בית מאיר/אורח חיים/תעה

בית מאיר ‏ אורח חיים תעה

סעיף א ויאכל בהסיבה כזית מכל אחד בד"מ מביא בשם תה"ד דלמצוה מן המובחר ראוי לבלוע הכזית בבת אחת ולא מעט מעט ודקדק הכי מדמקשה המרדכי על הלל דקאמר כורכו בבת אחת ואכלו פי' הי' נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית (חרוסת) [וצ"ל פסח] וא"ת האיך מחזיק בית הבליעה כולי האי וי"ל כשהוא מרוסק מחזיק טפי וכתב התה"ד מכאן מוכח דאין לבלוע הזית של מצה מעט מעט דאל"כ לא הי' קשה מידי דשפיר יוכל להכניס כל הג' זתים לפיהו ולכוס אותם יחד ולבלוע יחד מעט מעט אע"כ מצוה לבלוע בבת אחת להלל ה"ה לדידן זית א' של מצה או מרור:

ויש לתמוה הא לדבריו לא מקשה המרדכי מידי ולא מוכח סברת תירוצו דכשהוא מרוסק מחזיק טפי דהא מבואר בברייתא והוא בסעי' ו' בלעו לחצאין יצא וא"כ מה בכך שא"א לבולעם כאחד אם אי אפשר והתורה אמרה לדעת הלל דדוקא יאכלם בכריכה פשיטא שמוכרח למיעבד הכי לאוכלם יחד ולבלוע מעט מעט כיון דא"א בענין אחר אלא משמע דסובר המרדכי דאף ע"י בליעה מעט מעט הדבר אי אפשר אם לא מפני הריסוק וי"ל דהתה"ד סובר דודאי לא מפני דוחק הקושי' הוא שהמציא המרדכי תירוץ זה שמרוסק מחזיק טפי אלא דזה סובר בל"ז מצד סברתו ולהכי האמת משני ומדלא משני נמי מה דפשוט להתה"ד דע"י בליעה מעט מעט הי' עביד הלל א"ו דבא להשמיענו האמת כיון דהי' אפשר לבלוע בב"א מפני שע"י ריסוק מחזיק יותר מסתמא הילל הי' עביד המצוה מן המובחר לבלוע יחד ודוחק ובאמת נשמע דעתו בפשוט מן הברייתא דבלע לחצאין יצא משמע רק דיעבד:

(סעיף הנ"ל) ואח"כ נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור עיין פר"ח כתב וכ"ת דילמא הלכתא כהלל ומה מהני כריכה והרי נפק י"ח ממרור ליתא דאכתי מצות כריכה מדרבנן וכו' ועוד כיון דלהלל לא בעינן אלא מרור דכריכה מעתה אי הלכה כותי' ממילא לא נפקי במרור קמא אלא במרור דכריכה ומרור קמא הוי לי' מרור דרשות ועל פי תירוץ דועוד זה כתב תו אבל ודאי צריך ליזהר שלא יפסיק בין ברכת אכילת מרור לכריכה זו דדילמא הלכה כהלל ונמצא שמרור שאכל הוי לי' מרור דרשות ואם מפסיק נמצאת שבירך ברכה לבטלה ועוד שאוכל מרור דמצוה בלא בלא ברכה ומיהו קשה וכו' ע"ש שדחק לתרץ קושיותיו. ונשמע מיני' שתופס לעיקר דאם הלכה כהלל אף בדיעבד אינו יוצא באכילת מרור בלתי כריכה ידי מצות מרור והברכה דעבדינן על המרור לחודי' הוא דמפקה להמרור דכריכה וזה לא נשמע משום פוסק והרי הרא"ש דנמי פי' כתוס' ור"ן יסוד מנהגינו ומ"מ בהלכה ה' בהשיגו על הרי"ף בדין מי שאין לו אלא כזית דמינטרא כתב ויותר מסתביר להניח הכריכה שאינה אלא לזכר בעלמא ולשיטתו איך יניח הכריכה ולמה אינה אלא לזכרון בעלמא הא דילמא הלכה כהלל ולא יצא במרור לחודי' א"ו כ"ע ס"ל כדמבואר בתוס' להדיא שהכריכה להלל גופי' אף בזמן הבית לא הי' אלא לכתחילה ובדיעבד יצא כי אכל כל חד לחודי' שהרי כתבו בלשון זה וי"ל מדסבר דלכתחילה יש לו לכרוך ובדיעבד נפיק כי לא כרך וכו' ואף שהמהרש"א כתב שא"י מי הכריחם לומר להלל דלא גלי קרא אלא לכתחילה אימא דאף לעיכובא קאמר קרא הפשוט דלשון הברייתא גופה הכי דייק להו דתניא אמרו עליו על הלל שהי' כורכן בבת אחת ואילו דעתו לעיכוב צריך להיות הלל אומר לא יצא אדם ידי חובתו אא"כ כורך בבת אחת א"ו שאינו דורש הקרא אלא למצוה לכתחילה וה"נ מוכח מסקנא דשמעתין והדר אכל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש ואם להלל אף דיעבד איכא עכובא מה אירי' זכר למקדש הא בל"ז כל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקנו וכשחייבו במרור מדרבנן ודאי חייבוהו ע"י כריכה ובלחודי' לא נפיק להלל כמו שהי' דינו בדאורייתא ותו מה זה בלא ברכה הא ודאי פשיטא שמחויב לכתחילה לכוין בברכת מרור ליפטר דכריכה ושלא להפסיק בשיחה ונהי דאעפ"כ בדיעבד אם שח אינו מברך משום הספק ברכה לבטלה לרבנן מ"מ כיון דלכתחילה חוב גמור שלא להפסיק שוב לא מקרי שלא בברכה א"ו דאף להלל אינה הכריכה אף בזמן הבית אלא לכתחילה ואף שכתבו תוס' דלהלל גופי' הי' אפשר למיעבד חדא אכילת מרור ע"י כריכה ולא הוי אתי מצה דרשות לבטל המרור כיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכה היינו אם הי' ברור ההלכתא כהלל אבל השתא אנן דמוכרחין למיעבד כרבנן תחילה מרור לחודי' שוב אף להלל גופי' כבר יצא בדיעבד ולא עבדינן הכריכה כ"א לדעת הלל לזכר בעלמא וה"נ הוציא הב"ח מלשון המנהיג שכתב אך מצוה מן המובחר שלא ישיח וכו' כלומר דעיכובא ודאי ליכא דאינה רק זכר למקדש ואף להלל גופי' א"צ לאכול מצה ומרור יחד בזה"ז דשפיר יוצא י"ח במה שמברך אמרור לחודי' ואכל אלא דמ"מ וכו' וכן מבואר שבח"י שמסיים וכיון דכבר עבדינן כרבנן ואכילה זו לזכרון בעלמא לא מברכינן עלה וכל זה ברור דלא כהפר"ח ואולם מה שהקשה המהרש"א נהי דכמו שהקשה אינה קושי' כדכתבתי שהתוס' הוציאו זה מלשון הברייתא אכתי ק"ק לתירוצם הא לא צריכו זה ולפ"ר אדרבה אילו הי' כונת הלל אף לעיכוב יותר אזלו דבריהם שמוכח דס"ל אין מצות מבטלות דאל"ה מנ"ל הא איצטרך וכו' ומה שכתב המהרש"א לעיין במרדכי עיינתי שם ורואה אני נהי דבזה משני משמעות התוס' שאינו תולה ההוכחה בדעת הלל כדכתבו תוס' דהלל רק לכתחילה אלא סתם הדברים להלל חוב לאכול שניהם יחד עכ"ז פירושו בדברי ר' יוחנן שהוא בלשון זה והשתא ניחא נמי דר' יוחנן מוכח שפיר דחולקין עליו חבריו על הלל מדדרשו רבנן קרא דעל אתא לאשמעינן דמותר לאכלן בב"א דאי לאו ה"א דצריך לאוכלן כא"וא בפ"ע אבל לא בב"א משו דמבטלו' זו את זו כמו בעלמא ולהכי איצטרך על לאשמועינן היתרא לומר דמותר לאוכלם בבת אחת עכ"ל והוא יותר תימא דא"כ איך אמרו יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא א"כ כורכן ואוכלם כדרך שהלל אוכל ת"ל על וכו' הא אדרבה אי לא נאמר על הייתי אומר שאסור לאוכלן בבת אחת משום שמבטלין זא"ז ולפירושו הכי מיבעי למימר יכול לא יהא רשאי לאוכלם בבת אחת ת"ל על וצ"ע:

ואולם לשון התוס' נמי לפ"ר אינו מובן שכתבו והלכך לרבנן דמוקי קרא בדיעבד שמעינן דבעלמא מבטלין ושאני הכא דגלי קרא וצ"ע דאיזה קרא מוקמי בדיעבד לכן יראה לענ"ד לפרש עכ"פ דברי תוס' על דרך זה ואומר דודאי אילו הקרא אתא לעכב דוקא בכריכה או שבא לברר הברירה בין בבת אחת ובין לאחדים אין ללמוד ממנו דאין מצות מבטלות זא"ז וי"ל לעולם מבטלין וש"ה דגלי קרא לא מיבעי דאם הקרא בא להורות העיכוב בדיעבד דפשיטא די"ל לעולם מבטלין וש"ה דגלי קרא דמצותו בכך שאני אלא אפילו אם המקרא בא ללמד הברירה נמי שפיר י"ל לעולם מבטלין וש"ה דגלי קרא במצות אלו דלא יבטלו זא"ז משא"כ אם לא למדין מן המקרא אלא דהמצוה לכתחילה בכריכה ובדיעבד יוצא חד חד זה ודאי אין לומר דמצות מבטלים וש"ה משום המצוה דלכתחילה בכריכה אמרה תורה דלא ליבטלו דזה ודאי אין סברא והוי כדקי"ל בכל מקום שיוכל לקיים שניהם לא אתא עשה ודוחה ל"ת ה"נ כיון דמן הסברא תמיד מצות מבטלות והכא בדיעבד נתקיימה חד חד מה"ת לדרוש המצוה לכתחילה ויותר מסתביר לדרוש להיתר ברירה וכנ"ל וא"כ דברי תוס' פשוטים וברורים שמוכרחים לומר וי"ל מדסבר דלכתחילה יש לו לכרוך ובדיעבד נפיק כי לא כרך א"כ אין מבטלות דאילו היה דרש לעיכוב ודאי היה נשאר קושייתם דילמא לעולם סבר מבטלות וש"ה דגלי קרא דמצותו בכך דוקא אבל באמת הוציאו מלשון דהל"ל בהברייתא כדכתבתי דאינו מורה כונתו לדרוש מעל רק לכתחילה א"כ מוכח בעלמא אין מבטלות דאי מבטלות א"כ איצטרך קרא הכא להתיר כריכה ויותר נאה לדרוש הכי די"ל ש"ה דגלי קרא דמצות אלו לחזקם אין מבטלות זא"ז ומה"ת לדרוש המצוה דלכתחילה דמשמע דלולא המצוה לא הי' מצות אלו משונים משארי המצות רק מפני המצוה דלכתחילה אמרה התורה דלא ליבטלו וזה אין סברא כנ"ל א"ו דסובר מצד הסברה מצות אין מבטלות ואיצטרך הקרא למצוה ולעכב לא משמע לו יותר ללמוד מקרא דעל ושפיר כתבו תוס' והלכך לרבנן דמוקי קרא בדיעבד ר"ל קרא דעל מדמתחילין לומר. יכול לא יצא ידי חובתו דהיינו אף דיעבד והיינו מקרא דעל ה"א הכי ת"ל יאכלוהו כדפי' הרשב"ם מדלא כתיב אותם ש"מ להורות אפילו זה בפ"ע וזה בפ"ע וקשה מה"ת להו בדלא הדרשה דיאכלוהו לדרש מעל יותר ממה שהלל דורש מיניה דהיינו רק לכתחילה שמעינן מזה דבעלמא מבטלין ס"ל וש"ה דגלי קרא דמצוותו בכך:

ולולא הדרש דיאכלוהו לא היה מקום לדרוש מעל אלא לעיכוב להכי יכול לא יצא ידי חובתו ת"ל יאכלוהו להורות דלא תדרוש על כלל לא אפילו למצוה לכתחילה אלא אפילו זה בפני עצמו וזה בפ"ע ואילו לא נכתב על ולא יאכלוהו באמת ה"א איסור ע"י כריכה להכי כתיב על וכתיב נמי יאכלוהו להורות הברירה ומהשתא שפיר הדר י"ל דמבטלין ס"ל כדמוכח מן הה"א דיכול לולא הדרשה דיאכלוהו ומה שהכא אין מבטלין ש"ה דגלי קרא דמצות אלו אין מבטלין ואין להקשות למה לא כתבו תוס' הוכחה דרבנן ס"ל מבטלין בפשוט דאי אין מבטלין ס"ל קשה להו לא ליכתוב לא על ולא יאכלוהו וידענא נמי שהברירה בידו א"ו מבטלין ס"ל וה"א דאסור לכרוך ומוכרח לכתוב על להיתר כריכה ושוב ה"א אף לעיכוב ומוכרח נמי ליכתוב יאכלוהו די"ל דהנה בהרא"ש פרק ע"פ הלכה ל"ד איתא ולפי זה היה נראה וכו' ואף לרבנן מצוה לאכלו ביחד ופי' הב"י בסי' תע"ז כלומר זה אחר זה בסמוך ומשמע מהרא"ש דסובר דרבנן דרשו על בסמוך וא"כ לולא שהוכיחו התוס' בתחילת דבריהם יכול לא יצא וכנ"ל לא היה הוכחה כלל מנייהו אף להאמת די"ל על בעינן למצוה בסמוך והדר ה"א דעל בא למצוה לכתחילה בכריכה כתב רחמנא יאכלוהו להורות דאפילו מצוה אינה אלא בסמוך אבל באמת למשמעות הרא"ש קשיא א"כ הא רבנן מבטלין ס"ל והוי להו באמת לאסור הכריכה מיאכלוהו ודלא נימא מעל למשרי להכי התוס' הוכיחו דעת רבנן דס"ל מצות מבטלות מן הה"א דיכול לא יצא דה"א למוקים על לעיכוב דמזה ודאי מוכח דס"ל מצות מבטלין כנ"ל ושוב אף להאמת מפרשי דבריהם דעל וש"ה דגלי למצות סמיכה לא בא אלא להתיר הכריכה בבריכה וש"ה דגלי קרא ובזה ניחא מה דקשה לפי' תוס' דרב אשי אך מתקיף על הב"י שסברו דב"ש אסרו לכרוך ורב אשי הוכיח דאך חולקים דאין מצוה ואין איסור בכריכה א"כ למה לו להגיה הברייתא כלל ביכול לא יצא ממה שהביאה ר' יוחנן ביכול יהא למצוה כהלל א"ו משום דרצה לקיים נמי דברי ר' יוחנן בזה דחולקין נמי בדין מצות מבטלין וזה לא נשמע אלא ממה דתניא דבריהן יכול לא יצא וכנ"ל ודוק:

(סעיף הנ"ל) ומשבירך לא יסיח כתב המ"א נ"ל דבזה צריך לבלוע השני זחים יחד כמש"ל ר"ל מה שמביא סק"ד התה"ד ולדעתי מן התה"ד גופיה נשמע דלא סובר כלל חומר זה דאל"ה כיון דידוע שבעצמו השואל ומשיב יותר היה לו להשמיענו חומר זה דנפיק ממש מאכילת הלל זתיו יחד א"ו דליתא ומטעם דהא כבר הוכחנו לעיל דהחכמים לא קבעו כלל כריכה זו למצוה בברכה כיון שאינה אלא לזכר בעלמא וא"כ מן הדין אפילו השיעורים לזתים לא בעו כדקי"ל דלטיבול ראשון לא בעי כזית מדלא מברכינן עליה לאכול וגם אינה אלא כדי שישאלו התינוקת והרי שם מ"מ עכ"פ מצה דרבנן ודאית הוא ק"ו למצוה זו שאינה אלא מפני ספק לזכר בעלמא דלא צריכה שעור אלא שהטור בסדר הקצר מבאר אף להכריכה השעור דזתים והיינו אך כמו שמצריך שם להרא"ש החרוסת משום דהא בעינן למעבד זכר למקדש מהראוי שתהא נמי כדעבדו במקדש בהשיעורים אבל להחמיר בהזכר במה שבמקדש גופיה לא היה אלא לכתחילה בזה מודה התה"ד דלא צריך לבלוע השני זתים יחד והזכר למקדש שפיר הוא מבלעדי חומר זה וק"ל:

סעיף ד אכל מצה בלא כונה. כתב המ"א אע"ג דמצות צריכות כונה במידי דאכילה שאני שהרי אכל ונהנה שוב כתב ומה"ט אפילו ידע שהיא מצה ולא רצה לאכול ואנסוהו לאכול יצא ואף דדבר זה הלא הוא בהש"ע להדיא דהא באופן זה דוקא הוא דפוסק הש"ע דיצא רוצה לתרץ בזה דלא תקשי דהא בב"י מביא בשם התוס' איפכא דכפאוהו ואכל מצה מיירי שהיה סבור שהוא חמץ ונמצא שאכל מצה אבל אם ידע שהוא מצה ולא רצה לאכול וכפאוהו ואכלה לא יצא ואפילו למ"ד דמצות אין צריכות כונה אם מתכוין שלא לצאת לא יצא והוקשה לו הרי בס"ס תקפ"ט הכריע הב"י דלא כהרא"ה אלא כההוא שיטה דאפילו למ"ד אין צריכות כונה הא כיון שלא לצאת לא יצא ואיך פסק הכי דינא דכפאוהו בידע שהוא מצה ומ"מ לא רצה לאכול דיצא הא זה כיון להדיא שלא לצאת וניחא לו דמה"ט הוא כיון שנהנה אבל זה אינו דלסברא זו דבאכילה דמצוה נמי שייך הואיל ונהנה אין שום סברא לומר דין הרא"ה דסבר חול או בשר הוא דלא יצא דמי גרע ממתעסק דיצא הואיל ונהנה ויותר מסתביר לי לומר דסובר הב"י אף דהרא"ה הוכיח שיטתו דלמ"ד א"צ כונה אפילו בכיון שלא לצאת יצא מההוא דינא דכפאוהו כדאיתא שם בב"י מ"מ הב"י סובר דאין זה הוכחה דאף דדינא דכפאוהו איירי בידע שהיא מצה ולא רצה לאכול מ"מ לא מוכח דאיירי שלא רצה לצאת בכיון אלא דמ"מ אכלו סתם ע"פ אונס בלא כונה להכי ולא להכי ודוק ועיין סי' תקפ"ט:

(סוף הסימן) הג"ה ונהגו וכו' זכר ללחמי תודה הגם שאיני כדאי להרהר אחר מנהגן של ראשונים מ"מ קשיא לי מנהג זה חדא דאיכא משום נראה כאוכל קדשים בחוץ ועיין סי' תע"ג ותו הא תנן דף ל"ה חלת תודה עשאן לעצמו אין יוצאין בהם ומפרש רב יוסף דף ל"ח ע"ב הטעם דאמר קרא שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לשבעת ימים יצאה זו שאינה נאכלת לשבעה ימים אלא ליום ולילה ופרש"י ובהא פליג דאי נמי אכוין לה נמי לשמור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפק דבעינן שימור לשם מצה כל שבעה וא"כ מה לנו להכניס עצמינו למיעבד שימור נוסף על לשם מצה לחוד במה שאפשר יותר להזיק מלהועיל וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

·

מעבר לתחילת הדף