כף החיים/אורח חיים/שלד

כף החיים ‏ אורח חיים שלד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] אם הוא בלילה קודם סעודה וכו'. וכל שהוא קודם אכילה אפי' בסוף הלילה מציל מזון ג' סעודות משא"כ שחרית דוקא קודם סעודה כלומר זמן סעודה עד סוף שעה ששית אבל אחר שעה ששית עבר זמנה ואינו מציל ב' סעודות אעפ"י שהוא קודם אכילה. ב"ח מיהו העו"ש או' א' כתב על דברי הב"ח הנז' צ"ע וכ"כ המש"ז או' א' דהא ג' סעודות מחויב אעפ"י שעבר זמנם כמ"ש סי' רצ"א יעו"ש.

ב

ב) שם יכול להציל וכו'. ואפי' יש לו מה יאכל. ב"י מ"א סק"ד. א"ר או' א' ר"ז או' ג' ואם יכול להציל גם לבני ביתו או אם מתענה עיין לקמן או" כ"א וכ"ב:

ג

ג) שם. והראוי לבהמה לבהמה. משום דאסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו ולכך מציל גם לבהמה מזון ג' סעודות. תו"ש או' א' וכ"כ בס' תפארת ישראל בקו' נפלאות על המשניות פט"ז דשבת מ"ב יעו"ש. וכ"כ המו"ק והב"ד הפתה"ד או' ב' וכתב דזהו דרך דרש אבל לפום דינא אין להתיר להציל לבהמה ג' סעודות אם אין רגילה לאכול ג"פ ביום אלא כשיעור אכילתה של אותו יום ולא יותר ומ"ש אסור לאכול קודם שיתן לבהמתו היינו כששניהם רעבים והביא סמוכות לדבר יעו"ש.

ד

ד) שם. ובשחרית מזון ב' סעודות. ופשוט דשרי להציל לחם משנה לכל סעודה. תו"ש או' ב' ובענין המשקין כתב שם התו"ש דאפי' במקום דשכיח יין טובא נמי לא התירו יותר מג"ס יין דאזלינן בתר רובא דעלמא אבל בשאר משקין נראה פשוט דשרי להציל לצורך שתיית כל היום כולו יעו"ש. ועיין לקמן רס"י של"ה:

ה

ה) שם. ובשחרית מזון ב' סעודות. ועיין במש"ז או' א' שכתב שאעפ"י שכבר אכל כל שהוא בבקר מציל ב' סעודות שאותה אכילה של שחרית לאו עיקר סעודה ועיקר סעודה בצהרים יעו"ש והסכים על ידו הפתה"ד או' א' וכתב ומכאן סמך גדול לנוהגים ביום ש"ק כי בצאתם בבקר מבהכ"נ אוכלין אכילת עראי בפת הבא בכסנין בלי נט"י והמוציא ומברכין אחריה מעין ג' ובצהרים עורכין שלחן וקובעין שם סעודה שנייה אלא שאח"כ הביא דעת הפ"ו ומהאר"י ז"ל דצריך לעשותה תיכף אתר התפלה וסיים דלכל מנהג יש סמך ורק שהאוכל עראי בבקר יזהר שלא ימלא כריסו במעדנים ואח"כ לא יוכל לעשות סעודת העיקר בצהרים ואם אינו יכול להעמיד על עצמו ישנה מנהגו ויקבע הסעודה בבקר ויאכל מעדנים לשובע:

ו

ו) שם. ודוקא בני הבית וכו'. כ"כ הרא"ש בשם ר"ת. מיהו בתו' ר"פ כל כתבי כתבו בשם ר"ת באותו בית או באותו חצר וכ"כ הר"ן בשמו וכ"נ מלשון הרמב"ם כמ"ש המ"מ. וכתב הב"ח דהרא"ש מיירי שהבתים עומדים כל א' בפ"ע כבתי דידן והר"ן איירי שהרבה בתים עומדים בחצר אחד דאז כולם חשובים כבית אחד. והתו' איירי בשניהם ולכן כתבו באותו בית או באותו חצר ע"כ. ועיין סי' תקל"ה שיש חילוק בין בית לחצר. תו"ש או' ג':

ז

ז) שם. משום דאיכא למיחש וכו'. ואע"ג דלגבי מת מתירין להציל כדי שלא יכבה כמ"ש רס"י שי"א והכא אסרינן להציל כדי שלא יכבה הטעם כתבו התו' דמ"ד ע"א משום שאין אדם מצטער על ממונו כמו על מתו ואי שרית ליה מתוך שיהא טרוד להציל ישכח שהיום שבת ויבא לכבות בשוגג אבל על מיתו מצטער ביותר ואי לא שרית ליה אתי לכבויי במזיד עכ"ל והביאו הע"ז סק"א והחו"ש או' ד' יעו"ש:

ח

ח) שם. אבל בתים הקרובים וכו'. שאינם בהולים כ"כ טור לבוש

ט

ט) שם. כל מה שירצו. דליכא דמיגזר בהו מידי. לבוש:

י

י) שם. כל מה שירצו. דוקא במזון דבהיתרא קטרח דבני טלטול נינהו ולחצר המעורבת (כמ"ש סעי' יו"ד) דוקא אבל כתבי הקודש דבאיסורא קטרח למבוי שאינו מפולש (כמ"ש סעי' י"ז בהגה) אף בבתים הסמוכים לדליקה לא התירו יותר ממה שהתירו לאותו בית שנפלה בו הדליקה ב"ח. מיהו השכנה"ג בהגב"י או' א' כתב על דברי הב"ח הב"ח הנז' דלא נהירא יעו"ש:

יא

יא) [סעיף ב'] יש מתירין לטלטל וכו'. הוא דעת סה"ת שמביא הטור והיש אוסרים הוא דעת הטור החולק עליו. וכתב הב"ח דהסה"ת קאי אדברי ר"ת שהתיר לבתים הקרובים לדליקה להציל יותר ממה שהוא צריך ולפ"ז יכולין ג"כ להציל אפי' מעות ודברים המוקצים דלא בהילי כולי האי כיון שהדליקה הוא בבית אחר יעו"ש, וכ"כ הפרישה או' א' וכ"נ דעת הב"י. וכ"כ העו"ש או' ב' מ"א סק"א. א"א או' א' ר"ז או' ב' ח"א כלל מ"ה או' ו' מיהו מהרי"א ז"ל דקדק מדברי הר"ן בפ' מי שהחשיך דבעה"ת אפי' בבית עצמו שנפלה בו הדליקה התיר ושהטור לא הקשה עליו אלא לענין שאר בתים שאין הדליקה בהם אבל על הבית שהדליקה בו לא הקשה דשפיר דמי להתיר לו טלטול מוקצה כי היכי דלא ליתי לכבויי עכ"ל והביאו ב"י, וכ"ה דעת הט"ז סק"ב יעו"ש. אמנם הב"י תמה על דברי מהרי"א הנז' וכתב ליישב בדוחק יעו"ש.

יב

יב) ובאו"ה כלל נ"ט סי' מ"א כתב ועתה בזה"ז שאין לנו רה"ר (עיין לקמן סי' שמ"ה סעי' ז' דאיכא פלוגתא בזה) וליכא למיגזר אטו דאורייתא אם נפלה דליקה בביתו בשבת יכול להציל כל דבר כדי שלא יבא לכבות מפני שאדם בהול על ממונו וכ"ש אם נפלה דליקה בחצר אחרת דעדיף טפי ויכול להציל כ"ד ואפי' מעות ושאר דברים המוקצין יכולין להציל במקום פסידא ואין לחוש לאיסור מוקצה וכו' ודוקא באיסור דרבנן אבל לחפרן בקרקע ולחלל שבת בשום מלאכה דאו' אבות או תולדות עבור ממון כלל לא עכ"ל ובהגה שם כתב ומאחר דטעמא מפני שאדם בהול על ממונו שמא יכבה ה"ד הוא בעצמו ובניו ואשתו אינן צריכין לחוש לאיסור כרמלית ותחומין וחצר שאינה מעורבת אבל חבירו דל"ש האי טעמא ודאי אסור להוציא וכו' ומיהו באיסור מוקצה דלית ליה שורש בדאו' כלל נראה דמותר לכל אדם לסייעו לטלטל ולהוציא לחצר אפי' שאינה מעורבת וגם להוציא לכרמלית מסופק שם אם מותר דאפשר דמותר לאדם אחר לסייע אותו יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגה"ט או' א' א"ר או' א' ח"א כלל מ"ה או' ח' מיהו כתב שם הח"א על דברי או"ה הנז' דכל דבריו צע"ג כי לא נמצא כן בסה"ת ובשום פוסק עכ"ד.

יג

יג) שם. כדי להצילם מפני הדליקה וכו'. כי היכי דשרי למי שהחשיך לו בדרך לטלטל כיסו פחות פחות מד' אמות. טור בשם סה"ת. והיש אוסרים ס"ל דהתם שאני כדי שלא יבא לידי איסור דאו' לטלטלו בהדיא אבל הכא ליכא למיחש שיבא לידי איסור גדול כמ"ש הטור יעו"ש.

יד

יד) שם. או מאנסים וכו'. וז"ל מי"ט וכן התיר מהר"ש בדרשתו אפי' לטלטל לחוץ ולהוציאה כי המבואות שלנו אינם רה"ר ודוקא במציאה שלא היתה שלו אסרו. וכתב עו"ש על שק שיש בו מעות והוא קשור למעלה בפיו בשעה שאויבים באים לקחת יכול לחתוך בסכין ולשבר הקשר כדי להציל מהן אפי' בשבת אך להתיר הקשר אסור עכ"ד א"ר או' ב' והר"ז או' ב' כתב דיש להקל דוקא באיסור מוקצה ולא באיסור כרמלית וגם דוקא בבית הקרוב לדליקה ולא בבית שיש בו הדליקה יעו"ש. וכ"ז לדעת המתירין אבל לדעת האוסרים אפי' טלטול מוקצה אסור:

טו

טו) שם. דבמקום פסידא אין לחוש וכו'. והא דאמרינן שכח ארנקי בחצר אסור לטלטלו אפי' ע"י ככר או תינוק שאני התם דפשע בשכחה וכמ"ש סי' רס"ז סעי' ח' ועוד שיכול לישב ולשמרו או ליתן לשומר עכו"ם. מ"א סק"ב.

טז

טז) שם. ויש אוסרים וכו'. והב"ח הכריע כדברי המתירין מ"א סק"ג א"ר או' ב' תו"ש או' ז' ועיין לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו דכל היכא שכותב הש"ע יש מתירין ויש אוסרים דדעתו לפסוק כדעת האוסרים ורק בשעת הדחק יש לסמוך על המתירין יעו"ש ומ"מ נ"ל דדוקא מפני הליסטים או מפני הדליקה התירו דהדבר בהול וחיישינן שיבוא לידי איסורא דאו' אבל אם ירדו גשמים על הסחורה המוקצה אסור לכ"ע לטלטל ע"י ישראל. מ"א שם. תו"ש שם. ר"ז שם:

יז

טוב) שם. יש מי שאוסר. ועיין לעיל סי' ש"ז סעי' ה שסתם להתיר שבות ע"י עכו"ם כשיש לדבר צורך הרבה יעו"ש ובדברינו לשם או' מ"א.

יח

חי) שם הגה. ועיין לעיל סי' ש"ז סעי' י"ט. ר"ל דשם סתם הש"ע להתיר לקרוא עכו"ם אעפ"י שיודע שיציל וכן מותר לומר לעכו"ם כל המציל אינו מפסיד יעו"ש ובדברינו לשם או' ק"ל:

יט

יט) [סעיף ג'] הציל פת נקיה וכו'. שזהו ערמה הניכרת שודאי לא יאכל פת הדראה בעוד שיש לו פת נקיה אבל אפכא שרי שיכול לומר מתוך הבהלה הצלתי פת הדראה אבל אינני חפץ בו אלא פת נקיה אני רוצה. לבוש:

כ

כ) שם. הציל פת נקיה וכו'. ואפי' יש לו בני בית שרגיל להאכילם פת הדראה אפ"ה לא יציל. תו"ש או' ח' ועי"ש מה שהשיג על העו"ש ומה שיש לחלק מכאן לסי' תק"ו סעי' ז' לגבי יו"ט יעו"ש. וכ"כ הפתה"ד או' ג':

כא

כא) שם. הציל פת נקיה וכו'. ואפי' הציל הוא פת הרבה רשאים בני ביתו להציל כל אחד מזון ג' סעודות. מ"א סק"ד תו"ש שם. ר"ז או' ג' ומ"ש ואפי' הציל פת הרבה כתב הא"א או' ד' דהיינו אם עבר והציל יותר מג' סעודות או י"ל דדשאי להציל ג' סעודות לכל בני ביתו הרגיל להאכילם עכ"ל והתו"ש שם כתב כגון שהציל פת הרבה בכלי אחד כמ"ש סעי' ו':

כב

כב) ונראה דאפי' אם מתענה בשבת ת"ח נמי שרי להציל דלא חילקו חז"ל וכמו שהתירו להציל אפי' ביש לו מה לאכול. תו"ש שם. ועיין לעיל או' ב' מיהו הפתה"ד או' ה' מפקפק בזה בדין של המתענה ודעתו להחמיר:

כג

כג) ויכול להציל ג' סעודות מכל מין ומין שאם הציל בשר ג' סעודות יכול אח"כ להציל דגים שיכול לומר בדגים אני חפץ. ד"מ או' א' מ"א סק"ה א"ר או' ד' תו"ש שם. א"א או' ד' ר"ז שם:

כד

כד) שם. אבל איפכא שרי. ואפי' לכתחלה יכול להציל פת הדראה ואח"כ פת נקיה תו"ש שם.

כה

כה) [סעיף ד'] אבל לא משבת ליוה"כ וכו' כגון שחל יוה"כ בא' בשבת דהא לא אכיל עד לאורתא ולאורתא ליטרח ולייתי. רש"י. והתו' כתבו דליוה"כ עצמו להאכיל בניהם נמי אסור להציל. ואע"ג דלא מיקלע יוה"כ ושבת סמוכים להדדי (כמ"ש לקמן רס"י תכ"ח) כתבו דין זה לאשמעינן דאם יוה"כ ביום ה' וידע שלא ימצא לקנות ביום ו' מצילין. מ"א סק"ו. וה"ה איפכא קמ"ל דאם חל יוה"כ ביום ב' וידע שביום א' לא ימצא לקנות אפ"ה לא הותר לו להציל בשבת ליוה"כ. מחה"ש. מיהו התו"ש או' ט' כתב על דברי מ"א הנז' דאין זה ברור כ"כ ויותר נראה דנ"מ לאותן הנוהגין לעשות שני ימים יוה"כ דהם אסורים במלאכה ביוה"כ כדאיתא בססי' תרכ"ד יעו"ש. ועוד י"ל איידי דבעי למימר אבל לא משבת ליו"ט ולא לשבת הבאה דשייכא בזה"ז תני כל לשון הברייתא דזהו לשון הברייתא בשבת קי"ז ע"ב.

כו

כו) שם. אבל מיוה"כ למוצאי יוה"כ מצילין וכו'. מפני עגמת נפש ובירוש' משמע מפני הסכנה (פי' שיתענו עוד עד שיכינו) ר"ן. וצ"ל דבשבת לא רצו להתיר מה"ט למוצאי יוה"כ דחמירא. מ"א סק"ז. תו"ש או' יו"ד.

כז

כז) [סעיף ח'] מצילין לחולה וכו'. דלא חילקו חכמים בשיעור ג' סעודות בין להקל בין להחמיר מ"ב או' ט"ו.

כח

כח) שם. מצילין לחולה וכו'. נסתפק התו"ש אי יכול להציל לחולה ולזקן מאכל שאינו ראוי להם והאריך בצדדי הספק יעוש"ב. ודעתי הקצרה נוטה שאינו יכול. מחב"ר או' א' וכ"כ הפתה"ד או' ד' אבל השש"א כתב דיכול להציל יעו"ש.

כט

כט) ואם מותר לעשות סגולה כדי לכבות הדליקה בשבת כגון ע"י שמראין נגד האש בגד המלוכלך בדם נדה כמ"ש הרב פחד יצחק ז"ל מע' הדלת דצ"ז ע"ד או לומר מזמור שירו לה' שיר חדש כנגד האש. ועיין פתה"ד או' ו' שהביא תשו' לב חיים ח"ב סי' פק"ח שמתיר יעו"ש ובאו' ז' שקיל וטרי בהא אם יש בבגד זה המלוכלך בדם נדה משום מוקצה וסיים דאם היא סגולה בדוקה ומומחית שרי וליכא איסור מוקצה בכה"ג וכ"ש אם הדם יבש יעו"ש.

ל

ל) [סעיף ו'] היינו דוקא בשני כלים. ואפי' נושא אותם בפעם אחת אסור וכ"נ הסכמת הפו' עו"ש או' ה'.

לא

לא) שם. ואפי' פירש טליתו וכו'. אפי' אם היה המזון בכלים ומערה אותן לתוך הטלית שרי אבל להניח הרבה כלים מלאים תוך הטלית ולהוציאם בבת אחת אסור כיון שהם כלים מחולקים. מ"מ ור"ן. מ"א סק"ח. תו"ש או' י"ב. ר"ז או' ו'.

לב

לב) [סעיף ז'] ומותר להציל כלי תשמישו וכו'. פי' לצורך סעודה. מ"א סק"ט. וכלי שתיה יכול להציל לצורך כל היום. תו"ש או' י"ג.

לג

לג) שם. כגון כוסות וכו'. וה"ה כפות וסכינים וכדומה. א"א או' ט':

לד

לד) [סעיף ח'] וחוזר ולובש ומוציא וכו'. והא דלא שרינן הכי גבי אוכלין היינו התם דבידים הוא מוציא ומתוך שהוא בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי אבל הכא כיון שאי אתה מתירו אלא דרך לבישה רמי בנפשיה ומדכר. לבוש. ט"ז סק"ה. אבל להוציא לבוש בידו לא התירו אפי' לחצר המעורבת כ"א מה שצריך לאותו יום ותו לא כאוכלין ומשקין מש"ז או' ה' ועיין לעיל סי' ש"א או' רנ"ג:

לה

לה) שם. וחוזר ולובש ומוציא וכו'. אפי' כל היום כולו. ר"ז או' יו"ד.

לו

לו) שם. וחוזר ולובש ומוציא וכו'. וגם אחרים מותרין להציל בשבילו בדרך זה בין אוכלין (הצריך לו לאותו יום) בין מלבושים ח"א כלל מ"ה או' ד' ועיין לקמן או' מ"א:

לז

לז) שם. וחוזר ולובש וכו'. ואפי' לובש בו בענין שאין דרך ללבוש כן בחול כגון ב' חגורות זה ע"ג זה ואעפ"י שי"א שהשני הוא כמשאוי כמ"ש בסי' ש"א (סעי' ל"ו בהגה) מ"מ בדליקה הקילו ר"ז שם. ואם מותר לצאת בהם לרה"ר עיין לקמן או' מ"ט:

לח

לח) שם. ויש מי שאומר וכו'. ולעיל סי' ש"א סעי' מ"ד פסק בסתם כסברא ראשונה וכן נ"ל עיקר כי כל הפו' שראיתי פסקו הכי ודעת הרמב"ם שהביא ב"י יחידאה הוא ועוד שאפשר שגם הרמב"ם מודה לזה. א"ר או' ה' יעו"ש. וכן הכריע בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' א' כדיעה ראשונה יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים. וכ"כ לעיל סי' י"ג או' ז' דכל היכא שסותם הש"ע ואח"כ כותב ויש מי שאומר דדעתו לפסוק כסתם ורק אם היש מי שאומר הוא להחמיר חושש לו לכתחלה דוקא אם אפשר יעו"ש:

לט

לט) [סעיף ט'] ואומר לאחרים בואו והצילו לכם וכו'. ואם לא אמר להם הכי עיין לקמן או' מ"ד:

מ

מ) שם. ואומר לאחרים וכו'. ואעפ"י שיודע בהם שיחזירו לו. ר"ז או' ז':

מא

מא) שם. בואו והצילו לכם וכו'. משמע דדוקא שיכול לומר בואו והצילו לכם אבל אינו יכול לומר בואו והצילו לי כיון דלא הותר לו להציל יוחר מג' סעודות וכ"ה בהדיא בגמ' ומיהו נראה דאם הוא אינו מציל כגון שהוא אדם גדול ואין דרכו בכך או שמפחד להתקרב אל הדליקה יכולין אחרים להציל בעדו מזון ג' סעודות וכן כל מה שהותר לו להציל מותר לאחרים להציל בשבילו אם הוא אינו יכול להציל. וכ"מ מסעי' ה':

מב

מב) שם. כל אחד מזון ג' סעודות. אבל יותר אסור ב"י מ"א סק"י. ח"א או' יו"ד. ר"ז שם:

מג

מג) שם. ויכולין ללבוש וכו'. ויכול לומר לאחרים בואו והצילו לי והם לובשים כל מה שיכולין ללבוש ועוטפים כל מה שיכולים לעטוף ומוציאים ופושטים וחוזרים ולובשים ומוציאין. ר"ז או' יו"ד. וכ"ה בהדיא בגמ' שכתב לחלק דדוקא במזונות אינו יכול לומר הצילו לי אבל בבגדים שרי:

מד

מד) שם. כיון שאמר הצילו לכם. ואי לא אמר הצילו לכם דעת הר"ן אפ"ה הוי הפקר כיון שאינו יכול להציל יותר מג' סעודות והו"ל כמציל מזוטו של ים. והביאו ב"י. אבל הב"ח כתב דאם לא אמר הצילו לכם לא הוי הפקר כיון שיכול להציל ע"י עכו"ם כמ"ש סעי' כ"ו. והביאו מ"א ס"ק י"א וכתב עוד טעם אחר דבלא אמירה יכול לומר אני הייתי ממציא לי אנשים ישראלים שהיו מצילים ומחזירים לי עכ"ל. וכתבו הח"מ או' ג' דנראין דברי הב"ח ומ"א אם היו שם נכרים או ישראלים הרבה אבל אם לא היו שם רק אלו המצילים לכ"ע זכו. והא"א שבגליון הש"ע או' א' כתב דהמוחזק יכול לומר קים לי יעו"ש. ואם אמר המציל לעצמי אני מציל ושתק הנשרף הרי הוא שלו. ח"מ שם.

מה

מה) שם. כיון שאמר הצילו לכם. ועיין בח"מ סי' רנ"ט וסי' שס"ט דדינא דמלכותא דלא מהני יאוש ואפשר דהכא שאני כיון שאמר בואו והצילו לכם. מ"א סוף ס"ק י"ג:

מו

מו) שם. ואם אינם רוצים לזכות וכו'. כיון שיודעים דשלא מרצונו הפקירו וזה מיקרי ירא שמים. גמ' ופירש"י. מ"א ס"ק י"ב:

מז

מז) שם. ולא הוי שכר שבת. דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולא נחית. רש"י. והרמב"ם פכ"ג כתב שהטעם לפי שאין שם מלאכה ולא איסור שלא הוציאו אלא במקום המעורב עכ"ל והא דאמרינן דמותרים לקבל שכר על הצלתם מוכח בגמ' דחסידים לא שקלי האי אגרא ומתני' בירא שמים הוא. ופירש"י דאע"ג דלאו שכר שבת גמור הוא שהרי לא התנה עמו ומהפקירא זכו אפ"ה חסידים יש להם לוותר משלהם בכל מקום נדנוד עבירה. ב"י. מ"א ס"ק י"ג:

מח

מח) וכתב בשה"ג דאם החזירו לו ואח"כ מבקשים שכר אסור להם ליטול דשוב לא יוכלו לומר מהפקירא קזכינו. כמ"ש בח"מ סי' קפ"ג ובסי' קכ"ג סעי' ו' בסמ"ע יעו"ש ואע"ג דבחול כה"ג צריך לשלם לו כמ"ש בח"מ סי' רס"ד הכא אסור משום שכר שבת אע"ג דלא התנו כיון דלא זכו מהפקירא ודוקא כשהצילו באיסור אבל הצילו בהיתר אפי' החזירו לו מותר לקבל שכר כ"כ הרמב"ם מיהו אפשר דאין מחייבין אותו בעל כרחו ליתן. מ"א שם. ועיין א"ר או' ו' מ"ש על דברי המ"א הנז' אבל החו"ש או' י"ט כתב כדברי מ"א. ועיין מחה"ש.

מט

מט) [סעיף יוד'] כל הצלה שאמרנו וכו'. משמע דאפי' במלבושים שמוציא דרך לבישה לא שרי אלא לחצר המעורבת. וכ"כ הב"ח אמנם בב"י כתב ממ"ש הטור דין זה של ולובש כל מה שיכול ללבוש וכו' בססי' ש"א דבמוציא מרה"י לרה"ר עסקינן נראה דאפי' למיפק בהו לרה"ר שרי כיון דדרך לבישה הוא מוציאם יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' ה' כיון דהטור ס"י ש"א והש"ע שם סעי' מ"ד סתמו דבריהם בזה משמע שיכול להציל כמה לבושים דרך מלבוש אפי' ברה"ר שלא כדברי הר"ן שכתב שם בב"י ולא הוצרכו לפרש הדבר כאן דפשיטא דלענין אכילה דוקא הוא דמחלקין בין מעורבת לאינה מעורבת וגם בד"מ שם סי' ש"א כתב דאפי' לרה"ר שרי דלא כהר"ן יעו"ש שהביא עוד ראיות לזה יעוש. וכ"כ הר"ז או' יו"ד דאפי' לרה"ר מותר לו להוציא דרך לבישה. וכ"כ ח"א כלל מ"ה או' ד' וכ"כ לעיל סי' ש"א או' רנ"ב יעו"ש.

נ

נ) שם. הגה ויש מקילין וכו'. משמע דאף במזון ג' סעודות מקילין. וכ"כ הנה"ש שם. אבל הב"ח כתב דוקא במלבושים אבל לא באוכלין יעו"ש והביאו מ"א ס"ק י"ד וכתב דה"ה כלי תשמישו אסור וכ"כ הסמ"ג יעו"ש. ומיהו בל"ה אנן ק"ל להחמיר אפי' במזון ג"כ כסתם הש"ע ודרך מלבוש שרי אפי' לרה"ר כמ"ש באו' הקודם יעו"ש. וכתב עוד שם המ"א ונ"ל דשלא כדרך מלבוש אפי' דבר שהוא מלבוש אסור דלא כמ"ש הב"ח גבי טבעת יעו"ש:

נא

נא) [סעיף יא'] י"א דכל הצלה שאמרנו וכו'. זהו דעת בעה"ת וטעמו דדוקא בהני הוא דחיישינן דמתוך שטרוד בהצלה יחשוב שהוא רה"ר ומתוך כך ישכח שהיום שבת ויכבה הדליקה. וי"א שאין חילוק הוא דעת הטור שחולק על בעה"ת וכתב ב"י דלדידיה אסור גם בחצר שלו כ"א באופן המותר יעו"ש. והט"ז סק"ח כתב דכשמציל לחצר שלו שרי לכ"ע דכיון שהוא קרוב לו אינו טרוד כ"כ כמו כשמציל לחצר חבירו יעו"ש אבל הח"מ או' ה' השיג על הט"ז בזה וכן הנה"ש או' ו' כתב על דברי הט"ז הנז' דאינו מוכרח יעו"ש:

נב

בנ) ובביתו ממש מחדר לחדר יכול להציל כל מאי דבעי מיהו צ"ע. שה"ג פ' כל כתבי כנה"ג בהגה"ט א"ר או' ט' וכ"כ הנה"ש שם דמחדר לחדר גם לדעת הטור שרי:

נג

גנ) שם. וי"א שאין חילוק דכיון דטעמא הוא משום שמא יהא טרוד ויכבה א"כ מה לי בחצר ומה לי בבית ומה לי לחצר חבירו ומה לי לחצר שלו בכולן יש לחוש שמא יטרד ויכבה. לבוש. ר"ז או' י"א:

נד

דנ) שם. וי"א שאין חילוק. ויש לחוש לדבריהם. ר"ז שם ועיין לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו דכל היכא שכותב הש"ע יש מתירין ויש אוסרין דדעתו לפסוק כדעת האוסרים ורק בשעת הדחק יש לסמוך אמתירין יעו"ש:

נה

הנ) [סעיף יב'] כל כתבי הקודש מצילין וכו'. יעסוק להוציא קטנים או חולים וזקנים מן הבית לפקוח נפש ואח"כ יציל תורה שבכתב ואח"כ תורה שבע"פ וחילוף הדברים בלומדי תורה כלומר בעלי גמ' קודמין לבעלי מקרא לפי שהן מלמדין לעשות מצוה ודוקא כשהם שוים ביראת שמים ואם יש בידם משנה וגמ' מושכרים או שאולים יציל תחלה תורה שבכתב ואל יחוש להפסד שלו. ס"ח סי' תתנ"ח. כנה"ג בהגה"ט. והצלת מת קודמת לספרים ובריא קודם למסוכן. ס"ח סי' תשכ"ד:

נו

ונ) שם. מצילין האידנא. פי' דבזמן חכמי התלמוד היה אסור לכתוב ספרים אלא בלה"ק או יונית אבל האידנא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך התירו לכתוב בכל לשון. ט"ז סק"ט וכן התירו לכתוב על הנייר. ר"ז או' י"ב ואף גמ' נתנו לכתוב בכל לשון ובלע"ז שמבינין ומצילין הכל אפי' לחצר שאינה מעורבת כבסעי' י"ז יעו"ש. מש"ז או" ט':

נז

זנ) שם. מצילין האידנא. דבציר לבא ונתנו כל הספרים לכתוב שלא ישתכחו וטעונין גניזה. מ"א ס"ק ט"ז. תו"ש או' כ"ב:

נח

חנ) שם. מצילין האידנא וכו'. וה"ה שמצילין ספרי הש"ס והפו' הנדפסים ע"י עכו"ם ולא בעינן שידפסו ע"י ישראל. הרב שבות יעקב ח"א סי' ט"ו. ברכ"י או' ב':

נט

נט) שם. ואפי' כתובים בסם וכו'. פי' היכא דכתיבי בכל לשון ובהם ובסקרא אבל היכא דכתיבי בלה"ק בהם ובסיקרא אין קורין בהם ואעפ"י כן מצילין אותם מפני הדליקה וכ"ז בכ"ד ספרים אבל שאר ספרים פשיטא דנכתבין אפי' בסם ובסיקרא. מ"א סוף ס"ק ח"י תו"ש או' כ"ז. ר"ז או' י"ב ומיהו מ"ש דהיכא דכתיבי בלה"ק בסם ובסיקרא אין קורין בהם כתב עליו הא"ר או' י"א דמשמעות הש"ע והלבוש אינו כן וכן בשה"ג משמע דקורין בהו האידנא עכ"ל. ועיין לקמן או' ע"ג.

ס

ס) שם. וכן מטבע ברכות וכו'. היינו סידורים שמברכין ומתפללין בהם שהותרו ליכתב בזמנינו משום עת לעשות לה' וכו':

סא

סא) שם. שאותו העם בקיאים בו. אבל אם העם אין מבינין אותו הלשון אסור לכתבו ולהצילו. כ"מ בר"ן. מ"א ס"ק י"ז. תו"ש או' כ"ד. בין תורה שבכתב בין תורה שבע"פ. ר"ז או' י"ז:

סב

סב) וכתב בשה"ג יש לשאול על ספרים שלנו שכתובים בלשונם אם טעונין גניזה אפי' בחול ואם יש לחוש לאזכרותיהם שלא לישבע בהם לשקר ושלא למחוק אותם וטוב להחמיר עכ"ל. מ"א שם מיהו בהש"ך ביו"ד סי' קע"ט כתב בפשיטות דמותר למחקן ובסי' רל"ה כתב הש"ך בשם מהר"ם דאסור לישבע בהם דהוי כמו יד יעו"ש. תו"ש או' כ"ג. ופשיט דשאר ספרים מותר לכתבם בכל כתב. מ"א שם תו"ש שם:

סג

סג) וכתב בס' ב"ש דמותר ללמוד לעכו"ם נביאים וכתובים כדי שיראו בנחמות ישראל יעו"ש אבל בשל"ה החמיר מאד בדבר יעו"ש מ"א שם וכ"כ בשו"ת בש"ר סי' שכ"ז דגם בזה"ז שיש כומרים היודעים תנ"ך ויכולים ללמוד אצלם אפ"ה אסור לישראל ללמדם אף דבכה"ג לא שייך לפ"ע מ"מ אין מצוי ללמוד אצל כומרים ועוד דהאיסור אינו משום לפ"ע אלא משום דאסור להוציא קדושה למסרה לעכו"ם ואפי' אחאב לא רצה למסור ס"ת לאוה"ע וכשנכתבה תורה יוונית היה משך ג"י בעולם וק"ו מפסח שהוא מצוה א' וכתיב כל בן נכר לא יאכל בו ורוב עכו"ם הקורים בתנ"ך מתלוצצים בו ומוציאים קושיות נגד דתינו וגם בכתב ולשון אם אפשר להשמט מהם צריך להשמט א"ע רק בדאיכא איבא שרי וגם ז' מצות שלהם אסור ללמדם שאין כל יחיד מהם נזהר בהם ובאמ"ה אין נוהגין איסור כלל יעו"ש והביאו א"ח או' ו' מיהו מ"ש דגם ז' מצות שלהם אסור ללמדם עיין בא"ח שם שהביא מתשו' פאה"ד להרמב"ם סי' ן' ומתשו' יד אליהו סי' מ"ח דז"מ שלהם ודברי מוסר שכר ועונש מותר ללמדם יעו"ש:

סד

סד) ואם מותר ללמד לעכו"ם שרוצה להתגייר מקרא וסדר תפלה קודם שיתגייר ועיין בתשו' רע"א סי' מ"א מה שמצדד בזה וסיים דאין בכוחי להתיר יעו"ש.

סה

סה) וכתב במרדכי פ"ק דמגילה ובהגמ"י פ"א מתפילין שרבינו יואל אסר לגר שלא היה יודע לשה"ק להעתיק ס' חומש בלשון שלהם יעו"ש ואפשר דס"ל דלא הוי עת לעשות לה' אצא בדבר שכולם שוים. מ"א שם. ועיין לעיל או' ס"א:

סו

סו) שם. וכן ס"ת שיש בו ללקט פ"ה אותיות וכו'. שכן יש בפ' ויהי בנסוע הארון פ"ה אותיות והיא ספר בפ"ע. ב"י. ט"ז סק"ז. ר"ז או' ט"ו. ואמרינן בגמ' שאפי' א"א ללקט פ"ה אותיות אלא א"כ נמנה יגר שהדותא מכללן מצילין ב"י ואפי' אם כתבן בלה"ק מצטרפות לחשבון פ"ה. ר"ז או' ע"ז:

סז

סז) שם. מתוך תיבות שלימות. פי' תיבות שלימות ר"ל ואלה שמות בני ישראל וירא אליו שבכל אלו יש תיבה שלימה אבל אם אינן מתלקטות מתוך תיבות שלימות כגון שם בשמות רא מן וירא כגון זה אין מצילין. הרשב"ץ בתשו' כ"י. כנה"ג בהגה"ט. וכ"ז לענין הצלה אבל לענין גניזה פשיטא דצריך דלא גרע ממקק ספרים דצריך גניזה כדאיתא בגמ' ץ' ע"א.

סח

סח) ואם הפ"ה אותיות אלו שיש ללקט הם משם אלהים אחרים פרעה עמלק וכיוצא אפ"ה מותר להצילו בשבת מפני הדליקה דהרי אם כתב ס"ת חוץ מתיבה אחת מאלו נפסל אף שהיא משמות הבעלים. וכל קדושת ס"ת יש לאותיות אלו. ובתנא דב"א איתמר מעיד אני עלי שמים וארץ שאם אדם קורא כל היום ואחות לוטן תמנע יש לו שכר כעוסק בתורה. וא"כ ודאי אותיות הללו דין קדושת ס"ת יש להם. הרב החסיד מהר"י מולכו ז"ל בתשו' כ"י סי' ע' ברכ"י או" ג'.

סט

סט) שם. או שיש בו אזכרה וכו'. אעפ"י שאין בו פ"ה אותיות. ב"י. ר"ז או' ט"ו:

ע

ע) שם. אי שיש בו אזכרה וכו'. שנכתבה בקדושה וצ"ע. מש"ז או' יו"ד. אמנם בא"א סוף או' ח"י כתב בפשיטות דאזכרות אעפ"י שנכתבו שלא בקדושה בלע"ז בסם ובסיקרא אפ"ה מצילין.

עא

עא) [סעיף יג'] יש מי שאומר וכו'. בב"י לא הביא פלוגתא בזה אלא כי כן דרכו דסברא יחידית נמי כותב אותה בשם יש מי שאומר וזו הסברא הביא אותה בב"י רק בשם המרדכי וע"כ כתב אותה בש"ע בשם יש מי שאומר:

עב

עב) שם. הואיל ואין בה אזכרות וכו'. והטעם כתב במרדכי מפני שניתנה לכתוב בדתי פרס ומדי וע"כ אין בה אזכרות. ט"ז ס"ק י"א:

עג

עג) שם. אם אינה כתובה כמשפטה אשורית וכו'. עיין מ"א ס"ק ח"י מה שהקשה ע"ז ומסיק דדוקא בזמן התלמוד היה אסור להצילה אלא א"כ כתובה בהלכתה כיון שלא ניתן לכתוב ולקרות אבל בזה"ז מודה המרדכי שמצילין המגילה אפי' כתובה בכל לשון ובנייר משום דניתן לקרות בהם משום עת לעשות לה' אבל בסם ובסקרא לא ניתן ליכתב (אם הלשון לשה"ק אבל שאר לשון מותר לכתוב בסם וסיקרא. א"א או' ח"י) אפי' בזה"ז משום דבקל יכול לקנות דיו כמו סם וסיקרא ולכן בשאר ספרים אעפ"י שנכתבו שלא כדין (ר"ל לשה"ק בסם וסיקרא כמ"ש לעיל או' נ"ט לדעת מ"א) ולא ניתנו לקרות בהם מצילין אותן מפני אזכרות שבהן אבל במגילה אסור להצילה אם כתובה (בלה"ק) בסם ובסיקרא כיון דאסור לקרות בה יעו"ש תו"ש או' כ"ז ר"ז או' י"ב אמנם הא"ר או' י"ב כתב דלדידן דמתירין בכל הספרים לקרות (ר"ל אפי' נכתבו בלשה"ק בסם וסיקרא כמ"ש לעיל או' נ"ט לדעת הא"ר) קורין אפי' במגילה דסם וסיקרא דלא מצינו חילוק לדידן בכל הפו' בין לשון ללשון או כתב לכתב אלא לקרות בצבור יעו"ש ור"ל דאף במגילה אפי' כתובה לשה"ק בסם ובסיקרא שרי לקרות ולהציל כמו שאר ספרים. ועיין לעיל או' נ"ט ודוק:

עד

עד) [סעיף יד'] הקמיעין וכו'. טעם דיעה הראשונה משום דבקמיעין אין שייך בהם טעם עת לעשות לה' וכו' דאין בזה תורה ללמוד או להתפלל ע"כ אסור לכתוב אותם וי"א ס"ל כיון דאתיהב רשות למכתב ברכות יש נמי רשות לכתוב קמיעין. ט"ז ס"ק י"ב:

עה

עה) שם. אין מצילין אותם וכו'. אבל מצילין אותם ממים או שאר דברים המאבדם שהרי אינם אסורים בטלטול כמ"ש סי' ש"ה שאפי' קמיע שאינו מומחה מותר לטלטלו. ר"ז או' י"ג. וכן למבוי המשותף ולתצר המעורבת פשיטא דמצילין חידושי הר"ן פת"ע או' כ"ח. וכן לחולה שיש סכנה מותר להציל ודרך מלבוש אפי' לחולה שאין סכנה. מש"ז או' י"ב.

עו

עו) שם. אין מצילין אותם וכו'. ואם כתובים הקמיעין בקדושה והמה בכתובים אלה שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ושם מ"ב וכיוצא אסור למחוק מהם אות ובודאי דמצילין. שו"ת פרי הארץ ת"ב סי' ס"ו ברכ"י בשיו"ב או' א' ועיין ביו"ד סי' קע"ט סעי' י"ב שכתב דמותר להתרפות בקמיע ודוקא להגן שלא יחלה אבל לא להתרפות מי שיש לו חולי יעו"ש.

עז

עז) וכתב הרב ז"ל בשה"מ פ' שמות כי כל השמות והקמיעין אשר בזמנינו הם מוטעים אפי' אותם הפועלין בנסיון אמיתי ולכן האדם המשתמש בהם הוא נענש אבל אם היינו יודעים אותם על מתכונתם היינו יכולין להשתמש בהם עכ"ל וכ"כ בשער רוה"ק תיקון ג' ותיקונו כתב שם שיתגלגל בשלג ט' פעמים כל גופו ערום מצד פניו ומאחריו בכל פעם עד שיהיו ט' גלגולים ועי"ש עוד מ"ש תוכחת מגולה למי שמשתמש בקבלה מעשית ועושה השבעות למלאכים ותיקונו שיתגלגל בשלג כנז' יעו"ש:

עח

עח) ועיין בס' הליקוטים על ישעיה סי' ן' שכתב שם הרב קמיע לפתיחת הלב ובתיקונין תיקון ה' כתוב שם הכותב יעו"ש:

עט

עט) שם. וי"א שמצילין. ועיין לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו דכל היכא שסותם הש"ע ואח"כ כותב י"א דדעתו לפסוק כסתם יעו"ש. וכן סתם ביו"ד סי' קע"ט סעי' י"ב כסברא א' וכ"פ רש"ל וב"ח כסברא א' והב"ד מ"א ס"ק י"ט. וכ"כ המי"ט על הלבוש דליתא להאי סברת י"א כלל לענין דינא והביאו א"ר או' י"ג וכתב וכן פסקו אחרונים. וכ"פ הר"ז או' י"ג. ומ"מ כשיש בו אזכרות י"ל דמצילין א"א או י"ט:

פ

פ) [סעיף טו'] אעפ"י שיש בתוכם מעות. ולפי דיעה ראשונה דסעי' ב' דשרי להציל מעות אפי' בלא תפילין היינו דשם מיירי לחצר מעורבת אבל הכא מיירי לחצר שאינה מעורבת כמ"ש סעי' י"ז. תו"ש או' כ"ט.

פא

פא) שם. אעפ"י שיש בתוכם מעות. ולא הצריכוהו לנער המעות מהן כי שמא בתוך כך תתחזק הדליקה ולא יוכל להצילם כלל. ר"ז או' ח"י:

פב

פב) [סעיף טז'] אם הניח תפילין בארנקי וכו'. והגם דלעיל סעי' ב' כתב לחד דיעה דמותר לטלטל מוקצה מפני הדליקה אפי' בלא תפילין התם מיירי בבתים הסמוכים לדליקה דלא בהילי כולי האי כמ"ש לעיל או' י"א והכא מיירי אפי' בבית שהדליקה בתוכו ועוד דהתם מצילין לחצר המעורבת כמ"ש סעי' יו"ד אבל הכא אפי' לשאינה מעורבת ולכך צ"ל אגב תפילין:

פג

פג) שם. אם הניח תפילין וכו'. וה"ה מזוזה או ספר. ר"ז או' ח"י. וכ"מ בח"א כלל מ"ה או' ה':

פד

פד) שם. למקום שיכול להציל התפילין. היינו אפי' לחצר שאינה מעורבת טור. עו"ש או' יו"ד:

פה

פה) שם. למקום שיכול להציל התפילין. אבל אם הניח בו טבעת או כלי אחר שמותר לטלטלו אין הארנקי מיטלטל אגביו שהכלי אינו חשוב ובטל גבי הארנקי. טור. מיהו להיש מתירין בסעי' שאח"ז להציל ע"י ככר או תינוק לתצר המעורבת ה"ה ע"י טבעת או כלי אחר שרי להציל לחצר המעורבת. כ"כ האחרונים. ועיין לקמן או' ט"פ:

פו

פו) שם. ויש מי שאומר וכו'. מיהו הט"ז ס"ק י"ג והמ"א סק"ך כתבו דליכא פלוגתא בזה אלא דלכ"ע אסור לכתחלה להניח תפילין אצל מעות בשעת הדליקה כדי להציל המעות אבל אם הניח בשבת תפילין אצל מעות ואח"כ נפלה דליקה פשיטא דשרי להצילו לכ"ע וא"צ לנער יעו"ש. וכ"כ האחרונים. א"ר או' י"ד. תו"ש או' ל' ר"ז או' ח"י. וכ"ז אם רוצה להציל לחצר שאינה מעורבת אבל לחצר המעורבת שרי להניחו אפי' לכתחלה בשבת כמ"ש בסעי' שאח"ז. מ"א שם. ועיין לקמן או' ט"פ:

פז

פז) שם. דה"ד כשאניחם שם מע"ש. ואם עבר והניחם בתוכו בשבת שהניחן ע"י עכו"ם מותר להציל המעות. נז"י סי' י"ב או' כ"ג.

פח

פח) [סעיף יז'] יש מתירין להציל וכו'. הא דכתב הש"ע דין זה בשם יש מתירין לפי שדין זה כתבו הטור בשם סה"מ שהביא מהירוש' וכתב הסה"מ אע"ג דבגמ' דידן לא התירו ככר או תינוק אלא למת בלבד שמא בדליקא מודה דשרי משום פסידא וכתב עליו הטור דאין להקל משום דס"ל דבש"ס דידן משמע דלא שרי ככר או תינוק אלא למת בלבד יעו"ש. וע"כ כתב זה בש"ע בלשון יש מתירין לומר שיש חולקין וכתב הב"ח דהמיקל יש לו על מי לסמוך דלא כמ"ש הטור דאין להקל יעו"ש. וכ"נ דעת הש"ע להקל מדלא העתיק דעת האוסרים. וכ"כ הר"ז או' ח"י דיש לסמוך ע"ז להקל בד"ס במקום הפ"מ:

פט

פט) שם. יש מתירין להציל דסקיא וכו'. ואפי' להניחה בשבת שרי. ט"ז ס"ק י"ד. ואפי' המעות חשוב מהחפץ שמניח אצלו. מ"א ס"ק כ"א תו"ש או' ל"א. ר"ז או' ח"י. וכ"כ הב"ח דהמיקל ע"י ככר או תינוק בשבת עצמו וכ"ש ע"י טבעת ואצ"ל ע"י תפילין לא הפסיד. שכנה"ג בהגב"י או' ח' וכ"מ מדברי האחרונים הנז' שכתבו ואפי' המעות חשוב מהחפץ וכו' משמע דה"ה טבעת או כלי אחר שהמעות חשובים יותר מהם שרי להציל על ידם. וכ"ז בבית שהדליקה בו אבל בבתים הקרובים יש מתירים לטלטל אפי' מוקצה בלבד אם יש הפ"מ וה"ה מפני הלסטים כמ"ש לעיל סעי' כ' ר"ז שם.

צ

צ) שם. שאינה מעורבת. ומצילין ספרים אפי' לחצר שאינה מעורבת ולמבוי שלא נשתתפו בו. כצ"ל וכ"ה בטור. מ"א ס"ק כ"ב. וכ"כ הט"ז ס"ק ט"ו. באה"ג. וכן מבואר בב"י דלמבוי שלא נשתתפו בו קאי על הצלת הספרים יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' י"ז. ח"א כלל מ"ה או' ה' נז"י סי' י"ב או' כ"א

צא

צא) שם. ג' מחיצות ולחי. אבל אם אין לו לחי לא. טור וב"י. ר"ז שם. ח"א שם. נז"י שם. ואפי' ברוצה ללמוד באותו שבת מהר"ם די בוטון סי" כ"ח. שכנה"ג בהגה"ט או' ה':

צב

צב) [סעיף חי'] כתבו משם גאון שמותר לומר לעכו"ם וכו'. דשבות דאמירה לעכו"ם שרי מפני בזיון כתבי הקודש. ב"י. מ"א ס"ק כ"ג. ואף שלא התירו להצילן לכרמלית אעפ"י שאין איסורה אלא שבות מד"ס מ"מ אינו דומה שבות הנעשה ע"י ישראל לשבות אמירה לעכו"ם ר"ז או' י"ט.

צג

צג) שם. להציל ספרים וכו'. ומשמע אף גמ' ושאר ספרים הוה בכלל כתבי הקידש לענין זה. א"א או' כ"ג.

צד

צד) שם. להציל ספרים וכו'. עכו"ם שהביא ספרים בידו בשבת ורוצה למכרם במקום שיש חשש שימכרם לעכו"ם אחר ויקרעם וינהג בהם מנהג בזיון ח"ו מותר לישראל לקנותם ממנו בשבת ע"י עכו"ם אחר שיפרע בעדו לב חיים ח"ג סי' ס"ג וע"ד. א"ח או' יו"ד.

צה

צה) [סעיף כ'] הגליונים וכו'. שנחתכו מן הספר או שנמחק הספר (ולא נשתיירו בו פ"ה אותיות) כמ"ש ססעי' י"ב. וכתב מהר"ם בתשו' שתיקנו בחרם שלא לקצץ גליון ספר אפי' כדי לכתוב עליו. ובמ"ב סי' ק' האריך על גליונים של הספרים כשקושרים הספרים חותכין אותן ומשליכין והטעם כיון שנהגו כן הו"ל כאלו התנו עליהן מתחלה וא"כ אין מצילין אותן ובאגודה במ"ס פ"ו כתב המחתך בספרים בחדשים מותר בישנים אסור. מ"א ס"ק כ"ד. א"ר או" ח"י. תו"ש או' ל"ה. אך המנהג עתה לחתוך גם בישנים וצ"ל דלב ב"ד מתנה עליהם דכל פעם שיצטרך לחתוך מה שהוא צורך הספר יחתוך ועכ"פ יש ליזהר בספרים ישנים שמדביקים במקום הקרוע שלא ידבקו על תיבות וכ"ש על שמות. מחה"ש:

צו

צו) [סעיף כא'] שכתבו להם כתבי הקודש וכו' תורה נביאים וכתובים בכתב אשורי ולשה"ק. רש"י שבת קט"ז ע"א ב"י. ועיין ביו"ד סי' רפ"א סעי' א' ובדברינו לשם בסה"ק קול יעקב יעו"ש.

צז

צז) שם. ואף בחול שורפן וכו'. והטעם דהאזכרות שבהן כתבן מין לשם ע"ז שלהם. ומכאן יש להזהיר על אותן הטבעות של זהב וכסף שיש עליהן שם בן ד' אותיות שטבעו אותן המינין לשם ע"ז שאסורין לתלות על הס"ת. ואף אין להחזיק אותם ברשותם אלא יתיכם מיד. ב"ח. והביאו הט"ז ס"ק ט"ז וכתב ואני מוסיף לומר שמה שנוהגין באיזה קהלות כשמברכין חולה וגובין מעות מכל א' ומניחין הכלי עם המעות לתוך ארון הקודש שלא יפה עושין כי יש שם טומאה על המטבעות ואפי' בלא"ה אסור להשים לתוך ארון הקודש דבר של חול וע"כ יש למנוע אותו המנהג עכ"ל ומיהו מ"ש הב"ח במטבעות שיש עליהן שם בן ד' עיין בשו"ת חו"י סי' ט"ז (דף כ"ו ע"א) שכתב במטבעות שנטבעין במדינות שוויד"ן בשם של ד' אותיות היה צ"ע ומ"מ נ"ל דמותרין הם כי נטבעו להוציאם והו"ל ככתיבת השם בפי' לשם חול יעו"ש והביאו המחה"ש ס"ק כ"ד וכתב דיש לחלק בין סתם גוי למין כמ"ש ביו"ד רס"י רפ"א יעו"ש.

צח

צח) ואותן מטבעות בא"י אם טבעו אותם לשם ע"ז י"ל שמותר לשהות ומותר להתיכן דלא נכתב בקדושה ומיהו אם נטבעו בקדושה דפוס הוה כמו כתיבה. מש"ז או' ט"ז.

צט

צט) שם. ואף בחול שורפן וכו'. הנכרים שכותבין בלשונם כתבי הקודש שלנו יש להחמיר לגונזן ריא"ז הב"ד בשה"ג פ' כל כתבי. כנה"ג בהגה"ט.

ק

ק) [סעיף כב'] יכול לפרוש עור של גדי וכו'. לח מפני שהוא מחרך מפני האור ואינו נשרף ומתוך כך הוא מגין על התיבה רש"י ב"י. ולאוסרים מוקצה בסעי' ב' צ"ל כגון שחשב לישב עליו מבע"י וכמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' כ"ה יעו"ש.

קא

קא) ועושין מחיצה בכל הכלים וכו'. ואפי' מתכוין שיתבקעו ויכבו הדליקה עו"ש או' י"ד:

קב

קב) שם. ועושין מחיצה בכל הכלים וכו'. משמע דוקא כלי שמפסיק בין מים לאש אבל מחיצה משלג וברד אסור. א"ר או' י"ט. וכ"כ מ"א סי' רס"ה סק"ח בשם תו' סוף פ' כירה יעו"ש.

קג

קג) שם. שודאי יתבקעו וכו'. לפי שאין יכולין לקבל את האור משנה שבת ק"ך ע"א.

קד

קד) שם. דגרם כיבוי מותר כתבו קצת המפרשים שאם לא היה לו כלים המגינים מכל וכל כגון של מתכת מותר להגין בכלי עץ הקשים לעכב האש מעט שלא יבעיר במהירות ושמא בין כך ובין כך יבואו גוים ויצילו מאליהם ואעפ"י שגורם להבעיר אף גופם במקום פסידא התירו מאירי. פת"ע או' ל"ח.

קה

קה) שם הגה. במקום פסידא. העו"ש או' י"ד תמה על רמ"א דבסוף סי' רס"ה מתיר באין הפסד יעו"ש ולק"מ דשם מיירי בע"ש. א"ר או' ך'.

קו

קו) [סעיף כג'] טלית שאחז בה האור וכו'. הפתה"ד או' ט' תמה איך תקינו רבנן לייעצו עצה להתכסות בטלית זו שאחז בה האור כחס עליו שלא ישרף ולא חששו לסכנת נפש כשיתכסה בה תאחוז האור בשאר מלבושיו ואיכא סכנה עצומה שישרף גופו כמו שראינו בעוה"ר יעו"ש. ונ"ל דזה הטלית שאחז בה האיר אין ר"ל בוערה בשלהבת דבזה בודאי יש סכנה בלבישתה אלא כמו בגד הנוגע בגחלת דאינו רק מעלה עשן ואם ישאר כך מקופל אפשר שאח"כ יתרבה בו האור ויעלה שלהבת וישרף אבל אם פושטו תיכף שאחז בו האור כיון שאינו אלא דבר מועט שמעלה עשן תיכף הוא נכבה מאליו אבל אם נשרף הרבה ומעלה שלהבת ויש חשש סכנה ללובשו ודאי שלא דברו חז"ל בזה וזהו מדוקדק בלשון שאמרו טלית שאחז בה האור ר"ל אחיזה בעלמא בענין שתיכף שפושטה ומתכסה בה נכבית מאליה.

קז

קז) שם. פושטה ומתכסה בה וכו'. וכן ס"ת שאחז בה האור פושט וקורא בה ואם כבתה כבתה. גמ' ב' מ"א ס"ק כ"ה:

קח

קח) שם. ואינו חושש וכו'. ואם נפל נר או ניצוץ על המפה יוכל לנערה שאין מכוין לכבות רק למנוע שלא ידליק המפה וכ"ש הוא ממ"ש כאן. כר"ש:

קט

קט) שם. ויש מי שאומר וכו'. כ"כ ב"י לדעת הטור דדוקא בשאינו מכוין לכבות וצריך להתכסות בטלית ולקרות בספר שרי אבל לדעת שאר הפו' כתב דאפי' אם א"צ לטלית ולספר אלא שמכוין שיכבה ע"י לבישה שרי יעו"ש וכן סתם בש"ע כדעת המתירין, אבל הב"ח כתב דגם לדעת הטור אם מכוין שיכבה ע"י לבישה שרי ולא אסר אלא שלא יעשה מעשה בשעה שמתכסה בה לכוין שתהא כבה כגון שינענע עצמו אנה ואנה או שירוץ ויקפוץ בה וכיוצא יעו"ש. וכ"כ הט"ז ס"ק י"ז דניענוע הטלית שאחז בה האור כדי שתכבה אסור גמור הוא ולא יעשה כן בישראל. וכ"כ המ"א ס"ק כ"ה כדברי הב"ח. א"ר או' כ"א, תו"ש או' ט"ל, ר"ז או' כ"ד, וכ"כ האחרונים:

קי

קי) ואע"ג דע"י הכיסוי והקריאה שמנענע בה לצורך הקריאה ואוחז בידו גורם קצת כיבוי שרי אבל לרוץ ולקפוץ לא. א"א או' כ"ה:

קי) שם הגה. מותר לכפות קערה וכו'. וה"ה לשום תחתיו כלים של מתכות או של עץ מלא מים כדי שלא יפול על הטבלא דהא דאסור לשום תחת הנר כלי שיש בו מים היינו כשאינו חס רק מפני המפה וכה"ג אבל מפני הסכנה ודאי שרי אבל כדי שלא יפלו הניצוצות אפי' מפני חשש המפה לבד מותר. או"ה כלל נ"ט סי' מ"ד ומ"ה, שכנה"ג בהגה"ט או' ח' ועיין עוד מזה בדברינו לעיל סס"י רע"ז יעו"ש:

קיא

קיא) [סעיף כד'] י"א שאין יכול וכו'. דס"ל גרם כיבוי אסור. וי"א ס"ל גרם כיבוי מותר רק שבמקום ששייך כיבוס דהיינו מים אסור. ויש מתירין אפי' במים ס"ל דלא שייך כיבוס אלא במקום שיש טינוף או דם. ט"ז ס"ק ח"י, ועיין לעיל סי' ש"ב סעי' ט':

קיב

קיב) שם. שאין יכול וכו'. דדוקא להפסיק בכלים שרי שאין המים בעין. מ"א ס"ק כ"ו, תו"ש או' מ':

קיג

קיג) שם. ודברי סברא שנית נראים. והנה מדכתב הש"ע פה ודברי סברא שרת נראים מבואר דס"ל כיש אוסרין בסי' ש"ב סעי' ט' ומיהו י"ל דוקא הכא חש להו דהא לסברא א' אפי' במשקין אסור משום גרמא דכיבוי. א"ר או' כ"ג, א"א או' כ"ו:

קיד

קיד) שם. ודברי סברא שנית נראים, וכן הסכימו האחרונים

קטו

קטו) שם. ודברי סברא שנית נראים. היינו דלכתחלה מורים כך מיהו אי עבד חד כאידך מ"ד לא מחינן ביה כמ"ש סי' שכ"ח סעי' י"ז בשם התו' (עירובין מ"ו ע"ב ד"ה רבי) תו"ש או' מ"ד:

קטז

קטז) [סעיף כה'] נכרי שבא לכבות וכו'. דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד ואפי' יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד. ב"י בשם רש"י. אבל בסי' רע"ו בהדלקת נר דגוף הישראל נהנה ממנו לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד הואיל והעכו"ם מתכוין להנאתו, תו' דף קי"ב, מ"א ס"ק כ"ז, תו"ש או' מ"ה:

קיז

קיז) שם. נכרי שבא לכבות וכו'. ונכרי שבא לשאול אם ירצה שיכבה אין מתירין לו לכבות, חידושי הר"ן, פת"ע או' מ"ב, מיהו נראה דמותר לומר לו תעשה כפי חפצך:

קיח

קיח) שם. נכרי שבא לכבות וכו'. ואפי' עבדו ושפחתו המושכרים לו לזמן דאדעתא דנפשייהו עבדי. ב"י בשם הגמ"ר פי"ד. מ"א ס"ק כ"ח. תו"ש שם. ר"ז או' כ"ו ח"א כלל מ"ה או' ט' ולענין עבד הקנוי לו עיין דינו בסי' ש"ד

קיט

קיט) שם. א"צ למחות בידו. ופסק הרא"ם ז"ל דהא דאין אומרים לו כבה היינו דליקת ישראל שישראל נהנה מכיבויו אבל דליקת גוי שאין ישראל נהנה מכיבויו מותר לומר לגוי כבה דליקחך, פסקי מהר"ם ריקאנטי סי' ק"ך שכנה"ג בהגה"ט או' ז':

קכ

קך) שם. אבל קטן שבא לכבות וכו'. טעמו בגמ' דבקטן שעושה ע"ד אביו גרע טפי ואע"ג דלשון זה משמע שידענו בודאי שעושה כן בשבילו החמירו חכמים אפי' בסתם לפי שאין בקיאין בזה. ט"ז ס"ק י"ט:

קכא

קכא) שם. צריך למחות בידו. אפי' לא הגיע לחינוך ואפי' אין אביו שם לפי שהקטן אין לו שקול הדעת שיתכוין להנאת עצמו אלא כיון שיודע שדליקה זו היא הפסד לאביו או לישראל אחר הרי הוא מכבה מן הסתם בשבילו כדי לעשות לו נ"ר אבל קטן המחלל שבת להנאת עצמו א"צ למחות בו אלא אביו בלבד אם הגיע לחינוך כמ"ש בסי' שמ"ג, ר"ז או' כ"ו:

קכב

קכב) שם. צריך למחות בידו. ואפי' למ"ד מלאכה שא"צ לגופה הוי דרבנן צריך למחות בידו. ר"ן, מ"א ס"ק כ"ט, תו"ש או' מ"ו:

קכג

קכג) [סעיף כו'] יכול לומר בפני עכו"ם וכו'. אפי' שכירו המושכר לו לזמן. אבל אסור לומר לעכו"ם לכבות אפי' למ"ד דהוי דרבנן דכיון שאדם בהול על ממונו חיישינן דאי שרית ליה אתי לכבויי הוא בעצמו ואע"ג דבסי' של"ו סעי' ט' גבי צינור שרי מלאכה דרבנן במקום פסידא שאני כיבוי דכשצריך לפחמין הוי דאורייתא ואין הכל בקיאין בזה א"נ שאני צנור דשבות שלא כדרכו הוא. ר"ן. ומשום כתבי הקודש י"א דשרי לכבות ב"י מ"א סק"ל. ויש חולקין תו"ש או' מ"ז, וכ"כ א"א או' כ"ה ואו' ל' דלא התירו גבי כתבי הקודש אלא אמירה לגוי ולא כל השבותים יעו"ש, וכ"מ סעי' כ"ג, ועוד דלדעת הרמב"ם מלאכה שא"צ לגופה חייב וע"כ אין להתיר לכבות בשביל כתבי הקודש אלא ע"י עכו"ם

קכד

קכד) שם כל המכבה אינו מפסיד. וה"ה בשאר איסורין לבד מאיסורי שבת ודוקא בלשון רבים מיהו גבי דליקה מספקא לי דלמא שרינן טפי אפי' בלשון יחיד (היינו לומר אם תכבה לא תפסיד) מתוך שאדם בהול על ממונו וגם גבי מודר הנאה, שה"ג פ' המדיר. כנה"ג בהגה"ט מיהו מ"ש לבד מאיסורי שבת היינו להסוברים דלא הותר להציל בשבת אלא מפני הדליקה אבל הש"ע לעיל סעי' י"ט פסק דלאו דוקא מפני הדליקה התירו אלא ה"ה בכל איסורי שבת במקום שיש היזק יעו"ש. וכן גבי מודר הנאה פסק הש"ע ביו"ד סי' רכ"א סעי' ח' דאסור לומר בלשון יחיד יעו"ש. וא"כ נראה דה"ה לענין דליקה דאסור לומר בלשון יחיד כשאפשר לו לומר בלשון רבים. ועיין לעיל סי' ש"ז או' קכ"ט

קכה

קכה) שם. כל המכבה אינו מפסיד. מה שנהגו שלאחר יציאת בהכ"נ בליל שבת מכבים הנרות ע"י עכו"ם מושכר בכל השנה אין למחות להם דהוי שבות דשבות אבל לכבות נר חנוכה בליל שבת ולחזור ולהדליקם ביום ש"ק בבקר אין נכון לעשות כך. שם יעקב חא"ח סי' ט"ו. והב"ד לעיל סי' ש"ז או' ל"ח ועי"ש או' ט"ל:

קכו

קכו) שם. בהיזק הבא פתאום וכו'. לאו דוקא אלא ארחא דמילתא נקט דאם מרגישים בהיזק מבע"י רגילים לתקנו קודם שיכנס שבת ואם אירע שלא תקנוהו מבע"י אעפ"י שאחר שנכנס שבת כבר ידע שהתחיל הנזק ואינו היזק הבא פתאום לא מסתבר לאסור לומר כל המתקן אינו מפסיד. ב"י:

קכז

קכז) שם. יכול לקרות עכו"ם וכו'. עיין בס' בארות המים חא"ח סי' י"ג מה שהאריך בענין זה ולענין הלכה פסק דיותר טוב הוא לקרות לגוי ולומר לו שנתרועעה חביתו אעפ"י שיודע שודאי יתקננה כשיבא משיאמר לו כל המציל אינו מפסיד וכתב שכן פסק הרב מהר"י דוד ז"ל הלכה למעשה. י"א מ"ב בהגה"ט או' ד' ולפ"ז נראה דה"ה לענין דליקה דשרי לקרות לעכו"ם ולומר לו שיש לו דליקה וממילא יודע ומכבה:

קכח

קכח) שם הגה. משום דיש בה סכנת נפשות. דכשהדליקה מתגברת אז הם רגילים לחטוף ולשלול וכשאדם מעמיד עצמו על ממונו יבואו להרוג אותו. ב"י. אלא שאין ראוי לפרסם היתר זה בעיני ע"ה. שכנה"ג בהגב"י סוף הסי':

קכט

קכט) שם. בהגה. והזריז ה"ז משובח. ואם כבו ורוצים לעשות תשו' על ככה אין מניחין אותן שלא להכשילם לפעם אחרת. א"ז. ד"מ או' ז' וכ"כ כנה"ג בהגב"י בשם שה"ג. ועיין לקמן או' קל"ג:

קל

קל) שם. בהגה. ומ"מ הכל לפי הענין וכו'. ובערי איטליא שיש להם קיום מן השר אסור לכבות ובכלי ברזל שחידשו לכבות הדליקה היה מקום להתיר אבל לכתחלה אין לעשות דמיחזי איסור. זר"א א"ח סי' מ"ד. ועי"ש אופן כלי הברזל הנ"ז מה מעשהו. עחב"ר או' ב':

קלא

קלא) שם בהגה. אבל בחשש סכנת ספק וכו'. לכך יצא היתר בכל מקום כיון דאפשר אם לא יכבנה אל יחסרנו מהיות שם בעיר זקן או חולה שא"י לברוח ותבא הדליקה עליו. שכנה"ג בהגב"י או' י"א. א"ר או' כ"ה. ומ"מ הכל לפי הענין ומנהג המקומות דיש מקומות דהממשלה בעצמה מחויבת לכבות כשדליקה גדולה כמו במלכות תיגרמא ורק שצריך לתת ידיעה לממשלה:

קלב

קלב) שם בהגה. דהוי מלאכה שא"צ לגופה. דכל כיבוי הוי שא"צ לגופא חוץ מעושה פחמים או מהבהב פתילה, וזהו לר"ש דס"ל מלאכה שא"צ לגופה פטור וכ"פ הטור. אבל לר"י חייב וכ"ה דעת הרמב"ם ולכן פסק בפי"ב המכבה דליקה בשבת מפני איבוד ממון חייב כמבואר כ"ז בב"י יעו"ש. והש"ע סתם כדעת הטור ודעמיה דפסקו כר"ש רק הביא דעת הרמב"ם כמו י"א ור"ל לחוש לה לכתחלה כמ"ש לעיל סי' רע"ח ולקמן סעי' כ"ז יעו"ש:

קלג

קלג) שם בהגה. ואם עבר וחילל וכו'. היינו בדברים אחרים אבל בכיבוי א"צ תשובה שלא ימנעו מלכבות. מ"א ס"ק ל"ב. וכ"כ לעיל או' קכ"ט. והיינו ביש שם חשש סכנה כדמשמע בפסקים וכתבים סי' ס' וכן מבואר בתשו' חו"י סי' רל"ו שכתב שבמקום שבהצלת הדליקה הוה חשש ס"נ אין להמורה לפסוק להשואל שיתענה ואפי' משום חומרה ומכ"ש שאין לגזור תענית בציבור מחמת החילול דממנעי ולא עבדי ומכ"ש אם לא היה רק בטלטול אי בשאיבת מים שנתן לחבירו וחבירו לחבירו דלא הוי רק שבות דשבות דא"צ תשו' כלל ואם חילל שבת במלאכה דאו' ואחד יחיד רוצה להתענות לכפר יוכל לעשות לעצמו דלא יהא אלא רשות וכמו דר"ה אתהפיך ליה רצועה וכו' והב"י סי' שכ"ח מסיק דשבת דחויה היא אצל פ"נ יעו"ש אבל מ"מ אין להורות כן למי ששואל אם יתענה יעו"ש. והביאו שע"ת או' כ"ג. מיהו הרב מהרי"ע בס' בני יהודה דפ ס"ז כתב דא"צ כפרה אפי' ליחיד ודלא כהרב חו"י שמחמיר ליחיד יעו"ש והביאו ברכ"י או' ה' ועיין לעיל סי' שכ"ט או כ"ה:

קלד

קלד) שם בהגה. צריך להתענות וכו'. הן באיסור דאו' הן באיסור דרבנן פסקים וכתבים סי' נ"ה. א"ר או' כ"ו. ואפי' בתחומין דרבנן אם לא היה ס"נ צריך להתענות ארבעים יום. פסקים וכתבים סי' ס' מ"א ס"ק ל"ג. ואפי' במלאכה שא"צ לגופה. תו"ש או' ן' ועיין לקמן אות קל"ז:

קלה

קלה) ואם לא עבר רק בטלטול מוקצה ודאי דאין להחמיר כל כך דהא י"א ברס"י זה דמותר לטלטל מעות ודברים מוקצים במקום פחד היזק רב ופשיטא דאם באו מים לשטוף שיש חשש שיבא לידי אסור תורה שאין להחמיר כ"כ על הטלטול. ואמנם טלטול נר דלוק להציל ממון חמור משאר מוקצה שיש בו חשש כיבוי ג"כ ונ"ל להקל בתענית ג' ימים בה"ב ואולי גם בתחומין שהחמיר מהר"ם להתענות ארבעים יום מיירי שלא היה כ"כ מורא הפסד רב. דג"מ, והביאו שע"ת או' כ"ד. ור"ל דגם בתחומין אם היה מורא של הפסד רב די בתענית ג' ימים

קלו

קלו) ועיין בשו"ת נאמן שמואל סי' ח' על מי שחלל שבת מפני חששת סכנת הדרך ועבר על איסור תחומין ורכב על סוס ושואל תיקון. והשיב הרב דכפי מ"ש התה"ד סי' ח"ן ובכתביו סי' ס' וקנ"ו ומהרלנ"ח סי' ע"ט היה נראה להקל כל מה שנוכל אם חשש לסכנה אך אמנם להיותו מיראי הוראה סיים דילקה ויתודה ויאמר באו' ח' חיללתי שבת והמ' תעניות שכתב התה"ד יפדם כפי יכולתו ובלבד שלא יפחות מפאר"ה (ר"ל פרוטה) א' ליום יעו"ש. והביאו הזכ"ל ה' שבת או' ח':

קלז

קלז) היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. מקום זה הוא תחום העיר ולא נתנה תורה שיעור לחתום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לי"ב מיל כנגד מחנה ישראל. ומד"ס שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה אבל חוץ לאלפים אמה אסור שאלפים אמה הוא המגרש העיר. הרמב"ם ריש פכ"ז. מיהו יש מן האחרונים ז"ל שחלקו ע"ז ואמרו בההיא סוגיא (עירובין י"ז ב') דלוקין על התחומין היינו לר"ע דאמר תחומין דאו' אבל לרבנן דק"ל כוותייהו אין שם תחומין כלל מה"ת ואפי' בכמה פרסאות והאריכו להוכיח כן ולדיעה זו הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל. המ"מ שם. ועיין לקמן רס"י שצ"ז. וע"כ כיון די"א דיש איסור לאו מה"ת לעובר על איסור תחומין לכן צריך שילקה דכל לאו הוא מלקות ולפי דמלקות שלנו אינו כמו מלקות שהיה בזמן הבית אלא לזכר בעלמא לכן צריך להתענות ג"כ מ' יום לכפרה כנגד מ' מכות של מלכות שנאמר ארבעים יכנו וכו' וזהו דוקא במזיד אבל אם שגג באיסור תחומין כגון דלא ידע שיש איסור תחומין וכדומה נראה דדי בתענית ג' ימים בה"ב ואם אפשר טוב שילקה ג"כ. ומזה אתה למד לעשות תיקון זה לכל מי שעובר על לאו שאין בו כרת:

קלח

קלח) ואם הכה את חבירו שעבר על לאו פן יוסיף להכותו צריך שיבקש מחילה מחבירו ואח"כ יעשה תקון הנ"ז וביום התענית כשאומר וידוי בשחרית ומנחה צריך לפרט ולהתוודות גם על העון ההוא. וכן קודם שילקה צריך להתודות שהוא לוקה על עון פלוני ועיין מהר"ם מינץ סי' צ"ג:

קלט

קלט) ואם עבר על איסור דרבנן שאזהרתו מלאו דלא תסור ואינו אלא אסמכתא בעלמא נראה דדי לו בתענית בה"ב עם התשו' ואם שגג באיסור דרבנן די לו בתענית יום א' עם התשו':

קמ

קמ) ואם עבר על מ"ע כתב הרב ז"ל בשער רוה"ק תיקון א' דבארבע מ"ע אלו שהם ביטול תפלה ותפילין וציצית וק"ש צריך להתענות על כל אחד מהם ס"א תעניות יעו"ש. אבל על ביטול שאר מ"ע לא כתב הרב ז"ל תיקון והגם דלפי הטעם שכתב לפי שכל מ"ע הם מצד החסידים נראה קצת דה"ה לשאר ביטול מ"ע עם כ"ז נראה דזהו דוקא למתחסדים עם קונם אבל לשאר המון העם נראה דדי להם התיקון להתענות בה"ב עם התשו' וגם לקיים מ"ע של הצדקה ויקבל עליו שמכאן ואילך יהיה זהיר וזריז במצות:

קמא

קמא) שביתה בשביעי ממלאכה מ"ע שנאמר וביום השביעי תשבות. וכל העושה בו מלאכה ביטל מ"ע ועבר על לא תעשה שנאמר לא תעשה כל מלאכה. ומהו חייב על עשיית מלאכה. אם עושה ברצונו בזדון חייב כרת ואם היה שם עדים והתראה נסקל ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה הרמב"ם ריש פ"א ד"ה שבת. ואם היה כפור ושבת ועשה מלאכה אם חייב אחת או שתים זו מחלוקות התנאים דלר"ע חייב על כל אחת בפ"ע ולר' ישמעאל אינו חייב אלא אחת כמבואר בספרא פ' אמור פ"ט יעו"ש. אמנם במס' כריתות דף י"ד ע"א משמע בהדיא דחייב שתים יעו"ש. וע"כ יש להחמיר בענין התקון לעשות שתים:

קמב

קמב) ומי שהוא מחלל שבת באיזה מלאכה מתרין בו תחלה שלא יעשנה ואם אחר ההתראה לא שב ועודנו מחזיק בטומאתו לחלל שבת במזיד יש לנדותו ולהחרימו ולשמתו כמה פעמים עד שיפרוש מן האיסור כמבואר בתשו' מוהר"ם ב"ב ק"ק וכ"כ הרב מעם לועז ס' שלח לך דס"ז ע"א יעו"ש. רו"ח או' ב'. ועיין בשו"ת חת"ס חחו"מ סס"י קציה שכתב דאפי' רק נושא ונותן בחנותו או שטוען ופורק מהעגלה הוא בכלל מחלל שבת והרי הוא מובדל מקהל ישראל ואינו לא ישראל ולא נוצרי ולא תוגר ואסור לשום ישראל לאכול בביתו ושחיטתו אסורה והרי הוא כאלו נמחא שמו מישראל עד שישוב בתשו' שלימה יעו"ש:

קמג

קמג) ואם עבר על איזה אב מלאכה בשבת כתב בס' ח"י סוף פט"ו דשבת בשם האר"י ז"ל שיצום תנ"ד ימים כמספר ג' שמות אהי"ה במילואם דיודי"ן דאלפין דההי"ן העולם תנ"ד (נראה דיש ט"ס דהרי הם ג"י תנ"ה) סוד תחו"ם שבת שהוא סוד החות"ם יעו"ש אמנם מדברי הרב בשער רוה"ק תיקון ט"ז לא משמע הכי שכתב וז"ל תקון למחוייב ד' מיתות ב"ד יתענה ק"ק תעניות ויקרא בכל יום פ' העקידה בכונה ויתפלל לבוראו שבזכות אברהם שנתנסה באש יצילהו משריפה שהיא ה' ראשונה של הוי"ה ובזכות יצחק הנעקד יצילהו מהרג שהיא כנגד ו' של הוי"ה ובזכות יעקב שגלה בגלות יצילהו מחנק שהיה כנגד אות ה' אחרונה של הוי"ה הנדמה לגלות. ובזכות הג' יצילהו מסקילה שהיה כנגד אות י' של הוי"ה עכ"ל ואיסור שבת הוא בסקילה כמ"ש לעיל או' קמ"א וא"כ נראה דא"צ כ"כ תעניות והגם דיש לחלק דלפי סודם על דברים אין התיקונים שוים מ"מ בכתבי האר"י ז"ל בח' שערים אשר אתנו לא מצאנו גילוי בהדיא כמה צריך להתענות מי שחילל שבת במזיד. וע"כ נראה להקל למי שלא יוכל להתענות כ"כ ימים וגם אין לו ממון שיפדה כ"כ תעניות שילקא ויתענה מ' יום כנ"ז לעיל באו' קל"ז והגם דשם לאו והכא כרת לפי ששנינו במס' מכות (ד"פ כ"ג ע"א) כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם ופסקו הרמב"ם פי"ז מה' סנהדרין דין י"ז. וגם יש לעשות תיקון כרת כמ"ש בש' רוה"ק דף ט' כי מי שניעור כל הלילה ולא ישן כלל ועוסק בתורה כל אותה הלילה יהיה נפטר מעונש כרת אחד אם נתחייב ח"ו וכל לילה אחד פוטר כרת אחד עכ"ל. ועיין פסקים וכתבים סי' נ"ה:

קמד

קמד) ואם חילל שבת בשוגג כתב בא"ח סוף ה' שבת סי' תמ"ו שיתן צדקה סך מה במקום קרבן חטאת וגם טוב להתענות שני וחמישי וכן נהגו העולם להתענות אחר השבת יעו"ש. וכ"כ הרב ב"ד סי' קכ"ג במי שכיבה את הנר בשוגג בליל שבת שאסור להתענות בשבת אלא שיקרא פ' חטאת ויתענה לאחר השבת יעו"ש והב"ד הברכ"י או' ו' יעו"ש:

קמה

קמה) והנה תיקון זה הנז"ל נהגו בי מדרשא ליתנו לכל מי ששגג בדבר שזדונו בכרת משום דאין להכביד על המון העם דלמא ממנעי ולא עבדי תשו' וכמ"ש הזכ"ל חא"ח ח"ג או' קע"ד יעו"ש. וזהו הסדר שיתענה בו וה' וביום שקודם התענית בתפלת מנחה בלחש בשמע קולנו יהרהר שמתענה למחר מן הבקר עד הערב בשביל עון פלוני ואח"כ קודם שיעקור רגליו דהיינו קודם שיאמר עושה שלום וכו' יאמר רבש"ע הרני לפניך למחר בתענית יחיד מן הבקר עד הערב כדי שברוב רחמיך וחסדיך תמחול לי על מה שחטאתי לפניך בעון פלוני ותרצני יהיו לרצון וכו' עושה שלום וכו' וביום התענית כשאומר וידוי אחר חזרת העמידה דשחרית ומנחה יתודה ג"כ על העון ההוא שמתענה בשבילו. וביום התענית יביא כסף ערך עז בת ח' ימים השוה בעת ההיא. ויתודה על העון ההוא ויאמר חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך ועתה אני מתנחם ולא אעשה עוד העון הזה ח"ו וזה הכסף אני נותן צדקה לעניים במקום קרבן חטאת שנתתייבתי על ששגגתי בעון פלוני ויה"ר מלפניך שיחשב זה כאלו הקרבתי לפניך קרבן חטאת ותמחול לי על עון פלוני שחטאתי לפניך כרוב רחמיך ותרצני ואח"כ יקרא פ' חטאת ויאמר יה"ר מלפניך שתהא קריאה זו של פ' חטאת כאלו הקרבתי לפניך חטאת ותכפר לי על עון פלוני כרוב רחמיך ותרצני. יהיו לרצון וכו' ויהי נועם וכו' וזה שכתבנו שצריך להזכיר בקבלת תענית שהוא מתענה בשביל עון פלוני וגם שיתוודה עליו כשאומר וידוי בשחרית ומנחה זה שייך בכל תענית שמתענה בשביל עון כנ"ז באחרונים ומ"ש בשער רוה"ק תיקון ת"י דהבא על הנדה יתענה פ"ב ימים כתבו האחרונים דזהו דוקא במזיד ועי"ש בשער רוה"ק שכתב עוד תיקונים לאיזה עונות יעו"ש:

קמו

קמו) איתא בשבת דף י"ב ע"ב באחד שעבר עבירה שחייב עליה חטאת וכתב בפינקסו דכשיבנה בהמ"ק יביאנה. מ"א ס"ק ל"ג. ונראה דצ"ל בלא נדר דשמא לא יזכה לבנין ויהיה עליו רק נדר:

קמז

קמז) שם בהגה. צריך להתענות ארבעים יום וכו'. והמתענה ב' יום רצופים עם לילותיהם חשובים כאלו התענה כ"ז יום. והמתענה יום א' ולילו עמו כמו יוה"כ וט"ב אינו חשוב כ"א תענית יום א' בלבד. והמתענה ג' ימים רצופים עם לילותיהם חשובים למ' תעניות. שער רוה"ק דף ו' ע"ד. ועיין סי' תקס"ח סעי' ד':

קמח

קמח) שם בהגה. צריך להענות וכו'. ואם עשה העבירה ההיא כמה פעמים די לו שיעשה לה תיקון ג"פ אבל אם עשה עבירות הרבה כמה פעמים צריך תיקון לכל אחת ואחת ג"פ. כ"כ האחרונים. ועיין שבת ע"ג ע"ב:

קמט

קמט) שם בהגה. צריך להתענות וכו'. ויכול לדחותם לימות החורף כמ"ש סי' תקס"ח סעי' ג'. מ"א ס"ק ל"ג. ומיהו כתב המ"א שם דוקא לזמן מועט דיש לחוש שמא ימות יעו"ש. וכ"כ התו"ש בסי' זה או' ן':

קנ

קנ) שם בהגה. ולא יאכל בשר. נראה דלילה שאחר התענית קאמר כמו שמצינו לענין לילה שאחר ט"ב סי' תקנ"ח שכתב שם מפני אבלו של יום. ט"ז סק"ך אמנם בס' מנחת יעקב על יו"ד סי' קפ"ה בתוה"ש או' יו"ד כתב בשם רש"ל דראוי לנהוג למאן דאפשר שלא יאכל בשר ויין לפני התענית וגם לאחר התענית יעו"ש. והביאו פ"ת שם או' י"ג ומחה"ש בסי' זה ס"ק ל"ג:

קנא

קנא) שם בהגה. ויתן במקום חטאת וכו'. כבר כתבנו לעיל או' קמ"ה דהמנהג ליתן צדקה ערך עז בת ח' ימים כמו ששוה בעת ההיא באותו זמן ובאותו מקום ואם לא ימצא בת ח' ימים באותו עת אז צריך ליתן ערך עז או טלייא הנמצא בעת ההיא אך יכול ליתן ערך קטנה הנמצא בעת ההיא וכ"ז לעני אבל לעשיר כל המרבה לתת לצדקה ה"ז משובח:

קנב

קנב) שם בהגה. ואם ירצה לפדות התענית וכו'. וכ"כ בסי' תקס"ח ססע"י ב' ומ"ש שיתן בעד כל יום י"ב פשיטים לצדקה עיין ביו"ד סס"י קפ"ה שכתב שיתן לצדקה כפי ערך ממון שיש לו כי עשיר יתן יותר קצת מעני עכ"ל וכ"כ מ"א סי' תקס"ח ס"ק י"ב דהעשיר יתן לפי עשרו דהטעם ששקול צער הממון נגד צער התענית ובעשיר דין מאה מנה כדין פרוטה לעני עכ"ל. מיהו המנהג ליתן בעד כל יום תענית כסף לנדקה שוה סעודה א' העני לפי עניו והעשיר לפי עשרו וכך מורים בבי מדרשא:

קנג

קנג) אחד חילל שבת שהיה נושא את כספו בא לפני חכם להורות לו תשו' א"ל הכסף או שוויו חלוק לעניים שמתביישים לקבל צדקה ולא רצה לתת להם וגם החכם לא אמר לו תשו' אחרת. ס"ח סי' קפ"א:

קנד

קנד) [סעיף כז'] גחלת המונחת וכו'. הטעם משום דהוא מלאכה שא"צ לגופה דאינו אסור אלא מדרבנן ובמקום הזיקא דרבים לא גזרו. ומ"ש והרמב"ם אוסר וכו' משום דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ומשו"ה בגחלת של מתכת מודה דמותר לכבות משום דאינו אסור אלא מדרבנן ובמקום נזקא דרבים לא גזרו. עו"ש או' י"ט, ועיין לעיל או' קל"ב:

קנה

קנה) שם. בין אם היא של מתכת וכו'. לא זו אף זו קתני דלא זו דמתכת שרי דלא שייך ביה כיבוי שאינו שורף אלא אפי' של עץ שרי דהוי מלאכה שא"צ ובמקום היזק לא גזרו. תו"ש או' נ"ב. אבל במקום היזקא דממונא אסור. מ"א ס"ק ל"ה. ר"ז או' כ"ט:

קנו

קנו) שם. והרמב"ם אוסר בשל עץ. דשייך בו כיבוי מה"ת אם רוצה לעשות פחמין ממנו ואע"ג דזה המכבה אין מכוין לזה והו"ל מלאכה שא"צ לגופה מ"מ פוסק כר"י דאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ודיעה קמייתא שהיא דעת הטור פוסק כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה אין בו אלא איסור דרבנן ובמקום הזיקא לא גזרו. ט"ז ס"ק כ"א. ועיין לעיל סי' ש"ח או' ק"ל:

קנז

קנז) שם. והרמב"ם אוסר וכו'. ולא ק"ל כוותיה. א"ר או' כ"ט. וכ"כ הר"ז או' כ"ט דסברא ראשונה עיקר אלא שכתב ואעפ"י כן כל בעל נפש יחמיר לעצמו. וכ"נ דעת הש"ע שסתם כהטור ואח"כ הביא דעת הרמב"ם לומר דיש לחוש לדעת הרמב"ם לכתחלה. ועיין לעיל סי' שט"ז או' ע':

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---