בית מאיר/יורה דעה/לג

בית מאיר ‏ יורה דעה לג

סעיף ב' להרמב"ם טריפה. נ"ב ואם נברא חסר עיין פרק ח' מהלכות שחיטה הלכה י"ו וס"ס נ':

סעיף ג וושט וכו' בכ"ש נבילה. כתב הש"ך תוך הדבור וכן משמע בסמ"ג שכתב דנקובת הוושט טריפה וע"כ וכו'. וז"ל ספר תפארת שמואל ב"י סי' ל"ג כתב על הטור ורבינו לא חש ואנו אומר דדק שפיר וכ"כ התוס' והרא"ש להדיא בהאי בעי' דשהה במיעוט סימנים וא"כ צ"ל לדעתם דמה דאסיקנא בפרק השוחט דהוי נבילה קאי אפסוקת הגרגרת ולא אנקובת הוושט דההוא טריפה הוי אפילו לאחר חזרה. משא"כ ברוב וושט וגרגרת הוי כמאן דליתא כלל ודלא כרש"י ורמב"ם ודוק עכ"ל. וא"כ י"ל דהסמ"ג בשיטה זו. אך כבר כתבתי בצדו דודאי מהטור אין שום ראי' שהרי בסי' ל"ד בגרגרת ודאי ל"ד וכתב נמי טריפה ולהכי צ"ע בהסמ"ג (וכמדומה לי שכעת כבר עיינתי בהסמ"ג ונמי ל"ד אף בגרגרת) אמנם הראי' מתוס' ורא"ש לפי' ר"ת ודאי ברורה. ודלא כהדרישה שכתב הכא סק"ד ובזה נתיישב דלא תקשה אהא ממ"ש לעיל סי' כ"ד בדין שיהה שכתבו תוס' בשם ר"ת דאע"ג דמיטרפה במיעוט קמא בנקב דילמא לא גמירי שהייה אלא במידי דמנבלה בי' כו' דמשמע דבנקב נבילה די"ל דלעיל קאמר דלא מנבלה בי' למות מיד דלא גמירי שהייה אלא במידי דמנבלה ומתה מיד אבל מ"מ אפילו בנקב קטן א"י לחיות י"ב חדש והיא טריפה וכל טריפות אם נשחטה כראוי יציאתה מידי נבילה וכשאין שם שהייה במיעוט קמא הרי נשחטה כראוי ומותרת שם אפילו לאכול דהא לא מחשב נקובת הוושט בדרך שחיטה הוא עכ"ל. והם לענ"ד דברים דחוקים בלי טעם דהא פסיקת רוב סימן נמי לכ"ע לא הוי נבילה מחיים כמבואר בש"ך וכ"ה וא"כ איך אפשר לומר דלא גמירי שהייה אלא במידי דמנבלה כגון רוב סימן אחד הא אף זה אינו נבילה מחיים ומה בכך שמתה מיד או תוך י"ב חודש. וגם מי הגיד לו נבואה זו דזה מת מיד. א"ו משמע כהת"ש דרוב סימן אחד עכ"פ מידי דמנבלה הוא ע"י שאין לה הכשר שחיטה משום דההוא סימן כמאן דליתא והתורה אמרה שחוט ב' סימנים משא"כ נקובת הוושט דאינו אלא טריפה ששחטה שפיר י"ל דלא גמירי שהייה בו והיא שחיטה מעליותא. וכבר הבאתי ראי' מתוס' בכורות דף כ' עם פי' המהרש"א ובאמת הסוגי' אינה מכרעת כדכתב הת"ש זולת מהלשון שבגמרא ויש מהן נבילות דמשמע דיש מהסוג האמורים שני סוגי נבילות לשון הרבים ולהכי פרש"י ז"ל ושמהן נבילות כגון נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת דאיתרע מקום שחיטה דידהו ומה שרושם תחילת הסוגי' נקובת הוושט אלמא טריפה הוא ולא נבילה כאלו הקושי' גם מנקובת הוושט. זה ודאי צ"ע מנ"ל דהא י"ל כהת"ש אם לא שנדחק שהבין בדעת המקשן האמת מדפשיטא לו ממתני' דאפילו נפסקה הגרגרת זמן מרובה קודם שנשחט הוושט דנמי נפסלה בשחיטה קרוי אף די"ל דוקא אפילו פסק הגרגרת ואח"כ מיד שחט הוושט זה נכלל תחת הכלל דנפסלה בשחיטה אבל נפסק הגרגרת זמן רב קודם שחיטה אינו בכלל זה ש"מ דס"ל דבזה אין סברא לחלק ומשום דהפירוש ברבי ישבב כל שנפסל בשחיטה היינו במקום שחיטה וכדאיתא לשון זה בספר החנוך מצוה ת"מ כתב וכן אמרו כל שנפסלה בשחיטתה כלומר כ"ז שנפסלה הבהמה במקום שחיטתה דהיינו הסימנין ומקשה שפיר מגרגרת וממילא א"כ הקושי' נמי מנקובת הוושט. ואפשר נמי מדפי' רש"י ז"ל פירושו בביאר אך בהתי' ולא בהקושי' דאף הרושם ל"ד וצ"ל וכו'. ודע דכשיטת רש"י ורמב"ם מבואר בהר"ן פ"ק גבי ה' הלכות שחיטה מדפריך על רש"י דלא חשיב נקובת הוושט. וגם בתה"ב דף ק"ז ע"ב מדהקשה למה לא פריך הגמרא אנן היכי אכלינן בישרא ונימא סמוך מיעוט לחזקה דלא כפי' המהרש"א בבכורות הנ"ל ע"ש ודוק שמסיק דא"ל מש"ה סמוך:

בש"ך סק"ד וכן משמע מפרש"י. נ"ב וכן הוכיח הרשב"א ריש א"ט מכח דאל"ה וכי מתה עומד ושוחט:

סעיף ד הגה"ה אבל אם יש לחוש שניקב ע"י קוץ אפילו לא ניקב רק הפנימי טריפה הש"ך דייק מזה הא ניקב החיצון לבד כשר שהפנימי יש לו בדיקה והקשה ס"ק כ"א אמאי הא קיי"ל דחיישינן שמא נתרפא. וכן הקשה הפר"ח ודחה תי' הש"ך ע"ש שמסיק דבאמת ל"ד וה"ה ניקב:

החיצון לבד דטריפה. ולענ"ד י"ל דהדין עם הרמ"א דהנה בסי' מ"ט הקשה הט"ז בס"ק ג' דהכא נמי ס"ס ותי' הנקה"כ ופר"ח דהכא שכיח שניקב גם החיצון ולהכי לא מצרפינן זה לס"ס. ודבריהם תמוהים שהרי הט"ז נשמר מזה וכתב דאם זה לא חשיב ס"ס משום דשכיח מכ"ש דלא ליהוי ס"ס הספק דניקב אחד מהאברים. דהא בחשש ניקב חיצון דוושט פלוגתא ובמחט בחלל הגוף לכ"ע חוששין. אמנם דבריהם אפשר להתקיים להפירוש הבריא נתרפא שאז י"ל דוקא בההוא חששא דהיינו היכא דחזינן דאף עור הפנימי אינו נקוב מעבר לעבר ואין החשש אלא לנתרפא הוא דאמר עולא א"ח אבל ניקב הפנימי כולו מודה עולא דחיישינן לנקובת החיצון. ומדאין לו בדיקה לשיטת רש"י ומסקנת הש"ע דטריפה נמצא דאף בחשש זה אין פלוגתא. ואדרבה כבר נשמע הכי בהחלט מרבא לשיטת רש"י דחושש אפילו במסמס קועא דמא לחוד לנקובת העור דוושט ומכ"ש דניחוש מנקיבת עור א' לשני. ושפיר דההוא חשש נראה להרמ"א שפיר דאין לצרפו לס"ס יותר מהחשש דניקב א' מאברים בחלל הגוף. וא"כ הכא דאיירי בספק ע"י קוץ פשיטא דשפיר דייק אפילו לא ניקב רק הפנימי. אבל בניקב רק החיצון ולא מינכר אם מחמת חולי או קוץ מה"ת לחוש לס"ס דשמא נתרפא הא בחשש זה ודאי פליג עולא ונלמד בק"ו מדין דסי' מ"ט. ואולם כ"ז לשיטת הט"ז ס"ק י"ח דמ"ש תוס' ורא"ש ורמ"א ובחיצון אין ניכר שום חולי ל"ד ואפילו שלט במקצת חיצון נמי כשר. וכן מסיק הפר"ח ומבאר יותר וכתב אבל הך לקותא דמיא לחולי דליכא למיחש לנתרפא וגם יש לו בדיקה מבחוץ. אבל באמת לבי מהסס בזה כי רחוק לדעתי שיכתבו כולם ובחיצון לא מינכר שום חולי שלא בדיוק. אלא נלענ"ד דדוקא הכרת שחין או צרור דם המורה על שהנקב בא מחמת חולי ולא ע"י קוץ הוא דאפשר להכיר אם שלט בהחיצון אם לאו אבל אם ממכה של חולי כבר שלט במקצתו שוב נקב משהו לא מינכר בעור החיצון ואף שראינו שבא ע"י חולי יש לחוש לנקובת החולי כל החיצון כמו ע"י מחט וקוץ. וכמו כן אם יש נקב ולא מינכר אם מחמת חולי או מחמת קוץ בלא הספק דשמא מחמת קוץ נמי יש