בית מאיר/יורה דעה/כד

בית מאיר ‏ יורה דעה כד

סעיף ב' הגה"ה מסיים וחוץ לצוואר משהו. נ"ב וצ"ע הכרעה זו מנ"ל. וע"כ משום שכל שאין משהו חוץ לצוואר יש לספק שהוא בכלל כ"ש משא"כ כשהוא חוץ לצוואר משהו עכ"פ אינו בכלל כ"ש ואף המחמירים לא החמירו אלא בכ"ש אבל ודאי מודו דאף בבהמה לא צריך בהולך והביא חוץ לצוואר כמלא צוואר:

סעיף טו הגה"ה ודוקא לאחר שנשחט וכו'. היינו ע"פ פי' הלכות גדולות דלא הוי טריפה מחיים אלא דהכי אגמרה רחמנא למשה שאף בעוף שהכשירו בסי' א' מ"מ בעינן תרווייהו ראוין לשחיטה כדאיתא בב"י בשם הרשב"א. וקשה לי לפ"ז שהרי מוכח מדעת רב אדא בר אהבה בדף כ"ח דלאו מההוא טעמא אתינן עלי' שהרי סובר דהכשירו דעוף אינו אלא בוושט ולא בקנה. הרי הקנה לגבי עוף בל"ז אינו ראוי לשחיטה ולמה תטרף העוף בשמיטת הקנה כמבואר בהברייתא ודוחק לומר דרב אדא לא ס"ל כברייתא הנ"ל עפ"י הברייתא דרמי דף ך' עיין בהר"ן ובחידושיו בה' שיטות וש"ך ופר"ח:

סעיף טז הא דפסול וכו'. עיין ט"ז וש"ך. ומ"ש הט"ז ודבר פשוט הוא שגם שנעשה עיקור זה קודם השחיטה היא טריפה דמתני' הוא פסוקת הגרגרת אף דזה איירי באמצע הקנה מ"מ משמע לי' דבקנה אין לחלק. וכן משמעות התוס' דף מ"ד מדכתבו וכ"ת דס"ל דלא גרע משמוטת הגרגרת שהיא טריפה. אבל אין מוכרח אלא די"ל שסמכו על הברייתא דף י' נשמטה הגרגרת ושם פי' רש"י שנטרפה. ותדע דלפי האמת לפי' בה"ג ע"כ דאינו דומה פסוקה באמצע שהיא טריפה מחיים לכ"ע ואלו ממקום חבורו לכ"ע כשר מחיים. ואולם דע כי הגירסא שתפסו כל האחרונים ע"פ הב"י בהר"ן בשם הרמב"ן בדבר שעושה אותה טריפה תמה אני אם אפשר להתקיימה וע"ש בפ"ק דא"כ איך משני מה שהקשה על פרש"י דא"כ איך אפשר דאין עיקור סימנים בעוף. וגם למה לא תני נמי נקובת הוושט. והברור כגירסא שלפנינו פי' הרמב"ן [וכן בה"ג הוא ט"ס] דעיקור היינו שנתדלדלו כולן או רובן בדבר שאינו עושה אותה טריפה כדאיתא באלו טריפות מ"ד כלומר כולן והבשר בהסמנים או רובן והמעוט במקום אחד וכו' והיינו דס"ל לרמי בר יחזקאל שאין עיקור לעוף לומר שדבר זה אינו בעוף כלל ואינו לא טריפה ולא נבילה עכ"ל. אבל עיקור מ"ד הוא טריפה מחיים כגון כולו והבשר בהלחי או רובו והנשאר מדולדל ודלא כבה"ג. אבל מיעוט ודאי לכ"ע כלא נעקר כלל וכשר לכ"ע ומ"ש הר"ן בה' שטות דף מ"ד תירוץ הרמב"ן דסימנים שנעקרו שלא בשעת שחיטה טריפה. והיינו סוגיין אבל נעקרו בשעת שחיטה הויא לה נבילה. אין ר"ל אבל נעקרו בשעת שחיטה דוקא באופן זה דמטרפו אלא כל שנעקרו בשעת שחיטה באיזה אופן שיהי' אך שיהי' שם עיקור עליהן דהיינו רוב ולא מיעוט (דאז קיי"ל רוב ככולו והוי לא עיקור כלל) שוב נבילה היא וטעמא דמלתא כדכתבתי. ובלי ספק דברים אלו אך היו לפני רבינו ב"י ופירשם בדבר שעושה אותם טריפה. אבל העיקר כדפי' פ"ק אצל האלפסי. ותדע שהרי מסיים בה' שיטות וכבר כתבתי זה בפ"ק בס"ד ושם לא נזכר דבר אלא שמרמז למה שכתב אצל האלפסי ותו דאיך אפשר לטעם הרמב"ן שכל שנעשה בשעת שחיטה א"א שתשחט כראוי לחלק בנעקר הרוב בין נשאר מעט במקום אחד לבין במקומות רבים. בשלמא לטעם טריפות מחלק הרשב"א דזה הדר בריא משא"כ לטעם זה אלא הברור כדכתיבנא. ומ"ש הר"ן אצל האלפסי פ' השוחט על המתני' שחט את הוושט ופסק הגרגרת היינו עיקור והוא פי' רש"י אף למסקנתו בשם הרמב"ן אין זה עיקור דה' הלכות שחיטה אין בכך כלום. חדא דזה דרכו שמעתיק פרש"י במה שאין לו נפקותא. ועיין פר"ח סי' ל"ז ס"ק ל"ה וס"ק מ' ותו דבאמת זה נמי עיקור מקרי שהרי עקר הגרגרת מאמצע אלא עיקור דה' הלכות שחיטה דקדק שלא לפרש כרש"י. וזה הפשוט ודלא כמו שהאריך בחריפות של הבל בספר תורת יקותיאל לפרש מכח זה פי' ברש"י ובר"ן פי' זר. ובהרשב"א בת"ה ובר"ן כתב שהי' להם גירסא אחרת ברש"י שפי' על עיקור דה' הלכות שחיטה פסוקת הגרגרת ועשה להתוס' לפירושם טועים שהרי התוס' הי' להם הגירסא כלפנינו ומ"מ פירשוהו כהרשב"א והר"ן כ"ז דברי רוח ודבר שפתים אך למחסור. ודע דאף להרמב"ן שבהר"ן אפילו נשמט הגרגרת במידי דמיטריף בי' מחיים מ"מ ודאי מודה דאף דנעשה קודם שחיטה נמי נבילה הוא מטעם כיון דהסימן מקולקל במידי דמטרף בי' שוב אין בו שחיטה. והיינו הא דתניא דף י' נשמטה הגרגרת וא"י אם קודם שחיטה ואמרו ספק בשחיטה דאל"כ הוי לי' למימר וא"י אם בשעת שחיטה. א"ו דגם זה ספק בשחיטה הוא. ודע תו שמה שכתב הש"ך דמכח המנהג יש להטריף אפילו נמצא מקצת שמוט מחשש שמא ניקב הוושט אין לו מובן דמה ענין הכא לחשש זה ומה בכך שנשחט הוושט כיון שלא נעשה אלא עיקור מועט שלכ"ע אינו נחשב עיקור כלל. ובשלמא בשהיי' דרסה חלדה אם נשחט הוושט במשהו נעשה ענין המקלקל השחיטה באמצעה משא"כ מיעוט הגרגרת. אבל בנשמט מיעוט הגרגרת שאינו כלל ענין המקלקל השחיטה מה ענין לחשש זה והברור לענ"ד שאין להחמיר בו. אמנם עכ"ז אם נמצא טבעת שלם או אפילו מחציתו בין על הארץ בין על הסכין ודאי יש להטריף אבל אם נמצא רק מיעוט טבעת אז אם יתר הקנה שלם וחזינן ממש שאינו אלא מיעוטו והושט נשחט כראוי יש להכשיר בעוף דבזה אין שום ריעותא דאפילו אם נעקר מקצת טבעת זה בין קודם שחיטה בין באמצע א"י מקום להחמיר. אבל כל שיש לספק כגון אם יתר הקנה שחוט שאז יש לספק מדחזינן שינוי במקצת שנפסק אולי אף יתר החתך בפיסוק נעשה ודאי יש להטריף. ומכ"ש אם הטבעת כולה או רובו ואפילו מחציתו בכ"ע יש להטריף:

ממהדורא קמא ומפני שעתה בשעת העתקה אין בידי להכריע העתקתי דברי' כהווייתן והמעיין יבחר. הפ"ח ס"ק ל"ב כתב בשם הר"ן בשם הרמב"ן שהוא טריפה אלא שלדעתו שחיטה מטהרתו מידי נבילה ע"ש. ולענ"ד לא עיין אלא בב"י שמביא נוסח זה על שם הר"ן. אבל באמת טעות דמוכח הוא כמבואר בר"ן דף א' במס' חולין ע"ב. שגורס בדבר שאינו עושה אותה טריפה והכי מוכח מקושיות שהקשה. ועוד אם איתא דשמואל מיירי בדבר שמטרפי סימנין ליתני נמי נקובת הושט ואף מדברי ב"י מוכח שט"ס הוא שכתב ואיכא בינייהו וכו' ולא כתב העיקר דא"ב חלב וביצים. א"ו דכך צ"ל וא"ב להתוס' אם נעקרו ואח"כ נשחטה הוי נבילה ולהר"ן לא הוי טריפה אא"כ נעקרו בשעת שחיטה דאז הוי נבילה. אמנם אח"כ עיינתי וראיתי שנוסח הב"י מוכרח דאם כגירסא שלפנינו נמצא דלהר"ן לא הוי עיקור סימנים אפילו טריפה ששחטה אלא בנעקרו בשעת שחיטה קשה מאוד לשון הברייתא דף י' שחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה וא"י אם קודם שחיטה. ומה בכך כיון דאז כשירה נמי הוא. והוי ליה למימר וא"י אם בשעת שחיטה א"ו נוסח הב"י נכונה. (שוב ראיתי שנוסח הב"י הוא בחידושי הר"ן שבספר ה' שיטות פרק א"ט דף מ"ד. ודבריו שאצל האלפסי בפ"ק מועתקין כהווייתן בהש"ך ס"ק כ"ג ותרווייהו בשם הרמב"ן וצ"ע) והכי נראה פשט לשון הר"ן פ' א"ט בסוגי' דתורבץ הושט שניטל וכו' דעכ"פ אף אם נעשה קודם שחיטה דהוי טריפה וכ"ת אכתי כיון דלהר"ן לא הוי פסול בשחיטה אלא בשנעשה בשעת שחיטה איך אמרו כל ספק בשחיטה על הספק שא"י אם נעשה קודם שחיטה הא אם נעשה קודם שחיטה עכ"פ שחיטה מעלי' היא כמו טריפה ששחטה זה ל"ק חדא דהא להר"ן, באמת לאו דוקא מכח ספק בשחיטה טרפינן אלא דה"ה כל ספק טריפות דנמצא ריעותא כמבואר בדבריו בשם הר"י ז"ל. ותו די"ל האי אם קודם שחיטה היינו קודם גמר שחיטה. ועדיין צ"ע איך מיישב הקושי' דליתני נמי נקובת הושט. וי"ל דה"ק דאם מיירי מפסיקת הגרגרת דהוי נבילה הואיל והשחיטה הוא בסימן שנטרף הי' לו לומר נמי נקובת הושט. משא"כ ההוא טריפות דסימנים שנדלדלו צריכנא לומר להר"ן הואיל והשחיטה מהני בה לטהרה מידי נבילה אם נעשה קודם שחיטה זולת בשעת שחיטה דהואיל ונעשה בשעת השחיטה לא הוי שחיטה הגונה שפיר שייך להלכות שחיטה משא"כ נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. אך מאוד תמהני דא"כ מוכח לחלק בין נקובת הושט דהוי נבילה וכשיטת הר"מ ובין עיקור הנעשה קודם שחיטה דלא הוי אלא טריפה. ומאי בינייהו הא מ"מ הוי ריעותא בסימנים קודם שחיטה. וכנראה זה מדיוק לשון רש"י ז"ל דף ל"ב ע"ב. וע"כ דסובר דנקובת הושט דהוי נבילה היינו מטעם שהיי' בשחיטה וכנראה מלשון הרמב"ם משא"כ בעיקור קודם השחיטה וזה הפי' מרווח בקושי' הגמרא דף הנ"ל ממתני' דשחט את הושט על מתני' דא"ט. דאלו לפרש"י מנ"ל לדמות נקובת הושט לפסוקת הגרגרת דזה הוי מעשה שחיטה והסימן בשחיטה ונקובת הושט אינו אלא מעשה טריפה. ואי משום סברת רש"י ז"ל דהסימנים איתרעי זה לא נזכר בהמתני' דהשוחט את הושט כלל ואם הכי הקבלה בהלכות שחיטה מינה הי' לו להקשות אלא משמע כנ"ל. אמנם כבר השיג התפארת שמואל בסי' ל"ג על הב"י וכתב דהטור בדיוק גדול לא כתב אלא דנקובה טריפה [בושט יוכל להיות דדק אבל בסי' ל"ה בגרגרת מוכח כב"י ודוק] משום דאזיל בשיטת ר"ת והרא"ש דמוכח מדבריהם דנקובת הושט לא הוי נבילה כלל ואפילו לאחר שחיטה. והאמת אתו שאינהו כתבו כאשר העתיק הב"י נמי לשונו סי' כ"ג דילמא לא גמירי שהייה אלא במידי דמנבלה בי' כגון רוב סימן אחד ואלו נבילה מחיים הא אפילו רוב סימן אחד לא הוי אע"כ אלאחר שחיטה קאי. וכן מוכח דעת התוס' בשם ר"ת בכורות דף כ' ע"ב ד"ה חלב ע"ש מהרש"א אם לא שנאמר בדעתם כדהבאתי לקמן בשם מ"ה. אבל המעיין שם יראה דאזלו בשיטת הרא"ה ומוכח כמהרש"א וסברי דכל קושי' הגמרא דף ל"ג אינו אלא מפסיקת הגרגרת כדכתב התוס' ע"ש. אמנם בדעת הר"ן א"א לומר דנקובת הושט אינו אלא טריפה דא"כ לא הי' מקשה על רש"י דליתני נמי נקובת הושט דדילמא לא שייך להלכות שחיטה אלא מה דהוי נבילה. וכבר כתוב אצלי דלפ"ר נראה דאף הסמ"ג שבש"ך סי' ל"ג ופי' דבריו דמיירי מחיים ולהנ"ל א"צ. אלא שבשיטת ר"ת והרא"ש קאי. אלא שצ"ע בגוף הסמ"ג ואוסיף דמוכרח נמי דעת תוס' במס', יבמות שעומדים בשטת ר"ת דלעיל דשם בדף ל"א הקשו דנימא בספק דרוסה ובישב לו קוץ בושט נשחטה הותרה. ומה קושי' הא בספק בשחיטה הבהמה בחזקת איסור. ומשום זה תפס תשובת פ"מ חלק א' דקושייתם במס' חולין אינו אלא מספק דרוסה ולא מישב לו קוץ בושט. ולא שם לבו לעיין בדבריהם יבמות. ואף בזה לא הועיל כדאיתא בבית הספק דכו"פ דספק דרוסה נמי ספק בשחיטה הוי מדצריך בדיקה אף נגד הסימנים (ובסימן ל"ג סותר הכו"פ דברי עצמו שבס"ק י"ד שם מחלק כדברי הפ"מ) אמנם לענ"ד האמת שהתוס' בשיטת ר"ת הנ"ל עומדים. ואהדר למלתא קמייתא יהי' איך שיהי' פי' הר"ן קשיא לי מאוד ל"מ לנוסח שלפנינו דעיקור קודם שחיטה טריפה נמי לא הוי פשיטא דלא מתקיף ר"פ והא איכא עיקור סימנים דילמא שמואל מיירי כפשטא דלישנא דנעשה קודם שחיטה. אלא אפילו לנוסח הב"י קשה מנ"ל להקשות מהילכתא דעיקור סימנים. דילמא ההלכתא היינו אם נעשה בשעת שחיטה דאז א"א להיות שחיטה הגונה וקודם שחיטה באמת כשר וע"כ לידחוק דמשמע לי' מסתימת הלשון תורבץ שניטל כשר אפילו בנמצא הכי אחר שחיטה באופן שיש לספק שנעשה בשעת שחיטה והוי נבילה. ואף לפי' הבה"ג ע"כ לדחוק כנ"ל. דאל"כ דלמא משמיענו שמואל שריותא דחלב א"ו כנ"ל (ובאמת מקיצור העתק הש"ך ס"ק כ"ד טעם הר"ן על לשון הש"ע נראה קצת שהי' לו נוסח בהר"ן טעמו על סברת בה"ג:

ולאו דוקא אם נעשה בשעת שחיטה). ובזה קצת סתירה להפליתי שסובר דאף לשיטת בה"ג אם נמצא אף לאחר שחיטה עיקור שחזר ונתרפא. א"כ הדר קשה מה מקשה ר"פ דלמא שמואל בהכי איירי. אך יש לדחות דכ"ז אין במשמע הלשון דניטל דמשמע אף לאחר שחיטה ניטל ולא נתרפא. ואגב אזכיר דמלתא דפשיטא להו לתשובת פ"מ וכרו"פ מבעי' לי. דאינהו החליטו דאם נקובת הושט הוי נבילה ספיקו הוי בחזקת איסור שאינו זבוח. ואני נסתפקתי דאפשר דמ"מ לא שייך בזה העמידנה על חזקתה דכל דבר של חזקה היינו או דאמרינן שהדבר נעשה מאוחר ולא מוקדם דכל שאפשר שנשאר הדבר כמו שהי' מעמידו על חזקתו. או כל דאפשר דלא נעשה הדבר בשלימותו ונשאר בחזקתו הראשונה כמו מי שטבל ונמצא עליו דבר חוצץ דמקודם הטבילה הי' בחזקת שלא בא במים כלל אף עתה העמידנו על חזקתו שלכל הפחות לא בא כל גופו במים וה"ה ספק במעשה שחיטה. משא"כ בניקב הושט דאף אם הי' הושט נקוב מ"מ מעשה השחיטה ע"כ נעשה בשלימות לא שייך. וקצת הי' לי ראי' דאל"כ קשה לשיטה זו מה משני דף מ"ג ע"ב התם איתחזיק איסורא ת"ל דה"נ איתחזיק איסורא שאינו זבוח (ואולם התוס' ב"מ דף כ' ע"ב תופסים ספק נקובת הושט לחזקת איסור ולשיטת התשובה הנ"ל בדעת תוס' ע"כ דחזקת איסור זה לאו בחזקת שאינו זבוח אלא חזקת איסור אבר מן החי וסברי שם דמחזקינן מאיסור לאיסור טריפה וצ"ע). ובהרשב"א מה"ב דף ז' ע"ב מבואר להדיא דלא כדעתי אלא דזה נמי בחזקת שאינו זבוח מקרי שהרי הקשה אנן היכי אכלינן בישרא נימא סמוך מיעוטא לחזקה. וכתב בחילוקים ליישב הקושיא. אמנם החילוק הראשון הוא ממש כסברתי אלא שאני כתבתי דמש"ה לא הוי כלל חזקה והמה"ב ביאר דלא שייך מכח סברא זו לומר סמוך בחזקה כזה) וכ"ת אף לדברי מה מקשה הסוגי' ומ"ש מהשוחט בסכין ונמצאת פגומה ת"ל דהתם דהוי הספק במעשה השחיטה ושייך בחזקת שאינו זבוח. י"ל דהסוגי' תופס בשלימות הסברא דסכין איתרע בהמה לא איתרע וכדמסיק הרשב"א דסברא זאת מוכרחת באמת להלכה מדפסקינן הלכתא כותי' דר"ח בששיבר בו עצמות ולא מחלקינן בין סכין ארוך לקצר עיין בו ונמצא דבהמה שחוטה לפניך ודוק. ובלא זה דברי הפליתי בבית הספק אינם מבוררים לי דמה תופס על האחרונים דספק דרוסה נמי הוי ס"ס נגד החזקה דאינו זבוח אעפ"כ הא מ"מ כמו כן נמי שייך לדון העמד הבהמה על חזקתה באינה דרוסה נמצא דהוי חזקה מול חזקה ולא הוי אלא ספק ובס"ס שרי' משא"כ בס"ס בשחיטה עצמה דלא הוי חזקה כנגדה עיין בפליתי בסי' א' מה שמביא בשם המהרש"א בסק"ו וכן בישב לו קוץ בושט איכא לדון בחזקה זו שעדיין לא ניקב כמו שהי' קודם שישב לו הקוץ מכח חזקה דאתי' מכח רובא. והארכתי בפרט זה לנ"מ משום מעשה שהי' שנדפס קונטרס מבעל המחבר גינת ורדים וספר פרי מגדים בנמצא ושט נקוב והמשרתת אמרה שאפשר שנעשה לאחר שחיטה ע"י הסכין שהי' אז בידה והיתה ממשמשת בסכין שם והעלה להחמיר מכח ספק בשחיטה. ולדידי צ"ע. ועיין עיקר דברים אלו בסי' ל"ד. אמנם כל מ"ש בהקונטרס קושי' דנימא סמוך מיעוט לחזקה ואנן היכי אכלינן בישרא. ומזה הוכיח לחלק בין נמצא ריעותא ללא נמצא. כבר מבואר במשה"ב הנ"ל חילוקים שונים כנ"ל ע"ש. ומהרא"ש פ"ק דחולין דמחלק בין מיעוט דשכיח וכו' מדלא מקשה נמי מנקובת הושט דמוכח מדמקשינן ור"מ היכי אכל בישרא דמיעוטא דשכיח הוא ונימא אף לדידן סמוך ש"מ נמי כנ"ל דניקב הושט לא הוי נבילה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף