אליה רבה/אורח חיים/שלד

אליה רבה ‏ אורח חיים שלד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] שלוש סעודות וכו'. אפילו יש לו מה יאכל (בית יוסף), ואיסור והיתר כלל נ"ט כתב בזמן הזה שאין לנו רשות הרבים וליכא למיגזר אטו דאורייתא אם נפלה דליקה אפילו בביתו יכול להציל כל דבר אפילו מעות דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה וכן מפני הגנבים או אנס או פחד תפיסה או מצור, עד כאן, לכך קיצרתי ברוב דינים בסימן זה ועיין סוף סימן זה בהג"ה איסור והיתר כתב דוקא הוא בעצמו או אשתו ובניו אין צריכין לחוש לאיסור כרמלית ותחומין וחצר שאינו מעורב וכהאי גוונא אבל חבירו ספיקא הוא מיהו באיסור מוקצה דלית ליה שורש דאורייתא מותר לכל אדם לסייעו ולטלטל ולהוציא לחצר אפילו אינו מעורב עיין שם שהאריך וכל זה באיסור דרבנן אבל לחפור תחת הקרקע או לחלל שבת ויום טוב בשום מלאכה דאורייתא עבור ממון כלל וכלל לא:

ב

[ב] או מהאונסים וכו'. זה לשון מלבושי יום טוב וכן התיר מהר"ש בדרשתו אפילו לטלטל לחוץ ולהוציאה כי המבואות שלנו אין רשות הרבים ודוקא במציאה שלא היה שלו אסור. עוד שם על שק שיש בו מעות והוא קשור למעלה בפיו בשעה שאויבים באים לקחת יכול לחתוך בסכין ולשבור הקשר כדי להציל מהן אפילו בשבת אך להתיר הקשר אסור, עד כאן, וכן הב"ח הכריע להתיר וכן מוכרע מאיסור והיתר הנזכר לעיל:

ג

[ג] [לבוש] ומטעם זה אסרו וכו'. ומגן אברהם כתב דזה אסרו לכולי עלמא שאין בהול ולא חיישינן שיבוא לידי איסור דאורייתא:

ד

[ד] איפכא שרי וכו'. וכן יכול להציל בשר ודגים ומכל מין ומין:

ה

[ה] ויש מי שאומר וכו'. ולעיל סימן ש"א סעיף מ"ד פסק בסתם כסברא ראשונה וכן נראה לי עיקר כי כל הפוסקים שראיתי פסקו הכי ודעת הרמב"ם שהביא בית יוסף יחידאה הוא ועוד נראה לי שאפשר שגם הרמב"ם מודה לזה ומה שדקדק הבית יוסף ממה שכתב הרמב"ם בגדים שיכול ללבוש וכו' תימה שהרי גם הסמ"ג וסמ"ק כתבו כן ואפילו הכי פסקו דפושט וחוזר וכו' ועוד נראה לי דאפשר דרמב"ם מיירי התם כשמציל הבגדים בידים אבל כשלובשין דרך לבישה מודה וזה יש לכוין נמי דעת סמ"ג וסמ"ק ודו"ק, ובזה מתורץ מה שתמה השלטי גיבורים דסמ"ג סותר עצמו לענין היתר חצר שאינה מעורבת דנראה לי דמה שאוסר בחצר שאינה מעורב היינו בנושאין בידים אבל דרך לבישה מותר וכן משמע בסמ"ק:

ו

[ו] ואם אינן רוצים וכו'. כיון דיודעים דשלא ברצונו הפקיר וזה מיקרי ירא שמים, ואם הוא חסיד לא יטול שכר (גמרא). כתב מגן אברהם בשם שלטי גיבורים דאם החזירו לו ואחר כך מבקשים שכר אסור להם ליטול דשוב לא יכול לומר מהפקרא זכינא כמו שכתב בחושן משפט סוף סימן קפ"ג עד כאן, ויש לדחות דהתם החזיר ולא ידע מטעות דאפשר שהחזיר אדעתיה שיתן לו שכר:

ז

[ז] ויש מקילין וכו'. דוקא במלבושים אבל לא באוכלין (ב"ח), ונראה לי דהוא הדין כלי תשמישו אסור וכן כתב בסמ"ג מזונות וכלים דלא כמו שהבין בשלטי גיבורים והניחו בקושיא והטעם כיון שהוא דרך מלבוש (מגן אברהם). ולעניות דעתי לא מתרץ כלום שהרי דקדק השלטי גיבורים שהוא לשון הרמב"ם ואם כן ברמב"ם על כרחך צריך לומר דהוא הדין בגדים שהרי פסק הסמ"ג משמו דבגדים אסור לחצר שאינו מעורב ודו"ק, וכן ממה שהזכירו תחילה בגדים משמע דכליו שהזכירו אחר כך קאי נמי עלה דאסור בחצר שאינו מעורב, ואני תרצתי לעיל הקושיא בענין אחר ולענין הלכה פסק הנחלת צבי ופרישה כסברת יש מקילין וכן הוכחתי בסימן ש"מ דעת הלבוש:

ח

[ח] אבל לחצר שלו וכו'. כן כתב ספר התרומות ותמה הט"ז עליו משבת דף ק"כ דמוכח דרב הונא אוסר אפילו באותו חצר דאם לא כן היינו דר' אבא וקיימא לן כרב הונא, עד כאן. ואני תמה מה הוצרך להוכיח דרב הונא אוסר אפילו לאותו חצר הא מבואר זה בבית יוסף בשם ספר התרומות וכן כתב ספר התרומות סימן ר' להדיא, ובאמת לא עיין הט"ז במקור דין דאילו עיין לא היה מתמה כי ספר התרומות פסק כרבי אבא. ובזה ניחא נמי תמיהתם שלא חלק הבית יוסף על ספר התרומות גם בדין חצר שלו דלא הוצרך לחלוק כי הוא פוסק כרב הונא, אך נראה לי טעם פלוגתתן דספר התרומות פירש פשט אחר בש"ס כאן להציל כשהולך דרך אחד מציל אפילו מאה סעודות בפעם אחת, וכאן לקפל כשהולך דרכים הרבה אין להציל בכל דרך אלא שלוש סעודות אפילו לאותו חצר ור' אבא מתרץ דלאותו חצר מציל בכל דרך אפילו מאה סעודות, ולחצר אחרת מחלק בין הולך דרך אחת להרבה דרכים. ונראה לי דהא דפסק כרבי אבא משום דהוא לקולא דבמידי דרבנן אזלינן לקולא, והרי"ף והרא"ש דפסקו כרב הונא משום דלפירוש רש"י דרב הונא לקולא ובאמת לפירוש רש"י גם נראה לי דגם רב הונא מתיר באותו חצר ומכל מקום פליג על ר' אבא דהוא אוסר בחצר אחר אפילו להציל כמו שכתבו תוס' ודו"ק:

ט

[ט] [לבוש] ומה לי לחצר וכו'. והט"ז כתב דבחצר שלו אין טורח כל כך לחוש שיטרוד ויכבה ומשמע דסבירא ליה לדינא להתיר בחצר שלו וכן משמע בסימן של"ה, ובשלטי גיבורים כתב דבביתו ממש מחדר לחדר יכול להציל:

י

[י] כתבי הקודש וכו'. תורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבעל פה אף בעל פה מושאלין או מושכרין וחייב לשלם (ספר חסידים תתס"א). הצלת מת קודם לספרים:

יא

[יא] בסם ובסיקרא וכו'. פירוש מגן אברהם דוקא כשכתב בכל לשון אבל בלשון הקודש ובסם ובסיקרא אין קורין בהו, עד כאן, ומשמעות השולחן ערוך ולבוש אינו כן וכן בשלטי גיבורים משמע דקורין בהו האידנא ועוד יתבאר:

יב

[יב] אשורית וכו'. ומגן אברהם האריך להשיג דמרדכי דוקא בכתב בסם וסיקרא אין להציל כיון דאסור לקרות בהן דשכיח דיו אבל בכתובה בכל לשון ונייר מתיר אף במגילה, עד כאן, ובמרדכי קטן על קלף ראיתי שלא הזכיר מסם וסיקרא אלא אם לא נכתוב כמשפטה וכן משמע במרדכי גדול, אך נראה לי אי קשיא הא קשיא דהמרדכי מיירי מדינא דגמרא או דקא משמע לן דשאר ספרים נמי פסולים שלא בדיו רק לענין הצלה מיירי הגמרא כדמשמע באגודה אבל לדידן דמתירין בכל הספרים לקרות קורין אפילו במגילה דסם וסיקרא דלא מצינו חילוק לדידן בכל הפוסקים בין לשון ולשון או כתב לכתב אלא ליקרות בציבור עיין סעיף הקודם, וכן משמע בשלטי גיבורים פרק כל כתבי ועוד הא כתב דלרי"ף ורמב"ם קורין אף לדינא במגילה בכל לשון וכן דסם וסיקרא ובאמת תמה אני הא בדף קט"ו בגמרא אמר ר' אשי כדתנן במגילה עד שתהא כתובה וכו', אך בתוספתא פרק י"ז מצאתי מבואר דגם במגילה דסם וסיקרא מצילין, ואולי הרמב"ם פירש מה שכתב בגמרא אי תניא תניא היינו תוספתא זה, ולא גריס מאי תניא א"ר אשי וכו' ובזה מתורצים כל קושיית תוספות שם. ואגב נעורר בגמרא קושיא מאי מיבעי ריש גלותא כיון דידע ברייתא והנה פירוש רש"י שם הא אמר רב המנונא תנא וכו', נראה לי דקיימא לן דרב המנונא אמורא הוא ולא תנא אם כן איך קאמר תנא רב המנונא וקל להבין, אך בחכמת שלמה מחק אמר וצריך עיון גם מאי חידש רש"י לדבריו:

יג

[יג] ויש אומרים שמצילין וכו'. ליתא לסברא זו כלל (מלבושי יום טוב), וכן פסקו אחרונים כסברא ראשונה:

יד

[יד] ויש מי שאומר וכו'. ודעת הט"ז ומגן אברהם דליכא פלוגתא דלכולי עלמא אם הניח בשבת תפילין אצל המעות ואחר כך נפלה דליקה דשרי להצילו אלא דאסור להניח תפילין אצל המעות בשעת הדליקה כדי להצילו, עד כאן. אך צריך עיון על בית יוסף וכל גדולים דמקור להמתיר להניח אפילו בשבת כתב שהוא ספר התרומות ואני עיינתי בו בסימן רמ"ח ובסימנין דמיירי להדיא נמי מערב שבת כדברי סמ"ג ועיין סימן ש"י ס"ק ט"ו:

טו

[טו] ויש מתירין וכו'. אפילו להניחה בשבת כן כתבו אחרונים וכן משמע בבית יוסף, ולכאורה לא משמע הכי בספר התרומות וסמ"ג ועיין בבית יוסף סימן רע"ט וצריך עיון:

טז

[טז] על ידי ככר וכו'. אבל טבעת לא דשמא אינו שוה כל כך כמו הארנק, מה שאין כן תינוק שהוא חשוב אף שאין שוה הככר כל כך כך מבואר בספר התרומות והב"ח ומגן אברהם ושיירי כנסת הגדולה הבינו דשוין הן וליתא:

יז

[יז] מערוב וכו'. ומצילין ספרים אפילו לחצר שאינה מעורבת ולמבוי וכו' כן הגיהו ר"מ רבקש ואחרונים בשולחן ערוך ודעת הלבוש נראה ובלבד וכו' קאי אדיוקא וקל להבין ובלבד וכו' אפילו רוצה ללמוד באותו שבת:

יח

[יח] הגליונים וכו'. שנחתכו מן הספר או שנמחק הספר כמו שכתב סוף סעיף י"ב, וכתב מהר"ש בתשובת שתיקנו בחרם שלא לקצץ גיליון ספר אפילו כדי לכתוב עליו, ובאגודה המחתך בספרים חדשים מותר בישנים אסור, ובמ"ב הקושרים חותכים ומשליכים דהוי כאילו התנה מתחילה (מגן אברהם):

יט

[יט] מחיצה וכו'. משמע דוקא כלי שמפסיק בין המים לאש אבל מחיצה משלג וברד אסור ועיין סימן רס"ה במגן אברהם ס"ק ח' י' ועיין סעיף כ"ד:

כ

[כ] במקום פסידא וכו'. עולת שבת תמה על רמ"א דבסוף סימן רס"ה מתיר אפילו באין הפסד, עד כאן, ולא קשה מידי דשם מיירי בערב שבת ועיין לעיל:

כא

[כא] [לבוש] ויש אומרים ודאי במכוין וכו'. וסברא ראשונה עיקר ומכל מקום לא ירוץ ויקפוץ ויגעגע כדי שיכבה אלא מתכסה כדרכה, וכן ספר תורה שאחז בו אור פשטו וקורע בו ואם כבה כבה (גמרא):

כב

[כב] [לבוש] ואינו פסיק רישיה וכו'. אבל בשלטי גיבורים אף הוא פסיק רישיה מותר בגרם:

כג

[כג] חוץ מן המים וכו'. כתב בשלטי גיבורים דף קמ"ה ובסמ"ג סתם ולא חילק ואפשר דסבירא ליה דבכהאי גוונא הוי דרך ליכלוך ולא דרך ליבון עד כאן לשונו, ולא דק דהסמ"ג פסק להדיא דבבגד נקי מותר אפילו במים ולא שייך כמו שכתב בית יוסף משמו בסימן ש"ב ושם בס"ק כ"ה ביארתי עוד תמיה על שלטי גיבורים בדף קס"א בזה, גם מה שכתב שלטי גיבורים כדעת הרמב"ם תמוה שסותר מה שכתב בדף קס"א. והנה מדכתב השולחן ערוך פה ודברי סברא שנית נראין מבואר דסבירא ליה כיש אוסרין בסימן ש"ב סעיף ט', מיהו יש לומר דוקא הכא חש להו דהא לסברא ראשונה אפילו במשקין אסור משום גרמא כיבוי:

כד

[כד] [לבוש] מותר לכפות וכו'. נתבאר סוף סימן רע"ז:

כה

[כה] ספק סכנה וכו'. לכך יצא היתר בכל מקום כיון דאפשר אם לא יכבנה אל יחסר מהיות שם בעיר זקן או חולה שאינו יכול לברוח ותבוא הדליקה עליו (שיירי כנסת הגדולה):

כו

[כו] שיתענה ארבעים יום וכו'. בפסקי מהרא"י סימן נ"ט הן באיסור דאורייתא הן דרבנן ויכול לדחותן לימות החורף ועיין סימן תקס"ח ס"ק ד':

כז

[כז] ולא יאכל וכו'. נראה דלילה שאחר התענית קאמר כמו בתשעה באב סימן תקנ"ח (ט"ז) וכן משמע ביו"ד סוף סימן קפ"ה ועיין סימן קל"ד ס"ק א':

כח

[כח] שמונה עשרה פשיטים יתבאר סימן תקס"ח סעיף ג'. אחד חילל שבת ונשא כספו בא לפני חכם להורות תשובה ואמר לו תן שוויו לעניים (שמתביישין) ולבני טובים שמתביישין לקבל צדקה ולא רצה לתת וגם החכם לא אמר לו תשובה (ספר חסידים קפ"א) ועיין ר"מ מינץ צ"ד:

כט

[כט] והרמב"ם אוסר וכו'. ולא קיימא לן כוותיה עיין סימן ש"א ס"ק כ"ט וסימן ש"ח וס"ק מ"ז מזה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.