בית מאיר/אורח חיים/קסח

בית מאיר ‏ אורח חיים קסח

במ"א סק"א לכאורה משמע נ"ב ההוא לכאורה א"י מה הוא:

בס"ק ו' וצ"ל דלהרמב"ם חביב עדיף נ"ב אף דדברים אלו הם ירושלמי אפשר דצ"ל וצ"ל דלהרמב"ם דחביב עדיף איירי הכא כשאין הכוסמין חביב לו באותה שעה:

בס"ק ט משמע דוקא לפי שהיה נזהר כיון דאיכא פלוגתא א"י מה קאמר דהא הפלוגתא אינה אלא בנזהר אם יברך דוקא על של ישראל ואסור בשל גוי או דג"כ יש לו הברירה ומכיון שמצוהו לברך על של ישראל דבזה אף לדעה שניה יש לו הברירה לדעת הירושלמי למה הצריכו לסלק ועיקר הדברים עיין בא"ר:

בס"ק י"ב ולכן אם יוכל למצוא עילה שיאכלם בהיתר וכו' תימא לי וכי מי גרע זה הנזהר בפת גוי מדברים המותרים ונהגו בם איסור דצריכים התרה כדאיתא בי"ד סי' רי"ד. ואף שהאחרונים בי"ד סי' קי"ב נתנו בו תבלין שהוא משום איבה. מלבד שגוף דין ההג"ה שם צריך לי עיון בראיה מדמאי דשם אין בו משום לתא דנדר אלא שהחכמים אסרוהו והם אמרו דבמקום איבה שרי כמו שהתירוהו לעניים אף יותר קשה לי על דעת התה"ד שכתב שאפילו ביושב לבדו נמי אם הוא על השלחן כיון דמשום חיבוב מצוה שרי ליה לבצוע שרי ליה לכולה סעודה. וא"י מי התיר לו אף לבצוע עליו בלי התרה ומי עדיף מהמקבל להתענות ופגע בו שבת וי"ט דצריך התרה:

בס"ק טז קשה וכו' ובגמרא משמע קצת וכו'. מה דמשמע קצת היינו בדף ל"ז ע"ב ממה דמקשה ממצה על פירורין פחות מכזית ושם משום דנפק מתורת לחם והראיה שבדינין אלו אין הבדל בין אכל שיעור קביעות משא"כ בדין דפת הבאה בכסנין הרי מסיים הרמב"ם אע"פ שהוא פת וכן בדף ל"ח מבואר להדיא דעל כובא דארעא אע"פ שאין מברכין עליו המוציא אלא בשיעור קביעות מ"מ יוצאין בו בפסח והכל היינו משום שהם פת ומה שלא קבעו החכמים במוציא וברה"מ הוא מטעם הב"י משום דאין מדרך לקבוע סעודה עלייהו וע"ש כי דבריו נכונים בטעמם ומה שמשיגו הד"מ מן המנהג וכן הט"ז ס"ק ז' כתב וע"כ יפה עושין וכו' כבר כתבתי דלענ"ד בל"ז יפה עושין שהרי קובעין סעודה עליהן ואוכלים ממנו השעור וק"ל:

בס"ק כח בא"ד אמרינן בגמרא כו' דהא מקרי פירורין שיש בהן כזית ובכזית לא בעי תואר לחם נ"ב למסקנת רב ששת אין הקושיא מתחילה קושי' ואין תירוץ זה ואף לא מסקנת התירוץ מוכרח כלל ולהכי לא הזכירו הפוסקים כל עיקר חילוקי תירוצים אלו ויפה פסק הרש"ך:

בס"ק כט וה"ה הנותנים חתיכות פת נ"ב ע"כ היינו פרורים פחות מכזית וא"כ א"י מה חידושו היינו הך:

בס"ק ל' נ"ל דיצא לו ממ"ש תוס' בברכות דף מ"א דלפרש"י וכו':

נ"ב מ"א ע"ב ד"ה הלכתא ולענ"ד מעולם לא כיון הר"ש לדבריו ולהכי דייק נפל דהיינו שלא בכונה ואך אוכל הפת כדי שלא להפסיד היין והוא עיקר ולהכי צריך לברך עליו:

סעיף יג במ"א ס"ק ל"ד ומ"מ נ"ל כו' הודאי אי לא הכריע הב"י לכתוב כיון דהרמב"ם והרא"ש סברי כר"ש הכי נקטינן שפיר היה ספיקא דאורייתא אבל עתה להכי סתם הדעה ראשונה והי"ח אינו מביא אלא להורות כדי לצאת ידי שמים שוב אין כאן ספק ואסור לברך בה"מ אף כי אכל לשובע:

שם בהגה"ה אבל פשטידא וקרעפליך לענ"ד נראה דאיירי ביש בהן כזית דאל"ה לא עדיפי מפת גמור שנתבשל שבסעיף י' ודלא כמ"א ס"ק ל"ו שמחלק באופן אחר:

בהנ"ל וכל זה וכו' אלא שמטוגן בהן נ"ב עיין ט"ז סוף הסימן כתב דטיגון במשקה הוא כסנין וכן כתב ס"ק י"ט:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף