בית מאיר/אורח חיים/שלד

בית מאיר ‏ אורח חיים שלד

סעיף ב' יש מתירין ויש אוסרין עיין סי' רס"ו סעיף ט' שם מבואר בהרמב"ם וש"ע דבמקום הפסד מרובה לא חשו לטלטול מוקצה ומותר להוריד בנחת כלים המוקצים כדי שלא ישברו וכן הוא שם בהטור וא"כ קשה איך פסק הטור הכא לאיסור ואין ליישבו ע"פ סברת הר"ן ריש מי שהחשיך דדוקא במה שבהול להציל לא שרינן לי' במידי משום שמא ישכח ויציל באיסור תורה משא"כ שם דאינו בהול דא"כ לימא דהיינו טעמא דמי שהחשיך דשרי משום שאינו בהול כדבאמת מחלק הכי הר"ן:

ובמה שמחלק הטור משום דבהכא אין למיחש שיבא לאיסור תורה לא שייך כלל לסברת הר"ן והר"ן לשטתו שפיר כתב דאיהו סובר דבכל עניני הפסד י"ל אין אדם מעמיד על ממונו ואי לא שרית לי' אתי להציל ע"י איסור חמור וצ"ע והנה המ"א כתב והב"ח הכריע כהמתירין ומ"מ נ"ל דדוקא וכו' דהדבר בהול וא"י הא עיקר ילפותא דהמתירין היינו מדין מי שהחשיך ומשום דסברי דתמיד איכא למיחש שיבא לידי איסור תורה כדאית' בהר"ן והרי בדין מי שהחשיך אינו בהול ולא עוד אלא שכתב ראי' לדבריו וכ"מ קצת בהר"ן והיא ראיה מרובה ולא קצת לסתור דעתו מהיפוך להיפוך ע"ש וק"ל וגם מה יענה להדין דסי' רס"ו הנ"ל שאינו בהול במידי ומ"מ לא חשו לטלטול מוקצה והאמת דללשונו שכתב שם שמטלטלין קצת אפשר דאין ראי' משם מפני שאינו אלא טלטול קצת אבל ע"ש מה שכתבתי וגם לא מצאתי בשום מקום סברה כזו לחלק בין טלטול קצת למרובה וגם מי לא אירי' בשליפי רברבי שצריך להוריד חדא חדא בנחת ואין לך טלטול מרובה יותר לכן העיקר לענ"ד לחלק כדדייק שם הה"מ דבמקום ה"מ לא חשו לטלטול מוקצה וכל הנהו דמייתי המ"א הכא היינו באין ה' ואף בה"מ גופי' יש לחלק בין אם ילך כל הממון להפסד כמו בשבירת כלי זכוכית או במי שהחשיך ומכ"ש בדליקה ולסטים לדין גשמים על סתירת המוקצים דלא ליפסד לגמרי אלא שתקלקל ויופסד בה"מ אפילו] וכזה נמי משמע לו מן התוס' שהרי הה"מ והר"ן מעידים בשם תוס' דנמי הם מן המתירים ובאמת יפה דייק המהר"י אבוהב שבב"י מן הר"ן שאפילו בדליקה שבאותו בית מתיר הבעה"ת והוא מדלא משני אמתני' דמצילין תיק הספר ואע"פ שיש בתוכו מעות דשם איירי כשהדליקה באותו בית ומה שמתיר טלטול מעות לחודי' היינו כשהדליקה בבית אחר א"ו משמע שמתירין טלטול מעות אפילו כשהדליקה באותו בית ועיין ט"ז והרי התוס' פרק כירה דף מ"ד כתבו בפשיטות ואע"ג דגבי ממון אמרינן איפכא הרי להתוס' פשיטא דבאותו בית אפילו ממון אסור אלא משמע דבממון גופי' מחלקי' בין ה"מ למועט וכדמסיימו בתירוצים משום שאין מצטער על ממונו כעל מתו ומה שמתירין לפי משמעות הר"ן היינו בה"מ (ובהכי יש ליישב נמי מה שהקשתי בסימן רס"ו הנ"ל לעדות הנ"ל בשם התוס' ואפילו לא התירו אלא כשהדליקה בבית אחר איך כתבו דף מ"ג ע"ב ד"ה כבר וי"ל דהוי מצי לשנוי' כו' ע"ש די"ל שם לפירושם הסוגי' לא ניחא להו להחליט אף בשליפי רברבי דתמיד נחשב ה"מ ולהרמב"ם שפיר נחשב ה"מ ומ"מ הוא דוחק ועדיין צ"ע) והכי נלענ"ד להכריע להלכה בפלוגתא דהכא דבה"מ יש לסמוך על המתירין ונקרא ה"מ בענין זה לפ"ע העושר וההעני מה שלגבי דידי' חשוב ה"מ:

וכל זה בלסטים או דליקה שבחצר או בית אחר אבל בדליקה שבאותו בית יראה לי ללמוד מלשון הרמב"ם שאין שום היתר ואפילו בה"מ זולת מה שמנו חז"ל שהרי ז"ל נפלה דליקה בחצר בשבת אינה מציל כל מה שיש בחצר וכו' גזירה שמא יכבה מפני שאדם בהול על ממונו לפיכך גזרו וכו' הרי דסתם כל מה שיש בחצר ואפילו הוא ה"מ אף שהוא מתיר טלטול מוקצה בה"מ כנ"ל בסי' רס"ו. ואף שבמת חשו איפכא והוא קושי' תוס' לזה ודאי נאמר שאין לדמות גזירת חכמים זה לזה ודו"ק ועל דעת הבעה"ת לשטת הט"ז והיא נמי דעת מהר"י אבוהב דאפילו בדליקה בבית זה שרי טלטול מוקצה קשה לי דא"כ מה מקשה ריש פרק כירה על ר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ממה דתנן כופין קערה על גבי נר בשביל שלא תאחז בקורה ומה הקושי' דאטו חמור לר' יצחק לצורך דבר שאינו ניטל מכלי מוקצה שאינו ניטל גופי' ואם זה שרי מפני הפסד ממונו בדבר חשוב למה לא יהא שרי טלטול לצורך דבר שאינו ניטל בשביל הפסד ממון הקורה שלא תאחז בו האש א"ו כדעת הרמב"ם שבאותו בית לא ס"ד היתר זה אלא אדרבה חיישינן בו שמא יכבה אמנם בהא"ר ראיתי מעתיק בשם הא"וה לשון זה בזמן הזה שאין לנו ר"ה וליכא למגזר אטו דאורייתא אם נפלה דליקה אפילו בביתו יכול להציל כל דבר אפילו מעות דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה וזה על פי דעת הי"א ראשון שבסעיף י"א שהם ע"כ סוברים כל איסור הצלה אינו משום גזירת כבוי אלא משום הוצאה מרה"י לר"הר ולומד האו"ה דלדידן שאין לנו ר"ה תמיד מותר וכבר כתב הטור דאין נ"ל דעה זו ובהב"י מביא בשם הרמב"ן דלא ס"ל שהרי יש בגמרא הטעם שמא יכבה ובאמת יש לתמוה שלא הרגיש בזה הבעה"ת ובפרט שהסמ"ג והמרדכי מביאם אותו באין חולק ונראה לענ"ד ליישב דעתם דאיתא בב"י בשם הר"ן פ' חביות בד"ה ובמקום פסידא לא גזור רבנן כתב וא"ת א"כ למה אסרו לכבות דליקה בשבת והא מלאכה שא"צ לגופה היא שלא לפחמין הוא צריך אלא להצלת ביתו ולא מתסר אלא מדרבנן דודאי כבוי דליקה מיתסר אפילו לר"ש ואפי' ע"י נכרי דתנן בפרק כ"ב נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ומוקמינן לה כר"ש:

י"ל שאני כבוי דכיון דאם הי' צריך לגופה הי' אסור מן התורה ואין הכל בקיאין לחלוק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה מש"ה אסרו רבנן אפי' במקום פסידא ואפי' ע"י נכרי נמי אסרו לפי שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית לי' ע"י נכרי אתי לכבויי איהו גופי' עכ"ל ודברי הר"ן צריכים ביאור ועם כל ביאור יהא מוקשה כי מה שכתב ומוקמינן לה כר"ש צ"ע כי לא מצאתי אוקמתא זו למתני' זו דנכרי הבא לכבות כר"ש בגמרא וע"כ דסמך עצמו על רב אשי פרק שואל דף ק"נ דמתקיף אמירה לגוי שבות ופי' רש"י וכבר סתמה רבי למתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה וקשה ומה הקושי' הא משם לא שמעינן אלא אמירה לגוי בדאורייתא משא"כ לומר לגוי לישכר פועלים דאינו אלא שבות דשבות ועיין תוס' שבת דף קכ"א ד"ה אין אומרים א"ו כדכתבתי כבר בספרי ב"מ סוף סי' ה' דלרב אשי פשיטא דהמתני' כר"ש נמי אתי' ולדידי' אינה כי אם שבות דאמירה כדרבנן ולזה נתכוין הר"ן במ"ש ומוקמינן וכו' אלא דא"כ קשה על דברי הר"ן האחרונים שמסיים ואפי' ע"י גוי וכו' לפי שמתוך וכו' וכנראה משום שהוקשה לו נמי איך אסרו השבות דאמירה לגוי במקום הפסד ונימא נמי במקום הפסד לא גזרו ומשני משום דיש חשש באמירה זו מתוך שאדם בהול וכו' אבל א"כ פשיטא דהדרא הקושי' לדוכתה דמה מקשה ר"א אמירה לנכרי שבות הא שם שייך גוף הגזירה דאתי לכבות מתוך שבהול אבל היכי שמעינן מזה דאסור לומר לגוי לשכור מגזירה שמא ישכר בעצמו הא לא בהיל וצ"ע היוצא לנו מזה דמדרב אשי מוכח דמוקים המתני' כר"ש ומהר"ן נשמע ודאי דלר"ש איסור הכבוי גופי' אינה אלא דרבנן וא"כ נהי דמוכרחים אנו לומר ממה דמקשה דנשמע ממתני' דאפי' לגבי דרבנן הוי האמירה שבות ובזה דלא כהר"ן דיש למיגזר בהאמירה מתוך שבהול שיכבה בעצמו (כי אין שייכות לעושה לאומר] אלא בפשוט שאסרו שבות דאמירה אפי' בדרבנן מדבר דבר ואי משום דקשיא להר"ן מה טעם לא שרי האיסור שבות דאמירה במקום הפסד ע"כ כדכתב המ"א בסי' ש"ה ס"ק י"א דאין לדמות גזירת חכמים זה לזה ע"ש אבל הא ודאי איכא לאקשויי איך נתן רבא טעם לאיסור ההצלה משום גזירה דיכבה הא רבא גופי' ס"ל דלא גזרינן גזירה לגזירה גבי כרמלית הואיל וכרמלית גופי' אינו אלא דרבנן כדאיתא שבת י"א ע"ב והכא נגזר לשמא יכבה לר"ש דהכבוי גופי' אינו אלא דרבנן ויקשה לרבא ממתני' זו [ועיין בפרק המצניע בהר"ן ד"ה ודאמר שם דחק משום דהוצאת המת לא משום גזירה נאסר אלא משום לתא דמלאכה וזה לא שייך הכא] להכי סובר הבעה"ת דלטעמו דרבא ע"כ מוקים מתני' דאיסור הצלה אך לר"י ולא לר"ש ואפשר אפי' רבא גופי' למה דמוכרח לבא מכח אתקפתי' דאביי דף קי"ז ע"ב להגזירה שמא יביא כלי דרך רה"ר מודה דהמתני' נמי כר"ש ולר"ש באמת הטעם באיסור ההצלה אך מטעם שמא יציל לר"ה ומכ"ש לדידן שפסקינן כר"ש וכדבאמת מוכח נמי מאתקפתא דר"א הנ"ל ודאי סובר דלא שייך הגזירה שמא יכבה כדקיי"ל נמי כרבא דאין גוזרין גזירה לגזירה אלא אך הטעם מגזירת הוצאת לר"הר [א" דמפרשי' כל עיקר גזירות כיבוי היינו שיביא מים וכלים לכבות מר"הר ולזה דייק קצת הלשון ה"נ גזירה דילמא וכו'] ובזה עולה פסק האו"ה כהוגן ואין סתירה נמי מהרמב"ם כי הרמב"ם לשיטתי' שפוסק כר"י במלאכה שאצ"ל ודוק וגם פוסק דיש לנו ר"הר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף