מחצית השקל/אורח חיים/שלד

מחצית השקל ‏ אורח חיים שלד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) מ"ש בש"ע נפלה כו' כדי מזון ג"ס:

כ' בס' ת"ש דה"ה דמותר להציל לחם משנה לכל סעודה ולא דמי לדלעיל ס"ס רצ"ד דהכא לא עביד אסירא כלל דחיישינן מצד בהלה ישכח ויכבה ועבדי תקנה דלא יציל כ"א כדי ג"ס עכ"פ מה שצריך לכל סעודה מותר להציל (ועמ"ש בס"ק ד') ובמשקה כל שאר משקין כל מה דבעי מציל כי אין קבע לשתיה אבל יין לא יציל יותר כ"א כדי צורך ג"ס אפי' במקום שרוב שתייתן יין ע"ש:

מ"א ס"ק א' יש מתירים. דוקא בבית אחר כמ"ש ס"א ב"ח דבבית שהדליק' בו לא עדיף מעות המוקצים מדברים המותרים שלא הותר כ"א מזון ג"ס הצריך לשבת והטעם דאי לא נתיר לו להציל א"ל שמא יחלל שבת במזיד ואם נתיר לו להציל א"ל מצד טרדה ישכח שהוא שבת ויחלל שבת לכן יותר טוב שלא להתיר לו להציל כדי שלא יחלל בשוגג דטפי ראוי להשגיח שלא יבא לידי שוגג מכדי שלא יבא לידי מזיד דהמחלל במזיד רשע ופושע הוא ואין אנו אחראים לפושעים ועדיף להצילו משגיאה משא"כ בבית שאין הדליק' בו דשם אינו בהול כמ"ש בש"ע אז נתיר להציל כדי שלא יחלל במזיד כיון דל"ל לשוגג כיון דלא בהיל ראוי להציל גם המזיד וא"כ היש אוסרי' דהוא הטור אוסר אפי' בבית אחר דלא כהרב"י והט"ז ע"ש שכ' להיפך:

(ב) (ס"ק ב) אין לחוש כולי והא דאמרי' שכח כו' מסכת' שבת דף קמ"ב ע"ב:

(ג) (ס"ק ג) ויש אוסרים דדוק' מי שהחשיך כו' דזה ראית היש מתירים כמו דהתירו לעיל סי' רס"ו סעיף ו' במי שהחשיך בדרך ויש עמו מעות ואין עמו גוי ולא חמור ולא חש"ו משום פסיד' התירו לו שבות להוליכה פחות פחות מד"א עד שיגיע לביתו וגם הותר לו איסור טלטול מוקצה משום פסיד' וה"ה הכא משום חשש פסיד' דאנסי' או דליק' יש להתיר לו טלטול מוקצה והיש אוסרים ס"ל דהכא לא דמי להאי דסי' רס"ו דדוק' בהאי דסי' רס"ו התירו לו שבות דאדם בהיל על ממונו ואי לא נתיר לו שבות דטלטול פחות מד"א יוליכנו להדיא ד"א ויותר בפעם א' עד יגיע לביתו ויעשה איסור תורה לכן התירו לו איסור דרבנן שלא יבא לידי איסור תורה. משא"כ הכא באנסים למה נתיר לו איסור דרבנן כיון דל"ל אי לא נתיר לו יעש' איסור תורה דלמאי ניחש אי ניחש שיוציאנו לר"ה להנצל מן האנסים אדרב' ירא להוציאן פן יראה הדבר האנסים ויגזלהו וטעם זה מספיק לחשש האנסים אבל חשש פסיד' דדליק' אין זה מספיק די"ל שיוצי' לר"ה להנצל מן הדליקה ולזה צ"ל כטעם שני שכ' דאין לנו ר"ה כדלקמן סי' שמ"ה סעיף ז' ואי דנתיר לו טלטול מוקצה פן יוציאם לר"ה ויבא לתרי איסור' דרבנן טלטול מוקצ' והוצאה לכרמלית והיה יותר טוב להתיר לו חד איסור דרבנן דהיינו לטלטל מוקצה ע"ז כ' הרב"י דאין אנו רשאים להתיר איסור דרבנן מה שלא מצינו להדיא בש"ס ובש"ס לא מצינו שהתירו איסור דרבנן כ"א שלא יעשה איסור תור' אבל כדי שלא יעשה תרי אסורי דרבנן לא מצאנו שהתירו חז"ל איסור דרבנן ע"ש ואי דנחוש בדליק' שמא יכבה ל"מ לדעת הטור דס"ל מלאכה שאין צ"ל פטור גם אם יכבה ליכ' כ"א איסור דרבנן אלא הטור בא לדחות דברי המתירים אפי' ס"ל כהרמב"ם מלאכה שאצ"ל חייב מ"מ ל"ל שמא יכבה כיון דמיירי בבית הסמוך לדליקה כמ"ש מ"א ס"ק א' ושם לא בהול כ"ה דניחש שמא יכבה וע' בס' ת"ש מ"ש. והב"ח הכריע כמתירים וכ' גם כאן בין באנסים ובין בדליקה יש לחוש אי לא נתיר לו טלטול מוקצה יעשה איסור תורה דהיינו שיחפור בקרקע שם כדי להנצל מדליקה ואנסים:

אסור לכ"ע לטלטל. ר"ל אפי' לדעת המתירים שהסכים הב"ח עמהם. ובש"ע לא כתב כ"א די"א אפי' ע"י גוי אסור בסחורה דלא כהמתירים ע"י גוי וכמ"ש לעיל סי' ש"ז סעיף י"ט אבל ע"י ישראל ליכא מאן דמתיר. וכ"מ סי' ש"ח סעיף ל"ז ובגמ' כו' דדין דסי' ש"ח סל"ז נובע מגמ' הלז והוא בביצה דף ל"ו ע"ב אי' ריחי' דאביי ירד עלי' גשמים בי"ט והיה חושש שיתקלקל ע"י גשמים דבימיהם הי' הריחי' עשויה מטיט ושאל לרבה איך יעשה והשיבו שיכניס מטתו למקום הריחים וע"י מעט גשמים שכבר ירדו על הריחים נעשו מקצת מהריחים רפש ויהיה נמאס בעיניו וה"ל כגרף של רעי דמותר לטלטלו מפני מאיסו ויכניס הריחים למקום שלא ירדו גשמים והקשה לו אביי וכי עושים גרף של רעי לכתחל' ולא השיבו רבה והוקשה להתו' מאי דעתי' דרב' דהא אביי שפיר הקשה. ותירץ דבמקום פסיד' עושי' גרף ש"ר לכתחלה וכ"כ לקמן סי' של"ח סעי' ח' ועי' לעיל סי' ש"ח סל"ז וע"ז הוקשה למ"א כיון דאיכ' פסיד' מה לו לעשות גרף ש"ר ה"ל לטלטלו להדי' א"ו דבמקום פסיד' ג"כ אסור לישראל לטלטל אפי' לדעת הב"ח שהסכים עם המתירים. אולם אינו מבואר הטעם באמת למה לא הותר אם גשמים יורדים על הסחורה או גבי ריחים. ומ"ש מאנסים ודליקה ול"ל דבסחור' וריחיים לא בהיל כולי האי דא"כ מאי מייתי מריחים וכן אח"ז מפירות הראויים ומי הגיד למ"א להשוות הבהלות להדדי שמא בריחים ופירות הראוים אין הבהל' כ"כ כמו בסחור' שיורדים עליו גשמים וגם אין רמז מזה בדברי הר"ן שכתב וכ"מ קצת בר"ן. אלא כוונות מ"א דוקא בדליקה ולסטים התירו כיון דבהיל א"ל שיעש' איסור תורה דגם בלסטים א"ל שיחפור בארץ כמ"ש הב"ח משא"כ בסחורה הנ"ל דל"ל שיעשה איסור תורה וכן בריחיס למה לא הותר לו הטלטול. וכן מבואר בתשובת הרשב"א סי' תשפ"ד ששאל השואל וז"ל סחור' שיורד עליו גשמים והיא נפסדת כו' מהו לטלטלה בשבת או לו' לגוי לטלטלה כי הרב בעה"ת כ' שמותר להצניע מעות מפני השלטון בשבת והשיב רשב"א דברי בעה"ת ז"ל אינם נכונים דבדליק' דוקא התירו לו' המכבה אינו מפסיד כו' וכן מהאי דמשילין בי' ריחי' דאביי שהיה יורד דלף ולא התירו אלא בדעייל פוריה כו' ולא דמי למי שהחשיך לו בדרך דנותן כיסו לגוי התם התירו דאי לא שרית ליה לטלטולי אתי למיעבד מלאכה דאורייתא אבל כאן למה שרינן ליה טלטול ואפילו לו' לגוי לא התירו אלא לענין ראשון כדי שלא יבא לידי איסור דאוריית' הא בעלמא לא דכל שאין עושה אינו אומ' לגוי ועושה עכ"ל הרשב"א מבואר דמה"ט אסור בסחורה ובריחים כיון דל"ל שיעשה איסור תורה וכן כוונות מ"א וכן האי דפירות הראויים הטעם שאין לחוש שיעשה איסור תורה:

וכל ראיית מ"א הולכים ע"ז דכל היכי דל"ל שיעש' איסור תורה אפילו לדעת המתירים דהיינו בעה"ת אסור לישראל לטלטל אלא דבעה"ת ס"ל דגם באנסים א"ל שמא יעשה איסור תורה וכמ"ש הב"ח דלא כהרשב"א והטור. וכ"מ קצת בר"ן פרק כ"ד דבמס' שבת שהבי' תחלה דברי בעה"ת שהתיר כנ"ל ואח"ז מה שדחה דבריו הרמב' ן ומה שהשיג רשב"א על דחיית הרמב"ן אלא דחה דברי בעה"ת מצד אחר דלא התירו במי שהחשיך לו בדרך כו' אלא כדי שלא יעשה איסור תורה אבל מפני אנסים ולסטים דל"ל שיעשה איסור תורה לא נתיר לו כמ"ש בתשובה הנ"ל וע"ז כתב הר"ן וז"ל ותשוב' זו אינני מכיר כי היכי דאמרי' הכא באין עמו גוי ואינך דהתירו לו כו' כ"ה דלא לטלטל ד"א כאחת כו' הכא נמי א"ל במי שבאים עליו לסטים שאם לא תתיר לו כו' לא ישמע לך ויטלטל אפילו ד"א בבת אחת ואיני רואה הפרש בין זו לזו כלל עכ"ל מבואר מדבריו דגם מה שמותר באנסים אינו אלא כדי שלא יעשה איסור תורה אלא דאפשר דהר"ן סבר' דנפשיה אמר דגם באנסים א"ל שיעשה איסור תורה לכן ראוי להתיר לו הטלטול אבל אי לא ה"ל למיחש שיעשה איסור תור' לא היינו מתירי' הטלטול כמ"ש הרשב"א אבל בעה"ת לנפשיה אפשר ס"ל אפילו היכי דל"ל שיעשה א"ת מ"מ מותר לו משום פסיד' הטלטול אבל משמע מלשונו דבא ליישב דעת בעה"ת כ"ה דלא תקשי עליו קושיי' הרשב"א משמע דגם בעה"ת הכי ס"ל ומודה דלא הותר הטלטול כ"א היכי דא"ל שיעש' איסור תורה ולכן כתב וכ"מ קצת דאינו הכרח גמור לו' כן ולאפוקי מדעת ע"ש שכתב בס"ק ג' וז"ל ונראה לדעת הר"ן דס"ל לחלק בין מקום שהוא בהול ובין אינו בהול כ"ה ל"ל האי דינא דרשב"א ז"ל דהכ' נמי אצל סחורה הנפסדת ג"כ אינו בהול כ"כ וראוי להתירו אפי' לטלטל בידים עכ"ל וכוונתו למ"ש הר"ן במסקנתו לחלוק ע"ד בעה"ת מצד אחר וז"ל דה"ט דשרי ליה רבנן הכא גבי מי שהחשיך כו' ובדליקה לא שרי (כ"א מזון ג"ס) לפי שכל הפסד נופל פתאום כו' וצריך שימהר הצלתו כגון בדליקה כה"ג שייך לו' מתוך שאדם בהיל על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי לפי שהדבר נחפז הרבה ואין לבו עליו אי שרית ליה מידי אף הוא לא יתן דבריו לשיעורים ואתי לכבויי דכל כה"ג טפי איכ' למיחש ומתוך שאדם בהיל (ואתי לכבויי) ממאי דאיכ' למיחש לאין אדם מעמיד כו' (ויחלל שבת במזיד) אבל הכא (במי שהחשיך) אין השעה דחוק' לו כל כך שיהיה לבו בהיל עליו ואי שרית ליה אף הוא יציל בהאי גווני דשרית ליה לחוד ואי לאו שרית ליה מידי אף הוא לא יעמוד עצמו על ממונו ויציל כי היכי דבעי כו' ולענין לסטים נראים הדברים שלבו של אדם בהיל עליהם כדליקה שהרי הצלתן נחפזת כו' ואי שרית ליה מידי אתי לידי איסור דאורייתא עכ"ל הר"ן ומזה למד בס' ע"ש בנדון דאינו בהיל כ"כ כמו בלסטים מודה הר"ן דמותר הטלטול וא"כ בסחורה דג"כ אינו בהיל כ"כ מותר הטלטול אפילו ע"י ישראל וזה ליתא דגם הר"ן מודה דאין מתירים הטלטול כ"א אם לא נתיר לו י"ל שיעשה איסור תורה אלא דס"ל דבמקום שהוא נחפז ובהיל טוב' ניהו דיש לחוש כי לא נתיר לו יחלל שבת באיסור תורה מכל מקום נגד זה איכא למיחש אי נתיר לו ע"י שאדם בהיל ישכח שהוא שבת ויח"ש אפי' במאי שלא נתיר לו ויותר יש לחוש להאי חששא שע"י שנתיר לו הטלטול יחלל שבת יתר באיסור תורה משנחוש אי לא נתיר לו יעבור א"ת (וכסברת הב"ח הנ"ל) משא"כ כשאינו בהיל כ"כ דל"ל אי נתיר לו הטלטול יעבור איסור תורה כיון דאינו בהיל וכיון דל"ל להאי חשש' אם כן חיישינן להאי חששא דאי לא נתיר לו הטלטול כיון דא"א מעמיד עצמו על ממונו יעבור איסור תורה במזיד כיון דליכא חשש' אחרת כנגדו אבל מודה הר"ן במקום דל"ל אי לא נתיר לו טלטול יעשה איסור תורה אין מתירים הטלטול וכיון דבסחור' נ"ל שיעשה איסור תורה אי לא נתיר הטלטול אסור הטלטול לכ"ע וכדמשמע מדברי הר"ן. וכ"מ ריש פ"ה דביצ' כו' דתנן משילין פירות (השטוחים על הגג להתייבש והתחילו גשמים לירד עליהן) דרך ארובה בי"ט ומכסים פירות בכלים מפני הגשמים ואמר עולא אפילו אויר' דליבני (והם לבנים שנשתיירו מן הבנין) אע"ג שהן מוקצים מותר לכסותן מפני הגשמים (דס"ל כלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל) ופריך והא מכסים פירות תנן משמע דוקא פירות הראויי' ולא אוירא דליבני. ומשני איידי דתנא רישא משילין פירות תני נמי סיפא פירות וע"ז הוקשה למ"א היא גופה קשיא ה"ל למיתני גם ברישא משילין אויר דליבני ומכסים אוירא דליבני בכלים אלא ע"כ צ"נ דרישא דקתני משילין והיינו טלטול בידים אסור באויר' דליבני שהוא מוקצה אע"ג דאיכא פסיד' והטעם ג"כ דאין לחוש שאם לא נתיר לו יעשה איסור תורה:

(ד) (ס"ק ד') הציל כו' רשאים בני ביתו כו' וכן כתב הרב"י כו' דמה שלא הותר לו כ"א ג"ם ה"ט כיון דאדם בהיל בהצלתו ישכח שהוא שבת ואתי לכבויי וכיון דלא הותר לו כ"א מזון ג"ס שהוא צורך לכ"א בשבת א"ל הכירה ולא יכבה ולכן אפי' י"ל מה יאכל מ"מ שרי כיון דעכ"פ אית ליה הכיר':

(ו) (ס"ק ו') בשבת כו' נ"ל דאע"ג דלא מיקלע כו' כמ"ש לקמן סי' תכ"ח סעיף א' דאין יוה"כ חל לא בע"ש ולא ביום א':

וידע שלא ימצא כו' והוי כאלו חל יוה"כ בערב שבת דמותר להציל ביום ה' וה"ה איפכא קמ"ל דאם חל יום הכפורים ביום ב' וידע שביום א' לא ימצא לקנות אפ"ה לא הותר לו להציל בשבת ליוה"כ:

(ז) (ס"ק ז') למוצאי כו' מפני עגמת נפש ע"ל סי' תרי"א מ"א ס"ק ב':

פי' שיתענו. ואחר צאת יה"כ יצטרך עוד להמתין עד יכין דבר לאכילה:

(י) (ס"ק י') מזון כו' אבל יותר אסור לאפוקי מדעת מהרי"ט שכ' הר"ן בשמו דאחרים מותרים להציל אפי' יותר מג' סעודות דהא מה"ט לא הותר לבעה"ב להציל יותר מג"ס כיון דאדם בהיל על ממונו אם יציל יותר מג"ס מצד טרדות ההצל' ישכח ויכבה להציל את הכל משא"כ באחרים טוב להם אם לא יכבו דכ"ז שדולק הם רשאים לזכות בו אבל כשיכבה תו לא הוי הפקר ולא יהי' רשאים לזכות בו קמ"ל דאפי' אחרים אין רשאים להציל יותר כי עכ"פ אם יהיו רשאים להציל יותר יהיו טרודים ומצד טרד' ישכחו ויכבו ולא ישימו על לבם דאחר הכביה לא יהיו רשאים לזכות:

(יא) (ס"ק יא) כיון כו' אבל אי ל"א כו' לאפוקי מדעת הר"ן דס"ל אפי' לא אמר לכם מ"מ ממילא הוי הפקר מידי דהוי אמציל מזוטו של ים ומשלילתו של נהר דהרי הוא שלו דהבעלים מתייאשים כיון דהם אין יכולים להציל ה"ה הכא אבל הב"ח כ' דשאני הכא דסתמא י"ל דאינו מתייאש ניהו דהוא גופיה אינו רשאי להציל יותר מ"מ מצי למימר הייתי מציל ע"י גוי שהייתי א"ל כל המציל לא יפסיד וכמ"ש סכ"ו:

ונ"ל דבלא כו' הייתי ממציא לי כו' ר"ל לדעת הב"ח אם הוא במקום שאין גוים דרים שם או שאין גוים מצוים שם אפי' לא אמר לכם הוי הפקר וע"ז כ' מ"א דמ"מ יכול לומר הייתי ממציא כו':

(יג) (ס"ק יג) ולא הוי כו' ומהפקיר' קזכו ר"ל דהא אם רצו היו יכולים לזכות בכל הדברים כיון דהוי הפקר אלא כיון שיודעים שלא ברצונו הפקירה לא רצו לזכות מ"מ כדי שכר זכינו מן ההפקר לא מתורת שכירות אלא מתורת זכיה מן ההפקר. כי כפי שיעור שכר ידוע דניחא ליה לבעה"ב שיהי' הפקר וכמ"ש מ"א אח"ז:

כמ"ש סי' ש"ו ס"ד. השוכר פועלים לשמור זרעים אינו נותן שכר שבת ואע"ג דשמירת זרעים אין בו איסור מלאכה ואפ"ה מיקרי שכר שבת:

כמ"ש סי' רס"ו. מי שהחשיך לו ע"ש בדרך והי עמו מעות משום פסידא התירו לו שבות דאי לא נתיר השבות כיון דאדם בהיל על ממונו יעבירנו הוא ד"א ויעשה איסור תורה אבל אי מצא מציאה לא הותר לו שבות כיון דעדיין לא באו לידו אינו בהיל ול"ל שיעשה איסור תורה ה"ה הכא אם החכמים היו מתירים שבות והיינו לבן בתירה דס"ל בדף ק"כ דמותר להציל אפי' לחצר שאינו מעורבת א"כ דוקא לדידיה הותר משום פסידא וכן האחרים אם היו מצילים לצורך בעה"ב הותר אפי' לחצר שא"מ אבל אם רוצים לזכות מהפקיר' לעצמם ולהאחרים הוי כמו מציאה דאכתי לא אתי לידן ולא הותר לצורך עצמן שבות א"כ לכתחלה אין רשאים להציל ולזכות מהפקיר' אפי' כדי שכרן לחצר שאינו מעורבת:

קנאו. ועיין בח"מ סי' ר"ח לענין מקח שנעשה באיסור:

אית' בגמ' דחסיד כו' דעד עתה מיירי בירא שמים דאינו עושה לפנים מש"ה אבל חסיד העושה לפנים מש"ה לא יטול כו':

וכ' בש"ג דאם החזירו כו' ס"ס קפ"ג ראובן ששלח שליח לקבל מעות מן הגוי וטעה הגוי ונתן לו יותר המותר לשליח ודוקא שידע שליח כשעדיין הי' בידו א"כ זכה בה השליח אבל אי לא נודע לו בטעות עד שנתנו נראובן שוב אינו יכול לזכות בה וה"ה הכא:

(ועיין בס' א"ר) ובסי' קכ"ב שכ' מי שנתן רשאה לא' לגבות לו חובו אם כ' בהרשאה כל דמתעני מן דינ' עלי הדר יש בזה שני נ"מ דאם לא הי' כותב לו כן הי' השליח המורשה יכול לזכות בהמעות שקיבל מהלוה לעצמו משא"כ כשכ' לו כן אינו רשאי לעכבו לעצמו עוד נ"מ דע"י כתיבה זו צריך להחזיר לשליח כל ההוצאות שהוצי' ע"ז והקשה סמ"ע דכ"ש אם לא כ' לו כן דצריך להחזיר לו הוצאותיו. דהא אם רוצה שליח יוכל לזכות בכל החוב כ"ש שיכול לזכות במעות שקבל כדי ההוצאות ותי' דנ"מ אם כבר החזיר השליח המעות לראובן ואח"כ תובע ההוצאות דשוב א"א לזכות במעות כיון שכבר החזירו לראובן מ"מ אם כ' בו כל דמתעני כו' צריך לחזור לו ההוצאות והוא ממש נדון דהכ':

