי זה תלה בדלא תניא דזה גופה מנ"ל דהיכא דחופר כנ"ל דלא מהני החלחול אף דמינכר מפני שבשניהם חסרים לא מהני כשפופרת או להגהות הב"י הצירוף. בשלמא לפי' רש"י באמת כתב הרא"ש דמזה מביא הר"י ז"ל ראי' שאין עלי' תשו' דאף מעין בעי מ' סאה במקום אחד והיינו מפני המפורסם בבתי המדרשות שלטבילת אדם אף במעיין בעי מ' סאה וקשה ות"ל שהיא מחוברת ע"י החלחול לנהר גדול א"ו שמ"מ פסול מדרבנן מפני שאינו נראה מ' סאה במקום אחד. אבל לפי' הרמב"ם קשה כנ"ל. וגם העיקר חסר. ולהכי לענ"ד הדין שהעתיק הרמ"א משמו ומותר וכו' וכן דין הש"ע אם המקוה האחד שלם והשני חסר שהנקבים מצטרפין הכל צ"ע למעלה כי לא נפקו אלא מפי' הריב"א והוא לענ"ד נגד כל הפוסקים ובפרט מפי' רש"י הנ"ל לא משמע כלל הכי אלא צ"ל כל שאינו כשפופרת ביחד אסור ומשום גזירה דרבא במקוה שחלקוה בסל וגרגותני ומשום דנראה כשתי מקואות. (שוב מצאתי בתשו' ח"צ סי' מ' נמי משיג על ההוא דינא מכח פרש"י וזה נכון. אמנם מה שמחלק מדעתו בין שק וקופה לסל וגרגותני דלא כהר"ש לענ"ד הם דברים שאין בהם ממש והוכחת הר"ש הוא מדמחלק בין סל וגרגותני שמלאו כלים לחלקו ש"מ דמה דנקיט מטבילן היינו אפילו ליכא בפיו כשפופרת דאילו נימא דוקא בדאיכא הא לא"ה לא מהני מה דעריבו דרך הנקבים א"כ מה משמיענו בחולק דלא עלתה לו טבילה פשיטא דהא בחולק פיו הוא למעלה מן המים א"ו דערובו הוי ע"י הנקבים בלא פיו ומ"מ משמיענו דכי חלקו נעשה כשני מקואות. ומה שפי' בדברי רבא הוא פי' זר ואינו אלא סניגרון לדבריו הראשונים ואף אין ענינו כלל לפירושו לשון החולק ע"ש ודוק. ובהדיא איתא בהגהות רמ"א סעי' ט' מהרמב"ם דין סל ושק כחדא דלא כדעתי'). ואולם גוף דינא דרבא תמהני שלא העתיקו הרמב"ם ז"ל. ולהנ"ל בעניותי א"י מה הוקשה להראשונים בפ"ח דטהרות הביאו הב"י על המתני' דפ"ו דמקואות דתנן עירוב מקואות כשפופרת. ות"ל דבהנ"ל מוכח דוקא טופח אינו חיבור הא ע"מ להטפיח הוי חיבור. ומה הקושי' הא זה דעירוב מקואות היינו שתוך הכותל המפסיק יש נקב שעל ידו מעורבים המים ופשיטא דבפחות מכשפופרת לא עדיף ממקוה שחלקוהו בסל דאף שכולו מעורב מ"מ מפני ששפתי הסל עולים למעלה מהמים פסולה משום דנראה כשתי מקואות ומכ"ש כשמחיצות הכותל מפסיק אלא שמתחת למים באמצע הכותל מעורבים ע"י נקב דפשיטא דיש לפסול מטעם דרבא משא"כ בטופח ע"מ להטפיח דאיירי דהמים המחברים הוא על פני שטח הארץ ורואה פני האויר ונראה כמקוה אחת ע"י שניכר לכל החיבור דהא בלא זה ע"כ לומר דבנקב כשפופרת במקום אחד לא חשו למה דנראה כשתי מקוואות. ומכ"ש דקשה לפי' הריב"ם אליבא דגירסת הב"י דבשניהם חסרים בעי כשפופרת במקום אחד ולא אמרינן בהו אפילו ע"י צירוף לכשפופרת הא כשפופרת במקום אחד מהני די"ל דמתני' דמקוואות איירי בשניהם חסרים וטופח ע"מ להטפיח חיבור איירי באחת שלם ואחת חסר. ואולי הוצרכו לבא לחילוקם מיתר משניות מלבד ההוא דפ"ו דמקואות דאיתא נמי שם מדין כשפופרת מה דלא שייך לבא עליו מטעם שנראה כשתי מקואות וצ"ע: סעיף נ"ז הג"ה ולכן כלי וכו'. עיין ש"ך כתב ע"כ דבמעיין איירי. וכל דבריו לענ"ד תמוהים דהא לשון הרא"ש הוא ממתני' דפ"ז דמקואות מחט שהיא נתונה על מעלות המערה וכבר הביא הב"י שהרא"ש כתב מערה היינו מקוה ומעולם לא נאמר על מה דצריך מעיין דוקא שם מערה. ובלי שום ספק דאיירי ממי גשמים. ומה דקשה לו דאי במקוה אפילו יש מ' סאה מה הוי כיון דהוי זוחלין כשנתלש. ושכח בזה דברי עצמו שבס"ק ל"ו השיג על המהרי"ק ופוסק דנפסק מן המעיין דין מקוה עליו וא"כ מה בכך דאיירי במעיין אכתי קשה אפילו יש מ' סאה מה הוי כיון דהוי זוחלין. אבל באמת מעיקרא אפילו במקוה לק"מ מתרי טעמי חדא מדברי הריב"ש שבב"י פה שהוא בלשון זה תוך ד"ה כתב עוד שנשאל וכו' ואף חוץ לגומת המקוה במקום שמגיעים המים יכולים להטביל כלים שגוף הנטבל יעלה בהם ואין נקראים זוחלים אעפ"י שלא ישארו המים במקום שמטביל בו הרי הוא נקרא אשבורן כיון שמן המקוה באו ואליו הם שבים אלא שנפחתו בהכרח מחמת אדם. וזה הוא גונא דא ממש שבודאי לא ישארו המים על המעלה כאשר יסיר האדם ידיו אלא הם שבים אל המקוה ותו מן הטעם שביארתי אני שם ס"ק ל' שמאחר שהמחט מונח והגל בא עליו טרם שניכר זחילתו על הארץ עדיין לא נפסלו ולא נעשו זוחלין אפילו לא ישיבו אל המקוה. ומה שכתב ותו דאי במקוה איירי וכו' ואם איתא הא אפילו בגל שנתלש מהמקוה ס"ל הכא דמטהר בזוחלין גם זה לענ"ד אינו דשם כבר ביארתי ס"ק הנ"ל דאילו ים אינו מטהר בזוחלין נמצא מי הים פסולין לטבילה מטעם זחילתן על קרקע הים עד שיתאספו במקום אשבורן ופשיטא דאפילו בשעת נפילה עדיין לא באו למקום אשבורן ונשארו בפיסולן כמקדם משא"כ לר' יוסי כיון דבמקומם היו מטהרים בזוחלין רק כשנתלש הגל ממנו והופסק מעיינו יופסלו מפני זחילתן עדיין בהכשירן עומדין ומטהרים וה"ה הכא שהיו מקודם במקוה באשבורן אינם נפסלים בנפילתם עד שינכר זחילתן ממש. לכן לענ"ד הברור שדין זה במקוה מי גשמים איירי. ושוב ראיתי שכבר הרגשתי נמי על דברי הש"ך אלו בהעתק הישן הנ"ל וע"ש. אמנם אם המקוה מי מעיין תלי' בפלוגתא דלעיל סעיף ה' דלמשמעות התה"ב כמו שלדעתו או ע"פ סברת מהרי"ק דאף שנתלש מ"מ כל כמה שהם זוחלין עדיין לא פסק חיותם ומטהרין בזוחלין כן מטהרים בכ"ש ה"ה בזה או על פי סברתי דכל כמה שלא הזחילו על הארץ עדיין בדינם הם עומדים ה"ה לענין כ"ש. אמנם לסברת הש"ך דיש הבדל בזה שאף במקום שמטהרים בזוחלין מ"מ מיד שנתלשו יש להם דין מקוה לענין מ' סאה ה"ה בזה ודוק: סעיף ע"א. בט"ז ס"ק פ"ו לפי שכאן מיירי אפילו בטמא טומאה דרבנן. נ"ב לא מן השם הוא זה דהא הרמב"ם פסק בזה דלא כר"י אלא כר"מ דבטומאה דרבנן טהור ואעפ"כ כתב לשון זה. אלא העיקר מטעם הש"ך סק קמ"ה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף