יד אפרים/אורח חיים/שלד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יד אפרים ‏ אורח חיים שלד

שם במג"א ס"ק י"ג ע' בש"ג שלא כתב בביאור כ"כ רק המג"א הוא מפרש כוונת דבריו במה שנראה ממנו דאם הצילו בהיתר יכול ליטול שכר אף אחר שהחזיר משא"כ בהציל באיסור ולזה כ' דבהציל באיסור כיון שאינו יכול לומר מהפקירא קא זכינא אף לזכות כדי שכרו לפי מ"ש הרמב"ם הטעם משום דאין כאן איסור וכמ"ש מקודם לדעת הרמב"ם ולכן אף שהוא אומר שכיון לזכות מהפקר לא מהימנינן ליה כיון שאומר שעשה ע"י כן ולא שבקינן ליה ליטול שכר מחמת אמירתו שאומר שכיון לזכות מהפקר כדי שכרו ועשה איסור דאין אדם מע"ר ואי משום דבחול כה"ג צריך לשלם מה שנהנה כמ"ש בח"מ סי' רס"ד כאן אסור משום שכר שבת ומ"מ אם עדיין לא החזיר שפיר יכול לומר שיכוון לזכות ועשה איסור כיון שהחפיצים שהציל הם תחת ידו אין מוציאין ממנו מחמת האי טעמא דאין אדם מע"ר כמ"ש הפוסקים דלענין טענת ממון שפיר יכול לטעון אף דבר שמשים ע"ר ע' בח"מ סי' ע"ה באשה שתובעת שנדר לה באתננה (אבל אם כבר החזיר ובא בטענה שבאמת נעשה רשע כיון שאין יכול לברר שכדבריו כן הוא לא מהימנינן ליה דעבד איסורא ואם יטול עכשיו שכר יהיה שכר שבת לכן יש לב"ד למונעו מזה) דהוי טענה מעלי' להשביע ע"ז ומכ"ש שאין להוציא ממנו משא"כ אם הציל בהיתר נהי דאם לא כיוון לזכות עד כדי שכרו אסור ליטול שכר משום שכר שבת עכ"פ אם בא ליטול שכר שבקינן ליה דאף שכבר החזיר נאמן לומר שכיוון לזכות כדי שכרו ושוב כ' המג"א שאפשר דאין מחייבין אותו ע"כ ליתן ר"ל דנהי דאם זה רוצ' ליתן שבקינן ליה לקבל מ"מ אם זה טוען לא מהימנת לי שכוונת לזכות ומטעם שצריך ליתן כדי הנאתו אין לי ליתן לך משום שכר שבת אין כופין אותו ליתן לו ומ"ש המג"א כ"כ הרמב"ם נראה שהוא ט"ס וצ"ל כ"כ להרמב"ם ור"ל שהש"ג כ' כן לטעם הרמב"ם דבהציל באיסור אסור ליטול שכר משא"כ אליבא דרש"י והר"ן שלא תלו הדבר מחמת שהצילו בהיתר י"ל דאף בהצילו באיסור שפיר יכולין ליטול דלא בכוונה תליא מלתא אלא דממילא הכי הוא שכיון שהצילו מההפקר הם זוכים מהפקר כדי שכרם ולכן אין בזה משום שכר וא"כ אין מקום לחלק בין איסור להיתר בזה וכמ"ש רש"י שהמצילין יאמרו מהפקר' קא זכו אין ר"ל שצריכין לטעון שכוונו לכך רק ר"ל שיכולין לומר שהשכר מגיע להם משום זכי' מההפקר ולא משום שכר שבת אבל להרמב"ם שכתב טעמא משום שהרי אין שם איסור כו' ע"כ צריך לומר שצריך לכוון בהצלה זו לזכות מהפקר כדי שכרו ולכן דוקא כשמציל בהיתר לכן גם בהחזיר החפץ יש לחלק בזה בין הציל בהיתר או באיסור מטעמא דכתיבנא ואפשר שמ"ש המג"א וכ"כ הרמב"ם צ"ל וכמ"ש הרמב"ם ור"ל דהרמב"ם מחלק בין איסור להיתר ואף דאין מבואר ברמב"ם לענין החזיר מ"מ גוף החילוק בין איסור להיתר מבואר ברמב"ם ואפשר שגם לדעת רש"י כן הוא לענין החזיר ורש"י ורמב"ם שוים בזה ומה שלא הזכיר רש"י טעם זה משום דבלא החזיר אין חילוק ואף בהציל באיסור יכול לומר כוונתו לזכות מהפקר רק דהרמב"ם נקט טעמא שהרי אין שם איסור לומר מטעם זה יכול לכתחלה להציל ע"ד כן כדי שכרו כמ"ש המג"א:

סקי"ד ומה שהקשה סה"ת כו' שמסיק אפי' תימא לאיסור כו' כצ"ל:

ס"ק י"ו וטעונים גניזה ר"ל שלא יניח במקום התורפ' שיהו נרקבים ונפסדים:

ס"ק י"ז ועוד דכתובים בכתב אחר כו'. ר"ל ובזה א"ל כמש"ל לפי שאין הכל בקיאין לכתוב אשורית דלא מהני אלא משום עת לעשות ולהם לא שייך זה וע"ז כ' דרמ"א בתשובה כ' כו' ולפ"ז א"צ כלל להך תירוץ שאין הכל בקיאין כו' דבלא"ה א"ש דאף בלא עת שרי בכתב אחר או בלשון אחר כמ"ש לקמן וממילא דא"ש דברי הש"ג דאף דלהם לא שייך עת לעשות מ"מ מעיקרא לא נאסר הכתיבה כלל כ"א באשורית דוקא ולא התיר לכתוב דברים שבע"פ בכתב אשורית אלא משום עת לעשות אבל בכתב אחר שלא זה שרי ולכך בכתב אחר שרי לגמרי בין בלה"ק בין בלשון אחר ומ"ש המג"א ועיין בי"ד סי' רפ"ג כו' ר"ל שמזה יש סיוע לסברת הרמ"ע דהא דאין לכתוב של חול באשורית הוא לפי שהוא כתב מיוחד לתורה שבכתב ולכן על אשורית דוקא הקפידו שלא לכתוב בו דברים שבע"פ ויותר נראה לפרש דלפי מ"ש הב"י י"ל טעם שהמציאו כתב משיטה לכתוב בו דברים של חול ומ"מ לכתוב דברים שבע"פ י"ל דאסור אף בכתב משיטא ומ"מ צ"ע ר"ל דגם לדברי הרמ"א אכתי תיקשי דבלשון שהעם מבינים בו היה מקום להתיר אף מדין התלמוד ולמה נקט האידנא מצילין כו' ובשלמא אם נאמר כתירוץ קמא שאין בקיאין באשורית א"כ אף דמצד הלשון אין איסור אף מדין התלמוד מ"מ מחמת הכתוב הי' אסור אי לאו משום דאין בקיאין השתא באשורית ואף על פי כן הותר האידנא משום עת לעשות (אך צ"ע בב"י בשם הפוסקים דמשמע מה דקאמר האידנא כו' הוא מצד הלשון) משא"כ אם נימא כמ"ש רמ"א וא"כ גם מדין התלמוד מותר ואפי' תימא דכאן מיירי אפי' כתובה אשורית. (בלשון) אחר מ"מ נראה דלהרמ"א כמו שלא נאסר דברים שבע"פ אלא באשורית לפי שבו ניתנה תורה שבכתב כמו כן מותר לכתוב דברים שבע"פ אף באשורית ובלשון אחר דאין קפידא רק בלה"ק שבו ניתנה תורה משא"כ בלשון אחר ליכא עכובא וא"כ מאי קאמר האידנא דהא אף בדין התלמוד מותר וע"ז כתב ע' סי' תר"ץ סעיף ט' ר"ל דשם מבואר דאין לחוש באיזה כתב היא כתובה וא"כ גם לתירוץ קמא קשה דהא בכה"ג שמבינים אותו לשון שרי מדין התלמוד בכל גווני ועכ"פ דברי הש"ג צ"ע דאפי' תימא כתירוץ קמא מ"מ בדידהו לא שייך עת לעשות וע"ז כתב דבאר שבע כתב שמותר ללמוד נביאים שיכירו נחמות ישראל א"כ י"ל שגם להם היתר מכללא דעת לעשות שיש ג"כ קצת צורך בדבר כן נלע"ד בפירוש דברי המג"א:

מעבר לתחילת הדף · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.