כמ"ש בח"מ סי' רס"ד דאם א' עשה טובה לחבירו וחבירו לא צוה לעשותו. מ"מ צריך לשלם לו עכ"פ כפי מה שנהנה ודוקא כו' מותר לקבל שכר כ"כ הרמב"ם ט"ס הוא אלא הם דברי ש"ג ואין הדברים מפורשים בש"ג אלא משמעות דבריו כך הוא לפי הבנות מ"א ואפשר ר"ל הרמב"ם לפי מ"ש הרמב"ם שנתן טעם דאין בזה משום שכר שבת שהרי אין שם מלאכה כו' וכפי המ"מ כנ"ל וכוונת מג"א דכל זמן שהוא ביד אחרים בין הצילו בהיתר בין הצילו באיסור יוכל לו' זכיתי לעצמי כדי שכרי מהפקר דהא אפי' עביד איסור' מ"מ קנאו כמ"ש מ"א לעיל אך לענין לכתחל' יש חילוק דהיכי דליכ' איסור מצי לכתחלה להציל לעצמו מן ההפקר כדי שכרו אבל היכ' דאיכ' איסור' אינו רשאי לכתחלה להציל לצורך עצמו כנ"ל אבל בדיעבד אי אמר דבאסור' קניתי לעצמי זכה וכ"ז בהיותו תחת ידו עדיין אבל אם כבר החזירו אי איכ' איסור אפי' הבעלים רוצים ליתן לו שיעור שכרו אנן אמרי' דאסור לו לקבל דאנן סהדי מדהחזיר לו דלא היה דעתו תחלה להציל לצורך עצמו כיון דאיכ' איסור' אי היה מצילו לצורך עצמו ניהו דכל זמן שהיה תחת ידו הי' נאמן דעביד איסור' והציל לצורך עצמו כיון שהי' מוחזק אבל כשהחזירו דאיכ' רגלים לדבר שהחזירו וגם אינו מוחזק אנן מוקמי' ליה בחזקת כשרות עד עתה דלא עביד איסור' ולא הציל לעצמו והשת' מיהדר קהדר ביה אבל כשהציל בהיתר ניהו דלא יוכל להוצי' מבעלים בדיינים כיון שהם מוחזקים יוכלו הבעלים לו' מן יימר שהצלת לצורך עצמך ורגלים לדבר שהחזרת לי מסתמא לא הצלת לעצמך מ"מ אם הבעלים רוצים ליתן לו מדעתם הרשות בידו לקבל אולם לענ"ד לדידן אין זה נ"מ בזה בממ"נ באיזה ענין הציל באיסור אי הציל מאכל או כלי לחצר שאינה מעורבת למה נא' שודאי לא הציל לעצמו כי היכי שלא יעשה איסו' ומה הפרש בין מציל לעצמו או מציל לצורך הבעלים דהא לפי מאי דקי"ל כת"ק דבן בתיר' אפי' לצורך הבעלים אסור להציל לחצר שאינה מעורבת וכיון דבין כך ובין כך עביד איסור' למה לא נאמין דעביד איסור' להציל לעצמו. ולדעת י"מ שהבי' רמ"א אפי' לאינה מעורבת הלא דוק' במלבושים ודרך מלבוש א"כ ליכא איסור' אפי' הציל לעצמו וכן כתבי הקודש דמותרים להציל אפי' לשאינה מעורבת ג"כ אפי' מציל לעצמו ליכ' איסור' דהא טעם ההיתר בכתבי קדש לא מטעם הפסד ממון אלא משום בזיון כתבי קדש וא"כ מה הפרש בין אי מצילו לצורך הבעלים או לצורך עצמו בכ"ע יש להתיר לכן לא משכחת לה כי אם להפוסקים כבן בתיר' דאפי' אוכלים מותר להציל לאינה מעורבת דמשום הפסד ממון התירו שבות א"כ כשמציל לצורך הבעלים לאינה מעורבת לא עביד איסור' דזה התירו חכמים משא"כ כשמציל לעצמו דלדידיה דעדיין לא זכה בו לא הותר לו שבות כמ"ש מ"א לעיל ועביד איסור' אז שפיר י"ל דאנן סהדי' דע"ע היה בחזקת כשרות ולא עביד איסור' לכן אם הציל אוכלים או כלים שלא כדרך מלבוש לא עביד איסור' להציל לעצמו ובודאי הציל לצורך הבעלים דלא עביד איסור' דהתירו לו חכמי' ולכן אם החזיר לבעלים אפי' הבעלים רוצים ליתן לו כדי שכרו אנן לא שבקינן ליה אבל לדידן אין נ"מ ולא ה"ל למ"א לסתום דבריו כ"כ וגם בס' ת"ש העתיק כל דברי מ"א משמע דס"ל לדינ' כן ולפי עניות דעתי נראה כמ"ש דלדידן אין נ"מ:

וע' בח"מ כו' דדינא דמלכות' כו' וכ' ש"ך שם סי' שנ"ז דאע"ג בנדון כזה לא אמרי' דינ' דמלכותא דינ' ושלכן סיים רמ"א וכן נהגו ולכן משום המנהג פסקינן דל"מ יאוש:

ואפשר כו' דניהו דייאוש ל"מ וא"כ לא יוכלו לו' מהפקירא קא זכינו ואם יטלו שכר הוי שכר שבת מ"מ כיון דא' לכם כה"ג ליכא דינא דמלכותא וכ"ש שאין שייך בזה מנהג כיון דהפקיר ונתן במתנה למצילים מ"מ נ"מ אי לא אמר לכם והוא דר יחידי ואין דר שם לא גוי ולא ישראל אחר כי אם הוא והמציל דמדינא כהא. גוונא אפי' לא יאמר לכם י"ל מהפקירא מצד ייאוש בעלים דכה"ג ל"ש טעם הב"ח ולא טעם מ"א שבס"ק י"א מ"מ מדינ' דמלכותא ומנהג ל"מ ייאוש:

(יד) (ס"ק י"ד) ויש מקילים כו' דה"ה כלי תשמיש היינו כף סכין וקערה דברים שאינן מלבוש:

וכ"כ בסמ"ג מזונות וכלי' כו' דלא כמו שכתב בש"ג והניחו בקושי' דבדף ק"ך תנן להיכן מצילים לחצר המעורבת בן בתירא או' אפי' לשאינה מעורבת ולשם הוא מוציא כל כלי תשמישו ולובש כל מה שיכול ללבוש כו' וסמ"ג כתב דאוכלים וכלים אין מצילים אלא לחצר המעורבת ואח"ז כתב דמלבושים מצילים אפי' לחצר שא"מ והבין הש"ג דכלים שהזכיר ברישא ר"ל אפי' מלבושים ולכן הקשה ג' קושיות א' דברישא קתני דכלים דהיינו מלבושים אין מצילים אלא למעורבת ואח"ז כתב דמלבושים מצילים אפי' לאינו מעורבת ב' מאי סברא לחלק ולהקל יותר במלבושים וכלים להציל אפי' לשאינה מעורבת יותר מבאוכלים ג' מלשון המשנה משמע דאין חילוק בין אוכלים לכלים ומלבושים דהא אחר פלוגתא דת"ק וב"ב קתני ולשם הוא מוציא כל כלי תשמישו משמע ממ"ש ולשם כו' משמע לכל מר כדא"ל לת"ק דוקא למעורבת ולב"ב אפי' לאינה מעורבת וגם ע"ז קאי ולובש כל מה שיוכל כו' משמע דכל הדברים שוים לענין הצלה עכת"ד ש"ג ועז"כ מ"א לישב דאין הפי' כך כ"א מ"ש סמ"ג ברישא אוכלים וכלים אין מצילים אלא למעורבת מ"ש כלים ר"ל כלי תשמישו ובסיפא קתני להדיא בגדים ומלבושים הם מותרים אפי' לאינה מעורבת ונמצ' אין דברי סמ"ג סותרים זא"ז ומה שהוקשה לש"ג דאין סבר' לחלק עז"כ מ"א והטעם כיון דהוא דרך מלבוש כו' משא"כ באוכלים וכלי תשמיש ומ"ש עוד דאין ל' המשנה משמע כן עז"כ מ"א דכן כוונות המשנה ולשם היינו לכל חד כדא"ל לת"ק דוק' למעורבת ולב"ב אפי' לאינו מעורבת מוצי' כל כלי תשמישו היינו כגון סכין וקערה ואח"ז קתני ולובש כל מה שיכול כו' היא מילתא באפי נפשיה ולא קאי אריש' דהאי דלובש מותר לכ"ע אפי' לאינה מעורבת כיון שהו' דרך לבישה וסתמה המשנה דס"ל למילת' דפשיט' כיון דהוי דרך לביש' מותר כו' אפי' לאינה מעורבת ואפשר אפי' לר"ה:

ונ"ל דשלא כדרך כו' דלא כמ"ש הב"ח גבי טבעת כו' ר"ל דהב"ח הקשה על בעה"ת שכ' דמותר להניח תפילין לתוך ארנקי שיש בה מעות כדי להציל המעות אגב התפילין מפני הדליקה (והוא מה שהוזכר בש"ע סעי' ט"ו אלא שבעה"ת לא הזכיר אלא מפני הדליק' והרב ב"י בש"ע הוסיף או מפני הגנבים והגזלנים) אבל אסור להניח טבעת לתוך ארנקי שיש בה מעות להציל מפני הדליקה כי אפשר שהטבעת בטל לגבי מעות דהמעות חשיב יותר והקשה הב"ח מדהצריך בריש' להציל המעות להניח אצלו תפילין ע"כ מיירי לחצר שא"מ (או בבית שבו הדליקה לדעת הב"ח שהביא מ"א סק"א) דאי לחצר המעורבת (ובבית שאין הדליקה בו) ל"ל לתפילין הא אפי' מעות לבד מותר להציל מפני הדליקה ואנסים לדעת המתירים בס"א והא בעה"ת הוא מכת המתירים וכיון דרישא ע"כ לחצר שאינו מעורבת איירי א"כ ה"ה סיפא ליתן טבעת אל המעות ג"כ מיירי כה"ג לחצר שאינה מעורבת ועוד דאי למעורבת גם בסיפא קשה למה לי לטבעת הא גם מעות גופיה מותר לדעת בעה"ת כנ"ל וכיון דמיירי בא"מ הא גם טבעת גופיה אין רשאים להציל כ"א למעורבת ול"ל לומר דאפשר דהטבעת בטל לגבי מעות ותי' דלעולם בין ריש' ובין סיפא מיירי לחצר שאינה מעורבת ואפ"ה מותר להציל שם טבעת כיון דטבעת הוא כעין מלבוש שרי כדין מלבושים שמותר להציל אפי' לשאינה מעורבת וע"ז חלק מ"א דמאי מהני טבעת יש לו דין מלבוש מ"מ כיון דמניחו אל הארנקי שבתוכה מעות ואינו מניחה באצבעו הוי שלא כדרך מלבוש ואסור לאינה מעורבת. ומ"ש אסה"ת לא ראה כו' ר"ל לישב קושית הב"ח על סה"ת הנ"ל עז"כ מ"א ולא ראה כו' הובא בהרב"י ר"ס זה דתחלת דברי בעה"ת להתיר להציל מעות מפני אנסים ואחר זה נראה מדבריו להתיר גם להציל מעות מפני הדליקה וסיים ואפי' יהיה נמי אסור מפני הדליקה להציל מעותיו בלא שום דבר קדושה עמהם בתיק דלמא אתי לכבויי אבל מפני מושלים ופחד שוללי ממון מותר דל"ל כולי האי לאיסור דאוריית' כו' וכתב ע"ז הרב"י וז"ל נראה מדבריו דלהציל מפני הדליקה לא פשיטא ליה כ"ה להתיר טלטול דבר מוקצה עכ"ל ואע"ג שאח"ז כתב הרב"י משם הר"ן ר"פ מי שהחשיך שכ' בשם התו' ובעה"ת שמותר לטלטל מעות מפני לסטים או דליקה לא דייק כ"ה דבשם בעה"ת כ' תחלה להתיר מפני האנסים אבל מפני דליקה כ' בשם התו' ע"ש ולפ"ז א"ש דברי בעה"ת דהכא גם טבעת דלעולם בין ברישא ובין בסיפא מיירי לחצר המעורבת והא דהוצרך לתפילין וטבעת דמעות גרידא להציל מפני הדליקה לא ברירא ליה וכדי שיהיה ההיתר ברור נתן תקנה ע"י תפילין אבל טבעת ל"מ ומ"ש בש"ע ר"ס זה להתיר לטלטל מעות גם מפני הדליקה אין זה דעת בה"ת אלא דעת התו' אולם גם הטור ר"ס זה נראה שהבין מדברי בה"ת דאפי' מפני הדליקה מותר לטלטל מעות:

(טו) (ס"ק טו) כתבי כו' קודם להציל תורה שבעל פה וסיים שם בס"ח אפי' תורה שבעל פה מושאלים או מושכרים לו ואם לא יציל תורה שבעל פה יצטרך לשלם לבעליהם אפ"ה תור' שבכתב קודם כ"כ בספר א"ר בשם ס"ח סי' תרס"א:

(טז) (ס"ק טז) האידנא דבציר לבא ר"ל מצד הדין תורה שבכתב אין כותבים אלא אשוריית ובלה"ק ותורה שבע"פ אסור לכתוב ואם בשינה הן תורה שבכתב שכתבו שלא כדין או אם כתב תורה שבע"פ אין קורין בהם וגם אין מצילין אותן בשבת מפני הדליקה אבל האידנ' דבציר לבא כי נתמעט הדעת והזכרון הותר לכתוב הכל אפי' תורה שבע"פ וכן תורה שבכתב כאשר מבואר במ"א בס"ק שאח"ז שנא' עת לעשות לה' הפרו תורתך לכן קורין בהם ומצילין אותן מפני הדליקה בשבת:

(יז) (ס"ק יז) בקיאים בו אבל אם אין כו' כ"מ בר"ן ר"פ כ"כ דראייתו מדהותר גבי מגילה גפטיית לגפטים ומדית למדי כ"ש בספרים והרי שם במגילה לא התיר כ"א גפטית לגפטים המבינים לשון גפטית וגם מסתבר כן דהא לא הותר אלא משום עת לעשות ואם אין מבין אותו לשון מה עת לעשות איכ' אולם סיים שם הר"ן ומיהו כי שרינן גפטית לגפטים ואינך מסתבר' דוק' בשאינם מבינים לה"ק אבל לבקיאים לא עכ"ל ואין משמע כן בש"ע דמשמע אפי' יודע לה"ק מצילים אם בקי באותו לעז ואפשר אע"ג דלקמן סי' תר"צ סעיף י' לענין מגילה פסק כן דאם מבין לה"ק אינו יוצא בלע"ז מ"מ כיון דדעת רש"י גם במגילה אפי' מבין בלה"ק יוצא בלע"ז שמבין כמבואר שם בב"י וניהו דלענין מגילה לא פסק כרש"י כיון דרבו פוסקים החולקים מ"מ לענין הצלה היקל טפי כיון דלר"ח בגמר' ר"פ כ"כ אפי' במה שאין קורין מ"מ מצילין מפני בזיון כתבי קדש אע"ג דלא קי"ל כר"ח מ"מ בנדון זה מיקל:

וכ' הרמב"ם כו' הביא דברי הרמב"ם ללמוד הימנו דמדינא כמו שיש קפידא דבעינן דוקא בלה"ק ה"ה דמדינא בעינן דוקא כ' אשורית כדי להקל אח"ז:

וצ"ע דניהו דהתירו כו' למה נתיר בכתב אחר. דהא בזה ליכא משום עת לעשות דהא כל ישראל בקיאים בכתב אשורי' אדרב' יותר בקיאים מכתב אחר:

אבל צ"ע על מה סמכו כו' בכתב אחר כו' ר"ל שכותבים לה"ק ובכתב אחר דהיינו משיט"א (והוא כתב שלנו שכותבים אגרת) או מה שקורין רש"י כתב דמי לאשורית כי שרשן היא אשורית אלא שנשתנו:

וגם בדפוס היה נראה לאסור ר"ל לה"ק בכתב אחר:

דאין הכל בקיאים לכתוב כו' וא"כ גם זה הוא בכלל עת לעשות ניהו דאם כתוב אשורית כ"א יודע לקרותו אבל לא ימצא כל עת מי שיודע לכותבו:

וצ"ע דהא כו' ולהם מי התיר ר"ל דוקא בישראל איכ' משום עת לעשות כדי שכל ישראל יהי' אפשר להם ללמוד ולא ישתכח תורה מישראל אבל באו"ה מה בכך אם לא ילמדו ולכן ליכ' בהו משום עת לעשות:

ורמ"א בתשו' כ' כו' וי"ל דוקא בכתב אשורית לא ניתן לכתוב כו' וע' בי"ד כו' בב"י כו' כתב טעם אחר ממ"ש רמ"א בתשו' מ"מ משמע מדברי רמ"א בתשו' דכתב משיט"א לא הוי כתב ואין איסור בכותב במשיט"א דברים שבע"פ א"כ יש לישב מה שהניח לעיל בצ"ע על מה סמכו כו' בכתב שאינו אשורית כן כוונת מ"א אבל לא קאי על דעת ש"ג כי כתב הגוים ודאי כתב מיקרי וכמ"ש מ"א סי' ש"מ סס"ק י' וכן כתב בספר ב"ש באה"ע ר"ס קכ"ו אלא יספיק לישב שנהגו לכתוב כ"ד ספרים בלה"ק וכ' משיט"א דכמו דאזיל לאיסור' דדברים שבע"פ א"א רשאי לכתבן מ"מ משיט"א לא הוי כתיב' ה"ה דלא מיקרי כ' לענין איסור כתיב' כ"ד ספרים בלה"ק והכתב משיט"א:

ומ"מ צ"ע דהא אף בזמן התלמוד כו' גפטית לגפטים כו' וא"כ קשה על הש"ע שכ' או בלשון אחר שהעם מבינים בו כו' דזה לא הוצרך משום עת לעשות ולהתיר בזמן הזה דהא כה"ג גם מדינ' בזמן הש"ס היו קורין בהם ומצילים וגם על הש"ג יש לפקפק קצת ע"מ שנסתפק בספרי' שנכתב בלשונם. כיון דהם מבינים אותו לשון מדין הש"ס מותר וקורין בהם יש בהם משום קדושה:

ובס' ב"ש כו' בזה יש קצת יישוב לקושיתו הראשונה על הש"ג ולהם מי התיר ולדברי ב"ש גם באו"ה יש קצת עת לעשות כדי שיראו בנחמות ישראל:

במרדכי כו' להעתיק ספר חומש בלשון שלהם כצ"ל:

(יח) (ס"ק יח) אשורית כו' זהו כו' וגם התו' כ"כ וקשה כו' צריך להציע בקצרה דברי התו' דבפ"ק דבמגלה פליגי רבנן ורשב"ג דרבנן ס"ל ספרים נכתבים בכל לשון ולרשב"ג בעי' דוקא שיהיו נכתבים בלה"ק אלא ס"ת הותרה לכתוב גם יונית ולא לשון אחר ותנן ר"פ כ"כ כל כתבי הקדש מצילים מפני הדליקה ואיפלגו אי נכתבו בלשון אחר שאינו לה"ק אי מצילים אותו מפני הדליקה ולרבנן דס"ל דנכתבין בכל לשון וקורין בהם פשיטא דמצילים אלא לרשב"ג דס"ל דבשאר לשונות אין נכתבים ואם נכתבו בלשון אחר אין קורין בהם אי מ"מ מצילין אותן מפני הדליקה ר"ה אמר אין מצילין כיון דאין קורין בהם ורב חסדא אמר מצילים מפני בזיון כתבי הקודש. ומסיק שם דפליגי תנאי בפלוגת' דר"ה ור"ח הנ"ל ואמרי' שם בעי ריש גלות' מרבה בר ר"ה היו כתובים בלה"ק בסם ובסיקר' אי מצילים ואיבעי' ליה בין לר"ה ובין לר"ח הנ"ל לר"ה אע"ג דס"ל אם נכתב בלשון אחר אין מצילים מ"מ אם כתובים בסם וסיקר' כיון דכתובים בלה"ק עדיף ומצילים או אפי' לר"ח מצילים דס"ל אם נכתבו בלשון אחר מצילים מ"מ אם נכתב בסם וסיקר' אפי' כתובים בלה"ק גרע ומודה דאין מצילים ואייתי רב אשי בריית' דמינה נשמע דמצילים דתני' אין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה אשורי' על הספר ובדיו משמע דספרים לא בעי אשורי' ולא דיו ומצילים והתו' שם דף קט"ו ע"ב ד"ה מגלה כו' הקשו דמוכח ממס' מגלה דגם שאר ספרים בעי' ספר ודיו ולכן פסקו התו' דהאי ברייתא לענין הצלה נאמרו דשאר ספרים אפי' כתובים בשאר לשונות ולא בספר ובדיו אעפ"כ מצילי' אבל מגילה אין מצילים כי אם בכתיבה אשורית ועל הספר ובדיו וטעם לחלק ביניהם כיון דגם ספרים בעינן ספר ודיו כמו מגילה ולמה בשאר ספרים אפי' כתובים לא על הספ' ובדיו מ"מ מצילים ולא כן מגילה ותירצו דשאני ספרים מפני הזכרות שבהן מצילים וכ' בסה"ד וא"ת תיקשי מבריית' דהכא אדאמ' לעיל כל היכי דלא ניתנו לקרות אין מצילים (ר"ל דהא ספרים דאין קורין בהן אם נכתבו שלא על הספ' ודיו ואפ"ה מצילים ואע"ג דבזה נסתפק ריש גלותא דאם נכתב בסם וסיקרא עדיף ומודה ר"ה דמצילין היינו אם כתבוה בלה"ק דמעלת הלשון גורמת היתר ההצלה. אבל בברייתא דקתני לענין הצלה דשאר ספרים נכתבים בכל לשון שלא בספר ושלא בדיו אפ"ת דאתי כרבנן דרשב"ג דספרים אם נכתבו בשאר לשונות קורין בהם מ"מ אם כתובים בשאר לשונות ובסם וסיקרא דעכ"פ ליכא מעלת לה"ק וכיון דאין קורין בהם א"כ לר"ה אין מצילים והא בברייתא קתני דמצילים) וי"ל הא מסיק לעיל תנאי הוא עכ"ל התוס'. ואליביה דר"ה דקי"ל כוותיה אם היו נכתבים בסם וסיקרא (אפי' כתובים בלה"ק) דאליבי' לא נפשטא האיבעי' דהא האי ברייתא ס"ל דלא כר"ה ובכל ענין שאין קורין בהן מ"מ מצילים וא"כ ר"ה דס"ל כאידך תנא דכ"ה דאין קורין אין מצילים נשאר ספקו של ריש גלותא אם כתובים בלה"ק ובסם וסיקר' אם מצילין ומספק ראוי להחמיר וכ"כ בחדושי רשב"א דלהתו' לא אפשיט' האבעי' לר"ה:

מ"מ דעת המרדכי וכו' ופסק הרב"י כהמרדכי וכיון דעכ"פ כתובים בלה"ק ובצירוף שיש בו אזכרות:

ומ"מ צ"ע כו' דניהו דהדין כן לפי זמן הש"ס אבל האידנ' כו':

והרב"י לא עיין כ"ה. שכ' בש"ע דמגילה אין מצילים אא"כ כתובה אשורית ועל הספ' ובדיו וז"א דהאידנ' אפי' כתובה בשאר לשונות ולא על הספ' רק אם נכתב' בדיו מצילין אותה:

ומ"ש בסעיף ב' כו' בסם וסיקר' כו' הא לפי דברי מ"א דכתיבת סם וסיקרא בזה אין שייך עת לעשות וכן מסתב' א"כ אין קורין א"כ ה"ה דאין מצילים. היכי דכתיבי בכל לשון ובסם ובסיקר' דלדידן זה עדיף כמ"ש בס"ק שלפני זה דאפשר כשהוא לשון אחר שרי לכתוב גם בכתב אחר עכ"ל וה"ה דמותר בסם ובסיקרא:

(יט) (ס"ק יט) וי"א שמצילים. והב"ח ורש"ל פסקו כסבר' א' גם דעת הרב"י כן כדרכו בכ"מ שתופס סבר' ראשונה לעיקר וכ"כ בש"ע י"ד סי' קע"ט סעיף י"ב וז"ל מותר להתרפאות בקמיע כו' שיש בהם פסוקים כו' אבל לכתוב פסוקים בקמיע אסור עכ"ל. והטעם דהוי כשורפן שמא תפול דליקה בשבת ולא יהי' רשאי להצילן דבקמיע ליכא משום עת לעשות והייני כסבר' א':

(כ) (ס"ק כ) ויש מ"ש ולי נראה דליכא בזה פלוגתא ר"ל דלא כמו שהבין הרב"י שיש מחלוקת בין הפוסקים שהביא בשם המרדכי שכתב דלהניח תפילין אצל מעות ביום השבת אפי להצילן מפני הדליק' ומן הגנבים אסור. אך מלשון הסמ"ג משמע אפי' הונחו התפילין בשבת מותר שכ' הטור וז"ל כ' בעה"ת אם הניח תפילין בארנקי מלא מעות יכול להצילו כדין תפילין ומדלא כ' אם הניחן מע"ש משמע דאפי' הניחן בשבת מותר לטלטל המעות דלא כהמרדכי ולכן כתב בש"ע שני דיעות ועל זה כתב מג"א דאין מחלוקת ביניהם וכאשר יתבאר:

להציל המעות (לחצר שאינו מעורבת כו' והב"ח לא הבין כן כו' זא"ז) מה שנדפס בשני חצי עגולים הוא ענין בפ"ע כדרכו ובא מ"א ליישב קושיות הב"ח לפי הבנת הרב"י שיש מחלוקת בין הפוסקים אי מותר להניח תפילין אצל המעות בשבת לפ"ז הקשה ב"ח דשני הסעיפים סותרים זא"ז דבסעיף זה הביא שני דעות אי מותר להניחן בשבת ובסעיף שאח"ז כתב יש מתירים להציל כו' ע"י ככר ותינוק כו' וכת' לשון יש מתירים משום די"א דלא הותר ע"י ככר ותינוק כ"א למת בלבד והא ודאי דהנחת ככר או תנוק הוא בשבת גם דומיא דכו"ת האמור אצל מת דמיירי בשבת א"כ בלא"ה איכא פלוגת' אי רשאי לעשות כן בשבת ע"י הנחת תפילין כ"ש ע"י הנחת ככר ותינוק בשבת דיש לאסור למאן דאוסר בתפילין ולזה תי' מ"א דבסעיף זה מיירי דרוצה להציל המעות אגב התפילין כדין תפילין לחצר שא"מ בזה פליגי הפוסקים אי מותר להניח בשבת אבל בסעיף שאחר זה מיירי שרצונו להציל לרה"י או לחצר המעורבת אלא שהמעות הן מוקצים ולכן רצה לטלטל ע"י ככר ותינוק בזה כ"ע מודים דאפי' להניח בשבת שרי לולא דיש חולקין דלא אמרו ככר כו' אלא למת בלבד:

דהא איתא בגמ' (דף קי"ז ע"א) שמדינא היה כו' וכמ"ש ס"ס ש"י אע"ג דקיי"ל דאם מונח דבר איסור וגם דבר היתר מותר לטלטל הכלי דהוו בסיס לדבר האסור וגם לדבר המותר מ"מ אם אפשר לנער האיסור מתוך הכלי צריך לנערו ולכן כתב המרדכי דיש להניחן בע"ש. בא למעט שלא להניחם בשבת בשעת הדליקה אבל מודה דאם הניחן שם קודם הדליקה ואח"כ נפלה דליקה דמותר להציל המעות אגב התפילין וגם המתירים אין מתירים להניח בשבת בשעת הדליקה ולכן סתם הטור בשם בעה"ת וכ' אם הניח תפילין כו' ולא כ' אם הניח תפילין מע"ש דבאמת אפי' הונח בשבת מותר אלא הא אסור להניחן בשעת הדליקה אבל הניחן בשבת שלא בשעת הדליקה מותר להציל אגבן גם המעות וזה גם המרדכי מוד' דמותר ואין כאן מחלוקת:

(כג) (ס"ק כג) שמותר לו' דשבות דאמירה כו' ר"ל אע"ג דלא קי"ל כר"ש בעירובין ד' צ"ז ע"ב דאמר ר"ש אין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש וכדאית' לקמן סי' שנ"ב היינו שישראל יעשו שבות אבל שבות דאמירה דקיל מתירים משום בזיון כתבי קדש:

(כד) (ס"ק כד) הגליונים שנחתכו כו' דאי לא נחתכו ת"ל דניצולים אגב הספר:

או שנמחק כו' נמחק פשיט' ליה להש"ס דאין מצילים דמתחלה לא קדיש האי דוכתיה אלא אגב האותיות וכיון דנמחקה האותיות אזיל גם קדושת הגליון שהי' נכתב עליו אלא גליונות שמן הצד וכדומ' דקדשו אותן הגליונו' אגב עצמן בזה מסתפקו להש"ס אי נחתכו אם ניצולים או לא ולא אפשטא ולכן מספיק' אין מצילים:

וא"כ אין מצילים. ר"ל דבהו אין ספק אלא ודאי אין מצילים דודאי לא קדשו:

בחדשים מותר כו' אפשר בחדשים איכא לב ב"ד מתנה עליהן דהא על כל פנים צריך לקושרן ולחתוך הגליונים להשוות הדפין אבל ישנים שכבר נחתכו פעם א' לחתכן שנית בזה אפשר דאין לב ב"ד מתנה אך המנהג עתה גם לחתוך בישנים וצ"ל דלב ב"ד מתנה כל פעם שיצטרך לחתוך מה שהוה צורך הספר עכ"פ יש ליזהר בספרים ישנים שמדביקים במקום הקרוע שלא ידבקו על תיבות כ"ש שמות:

וכתב ט"ז ס"ק ט"ז בשם ב"ח שאותן מטבעו' שנטבע עליהן שם בן ד' שטבעו המינים לשם ע"ז אין להחזיק אותה ברשותם אלא יתיכם מיד והט"ז הוסיף כשמברכי חולה ומתנדבים מעות עבור החולה שמניחין המעות תוך ארון הקדש שיש איסור בדבר מלבד שכתוב על המטבעות שם טומאה יש בזה איסור נוסף דאסור ליתן דבר חול לתוך אה"ק דהוי הורדה מקדושה ע"ש מ"ש בענין הורדה מקדושה עמ"ש מ"א סי' קנ"ד ס"ק י"ד ומ"ש בשם הב"ח במטבעו' אשר נטבע עליהן שם בן ד' כ' בשו"ת חות יאיר ס"ס ט"ז (דף כו ע"א) וז"ל ולפ"ז במטבעו' שנטבעים במדינות שוויד"ן בשם של ד' אותיו' היה צ"ע ומ"מ נ"ל דמותרים הם כי נטבעו להוציאם וה"ל ככתיב' השם בפי' לשם חול עכ"ל הרי היפוך מדברי הב"ח ואולי יש לחלק בין מטבעו' שנטבעים ע"י מלכות שבהם דיבר בתשובת חות יאיר הנ"ל והב"ח מיירי במטבעות הנעשים ע"י אומן צורף לגוי פרטי ולכן כתב הב"ח שטבעו המינים לשם ע"ז וגם אולי יש לחלק בין סתם גוי למין וע' בי"ד סי' רפ"א:

(כה) (ס"ק כה) שלא יתכוין פי' שלא כו' ב"ח דלא כב"י דבטור כתב ואינו חושש אם תכבה (ולכן מותר) כיון שאינו מכוין לכך ופי' הרב"י דדוקא אם כוונתו בלי כביה להתכסות ולקראות בספר ואין דעתו כלל שתכבה הוא דשרי אבל אם דעתו שע"י שמכסה בטלית וקורא בספר תכב' אסור אבל הב"ח חולק מהכרח ע"ש דאפי' אין דעתו בלבישתו או בקריאתו כ"א שתכבה ג"כ שרי ולא אסור כי אם שלא יתנועע או ירוץ ויקפוץ כו' דמעשים אלו גורמים כביה:

(כז) (ס"ק כז) גוי שבא כו' אבל כו' הואיל והגוי מתכוין להנאה ר"ל להנאתו של ישראל וגם גוף ישראל נהנה לכן אסור:

(כט) (ס"ק כט) צריך למחות דקטן אין לו שיקול הדעת. ר"ל ודאי יודע דניחא לאביו אם יכבה אבל אינו יודע שאביו יתן לו שכר על הכביה וא"כ מכבה לצורך אביו. ועמ"ש סי' שמ"ג. דבאיסור דרבנן אין צריך למחות כתב הר"ן דדוקא כשהוא לצורך הקטן מה שאין כן הכא שהוא לצורך עצמנו ועמ"ש מ"א כו' שמ"ג:

(ל) (ס"ק ל) יכול כו' ואע"ג כו' גבי צנור כו' א"כ ה"ה כאן. למ"ד דכיבוי דרבנן ה"ל להתיר לישראל לכבות בעצמו וכ"ש דיש להתיר לומר לגוי לכבו':

(לא) (ס"ק לא) שא"צ כו' פי' ואיכא למ"ד כו' דלא כע"ש שהקשה על רמ"א דכאן סתם כדעת הטור דפסק מלאכה שאינה צריכה לגופה דרבנן א"כ בסעיף כ"ז שהביא הרב"י שני דיעות אי מלאכה שאצ"ל דאוריית' או דרבנן ה"ל לרמ"א להכריע גם שם ולזה תירץ מ"א דגם כאן לא הכריע רמ"א כדעת הטור אלא אפי' תימא דקי"ל כרמב"ם דמלאכה שאצ"ל חייב מ"מ כיון דאיכא הטור דס"ל דהוי דרבנן ויש חשש סכנה מקילין:

(לב) (ס"ק לב) ואם עבר כו' אבל בכיבוי א"צ תשובה והיינו כשלא היה הכיבוי רק לצורך הצלת ממון גרידא כי לא היה כלל חשש סכנה וע' תשובת חות יאיר סי' רל"ו דמשום כיבוי אין המורה רשאי להורות שיתענו המכבים כל שכן שאין רשאים לגזור תענית על הצבור כה"ג דאם כן אתה מכשילן לעתיד לבא בהצלת סכנת נפשות וע' עוד שם:

(לג) (ס"ק לג) צריך כו' ויכול לדחותה לימות החורף כמ"ש סי' תקס"ח. אך העלה מ"א שם דוקא לזמן מועט אבל לא לזמן מרובה דיש לחוש שמא ימות ועיין בט"ז כאן ס"ק כ' ובמ"א ס"ס תק"פ ובי"ד הלכות נדה סי' ק"פ במנחת יעקב בענין מניעת אכילת בשר ושתיית יין בליל שלפני התענית ולילה שאחריו:

(לד) (ס"ק לד) י"ח פשיטים כו' ובלבוש כו' שהם כמו גדול וחצי כו' ר"ל כל פשוט הוא גדול וחצי א"כ ח"י פשוטים עולין כ"ז גדולים וכמ"ש מ"א אח"ז:

זהוב ריינ"ש הוא ס' גדולים:

שבימיו היה כל גדול שוה צ"ל שבמדינתנו וידוע דבזהוב ריינ"ש יש ס. צ"ל (ובא"ע סי' ס"ו בח"מ לא משמע כן) ואע"ג דאמרי' בגמרא חטאת כו' בזבחים דף מ"ח ע"א:

דסלע כ"ד מעין. דבסלע יש ד' דינרין ובכל דינר יש שש מעות. כמ"ש בי"ד סי' ש"ה ר"ל שכתב שם דשיעור פדיון הבן שהוא ה' סלעים הוא שני זהובים ריינ"ש וא"כ אם גדול הוא שיעור מעה וכ"ד גדולים הם שיעור סלע וא"כ כ"ד צ"ל שבמדינתינו הוא סלע ובא החשבון מכוון ששני זהובים ריינ"ש הוא שיעור פדיון ה' סלעים דחמשה פעמים כ"ד צ"ל עולה שני זהובים ריינ"ש:

וצ"ל דזיל בתר טעמא. דהא צריך להפריש ח"י פשיטים שיעור מה שהיה צריך ליתן עבור חטאת ולכן אע"ג שבזמן הש"ס שהיו הכבשים בזול והיה אפשר לקנות כבש במעה מ"מ הפוסקים שיערו כפי זמנם שהיו הכבשים ושיערו ח"י פשוטים שבכך היו קונים כבשים בימיהם:

ולכן צריך כו' ר"ל לפ"ז דאע"ג דבזמן הש"ס לא היה צריך ליתן עבור חטאת כ"ה מ"מ שיערו הפוסקים שנתיקרו הכבשים והשיעור משתנה לפי ערך יוקר הכבשים א"כ בזמנינו שגם בח"י פשיטים אין קונים כבש לכן צריך עכ"פ שיעור כפי מה שיוכל לקנות הכבש באותו זמן וכן לענין פדיון התענית שכ' בש"ע י"ב פשיטים כתב מ"א לקמן סי תקס"ח ס"ק י"ב דהעשיר צ"ל לפי עשרו ע"ש וכ"כ רמ"א בי"ד ס"ס קפ"ה:

ודע שיש טעות סופר בא"ע כו' וז"ל שם כ"ז לדע' קצת פוסקים דסביר' להו שכתובת בתולה אינן רק זוזי דרבנן שמאתים של בתולה עולין ששה סלעים ורביע (כי כתובת בתולה הם חמשים סלעים שהם מאתים זוזים כי כל סלע ארבע זוזים וזוזי דאוריית' הם כסף צורי אבל זוזי דרבנן אינם אלא חלק שמינית מכסף צורי וא"כ נ' סלעים שמינית מהם הוא ששה סלעים ורביע) ויש מי שמשער כתובת בתולה י' זהובים (ולפ"ז משמע דאפי' זוזי בתולי הם זוזי דרבנן מ"מ עולה י' זהובים) אבל לדעת יש פוסקים מאתים של בתולה כו' משערים בזוזי דאוריית' והוא ח' פעמים יותר עכ"ל ולפ"ז למאן דאמר אי הכתובה דרבנן עולין חמשים סלעים דרבנן י' זהובים א"כ אי אמרינן חשבינן זוזי דאוריית' דהם ח' פעמים יותר עולה חמשים סלעים שמונים זהובים ולפי זה בפדיון הבן דודאי צריך ה' סלעים דאוריית דהוא חלק עשירית מחמשים סלעים עולה שמונה זהובים דהוא חלק עשירית מן פ' זהובים הנ"ל ולפ"ז קשיא על רמ"א בי"ד סי' ש"ה שכתב ששיעור פדיון הבן הוא שני זהובים ה"ל להביא דלדעת י"א הם שמנה זהובים ולכן כ' מ"א שצ"ל להיפך וכצ"ל וכ"ז לדעת קצת כו' רק זוזי דרבנן שמאתים של בתולה עולים ששה סלעים ורביע אבל לדעת יש פוסקים מאתים של בתולה כו' משערים בזוזי דאוריית' והוא שמנה פעמים יותר ויש מי שמשער כתוב' בתול' י' זהובים כצ"ל א"כ הכונה דמאן דמשער י' זהובים כתובת בתולה שהיא חמשים זהובים אי משערים בזוזי דאוריית' ולפי זה לדעה זו פדיון הבן שהוא ה' סלעים שהוא חלק י' מן חמשים סלעים סגי בא' זהב ולא הביא רמ"א דעה זו לענין פדיון הבן לפי שהיא מצוה דאוריית' לא רצה להקל כל כך וכך כתב שם בח"מ אבל הב"ש שם תי' בענין אחר ע"ש סי' ש"ה כ' האחרונים שיעור פדיון הבן:

(לה) (ס"ק לה) של עץ כו' ועמ"ש סי' ש"ח סעיף ט"ז (במ"א ס"ק ל"ז בשם הריב"ש) ובסי' שי"ח סעיף י"ב כצ"ל. ושל מתכת ליכא כיבוי ר"ל ליכא איסור תורה ובמקום ההיזק רבים לא גזרו:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.