להטריף מהחשש שמא אף עור החיצון ניקב החולי כי נקב לא מינכר בעור החיצון כ"א הכרת החולי כמו השחין הוא דמינכר אם שלט אם לאו. ואלו כן אין התחלה לקושי' הט"ז שבסי' מ"ט. ומ"ש הרמ"א אבל אם יש לחוש שניקב ע"י קוץ כו'. לא כהבנה הפשוטה שאז משום ספק שמא נעשה ע"י קוץ הוא דטריפה. אלא כלומר כל שיש לחוש שמא ע"י קוץ הרי ע"כ אין רושם מכה וחולי וא"כ לו יהא מחמת חולי יש לחוש שמא גם החיצון ניקב מחמת חולי ולא מינכר דנקב משהו בהחיצון לא מינכר. וא"כ הי' מקום לומר כדמסיק הפר"ח דל"ד וה"ה אפילו לא ניקב רק החיצון דטריפה. אמנם לשיטת הט"ז ופר"ח שכתב להדיא כנ"ל דע"י חולי ליכא למיחש לנתרפא בל"ז לק"מ דא"כ הכא הטריפות אך מחשש שמא ע"י קוץ ולהכי הקשה הפר"ח דהרי אם ניקב החיצון לחוד נימא שמא ע"י קוץ וניקב הפנימי ונתרפא. ועיין בדבריו סוף הסימן דדוחה הראי' בהמסס דשאני וושט משום דאכל בי' חיישינן יותר. וזה תינח כשהקוץ בא מבפנים אבל אם בא מבחוץ מה"ת לחוש יותר מהמסס ושפיר דייק כן י"ל אבל אין מוכרח כולי האי. ודע דמה שכתבתי שלבי מהסס עיין בד"מ סי' נ"א מה שמשיג על או"ה שם מבואר דסברתי מישך שייך לדברי או"ה וסברת הט"ז כסברת הד"מ ומה שהוכיח הד"מ ממה שלא מצינן בניקב הלב שלא לבית חללו דצריך בדיקה אין מוכרח כ"כ כי י"ל דמה דתנן ניקב ולא לבית חללו כשר. היינו ע"י בדיקה. ותדע שהרי הרשב"א שבב"י נדחק לפרש מציאת אפילו ע"י מחט דהיינו בניקב בפנינו והרי בזה ודאי בעי בדיקה. אמנם הראי' מתשובת הרשב"א לפ"ר נכונה אבל אין מן התימה אם האו"ה לא ס"ל כותי'. ושוב עיינתי בהרשב"א וראיתי שאף מיני' לא מוכח מידי עיין ודוק. עיין סי' ל"ז סעיף ה' במה שכתבתי שם ליישב קושי' הש"ך עכ"פ נשמע משום דמחמת חולי נמי יש לחוש לנקב משהו דהיינו כסברת או"ה הנ"ל:

ומימי חורפי כתוב אצלי על הנ"ל קושי' הש"ך ופר"ח בלשון זה. נראה דל"ק דהא מה דדייקו הא ניקב החיצון לחוד דכשר היינו בשניקב החיצון לפנינו מצד חוץ דאל"כ אלא שהעור לפנינו שלם ומחט תחוב בעור החיצון פשיטא דטריפה לא יהא אלא מחט בחלל הגוף (ודוחק דדייקו על נמצא נקב בעור החיצון וא"י אם ע"י מחט או מחמת חולי) ומזה איירי הט"ז שכתב וכ"ש כשניקב החיצון לבד. וא"כ ל"ק נמי דניחוש שמא נתרפא די"ל דאיירי ששחטוהו מיד כשנתחב לפנינו וכשר משום דנקב בפנימי מינכר ולשמא נתרפא בזמן מועט לא חיישינן כדאיתא סי' מ"ח בט"ז סק"כ בשם הר"י וק"ל:

ש"ע סעיף ה' וכן אם שניהם אדומים. נ"ב מזה למד תשו' פ"מ ח"א סי' ל"א להטריף נמי בנמצא עור הפנימי כולו או רובו לקוי מחמת שחין ההעלטה אף שבהחיצון לא ניכר שום חולי. ובט"ז סס"ק ט' כתב ועיין סי' ל"ו כתבתי תי' אחר ונ"ב לתירוצו שם א"א ללמוד חומרא דפ"מ הנ"ל. אמנם במשמעות הרא"ש המחוור תי' הדרישה ויש לחוש לחומרא הנ"ל:

ט"ז סק"ח בא"ד אלא שעדיין וכו' גם בחיצון אינו איסור. נ"ב עיין מה שכתבתי בצד הש"ע סי' נ"א סעיף א' ודוק:

סעיף ט בטור שני דיעות בדין נקובת הוושט אם נמצא קוץ תחוב בוושט ואין עליו קורט דם יש מכשירין וי"א ולזה דעתי נוטה עכ"ל. ושוב כתב והראב"ן פסק כעולא ע"ש וכו' ואפילו לדבריו אם יש עליו קורט דם בחוץ ודאי טריפה דודאי ניקב כולו. וכתב הב"י ומ"ש רבינו ואפילו לדבריו וכו' היינו לדברי תוס' אבל רש"י כתב וכו' ע"ש. ור"ל הטור שכתב דלהראב"ן אם יש עליו וכו' טריפה דמשמע הא מבפנים כשר היינו לדברי תוס' שכתבו דעולא איירי אפילו ביש קורט דם בפנים וכיון דהראב"ן פוסק כותי' ממילא הכי דינו משא"כ לפרש"י אפילו ביש קורט דם בפנים אף לעולא טריפה ולפ"ר קשה הא מרישא מביא נמי סברת האוסרים דהיינו פרש"י מה ראה לומר שהראב"ן אינו סובר כרש"י. אבל י"ל דהא לפ"ר יש להקשות לפרש"י א"ח שמא הבריא היינו נתרפא וכתב דמיירי באין בו קורט דם דמשמע הא יש בו קורט דם בפנים אף עולא מודה דחוששין לשמא ניקב ונתרפא. וקשה ומ"ש מהמסס ובה"כ דאף דיש קורט דם בפנים ל"ח לזה ומכ"ש לעולא. אך למאן דלא פסק כעולא ע"כ ס"ל דלא דמי וושט דקליש להמסס וכדכתב הרא"ש לדוחק אליבא דהראב"ן. וא"כ שפיר י"ל דעולא מודה ביש ק"ד בפנים ולא דמי וושט להמסס משא"כ הראב"ן דכל הוכחתו ליפסק כעולא כי היכי דלישווי וושט להמסס ולא אפשר לומר דעולא מודה בק"ד בפנים כנ"ל דהא בהמסס אינו מזיק. וזה להפשוט דהראב"ן ע"כ סובר פי' הבריא נתרפא דאלו לפי' ניקב אין ראייתו לפ"ר מהמסס עולה. (אך להש"ך בסי' מ"ח ס"ק כ"ב דלהרא"ש והראב"ן גבי המסס א"צ בדיקה אין הדברים מוכרחים כ"כ) וא"כ שפיר כתב הטור להראב"ן אך פי' התוס'. אמנם ראיתי בט"ז ס"ק י"ו כתב ותו נראה דכל שיש ק"ד בפנים יש לחוש שמא יש גם בחוץ אלא שמתוך שהוא אדום אין ניכר בו ק"ד זה. וא"כ אפשר שלזה כיון רש"י וסובר דביש ק"ד בפנים מודה עולא מטעם זה ונמי יוכל להיות דהראב"ן נמי בשיטה זו עומד והדרא הקושי' על הטור לדוכתה וצ"ע:

בש"ע ישב לו קוץ בוושט. הנה רש"י פי' דינא דעולא באין ק"ד מבפנים והתוס' כתבו דק"ד בפנים לא מעלה ולא מוריד. ולענ"ד לפ"ר בלא עיון כל הצורך הי' נלענ"ד דעת רש"י הכי דהא מבואר דדוקא תחוב בו כדאיתא בגמרא וסובר רש"י דע"כ לא מכשיר עולא אלא בלא ק"ד מבפנים דאז לא חיישינן לשמא הבריא משום דהוי ס"ס ספק דילמא כל עיקר תחיבה זו נעשה אחר שחיטה ובחיי' לא נתחב כלל ואת"ל שנעשה התחיבה מחיים שמא לא הבריא. ומ"מ מקשה הסוגי' ומ"ש מספק דרוסה דנמי הוי ס"ס כדאיתא בתוס' ע"ש. משא"כ כשק"ד מבפנים עכ"פ מורה דתחיבה זו מחיים נעשה ואין כאן אלא ספק דשמא הבריא מודה עולא. אך דא"כ דחשיב ס"ס מ"מ לא מקשה הגמרא ומ"ש מספק דרוסה דהא שם באמת פי' הרשב"א דאף דהוא ס"ס מ"מ מה דאפשר לברורי מבררינן הא הכא אלו חיישינן להבריא הא לשני הפירושי' דרש"י בהבריא הוי לא אפשר לברורי ולהכי צ"ע:

בש"ך ס"ק כ"א. עיין בו במה דמחלק בין קוץ תחוב לפנינו דעדיף מניקב מחמת קוץ ואינו לפנינו והכרו"פ לא ניחא לי' בסברא זו. ולענ"ד היא מבוארת בהרא"ש שכתב בהלכת' דעולא ואפילו למאן דלא חייש בקוץ היינו וכו' וע"כ היינו החילוק של הש"ך דא"ל שמחלק בין תחוב אך בעור הפנימי ולא ניקב לבין נקוב דמודה עולא. דהא הרא"ש מביא ראי' ליפסק כעולא מהמסס ושם אפילו ניקב צד אחד אין חוששין ואי עולא מודה בניקב הא ע"כ לחלק בין וושט להמסס. וה"נ מביא כן הש"ך בנקה"כ שכדברי אביו מצא בהרא"ש. ולפ"ז נמי מכוונים דברי הרא"ש מה דלפ"ר קשה היכן מצא לחלק וליכתוב ואפילו למאן דלא חייש וכו' כדי להקשות על רש"י דילמא אין חילוק לעולא ורבא כעולא ס"ל ושפיר ניקב זה בלא זה כשר. ולהנ"ל שפיר דהכריח ע"כ רבא או דלא סבר כלל כעולא לההוא פי' הבריא ניקב או דלכל הפחות יש לחלק בסברתו דמודה עולא. והיינו מדרבא עצמו פוסק אליבא דרש"י ז"ל באווזא דממסמס קועי' דמא וחייש לניקב הוושט ואלו לעולא מ"ש היכא דניקב פנימי ע"י קוץ דלא חייש לניקב החיצון ומ"ש כי נקרע העור ע"י קוץ דנחוש לנקובת. א"ו דלא סבר כעולא או לכה"פ דמחלק דהיכ' דהקוץ לפנינו דעדיף. ומאי דלא מוקי הרא"ש ניקב זה בל"ז בקוץ לפנינו כקושי' הכרו"פ. היינו משום דלא משמע לי' ההלכתא דסתמא למוקי דוקא בקוץ תחוב בפנינו. ותו דאם הי' מוכרח לומר דרבא כעולא ס"ל וזה באמת לשיטת רש"י דלא פסק כעולא אינו מחוור ודוק:

בט"ז ס"ק י"ו וא"ל דכ"ש בפנים. נ"ב ר"ל דבפנים מדהוא לבן חשוב הק"ד ריעותא יותר תו' ס"ק זה וא"ל דלא הקפיד על ק"ד. נ"ב דבנמצא אף עם ק"ד חשיב לי' לפשיטא דכשר ולא נחשוב לי' לריעותא הק"ד שבכנים דא"כ גם אם נמצא בחוץ לא נאסור כלומר דמנ"ל להר"י דבנמצא חשוב הק"ד שמבחוץ ריעותא:

סעיף י"א כשיאריך העוף צווארו. נ"ב והיינו ממקום שמתחיל לשפע וכו' עיין ב"י:

סוף הסימן ניקב המעי שבין הזפק לקורקבן טריפה. נ"ב ואם נמצא בו מחט עיין פר"ח בק"א:

פ"ח ס"ק י"ד וקשה דהא ס"ד לחומרא. נ"ב וחתני הנבון שי' ר"ל משום דהרשב"א בהסוגי' דחוששין לספק דרוסה עושה מכולן ס"ס ספק אם דרס כלל ואת"ל דרס שמא לא הגיע לחלל ותי' דבמקום דאיכא לברורי מבררינן משא"כ בוושט שפיר. ואינו עולה כהוגן דא"כ אף בהמה תיסגי בבדיקה מה דאפשר:

פ"ח ס"ק י"ז דאלת"ה היכי סמכינן אנפיחה וכו' נ"ב עיין מ"ש בעצמו לקמן וכיון דאכלה בי' כו' אין זה ראי' כלל וגם ש"ה שלא בא המחט אל הקרומים עדיין כלל אלא נמצאת בבשר הריאה משא"כ הכא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף