בית מאיר/אורח חיים/תרע

בית מאיר ‏ אורח חיים תרע

הלכות חנוכה

איתא בב"י והטעם שהוצרכו להדליק ח' ימים מאותו פך מפני שכל ישראל היו טמאי מתים ואי אפשר להם לתקן שמן טהור עד שיעברו ז' ימים מיום טומאתן ויום ח' לכתישת זתים ואיכא למידק למה קבעו ח' ימים דכיון דבשמן שבפך היה בו להדליק ליל' א' נמצא שלא נעשה הנס אלא בז' הלילות וי"ל שחלקו שמן שבפך לח' חלקים ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק א' והי' דולק עד הבוקר (וכתב הפר"ח ואינו מחוור דהא אמרינן מערב עד בקר תן מדתה שתהא דולקת מערב עד בקר וזה כבר יישב הרא"מ כדלקמן.) ועוד י"ל שלאחר שנתנו השמן בנרות המנורה נשאר הפך מלא כבתחילה וניכר הנס אף בלילה הראשונה והקשה הפר"ח דלפ"ז ליכא שום נס בלילה האחרונה דלמה הי' נשאר הפך מלא כבתחילה כיון שלא היו צריכים לו עוד וי"ל שהיה מתרמי היום השלישי בשבת והזאה אינה דוחה שבת והוצרכו ח' ימים לטהרה ויום א' לכתישת הזתים ושפיר שהדליקו בו שמונה ימים בנס וק"ל:

והנה אית' בסוגיא דחנוכה במהרש"א בח"א קושי' בשם הרא"מ שבחדושי סמ"ג הא נטמאו השמנים בנגיעת הכהן המדליק שהיה טמא מת. ומשני שהודלק ע"י פשוטי כלי עץ והקשה המהרש"א דמ"מ איך נכנס כהן טמא למקדש. וע"כ לא היה גירסתו כגירסא שלפנינו ע"י פשוטי כלי עץ ארוך ובודאי גירסתו עיקר כדתמה הפר"ח על עץ ארוך כזה כמו שהקשו תוס' ריש חולין ומ"מ לק"מ שהרי הרא"מ כתב או ואע"ג דהדלקת נרות דוחה טומאה בצבור ואזיל לשיטתי' דהשמנים לא נטמאו בטומאת זיבה מדהוכיח שלזמן הזה עדיין לא היתה הגזירה שיהיו כזבים אלא העלה שנטמאו ע"י טומאת מת וטומאת מת הותרה בצבור ומשני הני מילי בהדלקה דכתיב בה להעלות נר תמיד אבל שמן שהוא ממכשירי הדלקה לא כמו דמילה שאין המכשירין דוחה שבת וא"כ שפיר דלא קשה לי' מידי מביאת כהן למקדש דקרבן צבור דוחה טומאה כמו בכל הקרבנות שהכהנים טמאים נכנסים ועובדים רק על השמן שנטמא הוא דקשיא לי':

אמנם גופי דברים אלו שהשמן הוא ממכשירי הדלקה צ"ע:

כי ודאי שמן הנדלק הוא גוף המצוה ולא מכשיר והח"צ סי' פ"ז להכי הבין שר"ל עשיית השמן בטומאה קורא למכשירין ומתמיה עליו וכתב מה שייך דחיה לענין עשיות שמן בטומאה וכי אסור לאדם לעשות שמן בטומאה וכה"ג הבין הפר"ח ומכח זה מתמי' על הרא"מ וכתב דעיקר קושי' הרא"מ שנטמאו השמנים בהדלקת הכהן ליתא דשאר השמנים נטמאו בטומאת זיבה או בטומאת עכו"ם וכדכתיבנא לעיל והני טומאת לא הותרה בצבור אבל טומאת מת דחוי' בצבור ודבר ברור הוא שזהו דוקא טומאת מת ומיהו עשיות השמן שהוא ממכשירין אינה דוחה טומאה וכמ"ש הרא"מ ז"ל. וכנראה כאילו הבינו דכל עיקר מה שכתב ואע"ג דהדלקת נרות דוחה טומאה לא היתה אלא על מה שהוצרכו ז' ימים לטהרת הכהנים דהיה להם למיעבד בטומאה משום דקרבן צבור דוחה טומאה וע"ז משני דעשיות השמן הוא ממכשירין ואינו דוחה ומלבד שלשון אבל שמן שהוא ממכשירין לא משמע כלל הכי אלא עשיות השמן מיבעי' ליה:

ומלבד מה דתמה הח"צ על תירוצו אף גם הרי בהדיא כתב בהקושי' וא"ת איך הדליקו בעודן טמאי מתים הרי טמאו את השמן בהדלקתן ומה הפרש יש בין השמן של אותו פך ובין שאר השמנים הטמאים. הרי דבריו ברור מללו שאין שום הפרש בין השמן הנטמא ע"י הדלקת כהן טמא מת לבין השמן הטמא שהיה מכבר ומה פעל בתירוצו דעשיות השמן לא דחה טומאה הא עדיין קשה היה להם להדליק השמן הטמא שהיה שם מפני שקרבן צבור הוא ואותו שמן טמא היה להם לרוב כדתניא וטמאו כל השמנים אמנם באשר רואה אני שהפר"ח היה נכנס בעיקרי דברי הרא"מ ולכן לפני הנ"ל כתב ג"כ בלשון זה ועי"ל שמסתמא הכניסו שם ע"ז וכו' א"כ טמאו כל השמנים לתקרובות ע"ז (וזה לא נראה כלל דאם השמנים נעשו תקרובות לע"ז לא היו נמצאים כלל מונחים בכלים אלא שופכים השמנים לתקרובות לפני הע"ז) וכתב הרא"מ ז"ל אבל ליכא למימר דמההוא דר' ישמעאל משמע שכבר נהיה הבית בית ע"ז ותניא בתוספתא במס' זבים כלי חרס שהכניס אוירן לבית טמאים ודברי תימא הם וכו' ואי כדברי הרב שנעשה בית לע"ז הרי היה נאסר אלא מחוורתא כדשנין וע"ש ובהיות שהרא"מ על הסמ"ג אינו מצוי אעתיקנו על הסדר ואפרשהו התחיל וכתב טמאו כל השמנים אע"ג דגוים בחייהם לא מטמאו בשום טומאה וגזירות שיהיו כזבים לזמן הזה לא הי' וכו' מיהו אע"ג דאינהו גופייהו לא מטמאו בגדיהם מיהו מטמאו ובחזקת טומאה הן עומדים כדתניא בתוספתא דטהרות הלוקח כלים מאומני גוים והמוסר כלים לאומני גוים טמאים מדרס (ר"ל האידנא בתר גזירת שיהיו כזבים) וטמא מת דכיון דגוים לא מזדהרא ממגע המת סתם כליהם בחזקת טמאי מתים הוו וא"כ כשנכנסו עכו"ם במקדש מסתמא כל הטהרות שבהיכל בספק מגע בגדיהם הוי וטמאים מספק אבל לא משום דההוא דרבי ישמעאל דתניא מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי את אבני מזבח ששקצום מלכי יון ואמר רב ששת ששקצום לע"ז משמע ודאי שכבר נהיה הבית ההוא בית ע"ז (ר"ל לפי שעה אבל ודאי לא נאסר במחובר) ותניא בתוספתא כלי חרס שהכניס אוירן לבית ע"ז טמאים הספסלים והקתדראות שהכניס רובן לבית ע"ז טמאים דאע"ג דע"ז אינה מטמאה אלא במגע ובמשא אבל לא באהל כדאמרינן פרק ר"ע (ובא לפרש התוספתא במה נטמאו הכלים) מ"מ כיון דאי אפשר בלא תקרובות ע"ז כדאמר פרק כל הצלמים גבי לא יעבור תחתיה וכריב"ב דאמר תקרובות מטמא באהל כדכתיב ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל תקרובות מטמא באהל (כלומר ולהכי נטמאו הכלים בטומאת אהל וה"ה בבה"מ אף דלא היה אלא בית ע"ז לפי שעה א"א בלא תקרובת ונטמאו כל השמנים באהל) משום (צ"ל ואי משום] דאיתא אבנים לא מיתסרי באותן שקוץ מדאורייתא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא רבנן הוא דגזרו לאסרם לגבוה אע"ג דלהדיוט שרי (כלומר דלהכי תירצו לומר דלפ"ז אין ראיה מזה שנעשה בית ע"ז אפילו לפי שעה ולא הכניסו בו ע"ז כלל) מיהו נהי דאותן אבנים לא מיתסרי משום ע"ז מ"מ מדשקצום לע"ז מסתמא הכניסו שם ע"ז והעמידו צלם בהיכל וא"א זה בלא תקרובת כדאמר בפרק כל הצלמים ומטמא באהל וטמאו כל השמנים שבהיכל (ועד כאן אזיל הפירוש שהתחיל בו לומר אבל לא וכו') וסתר וכתב אבל משום ספק שמא הכניסו שם טומאה ליכא למיחש דאחזוקי רעותא לא מחזקינן ר"ל דנימא משום ספק זה דא"א בלא תקרובת חשו לטומאת אהל דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן והדין עמו כדכתבו תוס' דף י"ג ע"ב בחולין תוך ד"ה תקרובת והא דתנן בפרק כל הצלמים לא יעבור תחתי' ואם עבר טמא ומפרש הגמרא משום דא"א בלא תקרובת ומני ריב"ב הוא וקתני סיפא ואם היתה גוזלת את הרבים טהור אע"ג דטומאת אהל דאורייתא התם ליכא תקרובת ודאי אלא חששא בעלמא היא והיכי דגוזלת הרבים לא גזרו רבנן ואין לך גוזלת הרבים יותר מזה לחוש לטומאת כל הטהרות הצריך לרבים ובודאי יפה סתר דלהכי טעם זה לא אפשר אלא מטעמו דטומאת הבגדים דדהו מטומאת מת וא"כ ודאי שפיר קאמר בקושיא השני' וא"ת דאיך הדליקו באותן ח' ימים שעדיין היו טמאי מתים הרי טמאו השמן בהדלקתן ומה הפרש יש בין השמן של הפך לבין שאר השמנים שהרי שאר השמנים נמי לא היה עליהן אלא חזקת טומאת מת וא"כ הא ודאי מה דכתב נמי תחילה ואע"ג דהדלקת הנרות דוחה טומאה אי אפשר דקאי אך על מה דהכהנים לא עשו שמן בטומאה וידליקנה דלמה להו לעשות בטומאה ולהדליק הא הוי להן שמן טמא בטומאת מת לרוב א"ו דבאמת קושייתו היה פשוט שהיה להם להדליק השמן טמא שהיה להם כיון שאינו טמא אלא בטומאת מת שדחוי' בצבור ואף אם יש מי שירצה לומר שהלשון אבל דלבסוף הוא קצת דחוק לסתירה דבריו הקודמים ולהכי ירצה לומר דמה שהתחיל לכתוב אבל לא הוא ט"ס וצ"ל א"נ משום וכו' ומה שלבסוף כתב אבל משום ספק וכו' הוא ענין בפ"ע לומר דא"א אלא בא' משני טעמים דאי משום שמא הכניסו שם טומאה שרץ או חתיכת נבילה וטמאו השמנים זה אינו דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן מ"מ אפי' לטעם השני דמשום טומאת אהל דתקרובת נטמא עליהם נמי שייך דטומאה זו נדחה בצבור דהא כל טומאת אהל דתקרובת לא נשמע לריב"ב אלא מהיקש דמת ומה"ת דטומאת אהל המת גמור יהיה נדחה בצבור וטומאת אהל דתקרובת לא ובודאי שייך קושייתו דלידחי טומאה וכן מוכח להדיא סנהדרין י"ב ע"ש בתוס' ד"ה שעיבר] אף על גופי השמן טמא שהיה במקדש וכן קאי קושייתו באמת וא"כ ודאי צריך ביאור מה דמשני שהשמן הוא ממכשירי מצוה ויראה לענ"ד דהכי כונתו דהנה הח"צ כתב על עיקר הקושי' דלדחי שאינה כלום דאף דקרבן צבור דוחה טומאה הקב"ה רצה להראות חיבתם לפניו ועשה להם נס זה שתהא בטהרה. והנה בהרא"מ שם כתב נמי תירוצי הב"י הנ"ל על הדיוק דהא לא היה הנס כי אם בז' ימים וכתב נמי י"ל שחילקו השמן לח' חלקים ובכל לילה היו משימים שמינית הפך ונעשה בו נס ודלוק עד הבקר ואע"ג דאמרינן פרק ב"מ תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בקר היינו למצוה ולא לעכובא אי נמי וכו' כנ"ל בב"י נמצא לתי' שני' י"ל דהשעור לעכובא נמי הוא ואם נאמר כתירוץ הח"צ הא א"א לומר התירוץ הראשון שחלקוהו לח' חלקים דהא קשיא איך לא הדליקו לילה א' כל הצורך כדי שישאיר לשאר הלילות הא מדינא יכולים להדליק בשאר הלילות בשמן טמא מדהוא קרבן צבור וע"כ לתי' הח"צ לבא אך לתי' הא"נ שבאמת נתנו לילה הא' כל הצורך והקב"ה הראה להם חיבתם שיהי' בטהרה. אבל הרא"מ באמת לתי' הא"נ נמי ידע לשנויי קושייתו בתי' הח"צ אלא שלתי' הראשון שחלקוהו לשמנה חלקים קשיא לו מדוע עבדו הכי משום צורך האידך לילות הא ק"צ דוחה ואיך ומשני שפיר יען דלתי' זה הא מוכרח דהשעור אינו לעכוב ולהכי כתב אבל שמן שהוא מכשירי מצוה כלומר שמן זה שאינו לעיכוב והוי אך כהכשר מצוה שאינו דוחה טומאה ולהכי הוצרכו לחלקו כדי שיהא להם העיקר מצוה לכל התירוצים בטהרה והקב"ה הראה להם חבתם שיהיה להם כל הלילות השעור דלכתחילה ובטהרה ולשני התירוצים שפיר מקשה מה אהני להו הנס הא מ"מ נטמא בנגיעת הכהן ומוכרח לתירוצו ומביאת הכהן מעיקרא לק"מ מדהוא ק"צ דדוחה ודוק:

תו איתא בהרא"ם וא"ת מ"מ קשיא האיך הדליקו במנורה שהיתה טמאה י"ל שעשו מנורה של עץ כדתניא ר"י בר' יוסי אומר אף של עץ לא יעשה כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי וכתב המהרש"א בח"א ולא ידעתי. מה תיקן בזה דהא נטמאו המנורה בנגיעה בעשייתה גם בשל עץ שהרי היה למנורה בית קיבול. וכן כתב הפר"ח כתב שעשו מנורה של עץ וקשה טובא דסוף סוף הרי נטמאה כשגמרו לעשותה דהשתא לא הוי פשוטי כלי עץ ונעלם מהם מתני' דכלים פרק י"ב משנה ב' דאונקליות של מנורת עץ טהור ופי' הברטנורא דהמחובר לטהור כגון מנורת עץ שהיא טהורה וכן פסק הרמב"ם פ"ד מכלים שלש מדות בכלי עץ שאינה עשוי לקבלה וכו' וכל כלי עץ העשוי לתשמיש שהכלים בלבד הרי זה טהור כגון מנורה של עץ שמשמשת הנר בשעת הדלקה ואין לתמוה הרי יש לה בית קיבול שמן שהרי הרמב"ם התחיל וכתב ג' מדות בכלי עץ שאינה עשוי' לקבלה ולא כתב בכלי עץ שאין לו בית קיבול אלא שאינה עשוי' לקבלה והיינו כדפי' פ"ב מכלים בביאורו למשנה ג' כתב הנה כל מה שימנה מכלי חרס שהוא לא יקבל טומאה מה שאין לו בית קיבול או אם מה שיש לו בית קיבול אבל לא נעשה לקבלה ועל זה מסיים שם וידוע שמטה וכסא ושולחן ומנורה כלן אין להם תוך וכן פי' הקרבן אהרן אהברייתא שבת"כ פרשת שמיני אל תוכו את שיש לו תוך טמא ואת שאין לו תוך טהור פרט למטה וכו' ומנורה של חרס וכתב הק"ע דכל אלו אעפ"י שיש להם בית קבול אינם עשו לקבלה ותרי מילתי' איצטרך להם כדי שיהיו מקבלים טומאה שיהיו ראוי' לקבל ועשוים לקבלה ויראה לענ"ד דמש"ה לא מקרי עשוי' לקבלה דעשוים לקבלה היינו מה שנעשה לקבל הדבר שהונח לתוכו שיניח תוכו עד עת צריך להדבר להוציאו מתוכו דומיא דשק משא"כ זה השמן או הכרים שבמטה לא הונחו שם כדיי שיושמר או יטולטל ע"י המטה אלא כדי שיונח שם לישכב עליו אדם וכן המנורה לא הונח תוכו השמן אלא כדי שיותלה בו הדלק זה לא נקרא עשוי לקבלה ומה דמצינן דנר של חרס מקבל טומאה כדאיתא בשטת ר"ח סגן הכהנים היינו נר שכולה נעשה לקבלה זו וכולו מקבל השמן ואיך שייך בזה לומר לא נעשה לקבלה הרי כולו לא נעשה אלא בשביל קבלה זו משא"כ המנורה שכולה היא פשוט אלא שעל שם קבלה זו תהא מקרי עשוי לקבל אין קבלה זו חשובה להקרא הפשוט עשוי לקבל ולפ"ז א"י למה התמיה הר"ש פ"ב הנ"ל במשנה ד' על הפנס דאיתא שם שיש בו בית קיבול שמן טמא ושאין בו אלא בית קיבול נר טהור וכתב ותימא מ"ש זה מזה ודחק עצמו מאוד ויש לומר דבית השמן היינו שיש בו בית קיבול שמן לבד מבית קיבול שמן דנר אלא שבית קיבול שמן זה הוא עשוי שיהא שמן תמיד שמור בתוכו עד עת הצטרכו להשמן ושפיר חשוב על ידו עשוי לקבל משא"כ בית הנר וזה הנראה מהרמב"ם שבפ' י"ח מעתיק דין הפנס בלשון המשנה ולא פי' בו דבר וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף