חכמת אדם/ז

חכמת אדם ‏ ז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דין הלכות שחיטה (סי' כ"ג כ"ד)

א ה' דברים פוסלין את השחיטה והם הלמ"מ כמש"כ וזבחת כאשר צויתיך ולא מצינו בתורה שום ציווי בשחיטה אלא ר"ל שצוה אותו בע"פ וכל שוחט שאינו יודע אותם אסור לאכול משחיטתו ולדידן אפי' באחר עומד ע"ג כדלעיל כלל א' סי' ד' והמוסיף דעת לידע טעמם יוסיף מכאוב כי מדמה מילתא למילתא ועי"ז מכשיל רבים אלא הם מן החוקים שאין לידע טעמם (תבואות שור) ואלו הן: שהיה: דרסה: חלדה: הגרמה: עיקור:

ב שהיה כיצד הרי שהתחיל לשחוט ושהה בין בשוגג ובין במזיד בין בבהמה ובין בעוף אע"ג דהב"י בש"ע נתן שעור לשהייה דהיינו בהמה דקה שעור שהייתה כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט עד רוב הסמנים ובגסה כדי שיגביה בהמה גסה וירביצנה וישחוט ובעוף כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט: וי"א דשהיה בעוף הוא דבר מועט רק כדי שחיטת רוב א' בעוף בלא הגבהה והרבצה ובהמה כדי שחיטת רוב ב' סמנים בלא הגבהה והרבצה ואין אנו בקיאין בשעור זה ולכן אנו נוהגין עפ"י הכרעת רמ"א להטריף כל שהיה אפילו משהו בין בבהמה ובין בעוף ואין לשנות ואפילו בהפ"מ טרפה. ומ"מ דוקא שפסק מלשחוט אפילו משהו אבל נדחה ידו למטה אין שם שהיה עליו וכשר (ט"ז) ומ"מ אפילו לפסק הש"ע דיש שעור לשהיה מ"מ אם שחט ושהה מעט וחזר ושחט ושהה מעט מצטרפין השהיות ואם יש בין כלם שעור שהיה אסור לכ"ע ואם נמצא לאחר שחיטה גמי וכיוצא בו מונח בוושט או בקנה ונשחט עמו טרפה דהסמנים מתוחים והגמי או העשב אינו מתוח וידוע בחוש שדבר רך שפוגע בו חדוד הסכין ואינו מתוח שוהה יותר לחתוך אותו מאילו היה מתוח וא"כ הרי שהה מעט בחתיכת דבר ההוא לאחר ששחט הסימן והוי שהייה במשהו (סי' כ"ג סעיף ב' ומה שכתב בפ"ח שם ס"ק כ' במצא גרעין דכשר היינו לשיטת הב"י דיש שיעור לשהייה אבל לדידן טרפה) ועכ"פ נ"ל דוקא אם מצא הגמי חתוך אבל אם מצא גמי או גרעין מונח בוושט שלא במקום החתך כשר לכ"ע שהרי לא חתך אותו. ובמקום הפ"מ יש להתיר בבהמה כיון דאינו אלא חשש שהיה אם לא בדבר קשה דאז ודאי עיכב בשחיטה וכן בעוף אם לא נחתך שום דבר רק שהוושט מלא שעורים או סובין כשר כיון שהשוחט לא הרגיש עיכיב בחתיכתו אמרינן שהסכין עשה מקום ועבר ואם בשעת שחיטה חתך באצבעו ונבהל יש לחוש ששהה קצת וטרפה ובבהמה אין להחמיר מספק משהו ואם לא ראה החתך ולא הרגיש רק אחר שחיטה ראה שחתך אין לחוש כל שלא הסיר הסכין מהסמנים ואפילו בעוף (תבואות שור). ונ"ל דאם חתך באצבע של המחזיק העוף כשר כיון שלא הסיר הסכין אפילו ידע בשעת שחיטה:

ג לדעת הב"י (בש"ע שם סעיף ה') אין שהייה פוסלת במיעוט בתרא של סי' ב' בבהמה דלאחר ששחט רוב שנים בבהמה שוב אין פוסלת שהייה שהרי כבר נשחטה כהוגן וה"ז כמחתך בבשר וה"ה בעוף לאחר ששחט רוב סמן א' אבל אנו נוהגין עפ"י הכרעת רמ"א (והיינו עפ"י פרש"י שפירש בחולין דף ל' החליד במיעוט סמנים ובדף ל"ב שהה במיעוט סמנים פירש"י ר"ל במיעוט סימן אחרון דאע"ג דאם לא שחט כלל כשר כיון ששחט רובם מ"מ כיון ששחט כולה שחיטה אח' הוא וכיון שהחליד או שהה באמצע אסור ועלתה בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא. והנה דעת רשב"א ורש"ל דאפ"ה אינו אלא מדרבנן והתב"ש וכו"פ כ' דלרש"י הוי דאוריית' ואעפ"י שלא מצינו בגמר' דבעיא רק בשהיה ובחלדה כתבו כל הפוסקים דבודאי ה"ה בדרסה דינא הכי אלא דבהגרמה ועיקור ס"ל לתוס' ורא"ש דאפילו לרש"י אין הגרמה במיעוט בתרא כיון דאינו במקום שחיטה וכן עיקור כיון דאינו בדרך שחיטה. ואנו נוהגין עפ"י מהר"ו דלרש"י ה"ה הגרמה ועיקור במיעוט בתרא אסור (וכתבתי זאת כדי לידע איזה אסור לדידן מעיקר הדין ונ"מ לענין תערובות דיש לצדד להקל קצת) להטריף אפילו שהיה במיעוט בתרא של סימן ב' כל שהוא בדרך שחיטה ולכן אם לאחר ששחט רוב שנים שוהה הבהמה או העוף למות לא יחזור וישחוט ואפילו בסכין פגום ואפילו בקרדום אלא יכנו על וראשו להמיתו ואפילו בדיעבד אסור ואפילו אם ישראל אחר התיז בקרדום אסור ואם התיז נכרי הראש אחר ששחט רוב הסמנים בהפ"מ יש להקל כיון שאינו בר שחיטה (עיין בש"ך סי' ב' ס"ק כ"ז בשם הפרישה ובת"ש סי' כ"ג):

ד אם שחט עוף ולא תפס בקנה ואחר שהתחיל לשחוט בקנה שהה אפילו במיעוט קמא דקנה אעפ"י דמדינא היה מותר לגמור השחיטה בקנה ואח"כ יהפוך הוושט ויבדקנו מבפנים ואם לא נמצא טיפת דם בידוע שלא נגע בוושט וכשרה וכן פסק הש"ע אבל אנו נמשכין אחר רמ"א וקיי"ל דאין אנו בקיאין בבדיקת הוושט וחיישינן שמא נגע בוושט ונקיבתו במשהו ואפילו לא נגע גם בקנה אם חתך כל העור ושהה משהו אעפ"י שלא יצא דם נהגו במדינות אלו להחמיר דחיישינן שמא נגע בוושט אבל אם לא יצא דם ולא ידעינן אם חתך כל העור יש תקנה שישחוט למעלה או למטה ממקום זה ויהפוך העור ויבדוק באותו מקום אם לא עבר החתך כל העור כשר אבל אם יצא דם אין לסמוך על בדיקה אלא בהפ"מ ודוקא בבהמה שייך זה דעורה עב אבל בעוף ל"ש זה דעורו דק ואם חתך העור ודאי עבר כולו ואסור ולכן אסרינן כל שהייה אפילו במיעוט קמא דקנה אע"ג דאפילו אם היה חצי קנה פגום כשר כדלעיל כלל ו' סי' י"א מ"מ אם נעשה ביד אסור שמא נגע בוושט ונקובתו במשהו ואסור למכרו לנכרי כך אלא ימיתנו ואח"כ ימכרנו לנכרי ואפילו אם יאמר השוחט ברי לי שלא נגעתי בוושט כיון שלא נתכוין לכך הוי מלתא דלא רמיא עליה דאינשי לאו אדעתיה אבל אם נתכוין לכך כגון שתפס הקנה בידו לבד ונתכוין שלא יגע בוושט אין שהייה פוסלת במיעוט קמא דקנה (ש"ך ס"ק ט"ו):

ה אם תלש נוצת עוף אפילו בשעת שחיטה ויצא דם מדינא אין חוששין לנקובת הוושט אבל כבר נהגו במדינות אלו לאוסרו ומ"מ בהפ"מ או לעני יש להתיר ודוקא שיש שם איזו ריעותא שנקרע העור ויצא דם או שנעשה נולד שחין דיש לחוש לקוץ וכיוצא בו אבל אם אינו אלא נפוח סביב הסמנים לא חיישינן שמא ניקב הוושט אלא תולין דמחמת חולי הוא ואפילו אם נצרר שם דם לית לן בה (ב"ח סי' ל"ג ססי' ט"ו). ואם לא יצא דם אלא נתאדם הבשר או שנמצא על הצואר איזה גרר יבש כשר מיהו בהא צריך לשחוט במקום אחר ואחר השחיטה יהפוך העור ויבדוק נגד הגרר אם אין שם ריעותא (ע' בט"ז דמשמע מדבריו דאם לא בדק טריפה וכ"מ יותר מלשון התב"ש וכן מצאתי בפמ"ג סי' כ"ג סק"ח בט"ז להדיא דאם לא בדק טריפה. והיינו משום דהוי ס"ס במקום חזקת איסור ע"ש (ועיין בב"א בתשובה בהגהות הנוספות) (סעיף ו' בש"ך וט"ז שם):

ו דרסה כיצד כגון שהניח הסכין על הצואר ודחק וחתך למטה כחותך צנון ה"ז פסולה ואצ"ל אם הכה בסכין על הצואר כדרך שמכין בסייף וחתך הסמנים בבת אחת (סי' כ"ד):

ז אע"ג דמדינא אם הוליך והביא אפילו שחט בסכין קטנה מאד כשרה אנו הנמשכין אחר רמ"א נוהגין לפסול בבהמה אפילו הוליך והביא אם אין בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כל שהוא לענין לכתחלה מבואר לעיל כלל ג' סימן ג'. ואם שחט בהולכה או בהובאה אעפ"י שהסכין חריף ויודע ששחט בלא דרסה אם אין בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר פסול מדרבנן (פרי חדש):

ח היה שוחט וחתך כל המפרקת הב"י סתם דכשר אך אנו עפ"י רמ"א במקום שאין הפ"מ נוהגין להטריף אפי' לא חתך רק רוב המפרקת עם החוט השדרה ואם הוא מסופק אם חתך הרוב עם החוט וכיוצא בו כל ספק תולין להקל כי טריפות זו אינו אלא חומרא (שם בט"ז ס"ק ב'):

ט כשאדם שוחט עוף ואוחז בסימנים בב' אצבעותיו צריך שיאחז אותם יפה שאם אינו אוחז אותן בטוב פעמים שיהיו נשמטין לכאן ולכאן ולא יכול לשחטן ע"י הולכה ויבא לידי דרסה וכן לא יניח האצבע על הסכין אלא יחזיק אותו בקתא כדי שלא יבא לידי דרסה ובדיעבד כל שידוע לו שלא דרס כשר (בל"י) ואפילו לא עשה דרסה אלא משהו בין במיעוט קמא ובין במיעוט בתרא בין בקנה בין בוושט טרפה (סעיף ו'):

י חלדה כיצד כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן ושחט ממטה למעלה או אפילו שחט התחתון כהלכתו מלמעלה למטה וחזר והוציא הסכין ושחט העליון וכ"ש כששחט שניהם מלמטה למעלה כיון שהחליד הסכין טרפה. והחליד הוא לשון הטמנה כחולדה המטמנת בארץ (שם):

יא החליד את הסכין תחת העור או תחת צמר מסובך בצואר הבהמה או תחת מטלית הקשור בצוארה או שהמטלית מדובק בו ושחט שחיטתו פסולה ולכן יש ליזהר בכבשים שיש להם צמר מסובך בצואריהם לתלוש הצמר המסובך שלא לבא לידי חלדה וכן בעופות אם יש חשש מחמת הנוצות יחלוש מקודם ואם המטלית אינו קשור רק שפרוש על צוארה כגון שבא לשחוט ונפל טליתו ממנו על מקום השחיטה וכדומה יש ליזהר לכתחלה ובדיעבד כשר (שם ז'):

יב צריך שישחוט עם אמצע הסכין. ואם חס על העור שלא יעשה בו קרע גדול ושוחט בראש הסכין ומתכסה מהעור ה"ז חלדה וטרפה. וכל חלדה טרפה בין במיעוט קמא ובין במיעוט בתרא בין בקנה ובין בוושט לפי מנהגינו כרמ"א (סעיף ט' י'):

יג הגרמה כיצד זה השוחט בקנה או בוושט למעלה או למטה ממקום שחיטה שמבואר בכלל ו' אפי' שחט רוב סמנים במקום שחיטה ובמיעוט בתרא נטה הסכין למקום שאין שם מקום שחיטה טרפה לדידן הנמשכין אחר רמ"א בין שהגרים במיעוט קמא או במיעוט בתרא בין בקנה ובין בוושט (סעיף י"א):

יד עיקור כיצד כגון ששחט בסכין פגום שהפגימה עוקרת הסימן וכתיב ושחט ולא ועקר: וכ"ש אם עקר רוב סימן ביד או נעקר מאיליו בשעת שחיטה בין מאמצע סימנין ובין ממקום חבירן בלחי: וכן אם נשמט א' מהם או שניהם קודם גמר שחיטה פסולה ואפילו בעוף שהכשירו בסימן א' אם קודם ששחט רוב סימן א' נשמט אותו סימן או אפילו נשמט סימן השני ה"ז נבלה מה"ת דמ"מ בעינן שיהיו שניהם ראוין לשחיטה אבל אם אחר ששחט רוב סימן א' בעוף נשמט אותו סימן או סימן השני כשר דאין עיקור במיעוט בתרא כן סתם בש"ע: וכן מעיקר הדין לא נקרא עיקור אפילו בשעת שחיטה אא"כ נעקר רוב הסימן אבל אנו הנוהגין אחר הכרעת רמ"א נוהגין להטריף כל עיקר בין במיעוט קמא ובין במיעוט בתרא בין בקנה ובין בוושט ואפי' שחט בסכין יפה אלא שנשמט כיון שנעשה בשעת שחיטה נוהגין להטריף כל עיקור אפי' כל שהוא משום גזירה דניקב הוושט (כ"כ הב"ח והש"ך ס"ק כ"ג ובנ"הכ וכ"כ הפ"ח לפי מנהגינו דלא כט"ז בס"ק י"א ואני תמה שלא הביאו שכ"כ בהדיא בד"מ ס"ק י"א דבין נעקר רובו או מקצתו דטריפה ומ"מ דוקא בשוחט בסכין פגום או שאחר ששחט רוב הסימן נעקר הסימן שעכ"פ הוא בדרך שחיטה אבל שחט הרוב ועקר הנשאר ביד או עקרו ממקום חבורן ולא שחט אח"כ כלל כיון שאינו בדרך שחיטה כלל אע"ג דלכתחלה אסור לעשות כן מ"מ בדיעבד בהפ"מ יש להכשיר (תבואות שור). ונ"ל דמזה יצא המנהג בעוף שקורין אינדיק שלאחר שחיטה תיכף עוקר הראש מן הגוף בדרך גלגול ובילדותי שמעתי שאומרים שיש ארס בעור הצואר שלו שקורין קרעלין וכשנשאר מחובר אזי מתפשט בכל הגוף וכמדומה לי שהוא שיחת נשים ומ"מ כיון שנהגו כן בכל המקומות אין כח בידינו למחות אבל לחתוך אותו אפילו בקרדום אסור אפילו בדיעבד מטעם שהיה במיעוט בתרא כדלעיל סימן ג':

טו עוד יש עיקור שלא בשעת שחיטה כגון שנעקרו הסימנים או א' מהם ממקום חבורם בלחי קודם שחיטה או בשעת שחיטה בין ע"י מעשה ובין מאיליו והוא נקרא שמוטה שאין שחיטה מועלת בסימנים עקורים ואפילו בעוף כדלעיל ואם שחטו הוי נבלה מה"ת אך לא נקרא עיקור אא"כ נעקר הקנה והוושט מן הלחי מהבשר אבל אם נשאר מחובר לבשר כשר (ש"ך וע' ט"ז) ודוקא כשנעקר כולו אבל אם נשתייר אפי' מיעוט כשר ובלבד שיהיה אותו שנשאר במקום א' אבל אם מיעוט הנשאר הוא מדולדל כאן מעט וכאן מעט פסול. שניכר הדבר שנעקר בכח. ומה שנשאר מחובר הוא רק חבור מדולדל והוי לי' כנעקר כולו ופסול: ואם לא נעקר אלא מיעוט ורובו קיים אעפ"י שרוב זה הנשאר הוא מדולדל מעט כאן ומעט כאן כשר ואפי' למנהגינו להטריף כל עיקור היינו דוקא בשעת שחיטה אבל בנעקר קודם שחיטה מוקמינן אדינא: וי"א דאפילו במקום שהבהמה טריפה מ"מ כל זמן שהיא בחייה חלבה וביצים שלה מותרין דכך נאמרה הלמ"מ דאין שחיטה מועלת לה כיון שא"א לשחוט אותה הואיל וסימנים מתנדנדין אבל בחייה כשרה אבל רוב הפוסקין אוסרים חלבה וביצה (סעיף ט"ו):

טז שחט בעוף אחד מהסימנים ונמצא השני שמוט ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמט הרי זה ספק נבילה ואפי' זרק העוף מידו לא אמרינן שמחמת זריקה או פירכוס נשמט מיהו השוחט נאמן לומר שלא היה שמוט בשעת שחיטה ודוקא שאמר שהרגיש בבירור ויש לו סימנים על כך דהיינו המקום הנעקר מתהפך ובא למקום השחיטה ובזה נאמן לומר שלא היה בשעת השחיטה כן ואנו מוכרחים לומרי שנעשה אח"כ על ידי פירכוס (ט"ז ס"ק י"ד): ואם נמצא הסימן השחוט שמוט לא מבעיא אם תפס בסימנין דאפשר לשמוטה שתעשה שחוטה דטרפה דאפשר דנשמט קודם שחיטה ואפילו לא תפס בסימנין דאז א"א לשמוטה שתשחט אפ"ה טריפה לדידן דאין בקיאין בבדיקה (שם):

יז שחט עוף כדרכו בהכשר ואחר גמר שחיטה מצא טבעת מהגרגר' שלם על הסכין כשר כן סתם הב"י בש"ע אף דהוא ספק איסורא ס"ל דלא שכיח שיהא הטבעת מהגרגרת נשמט מחיים ולא יהי' ניכרת המכה ודם צרור ותלינן לעולם במצוי ואמרינן דנעשה ע"י גלגול הגרגרת ששחט בב' מקומות ע"י גלגול ולכך נפרד אבל אנו הנוהגין עפ"י רמ"א דטריפה דהוי ספק דאורייתא שמא נעקר קודם שחיטה ואפי' את"ל שנעקרה אחר שנשחטה רוב הגרגרת ואח"ז נפסק הטבעת ממחברתו אפ"ה הוי עיקור (ועיין בד"מ ס"ק י"א מבואר שם דאין חילוק בין אם נמצא רובה או מקצתה לעולם מטריפין וזה דלא כט"ז דאזיל לשיטתו בסי' כ"ד ס"ק י"א דאין עיקו' פוסל בכל שהו' כמו שכתבתי לעיל סי' י"ד) ומ"מ אם נמצא אחר השחיטה על חוד הסכין טבעת אחת דהיינו שהיתה חתוכה ושני צדדי החיתוך על שני צדדי הסכין יש להכשיר דבזה נראה ברור שלא ע"י דחיקת הסכין על הגרגרת נקפצה חוליא אחת ממקומה שהרי נחתכה הטבעת ואין לחוש שמא תחלה נדחפה ממקומה ואח"כ חתך דאין לחוש לדחיפה כלל אלא כשרואין שלא נחתך הטבעת דיש לומר דכח הסכין דחפו ולא הי' בו כח לחתכו אבל כאן שאנו רואין שנחתך למה לנו להחזיק איסורא (ט"ז) וכן אם לא נחסר טבעת אלא ב' חצי טבעת דבוקים זה בזה עם עור שביניהם דאין דרך עיקור שיהיו הטבעות נחתכים לשנים בהקיפם ומחוברים יחד בעור המחברם אלח ודאי בסכין דרך שחיטה שהוליך והביא נעשה וע"י גלגול הגרגרת נחתכו לשנים בהקיפ' (ש"ך בסי' ל"ד ס"ק ט"ז) ואם נמצא טבעת על הארץ מחלוקת בין האחרונים (הט"ז ומ"ב מכשירים והש"ך והב"ח מטריפים וכן דעת הכו"פ) ובת"ש מסיים שכל זה הוא ספק בשחיטה בין נמצא על הארץ או על הסכין בין שלם ובין חתוך או ששני צדי החתך מונחים על שני צדי הסכין ותחוב עליו בין באורך בין ברוחב הכל אסור ואין לך שום צד להתיר כ"א בנמצא מיעוט טבעת ושאר גרגרת הוא שלם עכ"ל:

יח השוחט צריך שיבדוק בסימנים אחר שחיטה אם נשחטו רובן או שיראה בשעת שחיטה שהם שחוטין רובן ואם לא ראה שרובן שחוטין אסור והוי נבילה משום דבחזקת איסור הראשון עומדת שלא היתה שחוטה והרי היא מתה ומטמאה (סי' כ"ה בפ"ח וכ"כ הרמב"ם בהדיא) ונהגו לבדוק בדרך זה שתוקף אגודל על שיפוי כובע ומתוך הדחק יפלטו הסימנים לחוץ ואז יכול לראות אם נשחטו רובן גם אם עביד שמוטה כי אם לא יכנסו הסימנים לפנים לאחר שהסיר אצבעו הוי שמוטה וטריפה ולכתחלה יש לבדוק גם אחר שחיטה דהוי מילתא דשכיח אלא דבדיעבד אם לא בדק אחר שחיטה כשר כיון דבהמה בחייה לאו בחזקת שנעקר הסימנים קיימא ולא דמי לאם לא ראה שנשחטו רובן דהתם בחזקת שאינו זבוחה קיימא. ויש לבדוק אח"ז קודם שיזרוק העוף מידו אבל אם לא בדקו תחלה ומצאו שהסימן שחוט כולה לא חיישינן שנעקר יותר בפרכוסה ממה ששחט אבל בנמצא ששחט רובה חיישינן וכן בעוף אם לא שחט אלא הקנה ודרך הקנה להתפרק וחיישינן דבקל נעשה רוב בפרכוסה אבל כשנמצא הוושט שחוט אין דרכו להתקרע ברוחב אלא באורך ולכן כשר ואם שחט במקום סמוך לראש צריך לראות שנשחט במקום שחיטה בלא הגרמא ואם שחט באמצע הצוואר אין צריך לחוש להגרמא (ש"ך סס"ק ג'):

יט כל ספק שיש בשחיטה טריפה דמוקמינן אחזקה הראשונ' ובחיי' בחזקת איסור עומדת ולאחר שנשחטה כראוי בחזקת היתר עומדת לפיכך אפי' בא זאב ונטל בני מעיים והחזירן כשהן נקובים כשר דתלינן הנקבים בזאב (שם ועיין כלל ט'): דין נקובת היושט ובני מעים בשעת שחיטה מבואר בש"ע סי' כ"ז: ודין שלא יחתך אבר מבהמה בעודה מפרכסת יתבאר בדין אמ"ה כלל כ"ז:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.