בית מאיר/אורח חיים/שיח

בית מאיר ‏ אורח חיים שיח

סעיף א' הג"ה או שעשה אחד משאר מלאכות. צ"ע מה החידוש בזה לדידן שפסקינן כר"י. . ועיין ב"ח:

ואולם בטור איתא בשם בעל התרומות למה דפסק כר"מ דבשוגג מותר בו ביום ודוקא במבשל בשבת בשוגג מותר דמעיקרא חזי לכוס אבל השוחט או שאר מלאכות דמעיקרא לא חזי כלל כגון שהדליק נר אפילו בשוגג אסור לו באותו שבת ופי' הב"ח משום מוקצה וקשה לי חדא הא הטור פוסק בפי' בסתם דאפילו השוחט לחולה שנחלה היום אין בו משום מוקצה ותו קשה לי הא מוקצה אינו אסור בהנאה כדאיתא בתוס' ע"ז דף ס"ו ע"ב בד"ה אמר רבא כתבו ומוקצה מותר בהנאה ואף דהמ"א סי' תק"א סקי"א כתב ואפילו לשורפם במקומם אסור דמוקצה אסור להנות ממנו נהי דבגוף הדין דאסור לשורפם במקומם יפה כיון אבל לא מטעמו דמוקצה אסור ליהנות ממנו שהרי זה לשון הרשב"א שבת דף כ"ט ד"ה כי מדליק בה פורתא מכאן נ"ל דאין אסור ליהנות מן המוקצה דלא קשיא ליה אלא היכי מהפך בהו כלומר שאסור לטלטל הא אי לא מהפך בהו אע"פ שהתבשיל מתבשל בו אין בכך כלום והיינו נמי דאמרינן לעיל גבי פתילות הבגד הכא בשלש על שלש מצומצמות עסקינן וכ"ע אית להו דר"י וכ"ע אית להו דעולא דאמר צריך להדליק ברוב היוצא וכי קמדליק בשבר כלי קמדליק כלו' ואסור להשתמש בידים בשברי כלים דאלמא אי לית ליה דעולא שפיר דמי ואע"ג דממילא דולק והולך ונעשה שבר כלי ונהנה ממנו ומשתמש לאורו שלא אסרו אלא לטלטלו או לאכלו ואפילו להשתמש בו בידים כגון הדלקה או לסמוך בו כרעי המטה ואפילו במקומו שאינו מזיזו ומטלטלו אבל הנאה הבאה ממילא שפיר דמי אא"כ תדחי דשאני הכא דמיקלא קלי' לאיסורא הא במוקצה בעין אסור להנות ממנו והראשון עיקר עכ"ל הרי לך ברור מוכח מן הש"ס לכל הפחות היכי דמקלי איסורא שאין איסור ליהנות מדבר מוקצה הדולק ולמה אסר הבעל התרומות ליהנות מנר שהודלק בשבת בשוגג ואולי נדחק דנר שאני דבשעה שנהנה מן הנר הדולק גוף הנר המוקצה לא חשוב מקלי איסורא ותופס דחיית הרשב"א לעיקר וצ"ע:

סעיף הנ"ל ולאחרים מותר למ"ש מיד. כתב המ"א בשם תוס' דלא כב"ח. קיצר מאוד כי באמת מתירוץ תוס' שם משמע דלא מקשו אלא מפני שקבעו ההלכה כר"מ דלא ליקשי מהלכתא דר"פ ומשמעות דבריהם דהא ר"י דאוסר בשוגג מודו לרש"י דטעמו משום שלא יהנה ופליג בזה עם ר"מ דר"מ ס"ל במילתא דל"ש לא גזרו ור"י ס"ל דשפיר גזרו וא"כ יפה כתב הב"ח לדידן דקיי"ל כר"י אבל המעיין בהרא"ש פרק א"צ מבואר דכדי לקיים פי' רש"י אך בטעמא דר"פ אמרו דבבישל בשוגג לכ"ע לא חיישינן לטעם שלא יהנה מטעם מילתא דל"ש וטעמא דר"י בשוגג אך משום דקנס שוגג אטו מזיד ושפיר כתב דלא כב"ח שכתב אף הרא"ש בא"צ אך הקשה משום דקים ליה כר"מ וליתא דבהדיא מקשה אף מדר"י אמנם כל זה לשיטת תוס' והרא"ש אבל שיטת רש"י גופי' ודאי אף הכא מצריך בכדי שעשה עיין וק"ל:

כתב המ"א סק"ב בשם מהרי"ו אם היה מ"ש י"ט וכו' נ"ב עיין תוס' ביצה דף ב' ד"ה והיה הוכיחו דזה לא הכנה מקרי אך עיין מ"א ריש סי' תקכ"ז:

תו כתב המ"א ועיין בי"ד וכו' ומסיים ומ"מ יש להחמיר. נ"ב א"י למה חדא דהר"ש בתרא ותו דהוי פלוגתא בתרי דרבנן ותו דדעת הרמב"ם עצמו ואפילו בהלכות לא משמע אלא אם נתערב לכהן:

סעיף ב השוחט לחולה וכו' עיין בב"י הניח הרא"ש ממש בתימא שבחולין פוסק כדהכא בהש"ע משום דקיי"ל כר"ש דל"ל מוקצה אלא בדחי' בידים ולא במחמת איסור דלא דחה בידים ואילו בביצה גבי נכרי שהביא דורן ויש במינו במחובר כתב הטעם דאסור משום מוקצה אפילו לר"ש ומ"ש תרווייהו דלא דחי' בידים ומה דטען רש"י גבי מחובר מדלא לקטינהו מאתמול אקצינהו שייך נמי גבי שחיטה מדלא שחטו מאתמול אקציהו ואף שדחק ליישבו דהנה בטעם זה דמדלא לקטינהו מאתמול אקצינהו איכא למידק מי אקצינהו אי הישראל מה הראיה מדלא לקטינהו מאתמול הא לא היה שלו אלא של הגוי וכי אפשר ללקט מה שאינו שלו ואי הגוי אקצינהו מה הראיה מדלא לקטינו מאתמול וכי מה חסר לו ללקטינהו בשבת (וזה ממש קושי' הב"י בסימן שכ"ה שהבאתי לקמן דהיינו גמרו בידי אדם] בשלמא בישראל בשחיטה שייך מדלא שחטו מאתמול שהרי ידע שבשבת אי אפשר לשחטו אבל בדבר של גוי מה הראיה מדלא וכו' והנה בהגהת רמ"א סעיף זה איתא ואם קצץ וכו' משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה ועיין מ"א מקשה דליבטל מה שגדל בשבת ברוב ויפה הקשה לפסק הש"ע י"ד סי' ק"ב בהג"ה ואולם למשמעות התוס' ב"ק שמביא ל"ק אלא שסומך על סי' ש"ך ס"כ שמשם ראיה המרדכי בפסק הנ"ל די"ד ויהיה איך שיהיה מ"מ יפה הקשה מהמבואר בביצה דאין לחוש לאיסור מוקצה למה שגדל בשבת לפי התוס' שם אמנם ז"ל הא"ח בב"י בשם הרא"ש הקוצץ פירא שלא נגמר בשולו לחולה בשבת אסור לברי משום מוקצה אפילו נחלה מבע"י שאין הכנה במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך כ"כ הרא"ש ז"ל והבט וראה שאם כהבנת משמעות הרמ"א ופי' המ"א היה לו לומר שאין הכנה במה שגדל בשבת א"ו לענ"ד כונתו שכל שגדל והולך אין הכנה במחובר כזה לכל הפרי מפני שגדל והולך מקצהו מדעתו שלא לתלשו עד שיהא בגמר בישולו ולכן אפילו לחולה דמבע"י אסור כי זה אין הקצאתו מחמת איסור תלישה דנימא כיון שיש לו חולה דעתו עליה אלא הקצאתו מחמת עצמו וזה ברור לענ"ד באין ספק וא"כ נאמר באולי ודאי דפירות הנושרים דעל הרוב אינם נושרים מעצמם עד שנגמר בישולם מוכרח הסוגיא לטעם משום שמא יעלה ויתלוש משא"כ בנכרי המביא דורון ממחובר אמרינן מדלא לקטינהו מאתמול כי אפשר מה שנגמר בישולו וגידולו אין מדרכו להניחו מחובר משום דמזיק לו ומדלא לקטינהו מאתמול ש"מ דאקצינהו מפני שלא היה אתמול נגמר בישולו אך עתה נפל בדעתו לתולשם והוי מוקצה ואף בל"ז מי יוכל להכיר בפירות המובאים אם נגמר גידולם אם לאו אלא דנקטו לשון זה מדלא לקטינהו לברר האיסור שיש ע"י זה יותר לתלות לאיסור שלא נגמר גידולם מבהיתר שהיה נגמר:

ואפשר שמדין זה למד כל עיקר טעם דינו שכתב הא"ח בשמו מדהיה קשה לו על ההבנה הפשוטה בפי' רש"י מדלא לקטינהו קושית הב"י הא לא דחיה בידים וגם מה שדקדקתי אני ולטעם זה ל"ק עליו מידי ומיושב נמי בזה מה שהתמיה בב"י בסי' שכ"ה לדברי הרא"ש שמתיר פת הנאפה בשבת מטעם דגמרו בידי אדם דא"כ במחובר נמי נימא הכי:

ולהנ"ל ניחא דגמרו בידי אדם לא מהני אלא להקצאה דממילא מצד שאינו ראוי אבל לא לדבר שמקציהו ממש בפירוש כדי שיגדל דהוי ממש נדחה בידים. וביישוב הב"י שם לא נחה דעתי ע"ש ודוק:

סעיף ג כגון ליתן ביצה בצד קדירה או לשברה על סודר שהוחם באור ואפי' בתולדת חמה כגון בסודר שהוחמה בחמה אם אסור עיין ברשב"א קרוב לסוף ד"ה אמר ר"ח כתב ומשהה ע"ג תולדת חמה לא שמענו מי שמחמיר עליו לשהות משמע מיניה דהפקעת ע"ג סודר דחמה מבע"י ודאי שרי ובתולדת אור משמע קצת דתליא בפלוגתא דשיהה אמנם פלוגתא דשיהה אינו בחי לגמרי ומכ"ש בצד קדירה או אפילו ע"ג סודר דתולדת אור שאין שם גחלים לחתות שרי מבע"י וצ"ע:

שם וכן אסור להטמינה כתב המ"א אפילו מבע"י וכו' ול"נ דהרא"ש כתב אליבא דר' יוסי ואנן קיי"ל כרבנן ועדיין קשה שהיה לו להביא החידוש הראשון דאפילו מבע"י שהוא אליבא דרבה דהלכתא כותי' והנלענ"ד דאף שראה דעת הרא"ש אביו משמיטן בכיון דמסתביר לו עיקר דעת הרשב"א שכתב להדיא דלא כותי' דז"ל ולרבה דאמר שמא יטמין בדין הוא דאפי' מבע"י נמי ליתסר וכו' אלא היינו טעמא דלא מיתסר מבע"י לרבה משום דכל שהוחם בע"ש מן החמה מצטנן הוא לגמרי בליל שבת והוי ליה בשבת דבר שאינו מוסיף הבל ומ"ש המ"א לעיין סי' רנ"ז ס"ג כבר מבואר שם בח"ר דש"ה שהוא תבשיל חם וחול מחמימי חיים ומקרירי קריר ומסתבר. להטור דעת רשב"א מדמתני' מסייע ליה דלא איירי אלא בשבת וגם דבדרבנן הוא ושומעין להקל ועל אביו אינו רוצה לחלוק להדיא מפני כבודו ומשמיטו לגמרי דממילא נשמע והראיה שאף בקיצוריו משמיטם:

תו כתב המ"א ומ"מ כתב רש"ל בתשובה ס"א דמותר לצלות על גג רותח מחמה דלא מיחלף בתולדות האור ודבריו אינם מוכרחים:

ולענ"ד אף מוכרח דלא כדעת מהרש"ל דאיך יעלה על הדעת דסתם לשון הגמרא כי פליגי בתולדת חמה יתפרש דוקא ע"ג סודר והסברא שתולה עצמו בפי' רש"י בטעם הגזירה דלא שייכה אלא בסודר אינה מוכרחת כלל:

ותו הא מביא בעצמו דהרמב"ם דלא כדעתו ותו הא הרי"ף נמי להדיא דלא כותיה מדלא מביא כלל דברי רשב"ג מגלגלין ביצה ע"ג גג רותח ש"מ דס"ל כדכתב נמי הרשב"א להדיא הא דרשב"ג סבר לה כר' יוסי דאילו לרבנן דאסרי אף תולדת חמה אף זה אסור ובהדיא גרסינן בירושלמי פליגא על רבנן דהתם דתני רשב"ג אומר מגלגלין ביצה ע"ג רותח וכו' מה עבדין ליה רבנן דתמן פתרין להו חלוקות על רשב"ג (גירסא זו שבירושלמי עיקר ולפני בעל קרבן אהרן גירסא משובשת) הרי מבואר מהירושלמי וכל הראשונים דלא כותיה ואילו היה דעת הרא"ש ליפלג אכולהו מי לא היה מביא דבריהם עכ"פ ואף יותר קשה לדעתו מדוע השמיט הטור כל הנהו חידושים דנפקו מהרא"ש תרי דאיסור ההטמנה מבע"י ולגלגל על החול וחד דהיתר דע"ג גג דלית ביה עפר דשרי א"ו במח"כ אין ממש בכל דבריו ומה שמביא ראיה על פירושו מהירושלמי ומאריך בו עיין בפי' הקרבן אהרן ולק"מ ודוק:

סעיף ה' יש מי שאומר וכו' עיין ב"י שהוא דעת הרא"מ ומביא הסמ"ג שכתב בשמו דראייתו ממה דקיי"ל כר' יוסי שאין יוצאין במצה מבושלת ש"מ דיש בישול אחר אפי' וע"ז השיבו הראב"י דלמסקנא דברכות הטעם דמצה משום דבעינן טעם מצה וליכא ומסכים הב"י דהשגה גדולה הוא מדקיי"ל על שלקות מברכינן בפ"ה אף דקיי"ל כר' יוסי אלא ש"מ דבמצה הטעם הנ"ל וע"ש ובעניותי תמה אני אם הרא"מ הוצרך כלל לתלות הוראתו במה דקיי"ל כר' יוסי אלא אדרבה ומן מס' ברכות מוכח איפכא דלכ"ע יש בישול אחר אפי' דאי לא תימא הכי הא שם המשא ומתן הכי דמאן דס"ל בפ"ה סובר במילתי' אף דנשתנה ע"י הבישול מברכינן עלי' כדמעיקרא ומ"ד שהכל ס"ל לאו במילתי' קאי הואיל ונשתנה ע"י הבישול וא"כ מה ס"ד דר"ח שם לומר דפלוגתא זו תלי' בפלוגתא דר"מ ור"י דלר"מ כמו דיוצאין במצה מבושלת ובמילתי' קאי לענין מצה ה"ה דהשלקות במילתי' לברכה מה דמיון הוא זה הא המצה אם בישלה בשבת פטור ואין בה משום בישול משום שאין בישול אחר אפי' ולכן דבישולה לא נחשב בישול הוי כלא נתבשלה ויוצאין בה כדמעיקרא משא"כ שלקות חיין דמי איכא למ"ד הואיל ונאכלין בלא בישול דלא לחייב עליהם משום בישול בשבת ובודאי חייבין וכיון דבישולם הוי בישול שפיר די"ל הואיל ונשתנה ע"י בישול מברכינן שהכל א"ו דזה סברא חיצונה דלכ"ע יש בישול אחר אפיה וחייבין עליו כמו בבישול דבר חי ובודאי אף המצה חשוב נשתנה אלא דבהא פליגי דר"מ סבר דבמילתי' קאי ושפיר ה"ה לשלקות ובטעמו דר' יוסי סברו דטעמו משום דלאו במילתי' קאי ודחה דלעולם נמי ס"ל במילתי' קאי אף דנשתנה מאפי' לבישול אלא דבמצה טעמא אחרינא ודוק כי לענ"ד צ"ע רב:

סעיף ד הג"ה וכתב המ"א וה"ה דבר מלוח שאין יכול לאכול כלל בלא הדחה ואיתא בגמרא דאם הדיח חייב:

ומה דאיתא בגמרא דאם הדיח חייב היינו בהדחת חמין אף ע"י כלי שני דאינו מבשל מ"מ במליח ישן מדהוא גמר מלאכתו היינו בישולו אף ע"י חום דכלי שני והוי מבשל ע"י תולדת אש שהוא כאש וחייב משום בישול כדאיתא פרק כירה דף ל"ט איבעי' להו גלגל מאי כלומר אם תולדת אש כאש ממש ופשט דחייב ומביא סייעתא מדקתני שזהו גמר מלאכתו ש"מ ופרש"י מדקרי ליה גמר מלאכתו ש"מ זהו בישולו אבל במה דאיירי ההג"ה דהיינו בשריי' בצונן או במה שכתב המ"א דבר מלוח שאינו יכול לאכלו בלא הדחה בצונן פשיטא דבזה לא שייך חיוב דמבשל אלא דמדרבנן אסור משום דמשוה אוכל כדאיתא בח"ר חולין דף צ"ג ד"ה ולענין מליחת צלי כתב דאסור למלוח בשר בשבת ואפילו במולח קצת פטור אבל אסור כ"ש בשר שהוא מתקנו במלח שהוא אסור בשבת וכ"ש אם הוא בלא מליחה דהשתא משוי לי' אוכלא ואסור וכן הוא בהר"ן פ"ק דחולין ואין להקשות הא קיי"ל סי' שכ"ד סעיף ד' דשווי אוכל שרי כבר מבואר בפי' רש"י שם דף קנ"ה דמשום צער בהמה שרי אבל לאכילת אדם שווי אוכל במה שאינו אוכל לכ"ע ודאי אסור מטעם דהוי אולידי אוכל בשבת דאסור כדפי' רש"י בטעמא דר"ה אף לגבי בהמה] ואף שגם הג"ה מרדכי מסמיך דין זה דהגהת ש"ע על דברי המתני' שהדחתן זהו גמר מלאכתן מ"מ אינן אלא סמך ולא דחייב חטאת והנה איתא בב"י וקולייס היאספנין פי' רש"י שהוא טונינא וכתב בספר הפרדס שיש מפרשים טרית הם ולאו הכין הוא מליח ישן הוא שלא יאכל כלל אם לא ידיחנו בחמין אבל טרית אני אומר שמותר לרחוץ במים קרים בשבת כל דהוא ואכיל לי' וכו' שהיו אומרים דאסור לאכול טרית דהיינו טונינא אם לא ירחצנו בע"ש והדחתה של טרית לאו זה גמר מלאכה שתהא אסור הדחתה בשבת דנאכל מחמת מלחו וכו' וכל שנאכל מחמת מלחו אין הדחתן גמר מלאכתו וקולייס האיספנין דג מלוח הרבה שאינו יכול לאכול מחמת מלחו אא"כ ידיחנו בחמין. וכתב הב"י ודבריו מגומגין דא"כ אפילו במים חמין מותר להדיח הטונינא ולמה לא התיר אלא במים קרים ור"ל אף דודאי בחמין דכלי ראשון פשיטא דאין בזה נ"מ אם ראוין לאכול בלא בישול כמו כל מיני פירות הנאכלים חיים אטו לא חייבין עליהם משום בישול אלא ר"ל הדחה דכ"ש שאין בו משום בישול זולת בקולייס מפני שהדחתן גמר מלאכתן ולשיטתו שסובר דלא שייך גמר מלאכתו אלא במידי דבלא הדחה זו דבחמין אינו נאכל למה לא התיר הטרית אף במים חמין דכ"ש ולענ"ד נראה דעיקר חידושו לא בא אלא לפלוג על הרוצים לאסור הטונינא לאכול בשבת אף ע"י הדחה דצונן לזה דן שמותר בצונן ואפילו איסור דרבנן משום שווי אוכל אין גבייהו ואינו אלא כהדחת כוסות מפני שנאכל אף במלחו וקולייס דמשמע דאיכא גבו משום גמר מלאכה היינו כשאינו נאכל מחמת מלחו אא"כ ידיחנו אפילו בחמין ומה דלא מתיר בחמין יראה לענ"ד שחשש כמו דחשש הרא"ש בבישרא דתורא אף דמשמע לו דאפילו בכלי ראשון אינו בשלה מ"מ במליח ישן כתב אפשר דאסור דממהר להתבשל כן חשש הפרדס במליח ישן אף דנאכל מחמת מלחו ולא שייך בו גמר מלאכה מ"מ שמא ממהר להתבשל אף ע"י כלי שני כדחשש הרא"מ בפת ובודאי היכי דשייך בישול לא בעינן גמר מלאכה שלא יהא נאכל בלעדו כדכתבתי מכל דבר שנאכל כמות שהוא חי שיש חיוב בבישולו זה הנלענ"ד ולא כדפירשו הדרישה ומביאו הא"ר דמפני שיש לו תקנה בהדחת צונן מתיר אף בחמין דליתא עיין ודוק:

סעיף ט כתב המ"א ס"ק כ"ח מיהו בירושלמי איתא וכו' כבר עמד הש"ך י"ד סי' ק"ה סק"ה על דברי מהרש"ל אלו ובטלם בדברים פשוטים וברורים:

סעיף יא אמבטי וכו' הנה לשון הש"ע הוא בעינו לשון הרמב"ם ובסוף הדברים והוא שלא יהיו בכלי ראשון וכו' נסתפק בב"י בדעת הרמב"ם אם ר"ל דאפילו צונן מרובים לתוך חמין מעוטים שבכ"ר נמי אסור ושדוחה תירוץ אביי מהלכה וכתב ואפשר שסמך עצמו על סיום לשונו מפני שהוא מחממן הרבה דמשמע דבצונן מועטים מיירי שהן מתחממין הרבה אבל בצונן מרובים שרי ואני תמה איך אפשר צונן מרובים ומה בכך שדוחה תי' אביי אטו מתי' רב אשי לא נשמע זה דהא המיחם שפינה ממנו המים הא ודאי איהו גופי' חום כ"ר לו ואי דאסור צונן מרובים לתוך מים חמין מעוטים שבכ"ר הא לא אפשר בטעמו אלא מכח דתתאי גבר ומ"ש במיחם גופי' נמי נימא תתאי גבר:

תו כתב הב"י ודבר ברור הוא שמ"ש והוא שלא יהיו בכ"ר מפני שמחממין הרבה לא קאי אלא אצונן לתוך חמין אבל חמין לתוך צונן בכ"ר נמי שרי והיינו מדפי' האמבטי שברמב"ם היינו כ"ר והכי משרי שרי להדי' ליתן ממים חמין שבזה האמבטי לתוך אמבטי אחר צונן ואם כדמסיים שאינו אוסר בכ"ר צונן לתוך חמין אלא צונן מועטים וסומך על הלשון מפני שמחממין הרבה א"כ גם מה שכתב באמבטי אין נותנין לה מים צונן שהרי מחממין הרבה נמי סומך על לשון זה להורות דאך בצוננים מעוטים איירי א"כ מה דנקיט באמבטי אבל נותן הוא ממים חמין שבזה האמבטי וכו' ע"כ אפילו בחמין מרובין מן הצוננים דאל"כ מה ההבדל הא בתרווייהו שוה דצריך להיות הצוננים מרובים ובהטור מבואר יותר להדיא הכי שהרי ז"ל וכן הדין בכ"ר והוא לשתי' שמותר לערות ממנו לתוך צוננים ואסור לערות צוננין לתוכו והנ"מ מעט צוננים אבל במרובין ואין יכולים להתבשל בהם אלא להפיג צינתן מותר הרי מדכתב דחמין לתוך צונן מותר וצונן לתוך חם אסור במועטים מכלל דחם לתוך צונן אפילו בצונן מועטים שר וכדפי' טעמו גבי ספל דתתאי גבר. אך כבר הקשה הב"ח דמ"ש דבחמין לתוך צונן יהא שרי מטעם תתאה גבר אפילו חמין מרובים לתוך צונן מועט ובצונן לתוך חם לא נימא איפכא מכח תתאה גבר לחומרא דאפילו צונן מרובים לתוך חמין מעוטים דאסור ומכח קושי' זו נטה בפי' הטור לענ"ד מדרך האמת וכתב שמה שמתיר הטור חמין לתוך צונן נמי דוקא בחמין מעוטים לתוך צוננים מרובים על דרך פי' התוס' ויהי' איך שיהיה עכ"פ דעת הב"ח עצמו שאף חמין לתוך צונן לא שרי אלא בצוננים מרובים והט"ז נייד כל עיקר מפי' הב"י בהרמב"ם והעלה מדעתו ג"כ דבכ"ר אפילו בחמין לתוך צונן לא שרי אלא בצוננים מרובים ואם שבזה האמת כיון שהרמב"ם איירי באמבטי דכ"ש כמבואר נמי בהרשב"א בשמו מ"מ אף בפירושו שאיך העלה הדינן לא נח דעתי באופן שבעניותי אינני יורד לאמיתת כונת הרמב"ם והטור לדינא אמנם דעת התוס' ברור מללו שהכל תלוי במרובה ומועט אבל לתלות בתתאי או עילאי גבר לא שייך כלל במים המתערבין והרשב"א ור"ן דעתם ברור איפכא דהכל תלוי בחם לתוך צונן דשרי כל שהן ואפילו חמים מרובים ולא מטעם דתתאי גבר דנמי ס"ל דבמים במים המתערבין אין ענין לתתאי ועילאי אלא שבחמין לתוך צונן החמין נצטננו על ידי הערוי ולא הוי חמימתן אלא חימום דכ"ש דאינו מבשל ואפילו לשטת ר"ת ודעמי' דערוי מבשל כדי קליפה אין זה אלא כשמגיע קלוח העירוי על דבר גוש ולא לדבר מתערב כמים ועדיין נשאר לבאר בין לדעת התוס' ובין לדעת הרשב"א ור"ן דמ"מ קשיא דעתי' דרב אדא באוקמתי' דלמה שרי מים צוננים מרובים לתוך המיחם ולמה לא נימא בזה תתאי גבר כמו דבפסחים דף ע"ו דמדס"ד בחרס צוננת הוא דקשיא לי' למ"ד תתאי גבר הא אילו עילאי גבר הי' ניחא ליה אפילו בצוננת א"כ איפכא במיחם רותחת מדוע לא נימא תתאי גבר ואפילו בצוננים מרובים ליתסר ואי דנימא דסבר עילאי גבר קשה איפכא אפילו בצוננים מועטים לישתרי ואין לומר כיון דצונני' מרובים הא אין דעתו אלא להפשיר תו אף אי נימא תתאי גבר הוי דבר שאין מתכוין בלא פסיק רישא כי תתאי גבר אינו פ"ר ז"א שהרי לא קאמר אלא מטעם מצרף ור' שמעון הוא מבואר הא מטעם בישול אפי' לר"י שרי וכן קשה אף בתירוץ אביי למה לו לסיים אבל פינה ממנו מים אין נותנים לתוכו מים כל עיקר מפני שמצטרף והיינו שיעור לצרף דוקא ור"י היא ות"ל דלר"י בל"ז אסור משום מבשל מטעם דתתאה גבר. לכן בעל כרחי לומר דבצוננים מרובים אף בדבר גוש הרותח אין ענין לבישול מכח תתאי גבר דבטרם יתפשט חומו להמים צוננים ראשונים הבאים עליו רבו הצוננים על החום ומבטלים אותו ואין בו כח לבשל אפילו אותן מים הראשונים הבאים עליו והא דלענין איסורי מאכלות לא מחלקינן כלל ואפילו נפל חלב צונן הרבה על חתיכות בשר רותח שבכלי ראשון דכולו אסור מטעם דתתאי גבר היינו דנהי דאין בו כח לבשל מ"מ מכח דתתאי גבר עכ"פ מבליע טעם בכולו אבל לענין בישול לא מהני מה דתתאי גבר אפילו בדבר גוש וא"כ מה שדחקו התוס' בפסחים דף מ' למ"ד עירוי מבשל ליישב סוגי' דשבת דחמין לתוך צונן דשרי ולא אמרינן דליתסר מכח עירוי ומחלקים בחילוק הרשב"א ור"ן הנ"ל אין זה ההכרח לפירושם בשבת דחמין לתוך צונן היינו דוקא בחמין מועט לתוך צוננים מרובין דבצונן מרובים בל"ז אין ענין לבישול מכח ערוי כמו דאין ענין לתתאי גבר אלא דשם פירשו דבריהם לפי' רש"י דהיתר חם לתוך צונן הוא מטעם תתאי גבר ע"ז הוקשה להם מטעם ערוי ומוכרחים לחילוקם והרשב"א והר"ן אינם מוכרחים לחילוקם אלא לפירושם שמתירן אפילו חמין מרובים לתוך צוננים מועטים אבל באוקמתא דרב אדי דצוננים מרובים מעיקרא ל"ק מטעם תתאי גבר מטעם הנ"ל כנלעל"ד לידחק ולבאר הסוגי' והמ"א כנראה הבין מתוס' פסחים דאפילו לשטתם בשבת הקשו דליתסר מכח ערוי ולהכי כתב ס"ק ל"ה ואע"ג וכו' הכא שאני שמתערבין החמין עם הצוננים ומתבשל חמימתן והן הן דברי תוס' פסחים דף מ' ושוב כתב כיון שהצוננים מרובים והן הן דברי תוס' בשבת ולענ"ד אינו כנ"ל גם כתב זה על דברי הטור דנקיט בטעם דתחתון גובר ובכונת הטור לענ"ד אינו א"ו משמעות הטור הוא בחמין לתוך צונן דשרי אפילו בחמין מרובים שהיא כדעת הרשב"א ור"ן אלא הטעם דיהיב גבי ספל דתתאי גבר קשה להשיג כנ"ל מטעם קושי' הב"ח לכן לענ"ד לדינא כמו המורגל האידנא שעושין משקה שקורין פאנש דהיינו שסוחטין מבע"י לימוניס הרבה למימהן ומערבין תוכו ציקר ומשקה ראנג או אריק וביום שבת או בליל שבת מערין על תערובת זה מים חמין הרבה שנתבשלו בשבת בהיתר בעניותינו ודאי צריכים לחוש לדעת תוס' ולאסור מכ"ר אא"כ אין היד סולדת בם כי הוא נוגע באיסור דאורייתא דמבשל בשבת אך בדיעבד יראה לענ"ד דיש ליסמוך על הרשב"א ור"ן שמתירין להדיא ועל משמעות פשטות לשון הרמב"ם וטור שחמין לתוך צונן שרי אפי' בחמין מרובים אף שסברת טעמם קשה עלינו להשיג ומה שנוהגין נמי הכי במשקה קאפע או טע שמבשלים קודם שבת מעט מים עם קאפע טע באופן שהוא חזק מאוד בטעמו וביום השבת מערין עליהם מים חמין הרבה שנתבשלו בהיתר בזה יש עוד סעד להתיר מטעם אין בישול אחר בישול ואף דקיי"ל כרש"י דבלח שנצטנן יש בישול מ"מ דעת הרשב"א ודעמי' דאף בלח שנצטנן אין בישול אחר בישול כמבואר בב"י ואפי' לדעת רש"י מסיק בהגה"ת רמ"א דדוקא במצטמיק ויפה לו לכן אין למחות ביד אחרים העושים אבל לעצמו כל בעל נפש יחוש אף בזה שלא לערות מכ"ר כל זמן שהיד סולדת בו ודוק:

תו מסיים המ"א ונ"ל דאסור ליתן חתיכות בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קליפה הנה מדמה זה לערוי ולי נראה דזה אינו אלא ערוי שנפסק הקילוח דלכ"ע אינו מבשל אלא שבולע כדי קליפה ותדע שהרי איתא בפסחים דף ע"ז דבשר רותח שנפל לתוך חלב צונן קולף ופסק שם ר"ת דהחלב א"צ ס' נגד הקליפה משום דלא אפשר בקליפה וזה ניחא אם הקליפה אינה נאסר אלא מכח בליעה בלא בישול דנמצא אף הקליפה גופה אינה אסורה אלא מדרבנן דדוקא דרך בישול אסרה תורה אבל אם הקליפה ד"ת אסורה מה לי אם אפשר או לא אפשר ופשיטא דצריך ס' נגדה והרי הר"ת הוא הסובר דערוי מבשל כדי קליפה א"ו משום דזה אינו אלא ערוי שנפסק הקלוח דלכ"ע אינו מבשל:

סעיף יג מותר וכו' אבל בכ"ר אסור יראת שאם הצוננים שבכלי עליון מרובים כל כך שא"א שיתבשל שרי דלא גרע היכי דמפסיק כלי מהיכי שנתערבו ממש כמבואר בגמרא ועיין בהג"ה סעיף הקודם:

סעיף טו דבר שנתבשל כל צרכו וכו' צ"ע הא בסעיף ה' מביא דעת הרא"מ וע"ש במ"א דלדעתו ה"ה דיש צלי אחר בישול ואיך מתיר הכא בסתם:

סעיף יו מותר ליתן וכו' הג"ה ויש מחמירין שאלה דגים אפוים בחמאה מע"ש מה דשרי להעמידם בשבת במקום חם כדי להפיג צינתן האם אין לחוש מה שהחמאה הנשאר בם אחר אפייתן עד השבת שחזרה והוקפה וביום השבת תהא נמחה והוי בדומה דאנפדרה שכתב הרמ"א ויש להחמיר וכן נהגו:

תשובה יראה לי דלכ"ע שרי שהרי טעם המחמירין הוא ). כמבואר בהב"י דאסור משום נולד והרי הקשה הרמב"ן דשומן כיון דלעולם אוכל הוא אפילו לרסק ולסחוט מותר דהא בפירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטין אותו לכתחילה אלא שהר"ן כתב ואין זו קושו' אצלי דשומן זה כיון דכל זמן שלא קרש זב וצלול הוא ודרכו בכך אף כשקרש כפירות העומדין למשקין דמי ומ"ש הר"ן ודרכו בכך הא מחוסר הבנה הוא דאדרבה שומן עינינו רואות שדרכו להיות קרוש עד שנתמרח מן החום וע"כ הכי קאמר דכל זמן שלא קרש זב וצלול הוא ודרכו כלומר דרך אכילתו אינו אלא בכך ולהכי אף כשקרש כפירות העומדין למשקין דמי דכמו שהפירות הללו מפני שדרכן לסוחטם למימיהם גזרו אף על המשקין שזבו ממילא ה"ה בשומן זה י"ל שהוא בכלל משקין שזבו והא תינח בשומן דידוע שאין דרכו לאכול אלא אחר שנימח משא"כ חמאה דעיקר אכילתה בהקפאתה פשיטא ופשיטא דלכ"ע שרי כדהקשה הרמב"ן ותירץ הר"ן לא שייך וקל:

עיין בב"י פה מביא המרדכי בשם רבינו יחיאל ראי' להמתירין אונפדרא מדתנן אבל האשה סכה שמן על ידי' ומתחמם כנגד המדורה וכתב וסתם שמן זית הוא קרוש ולפ"ר הוא תמוה דהא ע"כ לא איירי בקרוש שהוא עב דא"כ איך שרי לסוך ידי' בו הא מיד הסיכה אסורה משום ממחק בגזירות שעוה כדאיתא שבת קמ"ו ע"ב משחא רב אסר והכי פסקינן בסי' שי"ד והא ודאי אין לחלק בין סיכה על פני נקב חביות לבין סיכה על היד דמ"ש ואין להקשות א"כ אף חמאה דתמיד סתמא קרושה נאסור לסיכה על הפת לאכלו משום גזירות שעוה דזה ודאי ליתא דדרך אכילה מה עסק ליגזר אטו שעוה ועיין ס"ס שכ"א במ"א ס"ק כ"ט] אבל לסוך על היד מסתבר לענ"ד דאסור כמו על פי חביות וצ"ע סימן שי"ט סעיף ג' הג"ה במה שהט"ז מאריך להרוס פסק התה"ד כבר קדמני התוס' שבת לבטל כל דבריו וע"ש בסוף הסימן כתב הט"ז ועמ"ש בסי' תק"ו דלהראב"ד יש איסור כשנופלים זבובים לכוס שלא יוציא הזבובים לבדן מן הכוס דהוי לי' כבורר פסולת ואני תמה לשיטתו שלא ירד לחלק בין ברירת יבש ללח למה תולה חומרתו בהראב"ד אפילו להחולקים שם בפשוט הי' לו ללמד לכל הפוסקים מן הש"ס כמו דקסמין מתוך קמח מקרי בורר ה"ה זבובים ממשקה ועד כאן לא התירו כה"פ אלא בי"ט דברירה גופה שרי' כדאיתא סי' תק"י אבל בשבת ליסתר אמנם ז"ל תשובת מהרי"טץ סי' ר"ג הטעם שנ"ל להתיר הוי משום דאין דרך משמר בכך דהא בלח שייך משמר וביבש בורר אבל אין בורר בלח ואין משמר ביבש והרי זה שמסיר הצירעה מהיין הלח אין דרך ברירה בלח אלא שיניח היין במסננת אבל בירר בלח שהוא נ"ד אין דרך ברירה בכך וכו' וזה יראה לי פשוט וברור ואין להקשות לדברי ממ"ש הרמב"ם המשמר שמרים תולדת בורר או מרקד הרי דבלח חיוב משום בורר. הא לאו מילתא היא דלכך דקדקתי שאמרתי אבל אם בירר בלח שהוא כנ"ד שמסיר הצירעה מהיין בלח זה אין דרך ברירה אלא ברירה בלח הוא שיניח הלח תוך כלי כפיפה או סודרין והמים נזחלין ונשאר הצירעה זה דרך ברירה בלח אבל להסיר בידו הצירעה מהלח ברירה זו אין לו שייכות בלח וכן ראיתי גדולים מסירים יתושים מהכוס בשבת ואין מכלים ובודאי הטעם כאשר בארנו עכ"ל וסברתו הוא סברה ישרה ות"ל אף אני כונתי אלי' ואקוה אף להביא לה, ראי' ממקום זה עצמו שבא הט"ז להחמיר שהרי דבריו אין להם מקום להחמיר אלא לשטת הרמב"ם וש"ע סעיף ד' דפסולת מתוך אוכל אפילו ביד חייב חטאת דאילו לשיטת, הטור כל שהאוכל מרובה על הפסולת ולאכול מיד מותר אפילו לכתחילה ביד אף פסולת מתוך אוכל ולשיטת הרמב"ם הא קשה שם בביצה סוף פרק א"צ דאיתא תני תנא קמי' דרבינא אין שונין קמח בי"ט אבל נפל צרור או קיסם בורר בידו אמר לו כ"ש דאסור דהוי לי' כבורר ופרש"י דמחזי כבורר ולהרמב"ם הא זה בורר ממש [ועין תוס' בשבת דף קל"ד] אם בודק אחר הקסמין וצרורות ובוררן בידיו הא הוא הבורר ממש בידו פסולת מתוך אוכל דבכל אופן בשבת חייב ומה זה הלשון דמחזי כבורר א"ו דבורר ממש אינו משום דבאמת אף בקמח אין דרך ברירה בכך אלא או בנפה או בכברה ולא ביד ומכיון שמוכח עכ"פ דאף בקמח אינו בורר ממש אלא מחזי כבורר בודאי דיש נמי הבדל רב בין ברירת קסמין בין הקמח דמחזי כבורר לבין ברירת זבובים ממשקים לחים ממש ודאי דקמח אף דלענין תערובות מסקינן דדינן כלח מ"מ אינו לח ממש ואפשר לצוברן על גבי שולחן ולבודקו מהקסמין כמו ביבש ומ"מ מפני שאין דרכו בכך לא הוי בורר ממש ומ"מ להכי מחזי כבורר אבל דבר לח ממש פשיטא דאין לו שום דרך ברירה אלא ע"י סינון או ע"י לטוף אותן מן הכלי בנחת והפסולת נשאר בשולי הכלי ובזה מודינא דאסור אבל אם צפים ליטלן ביד פשיטא ופשיטא לענ"ד דשרי אף להראב"ד וכן נמי דקסמין בקמח מפני שצריך לבדוק אחריהם תוך הקמח שהם מכוסים מהעין יש מקום לומר דמחזי כבורר אבל דבר הצף על גבי המשקים והוא נראה לעין לענ"ד אין שום מקום להחמיר ועיין סוף דברי המ"א ס"ק ט"ו גם אין לדמות לדין דסי' ש"כ סעיף ה' דשם אין דרך ברירתן אלא בהכי וק"ל:

סעיף יג המ"א ס"ק י"ד נתן טעם על המנהג שלא ליתן שמרים כדי להעמידו מה שאינו נראה כי אין לו ענין למחבץ ולדעתי יש טעם משום דהוי ככובש ועיין סי' שכ"א סעיף ג':

סעיף י"ו דלא שייך בורר וכו' אין להקשות דבל"ז ליהוי כבורר ביד כדי לאכול מיד כי אפשר דזה הוי כבורר בקנון ותמחוי:

[סוף הסימן] הג"ה הרוקק וכו' חייב. אף שהאמת שכן הוא בירושלמי מ"מ תימא לי הא קיי"ל כרבנן דאין דישה אלא בגידולי קרקע בדף ע"ה ועיין במ"א סי' ש"מ ס"ק ט"ו דה"ה עימור ומ"ש זורה [ודוחק שאזיל בשטת תוס' דף ע"ג ע"ב ד"ה מפרק דהלכה כר"י] תו קשה לי למה לא יהא הרוקק קרוי אך מתעסק לגבי הפיזור שהרוח מפזרו ומכ"ש למה דקיי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר [אטו נימא דהוי פס"ר ועיין דף ע"ה הנ"ל] וכל זה צריך לי עיון וז"ל הירושלמי דף כ"ח ע"ב רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה ופי' הק"ע פי' שהרוח מחסרו ומפרקו לחלקים דקים חייב משום זורה והפי' דחוק ומי יודע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף