כף החיים/אורח חיים/קסח

כף החיים ‏ אורח חיים קסח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] מברך על השלם וכו'. וי"א שמברך על הפרוסה שהיא נקיה הר' יונה והכלבו. וי"א שמניח הפרוסה בתוך השלימה ובוצע. רש"י והראב"ד כמ"ש בב"י יעי"ש וכ"כ בס' קובץ על הרמב"ם ה"ב פ"ח והביאו פ"ת וכ"כ א"ר אות א בשם הנ"ץ יעו"ש. אבל הסכמת רוב הפו' כדעת מרן ז"ל דאין לברך כ"א על השלימה לבדה. לבוש. ט"ז סק"א. מ"א סק"א. מאמ"ר אות ב' ר"ז אות א' ח"א כלל מ"ב אות ה' בי"מ אות א' דה"ח אות א' קיצור ש"ע סימן מ"א אות ח' מ"ב אות ב':

ב

ב) שם מברך על השלם וכו'. מי שנטל פרוסת פת לברך עליה ובתוך כך הביאו לו שלימה יניח הפרוסה בתוך השלימה ומברך ואם כבר בירך על הפרוסה ידיו תבצענה הפרוסה. מהר"י מולכו בתשו' כ"י סימן פ"ד ברכ"י אות א' שע"ת אות א' ונ"ל דמ"ש יניח הפרוסה בתוך השלימה ומברך ה"ד אם כבר התחיל לברך על הפריסה אבל אם עדיין לא התחיל לברך והביאו לו שלימה יברך על השלימה לבדה:

ג

ג) שם מברך על השלם וכו'. ואפי' הרבה מעלות נקי וגדול ופת ישראל ושלם פת עכו"ם אם אין נזהר מפת עכו"ם שלם עדיף. מש"ז אות א' ועיין לקמן סעיף ה':

ד

ד) שם מניח הפרוסה תחת השלימה וכו'. ואפי' פרוסה גדולה של חטין יותר משל שלימה של שעורין אפ"ה מניח שתיהן יחד. מש"ז אות ב' מ"ב אות ד':

ה

ה) שם מניח הפרוסה תחת השלימה וכו'. ונראה דדין זה דוקא במי שהוא סועד יחידי כדמשמע לשון שהיו לפניו חתיכות אבל אם שנים סועדים טפי עדיף שיברך אחד על הפתיתין של חטין והשני יברך על שלמים של שעורין וכ"כ מהרש"ל ושראה כך נוהגין אבל בשניהן ממין אחד אין לעשית כך כיון דק"ל דשלם עדיף. ב"ח. וכ"כ מט"מ סי' רפ"ד. שכנה"נ בהגב"י אות א' עו"ת אות א' עט"ז אות א' ומיהו המ"א סק"ב תמה על דברי רש"ל והב"ח הנז' והניח בצ"ע יעו"ש. וכן הסכים הער"ה אות א' שלא יברך אחד על השלימה וכתב ודלא כהא"ר אות ג' יעו"ש. וע"כ נראה כיון דיש מפקפקין ע"ז וגם הרש"ל והב"ח לא כתבו זה בתורת חיוב אלא רק על צד היותר טוב אין לברך אלא אחד על שניהם וכמ"ש בש"ע. ואם הם בעה"ב ואורח פורס בעה"ב בתחלה משניהם לעצמו וחוזר ופורס משניהם לאורח. ואם שניהם בעלי בתים או ב' אורחים וכל אחד מברך לעצמו ולפני כל אחד יש פרוסה ושלימה אז כל אחד ואחד פורס משלימה ופרוסה ואם אחד יש לו שלימה של שעורים ואחד פרוסה של חטים כל אחד מברך על פת שלו:

ו

ו) שם מניח הפרוסה תחת השלימה וכו'. ואם האחד שיפון א"צ להניחו בתוך הפרוסה כיון דאינו ממין ז' וכ"ש אם החטים פת ישראל והשיפון פת של עכו"ם מ"א סק"ב וה"ה אם האחד של כוסמין א"צ להניחו בתוך הפרוסה דדוקא בשלם שעורים מניח. א"ר אות ב' וכ"כ א"א אות ב' ח"א כלל מ"ב אות ז' דה"ח אות ג' ונראה דה"ה אם הפרוסה של שעורים ושלם של שיפון או של כוסמין דמברך על הפרוסה של שעורים לבדה כיון שהיא מעין ז' וכ"כ דה"ח שם מ"ב אות ג':

ז

ז) שם הגה. וכל זה כשרוצה לאכול משניהם וכו'. וכ"כ לקמן בסי' רי"א סעיף ה' בהגה יעו"ש. וכ"כ האחרונים:

ח

ח) שם בהגה. ואין לחוש לשני וכו'. אעפ"י שהוא לפניו והוא מוקדם בפסוק או חביב או חשוב אינו חייב לאכול ממנו בשביל הקדמה זו. ט"ז סק"ג. והא דכתב בסעי' ה' דמסלק פת עכו"ם היינו שרוצה לאכול אלא משום פרישות נזהר בזה ומשו"ה מסלק. א"ר אות יו"ד. מש"ז אות ג':

ט

ט) [סעיף ב'] מברך על הגדולה. ה"ד אם שניהם שוים ביופי אבל אם הקטן פת נקי והגדול פת קיבר מברך על הקטן. א"ר אות ד' בשם הנ"ץ והביא ראיה לדבריו יעו"ש. ער"ה אות ב' ח"א כלל מ"ב אות ז'. חס"ל אות א'. וה"ה אם שתיהן פרוסות והקטנה נקיה מן הגדולה דמברך על הקטנה. כ"מ מהא"ר שם. וכ"כ החס"ל שם. דה"ח אות א'. ועיין לקמן אות ך':

י

י) שם יחברם יחד בעץ. ואם נטל ממנו כדי חלה א' מחלק מ"ח או פחות הר' מנחת יעקב בסוף הס' סי' י"ב כתב דהוי כשלם כמו עירוב בסי' שס"ו סעיף ו' אבל הא"ר סי' קס"ז אות ב' כתב שהוכיח בתשו' דדינו כפרוסה יעו"ש. ער"ה אות ג'. ועיין לעיל סימן קס"ז אות י"ב:

יא

יא) שם יחברם יחד וכו'. כתב המ"א סק"ד אפשר דבחול א"צ לחברם כלל וכן נוהגין. אבל הא"ר אות ה' כתב עליו דלא נהירא וכ"כ א"א אות ד':

יב

יב) שם שלא יהא נראה וכו'. אבל אם נראה שנתחבר יחד לא מיקרי שלם כמ"ש סי' שס"ו סעיף ו' מ"א סק"ג. וכ"כ הפר"ח אות ב' א"א אות ג':

יג

יג) שם ואפי' בשבת וכו'. ואע"ג דבשבת בעינן לחם משנה ושלם מ"מ זה מקרי שלם. מ"א סק"ד ר"ז אות ג' ואם יש לו לחם שלם אין לסמוך ע"ז כי י"ל דאינו נחשב כשלם אלא לענין עירובי חצירות בלבד ר"ז שם. וכ"כ א"ר אות ה':

יד

יד) שם ואפי' בשבת וכו'. כשמחברם בשבת יזהר שלא יקח עץ שהוא מקצה. מ"א שם. א"ר אות ה' ר"ז שם אבל כלי שמלאכתו לאיסור כמו אותו שאורגין בהם בתי רגלים או מחט מקצה רשאי דכלי שמלאכו לאיסור מותר לצורך גופו ומקומו. א"א אות ד':

טו

טו) שם ואפי' בשבת וכו'. מי שנשברה לו עוגות של שבת לכמה שברים אסור לחברם בקסמים כדי לבצוע עליהם דאין לך בו אלא חדושו מה שהתיר בש"ע כאן בשנים ולא יותר אלא ישתדל להמציא לו לחם אחר שלם. ח"ס חא"ח סי' מ"ו. א"ח אות ג':

טז

טז) [סעיף ג'] הגה. רק יבצע ממקום השלם שבה. וגם כי שם הוא קדים בשילי. ד"מ אות א' והביאו מ"א סק"ה וכתב וצ"ע דא"כ גם בפרוסה יבצע ממקום השלם דשם קדים בישולא וזה לא ראינו מעולם אלא די כשחותך מצד הפת יעו"ש אבל המאמ"ר אות ה' כתב עליו דלא ראינו אינה ראיה ודבר זה קיימתיו מסברא כשנזדמן לו לבצוע על הפרוסה וכן ראוי לנהוג לבצוע ממקום השלם יעו"ש. וכ"כ לעיל סימן קס"ז אות ה' דכן ראוי לנהוג כדי לצאת אליבא דכ"ע יעו"ש:

יז

טוב) [סעיף ד'] מברך על השעורים וכו'. ונ"ל להרמב"ם חביב עדיף כמ"ש סי' רי"א סעיף ב' מ"א סק"ו. וכ"כ הער"ה אות א' ועיין בדברינו לשם בס"ד:

יח

יח) שם מברך על השעורים וכו'. ואע"ג דבטור סי' ר"ח כתב דכוסמין בכלל חטים דמין ז' הם ושבולת שועל ושיפון בכלל שעורין וא"כ למה מברך על השעורין הטעם כתב המ"א סק"ו בשם האגודה דשעורין עדיפי משום דכתיבי בהדיא בקרא יעו"ש. והפר"ח אות ד' תירץ דאע"ג דכוסמין מין חטים והחטים מין ז' מ"מ כוסמין בפ"ע אינו מז' המינין דלא מקרי חטה. והביאו י"א בהגה"ט:

יט

יט) שם מברך על השעורים וכו'. וה"ה פת שיפון ופת כוסמין פת כוסמין קודם. דכוסמין מין חטים ושיפון מן שעורין וה"ה לאינך. ועיין יו"ד סי' שכ"ד ששם מפורשים. פרישה אות ג' מש"ז אות ד' ושיבולת שועל ושיפון שיפון קודם דחשוב ונקי יותר משעורים כידוע מש"ז שם:

כ

ך) שם מברך על הנקייה. אפי' הקיבר גדול מהנקייה דמעלה דנקיות הוזכרה בירושלמי משא"כ מעלה דגדול. מ"א סק"ז א"א אות ז' ועיין לעיל אות ט':

כא

כא) שם מברך על הנקייה. ואפי' אם יאמר הבוצע דאותו שאין לבן כ"כ חביב ליה לא צייתינן ליה דבטלה דעתו אצל כל אדם. ב"י. מ"א סק"ז. וכתב שם המ"א וצ"ע דבסימן רי"א לא משמע הכי אלא אזלינן בתר דעתו ותירץ אפשר דנקי עדיף לברך עליו אפי' אינו חביב. והי"א בהגב"י תירץ דלא דמי כלל דהתם כל פרי ופרי יש לו טעם בפ"ע ויש מי שחביב עליו טעם פרי זה מפרי אחר אבל הכא שהכל הוא לחם מי שחביב עליו פת קיבר יותר מפת נקייה ודאי דבטלה דעתו:

כב

כב) שם מברך על הלבנה ביותר. ואם השנייה גדולה מזו כתב המ"א סק"ח דיש להסתפק אבל הא"ר אות ז' כתב בפשיטות דאפי' השנייה גדילה מברך על הלבנה ביותר יעו"ש. וכ"כ דה"ח אות א':

כג

כג) שם מברך על הלבנה ביותר ואם היה לפניו פת של נחתום עכו"ם שהיא לבנה ונקיה יותר מפתו אבל מ"מ פתו לא פת קיבר הוא וגם הוא יותר גדול מפת של נחתום דאעפ"י שאינו נזהר מפת של עכו"ם יש לו לבצוע על של ישראל שיש לו ב' מעלות וזה ברור. מאמ"ר אות ו':

כד

כד) אנו נוהגין כשמביאין לחם בשלחן ומביאין ג"כ גלוסקאות יפיפיות יותר מן הפת שנילושה במים ומעט שמן להסיר הגלוסקאות מעל השלחן ולברך המוציא על הפת. שכנה"ג בהגב"י אות ד' א"ר אות ז' וכתב ומשמע אפי' הן שוים בגדלות. חס"ל אות ג' ועיין לקמן אות ב"ן ואות ס':

כה

כה) זה הכלל חטים קודם לכל. ואחריו מעלת השלם. ואחריו מעלת נקי. ואחריו מעלת גדול. ח"א כלל מ"ב אות ח':

כו

כו) [סעיף ה'] פת עכו"ם וכו'. פה ירושלם תוב"ב מצויים תולעים במים שבבורות וטועים רבים בזה במה שקונים פת מעכו"ם והדבר ידוע שלשו אותו במים שיש בהם תולעים בלא סינון דאהך מנקיותא לא קפדי ואין להתיר מטעם רביתייהו שהרי אלו המים שואבים אותם מן הבור ויש לחוש שפירשו בדלי או בדופני הכלי שהם מונחים לשם. פר"ח ביו"ד סי' פ"ד סוף אות ל"ג. בל"י שם אות כ"א. שפ"ד שם אות ח' מחב"ר שם אות ג' עוד וזאת אחרת דעכשיו יש איזה קמחים שיש בהם תולעים הרבה קטנים וגדולים והעכו"ם לא קפדי אמנקיותא ולשין אותם עם התולעים ורובם ככולם הפרטלים קונים מזה הקמח לפי שהוא בזול ולפ"ז אם יש איזה עיר שיש תולעים במים או בקמח אסור לקנות פת של עכו"ם וצריך להזהיר המון העם על זה:

כז

כז) גם בזה טועים במה ששותין הקאוי של גיים שעושין מהמים הנז' ומה שאומרים שהתולעת יורד למטה הם דברים בטלים ואינם כדאי לסמוך עליהם. וגם בזה טועים במים שבכלים שמניחים הגוים בבית א' לשתות מהם עוברים ושבים ששותין מהם המון העם בלא סינון וכן במי הריגאלי"ס וכן כל כיוצא בזה וצריך להזהיר ולדרוש ענינים אלו לעם יותר מלדרוש להם פשטים. פר"ח שם. בל"י שם. הכלל העולה כל דבר שמניחים בו מים אסור ליקח מן העכו"ם במקום ההוא שיש תולעים במים וצריך האדם להשגיח וליתן דעתו ע"ז:

כח

כח) שם פת עכו"ם נקיה ופת קיבר של ישראל וכו'. בשל"ה דף פ"ט האריך לדקדק דאם שניהם שוין במין א' ובנקיות א' צריך להקדים פת של ישראל יעו"ש והביאו הא"ר אות ח' וכתב והוא דבר פשוט וכן ראיתי שכ"כ להדיא התו' דף ט"ל ומרדכי שם עכ"ד. וכ"כ הר"ז אות ו' קיצור ש"ע סי' מ"א אות ט':

כט

כט) וכתב שם השל"ה מסתברא דהא דמברך על איזו שירצה בשניהם שלימים או אינם שלימים אבל אם אחד שלם השלם קודם משום דיש לזה מעלה יתירה על האחרת יעו"ש וכן דקדק הנ"ץ. והב"ד א"ר אות ט':

ל

ל) שם ופת קיבר של ישראל וכו'. ואם של עכו"ם פרוסה ונקי ושל ישראל שלימה וקיבר מברכין על של ישראל דשתי מעלות יש לו. וכן אם של ישראל פרוסה ונקי ושל עכו"ם שלם וקיבר מברך ג"כ על של ישראל משום שיש לו ג"כ שתי מעלות. אבל מ"מ נראה דמניח פרוסה בתוך שלימה או אם יש אחר אצלו יעשה א' על השלימה וא' על הפרוסה ובכה"ג כ"ע מודים דמצוה לחלק ויש בה הידור מצוה. ומכ"ש שראוי לעשות כן בזה שמוזכר אח"כ באם בעה"ב אינו נזהר מפת של עכו"ם ובני ביתו אוכלים פת כשר. ופת עכו"ם נקייה שיתן לאחד מבני ביתו לברך על פת כשר והוא מברך על פת נקייה של עכו"ם. עט"ז אות ג' בשם מהרש"ל. ומיהו מ"ש בתחלה דאם של עכו"ם פרוסה ונקי ושל ישראל שלימה וקיבר מברך על של ישראל דב' מעלות יש בו כתב עליו המאמ"ר אות ח' דמשנה שא"צ היא דהא בכה"ג אפי' תרווייהו מישראל מברך על השלם כמבואר בסעי' א' ואפי' היה קיבר וחטן מן הפרוסה ומאי ארייא של עכו"ם והבאה"ט העתיק זה ולא הרגיש במ"ש יעו"ש:

לא

לא) שם ופת קיבר של ישראל וכו'. ול"ד פת של עיסת ישראל ממש אלא אפי' עיסת גוי שהוכשר התנור ע"י ישראל בחיתוי גחלים או בשאר דברים המכשירים אותו כמ"ש ביו"ד סי' קי"ב פת של ישראל קרי ליה לענין זה של"ה דף פ"ט ע"ב בהגה יעו"ש:

לב

לב) ואם של ישראל פרוסה וקיבר ושל עכו"ם שלם ונקי מברך על של עכו"ם הואיל ויש לו ב' מעלות. ואם שניהם נקיים או שניהם של קיבר ושל ישראל פרוסה ושל עכו"ם שלם מברך על איזה שירצה הואיל ושוין הן במעלה. עט"ז שם בשם הע"ץ וכתב עליו דלו נראה מניח פרוסה בתוך שלימה או אם יש אחר אצלו נכון לחלק כנז"ל עכ"ד. מיהו במש"ז אות ה' כתב דאם של עכו"ם שלם אפי' של ישראל נקי וגדול שלם עדיף יעו"ש:

לג

לג) ואם של עכו"ם מחטים וישראל שעורים יברך על של עכו"ם. ומי שלבו נוקפו בדבר הזה יבצע לשתיהם ויניח של ישראל תחת של עכו"ם. א"ר סוף אות ט' וכ"כ המש"ז שם דיבצע על שניהם יעו"ש. ואם הוא נזהר מפת עכו"ם והוא שלם ושל ישראל פרוסה צ"ע ויר"ש יניח זה אצל זה ויבצע רק מכשר. מש"ז שם:

לד

לד) שם מברך על איזה מהם וכו'. ואם אחד מיסב אצלו יבצע כל אחד על פת אחד. מ"א סק"ט ח"א כלל מ"ב אות ט' בי"מ אות יו"ד. וכתב הלב"ש דכוונת מ"א בשני בעלי בתים דאילו באורח כבר כתב בסק"ב דאף מהרש"ל מודה יעו"ש ולע"ד נראה דאפ"ל הכא אפי' באורח משום שהם שקולים משא"כ התם בסק"ב דיש עדיפות אחת על חברתה יעו"ש ודוק:

לה

לה) שם ואם היא נזהר מפת עכו"ם מסלק וכו'. משמע דוקא דאם הוא נזהר מפת עכו"ם מסלק פת נקי של עכו"ם אבל אם אינו נזהר דמברך על איזה מהם שירצה א"צ לסלק פת נקי של עכו"ם. אבל הב"ח חולק וכתב דבאינו נזהר יסלק פת של עכו"ם ובנזהר א"צ לסלק כיון שאינו אוכל ממנו וכמ"ש לעיל סעיף א' בהגה יעו"ש. וכן הט"ז סק"ה האריך להקשות על דברי הש"ע יעו"ש. מיהו המ"א סק"ט כתב דבאגודה משמע כדברי הש"ע דדוקא לפי שהיה נזהר כיון דאיכא פלוגתא היה הר"ש מסלקו משא"כ באינו נזהר כיון דבירושלמי איתא בהדיא דמברך על איזה שירצה א"צ לסלק. וכתב דמ"מ משמע שם דאף באינו נזהר היה הר"ש. מסלקו אלא אפשר דהרב"י לא רצה להורות כמותו בזה כיון דמוזכר בירושלמי בהדיא דמברך על איזו מהם שירצה יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר אות ט' דאעפ"י שמבואר מדברי הב"י בשם תה"ד דהשר מקוצי (הוא הר"ש) כ"כ באינו נזהר נמי והכי משמעות דברי התו' והמרדכי ז"ל מ"מ מרן ז"ל לא פסק כוותיה לגמרי אלא עשה כעין פשרה דבאינו נזהר הרשות בידו כיון שלדעת רוב הפו' כן הוא דעת הירושלמי ובנזהר פסק כס' השר מקוצי עכ"ל. וכ"כ א"ר אות יו"ד דעיקר כפסק הש"ע ולבוש דאלי ראה הב"ח דברי האגודה ומהרי"ל לא היה כותב כן וגם על הט"ז כתב דהאריך בכאן בחנם וכתב הטעם שצריך לסלק מי שנזהר דכיון שאינו אוכל אלא משום פרישות לא דמי לכשאין רוצה לאכול ממנו בסעי' א' עכ"ד. וכ"כ הטעם לעיל אות ח' בשם המש"ז יעו"ש. מיהו באות ט' כתב הא"ר ז"ל וז"ל לענין הלכה בנזהר לעולם יסלק הלבן ויברך על פת כשר ובאינו נזהר מברך על איזה שירצה ואם רוצה לברך על פת הכשר יסלק הלבן עכ"ל וכן נלע"ד עיקר דכיון דדין זה לא נפיק מפלוגתא זה אומר בכה וזה אומר בכה כנז' יש לצאת אליבא דכ"ע ולסלק פת נקי של עכו"ם בין אם נזהר בין שאינו נזהר ורוצה עתה לאכול פת כשר:

לו

לו) שם ואם הוא נזהר מפת עכו"ם וכו'. וכתב הרב ז"ל בשה"מ פ' וילך וז"ל יזהר שלא לאכול פת של גוים אפי' מן הפלטר כלל ואפי' בספיקו צריך ליזהר ולבדוק אם הפת שמוכר ישראל החנוני אם הוא מפלטר גוי כדרך שנוהגים בא"י שיש חנוני ישראל שמוכר פת של פלטר גוי עכ"ל. וכ"כ בס' נגיד ומצוה ובסידור הכוו' של הרש"ש ז"ל. וכ"ש בשבת ויו"ט שיש ליזהר שלא להניח על השלחן פת של פלטר גוי לפי שהככרות רומזים אל אורות עליונים וכאשר יבואר במקומו בס"ד:

לז

לז) שם ואין דעתו לאכול וכו'. וא"כ הכא לכ"ע א"צ נסלקו וכמ"ש לעיל ססעי' א' בהגה. מ"א סק"י:

לז) שם ושתי הלחם מוצאים על השלחן: ר"ל אחד בשבילו ואחד בשביל בני ביתו:

לט

טל) שם הואיל והוא הבוצע וכו'. ר"ל ואע"ג דבני ביתו אוכלין פת כשר ואם יבצע היא מפת עכו"ם צריך לתת להם ג"כ פרוסת המוניא מפת עכו"ם אפ"ה אזלינן בתריה הואיל והוא הבוצע ומותר להם לאכול פרוסת המוציא מפת עכו"ם ואשמעינן בכאן דיש להקל בפת עכו"ם בין אם אין בעה"ב נזהר וב"ב נזהרין דמותר להם לאכול מחמת בעה"ב ובין אם בעה"ב נזהר ואורח אינו נזהר דמותר לבעה"ב לאכול מחמת האורח ולא זו אף זו קתני דל"ד דאזלינן בתר בעה"ב להקל אלא גם בתר אורח. והטעם כמבואר בב"י דכיון דפת של עכו"ם אינו אלא רק משום פרישות היכא דמצי למצוא עילה שיאכל בהיתר כגון הכא שנתחבב בו המצוה לבצוע על פת נקי שרו ליה רבנן יעו"ש. ומיהו נראה דלפי מ"ש לעיל אות ל"ו ע"ש האר"י ז"ל דיש להחמיר הרבה בפת עכו"ם ואפי' בספיקו וגם כתבנו לעיל בסי' קס"ז אות ק"ה דיכול בעה"ב לחלוק כבוד לאחרים לבצוע יעו"ש א"כ הכא למי י"ל דהיותר נכון דאם בעה"ב אינו נזהר וב"ב נזהרין שיתן להם רשות שיבצעו הם מפת כשר והוא יבצע לעצמו מפת עכו"ם הנקי. וכן אם בעה"ב נזהר והאורח אינו נזהר שיתן רשות לאורח שיבצע מפת נקי והוא יבצע מפת כשר ואע"ג דלפום דינא מותר מ"מ המחמיר תע"ב. ועיין לעיל אות ל' ולקמן אות מ"ב ודוק:

מ

מ) שם ואם בעה"ב נזהר מפת עכו"ם וכו'. משמע דוקא ביזהר זהירות בעלמא הא כשקיבל בנדר או שלא התנא שלא יהא כנדר צ"ע בזה אם מותר. א"א אות י"ב. ובל"ה כבר כתבנו באות הקודם דיש להחמיר ולבצוע הוא מפת כשר יעו"ש:

מא

מא) שם מיסב עמו וכו'. דאז אינו יכול לסלקו מפני האורח שרוצה לאוכלו דודאי הנקייה חביב ליה וצריך שתעלה גם הברכה עליו וכיון שאינו יכול לסלקו משום חבירו התירו לו לבעה"ב לבצוע על איזה שירצה. לבוש. עו"ת אות ה' מ"א ס"ק י"א. והב"ד המחה"ש ס"ק י"א וכתב ולפ"ז אם האורח גדול שכתב מ"א סי' קס"ז ס"ק ל"ב בשם הל"ח דבזה"ז יוכל ליתן לבצוע האורח א"כ ליתא להך דינא ואפשר בזה"ז אפי' אין האורח גדול כיון דהמנהג שכ"א מברך המוציא לעצמו ואין יוצאין בברכת בעה"ב א"כ ליתא לטעם הלבוש וליתא להאי דינא אך לא ידעתי טעם למנהג עכ"ל. ומיהו מ"ש שלא ידע טעם המנהג כבר כתבנו הטעם לעיל סי' קס"ז אות ח"ן קחנו משם ומ"ש דליתא להאי דינא לא ידענא למה דהא לפעמים אין האורח גדול ומברך בעה"ב וגם יש מקומות נוהגין שבעה"ב בוצע אי גדול וא"כ גם עכשיו איתא להאי דינא אלא דמ"מ כבר כתבנו באות הנז' דהיותר נכון דיש לנהוג כל אחד יברך לעצמו יעו"ש:

מב

מב) שם יבצע מן היפה וכו'. כלומר אם רוצה בו לאכול יברך עליו דהא נפשו חשקה בו רק שמניח משום פרישות ולכן אם יוכל למצוא עילה שיאכלם בהיתר ולא יצטרך לפרישות כגון הכא שמחבב המצוה שרו ליה רבנן. מ"א ס"ק י"ב בשם תה"ד וכ"ז הוא לדברי הש"ע אבל הב"ח חולק בזה וס"ל דכיון שהוא נזהר צריך לברך על של ישראל. והנ"ץ מפרש הדבר דבעה"ב יבצע על פתו והסועד אצלו יבצע על פת כותים. והט"ז והש"כ ביו"ד סי' קי"ב הסכימו לפסק הש"ע ולבוש והב"ד א"ר אות י"ב וכתב וכן עיקר יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו לעיל אות ט"ל דכיון דהרב החמיר מאד בפת כותים יש לעשות כדברי הנ"ץ דבעה"ב יבצע מפתו והאורח מפת כותים יעו"ש. ועוד דהא כתבו הלבוש והמ"א בדעת מרן ז"ל דאינו חובה על בעה"ב שיבצע מפת כותים אלא רשות ולפ"ז כשיבצע הוא מפת כשר והאורח מפת כותים הוי ככ"ע ודוק:

מג

מג) [סעיף ו'] פת הבאה בכסנין מברך עליו בורא מיני וכו'. ואם טעה ובירך עליו המוציא יצא אבן העוזר אות ה' וכ"כ ח"א כלל נ"ח אות ב' קיצור ש"ע סימן נ"ו אות א' כר"ש אות ה' וכ"כ המאמ"ר אות ח"י דבדיעבד יצא ודלא כהא"ר אות ך' שכתב דלא יצא יעו"ש ואעפ"י שטעה ובירך המוציא לפניו לאחריו מברך מעין ג' ולא ג' ברכות מאמ"ר שם:

מד

מד) שם ולאחריו ברכה מעין ג' כ"פ מרן ז"ל בב"י להלכה וכ"ה הסכמת הפו' וכן עמא דבר. מיהו הרי"פ בפ' כ"מ כתב היכא דאכיל לה בתורת כסנין בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום והביאו ב"י וכתב שי"מ דכי אכיל לה שלא בקביעות אינו מברך לאחריה כלום וי"מ שמברך בורא נפשות ע"כ. וכ"כ שה"ג אשר סביב הרי"פ שם יעו"ש. ואע"ג דלא ק"ל הכי כנז"ל מ"מ נראה דנ"מ אם אחד טעה ובירך אחר פת הבאה בכסנין בורא נ"ר דיצא כיון דאיכא דס"ל הכי וק"ל סכ"ל:

מה

מה) שם ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילין לקבוע וכו'. הנה השיעור של קביעות סעודה לא פירש ודוחק גדול לומר שתלוי הדבר בהבחנת האדם כפי מה שהוא רואה באחרים ויש ללמדו מדין עירוב דהתם אמרינן דמזון סעודה אחת לבנוני הוא שיעור ג' ביצים של פת לדעת הרמב"ם וד' ביצים לדעת הטור כמ"ש סי' שס"ח סעיף ג' ובמשקל הם נ"ד דראהם למ"ד ג' ביצים וע"ב דראהם למ"ד ד' ביצים לפי חשבון י"ח דראה"ם הביצה ולפ"ז יש ליזהר שלא לאכול מפת הבאה בכסנין וכיוצא אלא או פחות מנ"ד דראה"ם שלכ"ע א"צ לברך המוציא אלא מיני מזונות או ע"ב שלימות שלכ"ע צריך לברך המוציא אבל מנ"ד דראהם עד ע"א לא יאכל שלא יכנס בספק ברכה ואם כבר אכל נ"ד דראהם או יותר ואינו יכול להשלים ע"ב נראה שיברך בהמ"ז לפי שסברת האומר ג' ביצים הביא הש"ע בסימן שס"ח בסתם וכן סתם בסי' ת"ט סעיף ז' וכן בסי' תרי"ב הביא ס' ג' ביצים באחרונה וכל י"א וי"א הלכה כי"א אחרון. ב"ד סי' פ"ב. וכ"כ הרב כפות תמרים בתו' יוה"כ על מס' יומא דע"ט ע"ב דפחות מג' ביצים קבע לא הוי וסגי ליה בברכת מעין ג' יעו"ש. וכ"כ מהר"ם ן' חביב בס' שמות בארץ בחי' לפ' יוה"כ דף יו"ד ע"ד וכן הסכים פרח שושן חא"ח כלל א' סי' י"ד. והב"ד י"א בהגה"ט וכן הסכים י"א מה"ב בהגה"ט אות ב' לס' ב"ד יעו"ש וכ"כ הברכ"י אות ד' ובספרו שו"ת חיים שאל סי' ע"ה. מחב"ר אות ו' וכתב שכן מנהג העולם. וכ"פ בספרו מו"ב סי' ג' אות צ"ה וכתב הגה דיש חולקים סברה זו עיקר וכן הסכימו כמה אחרונים עכ"ל. ומ"ש הבי"מ אות ט"ז דגם לכתחלה יכול לברך המוציא וברהמ"ז על נ"ד דראהם אין נראה כן מדברי הפו' הנז' דכיון די"א שיעור הסעודה הוא ע"ב כיצד לכתחלה יכניס עצמו לבית הספק ולא התירו אלא דוקא אם כבר אכל נ"ד וגם יש עוד סניף אחר שלא יכול להשלים שכבר שבע זהו שמברך ברהמ"ז אבל לכתחלה לא יאכל כ"א פחות מנ"ד ויברך מעין ג' או ע"ב ויברך ענט"י והמוציא ובהמ"ז. וכ"פ בן א"ח פ' פנחס אות י"ט וכן עמא דבר:

מו

מו) ומ"ש הב"ד דמשערינן שיעור ביצה במשקל כל ביצה י"ח דראהם הוא ממ"ש הרמב"ם במס' עדיות והבאנו דבריו לעיל סי' פ"א אות ג' יעו"ש. וכ"כ הרב מט"י סי' ח' דשיעור כזית לברכה אחרונה הוא במשקל ולא בכמות יעוש"ב. וכ"ה דעת החיד"א שמשערין במשקל המ"ש באות הקודם. וכ"כ הפתה"ד בסי' ק"ל בשם כמה פי' דסברי לשער במשקל וכן הסכים לדינא יעוש"ב. וכן המנהג עכשיו פשוט אצל בעלי היראה לשער כל השיעורים דהיינו כזית מצה בפסח וכזית מרור וכזית לשיעור ברכה אחרונה ואתרוג כביצה וששה ביצים של עירובי חצירות וכדומה כולם במשקל לפי חשבון ביצה ח"י דראה"ם וכזית חצי ביצה תשעה דראהם ואין לשנות ועיין עוד לקמי סי' ק"ץ אות ט"ז ודבר שלא היה בו שיעור ונשרה במים והיה בו שיעור עיין דינו לקמן סימן קפ"ד אות ל"ח:

מז

מז) שם שאחרים רגילים לקבוע עניו וכו'. ואם היא קבע סעודתו עליו אעפ"י שאכל עמו בשר ודברים אחרים ואילו אכלו לבדו לא היה שבע ממנו אפ"ה מברך המוציא וג' ברכות. מ"א ס"ק י"ג. והביאו הברכ"י אות ו' וכתב דהמעיין יראה שאין ראיותיו מכריעות וגם אני שמעתי שהקשו עליו דק"ל פ' קדשי מזבח דשני דברים דלא שוו בשיעוריהן אינם מצטרפין וה"ה נימא ה"נ דבשר וכיוצא אין להם שיעור ולא קבע ואיך כתב המ"א דמצטרפי אמנם אי מהא לא איריא והחילוק מבואר אבל למעשה צ"ע עכ"ל ונראה הא שכתב צ"ע למעשה אע"ג שכתב והחילוק מבואר משום דכבר כתב דאין ראיות המ"א מכריעות וגם לשון הטור והש"ע לא משמע הכי שכתבו ואם אכל ממנו שיעור וכו' משמע דדוקא אכילת השיעור תהיה ממנו ולא בהצטרפות דבר אחר עמו ועוד דהא נתת דבריך לשיעורין כי כל מה שיהיה הבשר או אותו דבר יותר הוא אוכל יותר מעט מפת הבאה בכסנין ונעשה אותו דבר עיקר וע"כ אע"ג דיש פו' שכתבו כדברי המ"א אין העולם נוהגין כן אלא כדמשמע מסתמיות הטור והש"ע דאם לא אכל שיעור ג' ביצים אע"ג דאכל עמו דבר אחר ושבע אין מברכין אלא מעין ג' ודלא כהבי"מ אות י"ג שהכריע לומר ברהמ"ז. ואם צריך לברך על דבר שאכל עם הפת הבב"כ בתחלה או בסוף יתבאר לקמן סימן ר"ח סעיף י"ג בס"ד:

מח

מח) י"א דשבת קובעת שאם אכל מעט מפת הבב"כ מברך המוציא ולבסוף ברהמ"ז. והרב מהר"י חאגיז בס' עץ חיים פ"ד דמעשרות נסתפק בזה והגו"ר כלל ג' סימן י"א פשיטא ליה דלענין כסנין אין חילוק בין שבת לחול והב"ד הברכ"י אות ה' וכתב דדברי הגו"ר נכונים בטעמם דלענין כסנין כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת דעל אכילת עראי מברך במ"מ ומעין שלש וכן עמא דבר עכ"ל. והביאו שע"ת אות ט' וכ"כ בס' מנחת פתים דף מ"ד ע"ב דלענין פת הבב"כ אין לחלק בין שבת לחול יעו"ש. והביאו א"ח אות ד':

מט

מט) שם שאחריה רגילים לקבוע וכו'. על האלטריאה והמאקרוניס הן ודומיהן אי קבע עליהן דעת הרה"ג מחנה הפרים בתשו' כי באה בס' פרח שושן כלל א' סי' ד' דאף כי קבע יברך במ"מ וברכה מעין ג' וכן הסכים בס' לשון למודים חא"ח סימן פ"ה אך דעת הגו"ר והפרח שושן שם סי' ה' לברך המוציא וברה"מ. והרב נחפה בכסף חא"ח סימן כ' האריך בזה ונטה לדעת מחנה אפרים והשיב להשגות פרח שושן וכתב דלענין הלכה יר"ש יברך על פת תחלה ואם אין לו פת יברך תחלה במ"מ ולבסוף ברכה מעין ג' יעו"ש. והב"ד י"א מ"ב בהגב"י אות יו"ד. ברכ"י אות יו"ד בי"מ אות כ"ה. וכתב עו"ש הברכ"י בשם השה"ל סי מ"א וז"ל ויטרי ומאקארוני ופראסקירילי הן וכל הדומה להן שהן מעשה קדרה מברכין עליהן במ"מ בין אם קבע עליהן סעודתו בין אם לא קבע בין אם בשלם במים ושמן בין אם בשלם בדבש וחלב או שאר משקה עכ"ל. וכתב עליו שם הברכ"י דדברי השה"ל מבוארים דכל מעשה קדרה אפי' קבע מברך במ"מ עכ"ל. וע"כ נראה לענין דינא דכל דבר שיש בו פלוגתא בקבע אי יברך המוציא או במ"מ יש ליזהר שלא לאכול כ"א פחות מג' ביציה ואז יברך במ"מ ומעין ג' ואם רוצה לאכול יותר אז תחלה יאכל כביצה מפת ויברך עליו ענט"י והמוציא ואח"כ יאכל מזה והטעם שצריך כביצה משום דעל פחות מכביצה פת אין מברכין ענט"י כמ"ש לעיל סי' קנ"ח סעיף ב' יעו"ש. ואין לומר אע"ג דאם יאכלם בתוך הסעודה לא ינצל מספק דהא י"א דאם אוכל פת הבב"כ לקינוח בתוך הסעודה צריך לברך עליו וכמ"ש בסעיף שאח"ז י"ל דזה יכול לתקן דהא אם בירך המוציא במקום במ"מ יצא כמ"ש לעיל אות מ"ג וא"כ ה"נ יכוין בברכת המוציא בתחלה לפטור גם את הפת הבב"כ וכן יעשה בכל עת שנראה לו שרוצה לאכול פת כסנין בתוך הסעודה לכוין לפטור אותו בהמוציא כדי לצאת לכ"ע. ועיין לקמן אות ס"ד ואות ק"ח ואות קט"ז ודוק:

נ

נ) שם מברך עליו המוציא וכו'. וכל זמן שקובע עליו ומברך המוציא וברהמ"ז צריך ג"כ ליטול ידיו ולברך ענט"י כמ"ש לעיל סי' קנ"ח אות ז' יעו"ש:

נא

נא) שם לאכול ממנו מעט וכו'. מי שאכל פת הבב"כ ובירך במ"מ ואח"כ נמלך לאכול יותר אם לא אכל בפעם השנייה שיעור כדי לקבוע עליו כ"א בצירוף הראשונה פשיטא דאינו חוזר ומברך לא ברכת המוציא ולא ברכת במ"מ ואם נמלך לאכול בפעם שנייה שיעור כדי לקבוע סעודתו בלי צירוף האכילה הא' מברך המוציא הרש"ך ח"א סי' קע"ג. כנה"ג בהגה"ט. מ"א ס"ק י"ד. א"ר אות י"ז. ומיהו מ"ש ואח"כ נמלך לאכול יותר היינו בעודנו אוכל נמלך בדעתו לאכול עוד אבל אם הסיח דעתו מלאכול ואח"ך חזר ונמלך לאכול עוד צריך לחזור ולברך כמ"ש המ"א סימן ר"ו סק"ז יעו"ש. ומ"ש דאם נמלך לאכול בפעם שנייה שיעור כדי לקבוע סעודתו חוזר לברך המוציא נראה ה"ד לסברת האומר דאם בירך על הפת במ"מ לא יצא אבל לס' האומר יצא כ"ש לפת הבב"כ דיצא ואפולי אם קובע עליהם סעודתו וכבר כתבנו לעיל סי' קס"ז אות ע"ה דכ"ה הסכמת רוב הפו' דיצא יעו"ש. וע"כ ה"נ אם בתחלה היה דעתו לאכול מעט ובירך במ"מ ואח"כ בעודנו אוכל נמלך בדעתו לאכול עוד אח"כ שיעור ע"ב דראה"ם שהוא שיעור סעודה לכ"ע כמ"ש לעיל אות מ"ה יטול ידיו ויברך ענט"י ויחזור לאכול על סמך ברכה ראשונה אלא שצריך ליתן דעתו שלא יסיח דעתו מן ברכת במ"מ שכבר בירך. ואם אין דעתו לאכול עוד אח"כ עד ע"ב אלא רק מנ"ד ולמעלה ולא יגיע לע"ב דראה"ם נראה דרק יטול ולא יברך כיון דאיכא פלוגתא בזה:

נב

בנ) ואם מונח לפניו על השלחן פת גמור ופת הנילוש בשומן אפי' אם דעתו לקבוע סעודה ממנו אפ"ה יברך המוציא על פת גמור. מש"ז אות ז' ועיין לעיל אות כ"ד:

נג

גנ) [סעיף ז'] פת הבאה בכסנין יש מפרשין וכו'. פי' לסברה הראשונה פת הבב"כ נקרא ע"ש המילוי כי העיסה עצמה נילושה במים אלא שמלאוהו בצוקר או דבש או אגוזים. ולסברה שנייה כיסנין הוא מצד העיסה עצמה שנילושה בדבש או תבלין. ולסברה שלישית לא יש תבלין לא בעיסה עצמה ולא בתוכה אלא נקרא כיסנין ע"ש שהם יבשין ובני אדם כוססין אותם ולפי שאין דרך בני אדם לקבוע סעודה עליהן כ"א אוכלין מהן מעט לכך אם לא קבע עליהם מברך במ"מ ומעין ג' כמבואר בב"י וט"ז סק"ו:

נד

דנ) שם שממלאין אותם דבש וכו'. ובכלל זה ממה שעושין בפורים עיסה רחבה וכפולה וממלאין אותן בשומשמין. ואין חילוק בין מילוי בפירות או בבשר ודגים. ט"ז שם. אבל השל"ה בשער האותיות אות ק' דף צ"א ע"ב כתב דדוקא הממולאים בדבש וצוקר וכיוצא בדברים שאינם עשויים ללפת בהם הפת חשיבי פת הבבה"כ אבל הממולאים בבשר ודגים שעשויים ללפת בהם הפת דינה כפת גמור וכמ"ש לקמן סעיף י"ז יעו"ש ועיין בדברינו לשם אות קל"ז בס"ד כי שם ית' לענין דינא:

נה

הנ) שם שממלאין אותו בדבש וכו'. ואע"ג דמולייתא עיקר ואין מכוינין לאכול העיסה מ"מ מין דגן חשוב ולכך מברך במ"מ כמ"ש סימן ר"ח סעיף כ"ג. של"ה שם. והביאו מ"א ס"ק ט"ו. ר"ז אות ט' ואם אינו אוכל העיסה רק הפירות שבפנים מברך על הפירות וכמ"ש סימן קע"ז סעיף א' מ"א שם. ר"ז אות יו"ד:

נו

ונ) שם שממלאין אותו דבש וכו'. ואפי' אם לקח המילוי ממנו ונשאר הבצק לבד הוי עדיין דין כסנין עליו. והטעם דאנו הולכין בתר שעת אפייה. ט"ז סק"ח. א"ר אות ט"ו. סו"ב אות ו' ר"ז שם. וכן רקיקין שנותנין עליהם מרקחת שקורין נויאט אם נוטל המרקחת ואוכל הרקיקין לבד מברך במ"מ. א"ר סוף אות ח"י. ועיין לקמן אות ע"ב:

נז

זנ) שם וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש וכו'. או חמאה או שומן או מי ביצים או מי פירות ויין או שאר משקין חוץ ממים. ר"ז אות י"א. וכ"מ בב"י יעו"ש וכ"כ באבן העוזר אות א' כר"ש. ח"א כלל נ"ד אות ג' קיצור ש"ע סימן מ"ח אות ב' ועיין לקמן אות קל"ט. וה"ה כשנלישה ביין צמוקים הכשר לקידוש. או שנלושה בשכר שעורים כיון שנשתנה הטעם ומראה המים הוי מי פירות ודין העיסה כהבא בכסנין. אבל אם נלושה ברוטב של בשר לא הו"ל דין כסנין. העפיל טראנק ג"כ י"ל דאין לי דין מי פירות דיש לו מראה מים. ת"י. וכ"כ הג' רש"ק בס' החיים דל"ה. מי פירות אלו המשקין הנסחטין מהפירות אבל לא המים שנתבשלו בהם הפירות לכן רוטב של בשר לא הו"ל דין מי פירות לענין זה עכ"ל. מסגרת זהב על קיצור הש"ע שם אות ב' ולע"ד נראה דיש להסתפק בזה ברוטב של בשר ובמים שנתבשלו בהם הפירות ויש לחשוב אותם כמו מולייתא הממולאים בבשר ודגים שכתבנו לעיל אות ד"ן שיש פלוגתא בזה יעו"ש. וע"כ אין לאוכלם אלא בתוך הסעודה או לקבוע סעודה עליהם דהיינו שיאכל ע"ב דראהם ויטול ידיו ויברך ענט"י והמוציא ובהמ"ז. וכשאוכלם בתוך הסעודה יכוין לפוטרם בברכת המוציא וכמ"ש לעיל סוף אות מ"ט יעו"ש. וכן בכ"מ שאנו אומרים מספק יאכלם בתוך הסעודה לכתחלה יש לכוין ג"כ לפוטרם בברכת המוציא ודוק:

נח

חנ) שם והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות וכו'. כ"כ מרן ז"ל בפי' לדעת הרמב"ם ז"ל אלא שבתחלה כתב והיה נראה לומר דהיינו דוקא בשלא נתן מים אלא מעט אבל אם נתן בה הרבה אע"ג שנתן בה ג"כ שאר משקין כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי המים ויש לאותה עיסה דין פת גמור לכל דבר. ואח"כ כתב איכא למידק איפכא דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא אלא שלא קבעו חכמים לברך המוציא וג' ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא וג' ברכות אא"כ אכל שיעיר שדרך בני אדם לקבוע עליו והיא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה וזה נראה עיקר עכ"ד. וכך הם דבריו כאן בש"ע אלא שמור"ם ז"ל בהגה פסק כס' הראשונה שלא די בטעם הניכר אלא צריך הרבה תבלין או דבש והמים מעט כדי שיהיו הדבש והתבלין עיקר. וכ"פ רבני האשכנזים כס' מור"ם ז"ל. לבוש. ב"ח. עו"ת אות ו' ט"ז סק"ז. מ"א ס"ק ט"ז. ר"ז שם ח"א שם. קיצור ש"ע שם. מיהו הספרדים נוהגין להקל כפסק מרן ז"ל דכל שניכר טעם הפירות או התבלין מברכין במ"מ ומעין שלש ובעמק ברכה ושנ"ה כתבו וירא שמים יצא ידי כולם ולא יאכל לכתחלה פת הנאפה מעיסה שעירב בה דבש ושמן או חלב או תבלין אם טעם התערובת ממי הפירות או התבלין ניכר בעיסה אלא בתוך הסעודה דהיינו שבירך המוציא תחילה על לחם גמור או יאכל שיעור שאחרים רגילין לקבוע דאז יברך עליו המוציא וברה"מ. והן הדין בשמל"ץ או פיט"ר קוכי"ן. אבל פת שנילוש בחלב ואין בו מים כלל כ"א חלב ממש וטעם החלב ניכר יפה לכ"ע דין פת הבב"כ יש לה ואין מברך עליו המוציא וברה"מ רק במ"מ כשאוכל אותם שלא בתוך סעודה אא"כ אוכל שיעור שדרך אדם לקבוע עליו וכ"ש קרעפלי"ך שאנו עושים בפורים ע"כ. והב"ד א"ר אות י"ד וכתב וכן ראוי לנהוג. ועיין לקמן אות ס"ד:

נט

נט) שם הגה. וי"א שזה נקרא פת גמור וכו'. משמע דלא פליג מור"ם ז"ל אלא רק בהא מילתא לחוד שכתב הש"ע דהוי כסנין מצד הכרת הטעה אבל במ"ש תחלה מצד המילוי וכן מ"ש אח"כ וי"מ וכו' לא פליגי. וכ"כ הט"ז סק"ז יעו"ש. סי"ב אות ז':

ס

ס) שם בהגה. אא"כ יש בהם הרבה תבלין וכו'. כתב הב"ח דבסתם דובשני כיון דקמח עיקר מברכין עליהן המוציא אעפ"י שנלושה בדבש לחוד בלי שום תערובת מים ומ"מ כיון דיש חולקין ונותנין להם דין כסנין אין לאכול כלל סתם לעקוכי"ל אלא בתוך הסעודה. וכן הני שמאל"ץ קוכ"ן או פוט"ר קוכ"ן אין לאוכלם אלא בתוך הסעודה בין שיש שם תערובת מים בין אין שם תערובת מים ואעפ"י שכבר נהגו לעשות שמאלץ קוכ"ן ללחם משנה בליל שבת ולברך עליו המוציא אינו נכון לכתחלה עכ"ל. מיהו הט"ז שם כתב דיפה עושין שאופין בשבת שמאל"ץ קוכ"ן ללחם משנה כי אין שם רק מעט שומן. וכן על מ"ש הב"ח דגם על לעקוך אין לברך במ"מ אא"כ התבלין והדבש עיקר וקמח מעט כתב עליו הט"ז שם דלא חיישינן לזה דדברי יחיד הם יעו"ש. וכ"כ הא"ר שם. אמנם מ"ש הט"ז להקל לעשות שמאל"ץ קוכ"ן ללחם משנה כבר כתבנו לעיל אות כ"ד דנוהגין להחמיר יעו"ש. ומיהו לחם שנותנין בו זאפרין אין זה בכלל ולכ"ע לחם גמור היא. וכן אם נותנין צמוקין מעט מ"מ האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואין מעורב ושפיר הוה לחם משנה. מש"ז אות ז':

סא

סא) וכתב עו"ש הב"ח דהני פורים קרעפליך שהעיסה נילושה בדבש ובתבלין או בשומן אווז ואח"כ עושין אותם כמו כיסין לתת בתוכו אגוזים ורוזינק"ש וכן הויזן בלאזן כ"ע מודו דיש להם דין כסנין. וכ"כ הט"ז שם. מ"א ס"ק ח"י א"ר שם:

סב

סב) שם כעכים יבשים וכו'. וראייה לדבר וכל לחם צדם יבש הים נקודים תרגומו וכל לחם זוודהין יבש הוה כסנין. ב"י בשם הערוך והט"ז סק"ח כתב כעכים יבשים פי' ערוכות יפה כגלוסקאות נאות כפרש"י בברכות ט"ל. ומ"ש וכוססין אותם וכו' היינו הקכליך שעושין בסעודות לתיאבון ולא כדי להשביע עכ"ל. והמ"א ס"ק י"ז כתב שנקראו רעסלי"ך והלב"ש כתב כעכים יבשים כך שמם בערבי ובלשון ספרד נקרא בשקיגיש והם בלישתן ואפייתן נעשים יבשים עד שנפרכין ואין זה נקרא אוכל אלא כוסס ואין דרכם לאכול מזה הרבה לכן אין לו דין פת עכ"ל. וכן על רקיקין דקין הרבה ויבשים נוהגין לברך במ"מ מטעם שאין זה נקרא אוכל אלא כוסס וגם כי אין דרכם לאכול מזה הרבה. ועיין לקמן אות ס"ה ואות ס"ו:

סג

סג) שם והלכה כדברי כולם וכו'. והטעם כתב מרן ז"ל בב"י דכיון דספיקא במידי דרבנן היא נקטינן כדברי כולם להקל יעו"ש. מיהו הב"ח תמה על דברי מרן הנז' וכתב דלמה אמר שהוא קולא והלא אם אינו מברך ברכה הראויה לה בין כך ובין כך הוא חומרא שעובר משום לא תשא. ולכן כתב דנראה עיקר דאם אינו מתובל כלל אלא דעשאן כעכין יבשין ואפי' אית בהו נמי תבלין דבר מועט כיון שנילושה במים בלבד או אפי' הני כסנין שנילושין בדבש או שמן או חלב והמים הם הרוב כל אלו אין לאוכלן אלא בתוך הסעודה יעו"ש. אבל הדרישה סוף אות א' כתב טעמא דמרן ז"ל משום שהדין שברכת במ"מ היא ברכה כוללת כמו ברכת שהכל ולכן יש לברך על כולם במ"מ ובברכה אחרונה מקילין ומקצרין ומברכין מעין ג' ואעפ"י שברכת מעין ג' אינו עומד במקום ג' ברכות ע"כ. וכ"כ הט"ז סק"ו על דברי הב"ח הנז' דלא קשיא מידי דודאי ברכת במ"מ פוטר הכל אפי' עיסה דהא זיין אלא שמפני חשיבות הפת קבעו עליו המוציא ושלש ברכות משו"ה כל שאין ברור שיש שם חשיבות ואינו בכלל כסנין יש להקל שלא להצריך המוציא. ויש על זה גם שם חומרא שלא לומר בחנם המוציא וג' ברכות עכ"ל. והב"ד א"ר אות ט"ז. וכ"כ המאמ"ר אות י"ד יעו"ש. וכ"כ בס' א"ח ה' סעודה דף ל' אות כ"ז בשם הר' דוד בר לוי על כמה מיני פת הבב"כ דכיון דאיכא פלוגתא מספיקא עבדינן בהו במ"מ ולבסוף מעין ג' יעו"ש. והביאו המאמ"ר שם וכתב דזה מכוון לדברי מרן ז"ל ודלא כהב"ח וכן עיקר עכ"ל. ונ"מ מכל זה דאם יש לאדם ספק פת הבב"כ ואינו יכול לקבוע עליו או לאוכלו בתוך הסעודה כדי לצאת מספק והוא נצרך לאכול שאינו יכול להמתין דאז יברך לפניו במ"מ ולאחריו מעין ג' משום חמרא דלא תשא:

סד

סד) שם והלכה כדברי כולם וכו'. ולא נראה למרן ז"ל לפסוק שלא יאכלם כ"א בתוך הסעודה מתרי טעמי. חדא דאין זה ספק דין ולאו כ"ע ניחא להו בהכי ואעפ"י שכבר מצינו למרן ז"ל פסק כיוצא בזה לקמן סימן ר"ב גבי שריית מי צמוקין שפיר יש לחלק דשאני התם שנחלקו בפי' והוא מחלוקת שקול. ועוד דע"כ לא כתב שם אלא דיר"ש יזהר. ועוד דהכא א"א ליזהר בזה כ"כ כמו התם דהא רובא דרובא אוכלים פת הבב"כ שלא בתוך הסעודה והוא מילתא דשכיח וטריחא מילתא טובא ליזהר בזה משא"כ התם. מאמ"ר שם. ובאות ט"ו כתב עוד ט"א דאפי' אי אמרינן שיאכלם בתוך הסעודה לקינוח צריך לברך עליהם וכמ"ש בסעיף שאח"ז בדין לחמניות וה"ה הכא. ואם לא יברך נמצא נהנה מן העולם בלא ברכה וא"ת לגזור שלא יאכלם בקינוח זה קשה יעו"ש ומיהו לפי טעם זה נ"ל דיכול לתקן והוא שיכוין עליהם בברכת המוציא וכמ"ש לעיל סוף אות מ"ט יעו"ש ואפי' אם לא כיון נמי יכול לומר דיצא דכיון דברכת המוציא פוטרת ברכת במ"מ י"ל דנכנסו בברכת המוציא ולא הוי נהנה מן העולם בלא ברכה וע"כ הרוצה להחמיר לאוכלם בתוך הסעודה וכמ"ש הב"ח יכול להחמיר וניצול מספק ודוק:

סה

סה) [סעיף ח'] לחמניות אותם שבלילתן עבה וכו'. פי' לחמניות הם רקיקין דקין שמתחלתן עסה דהיינו כשנתנו המים בקמח היתה בלילתן עבה וגם סופן עיסה דנאפה בתנור אפי' לא קבע עלייהו מברך המוציא וג' ברכות דלחם גמור היא והוא שקורין אובליאו"ש. ב"ח ולא דמי זה לרקיקין שכתבנו באות ס"ב שמברכין עליהם במ"מ אע"ג דשם ג"כ מתחלתן עיסה עבה וסופן נאפות בתנור משום דהתם דקין הרבה וגם יבשין שכוססין אותם ואין דרך לאכול מהם הרבה וע"כ אי לא קבע מברך במ"מ ואח"כ מעין ג' יעו"ש:

סו

סו) שם לחם גמור הוא וכו'. דאין עשוים כאותן כעכין שכתב בסעיף ז' דאותן אינן אלא לקנוח בעלמא. מ"א ס"ק י"ט. ומשמע דכל שאינם עשויין כאותן כעכין לקנוח בעלמא אלא לקביעות סעודה לחם גמור הוא ואעפ"י שהן יבשים. וכ"כ ב"ד סימן פ"ג דלחם גמור שנותנים אותו לפעמים בתנור ליבשו שיהא קשה כמו הבישקיגו"ש כדי שלא יתעפש או יפסיד בימי הקיץ צריך נט"י וברה"מ אפילו בכזית עכ"ל ומיהו מ"ש דצריך נט"י היינו בלא ברכה דלפחות מכביצה אין מברכין ענט"י כמ"ש סימן קנ"ח סעיף ב' יעו"ש:

סז

סז) שם ואותם שבלילתה רכה ודקין מאד וכו'. כגון אותם שקורין ברוסיא נאלסינק"י דהיינו שנותנין קמח ומים בקדרה או בקערה ומערבין אותם בכף הקמח והמים יחד ודרכם לשפוך אותה העיסה בכף עלי ירקות רחבים שלא ישפכו לחוץ ונאפין בתנור בלי לישה וגלגול כלל לפי שהיא רכה מאד כמו דייסא או יותר של"ה דף ץ' ע"ב. וכ"כ הב"ח והב"ד הט"ז סק"ט. מ"א סק"ך. ח"ר אות ח"י. ר"ז אות י"ג. ועיין לקמן אות ס"ט:

סח

סח) שם ודקים מאד וכו'. אבל אם אינם רכים כ"כ מברך המוציא כמ"ש סעיף י"ד בהגה. מ"א שם:

סט

סט) שם ואי קבע מברך המוציא וכו'. זהו לפי פי' התו' ברכות מ"ב ע"א והרא"ש שם. אבל בשם הר"ש כתבו שם התו' דאפילו קבע אין לברך עליהם המוציא דהוי כמו דייסא. וכ"כ שם התו' בדף ל"ח ע"א ד"ה מר זוטרא. שהר"מ היה נוהג לברך המוציא על הפת תחלה כדי לפוטרם משום שהיה מסופק אי הוה קביעותייהו קביעות או לא וכ"כ שם המרדכי והב"ד ב"י יעו"ש. והב"ח לחלק יצא דאותם נובליא"ש שעושין בשני ברזלין דקין טובא אין קביעות בזה לעולם אבל שאר נובליא"ש שאינן כ"כ דקים מהני בהו קביעות ומברכין עליהן המוציא וג' ברכות יעי"ש. וכ"כ שם השל"ה דעל אותם שקורין ברוסיא נאליסנק"י שאופין על העלין אי קבע עליהן מברך המוציא וג' ברכות אבל על אותה עיסה שעושין בפראג בלילתה רכה מאד ושופך אותה בדפוס של ברזלים ויעלו על אותן הרקיקין צורות ותמונות ונקראין אותן הרקיקין בלשונם וואלטקו"ס אפי' קבט סעודתו עליהם אינו מברך אלא במ"מ יעו"ש והביאומ"א סק"מ וא"ר שם. וכ"כ הט"ז ססק"ט לענין הלכה דאין לקבוע סעודה ולברך המוציא בכל מינים שבלילתן רכה והם דקים אבל המין שקורין נאלסינק"י מהני להם קביעות לברך המוציא יעו"ש. וכבר כתבנו לעיל סוף אות מ"ט דכל דבר שיש בו פלוגתא אי מהני ביה קביעות או יאכל פחות מג' ביצים ויברך במ"מ או לפוטרו בתוך הסעודה כיון דאפשר לתקן ולצאת אליבא דכ"ע יעו"ש:

ע

ע) שם ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה וכו'. פי' שאינו קובע עליהם לאוכלם לשם סעודה למלא כריסו אלא לתענוג ולקנוח בעלמא אז דינם כפירות שצריכים ברכה לפניהם. של"ה דף צ"א ע"א וכ"כ מ"א ס"ק כ"א. אבל הט"ז סק"י חולק וכתב דאינו תלוי בדעתו אלא תליא בשיעור אכילתו אי אכל דבר מועט ודאי לקינוח וצריך ברכה ואם אכל הרבה הוי מחמת סעודה יעו"ש. והביאו מחה"ש ס"ק כ"א. ועיין באות שאח"ז:

עא

עא) שם טעונים ברכה לפניהם וכו'. דין זה הוא גם בפת הבא בכסנין דנקט בסעיף שלפני זה. ט"ז סק"י. מ"א ס"ק כ"ב. ועיין שם בשל"ה שכתב דאם באו בתוך הסעודה כסנין הממולאים בפירות או במיני מרקחת או מיני מתיקה שקורין לעקו"ך או אותן שנאפין בתנור על העלין ונקראין בלשון רוסיא נאליסנק"י או אותן רקיקין שעושין בברזלים הנקראים וואפלטקי"ש כל אלו והדומה להם אי אכל להו בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם אבל שאר מיני מאכלי עיסה הבאים בתוך הסעודה זולת אלו ד' מינים הנז' פה ואפי' אותן עוגות הדקין שקורין הויזין בלאזין שהם דקין ביותר ומטוגנים בשמן או בשאר משקין ולעולם אין מברכין עליהם כ"א במ"מ כי אין בהם צורתא דנהמא הואיל ובלילתם עבה בתחלה ואינם ממולאים בשום דבר פת פוטרתן יעו"ש. והט"ז שם חולק וכתב דגם באלו שקורין הויזי"ן בלאזי"ן יש לברך במ"מ בתוך הסעודה כדין שאר כסנין יעו"ש. וכ"נ דעת המ"א שם. אבל הדג"מ כתב דעל אותו שהוזכרו בסעיף ז' אין לברך תוך הסעודה דהרי בכל חד מנייהו איכא פלוגתא אי זו היא פת הבב"כ אלא משום דספק דרבנן לקולא דהיינו באוכל מנייהו שלא בתוך הסעודה אזלינן לקולה שא"צ לברך המוציא ובהמ"ז אבל בתוך הסעודה אזלינן להיפך לקולא שזה לא מקרי פת כסנין אלא פת גמור ויוצא בברכת המוציא שבירך על הפת ואין לברך בתוך הסעודה אלא על דבר שהוא כסנין לד"ה עכ"ל וכ"כ הרשב"א דאין לברך על פת הבב"כ בתוך הסעודה משום דפת פוטרתו והביאו ב"י סימן קע"ז יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל מ"ג אות ט' דאם יברך על פת הבב"כ בתוך הסעודה יש ספק ברכה אלא ראוי לאדם שיכוין בברכת המוציא לפטור אותו יעו"ש. וכ"כ קיצור ש"ע סימן מ"ג אות ו' וע"כ ירא שמים יצא ידי כולם דהיינו אם יש בדעתו קודם סעודה לאכול פת כסנין בתוך הסעודה אז יכוין בברכת המוציא לפטור אותו דהא אם בירך המוציא על פת כסנין יצא כמ"ש לעיל אות מ"ג ואם לא היה בדעתו קודם סעודה לאכול כדי לפטור אותו בהמוציא אלא אח"כ בא לדעתו לאכול אם הוא מיני מתיקה או מטוגן בשמן שיכול לאכול ממנו עם הפת אז יעשה כן כדי שיהא מדברים הבאים מחמת הסעודה שא"צ ברכה ואם לאו לא יאכל עד אחר בהמ"ז כדי לצאת אליבא דכ"ע:

עא) כללא דמילתא כל שאוכל למזון ולתבשיל כמעשה קדרה שקורין עפי"ל פלאד"ן ופאוידל"י פלאד"ן תמיד מחמת סעודה הם באים וא"צ לברך עליהם תוך הסעודה כי הפרי נעשה תבשיל תוך המולייתא וקמחא עיקר ואין להחמיר וליקח קצת תפוחים מבפנים ולברך עליה בפה"ע דהוי ברכה לבטלה דקימחא עיקר מ"א שם בשם של"ה. וכ"כ האחרונים. ועיין לקמן סימן קע"ז אות ה':

עב

עב) שם אבל אותם רקיקין וכו'. דאין מתכוונים לאכול הרקיקין רק שעושין הרקיקין שלא יטנפו הידים מהמרקחת. מ"א ס"ק כ"ג. ואפי' אם אכל המרקחת ונשאר העיסה לבדה אין לברך על אותה עיסה כיון שבשעת אפייה לא נאפה בתורת לחם רק טפל אלא דבזה יש חילוק דכל זמן שאוכל אותם עם המרקחת אין מברך כלל על העיסה כדין מברך על העיקר ופוטר הטפל ואם אוכל העיסה בפ"ע מברך עליה במ"מ. ט"ז ס"ק י"א. ועיין לעיל אות נ"ו ולקמן סימן רי"ב אות י"ד:

עב) שם הם טפילים וכו'. ובמדינות אלו שמניחים המרקחת על הדובשנים שקורין פלאדי"ן שטובים למאכל א"כ כוונתו ג"כ על אכילת הדובשנים ומברך עליהם במ"מ ופוטר את המרקחת שהיא טפילה למין דגן. ר"ז סוף אות ט' ועיין לקמן סימן רי"ב אות ט"ז:

עג

עג) [סעיף ט'] פת גמור אפי' פחות מכזית וכו'. כתב העו"ת אות ט' ויש לתמוה דהא סמך לברכה ראשונה הוא דילפינן מק"ו מברכת המזון כשהוא שבע מברך וכו' ואמאי לא נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנידון מה בהמ"ז דוקא בכזית אף ברכת המוציא בכזית ע"כ. והביאו א"ר אות כ"א וכתב עליו דאשתמיטתיה דברי תו' סוכה נ"ו ויומא ע"ח והרא"ש שם שהקשו קושיא זו ומתרצי דלאו ק"ו גמור הוא אלא מדרבנן וגילוי מילתא בעלמא היא משום דאסור להנות בלא ברכה יעו"ש. ובכ"מ פ"ג מה"ב דין י"ב כתב על דברי התו' והרא"ש הנז' ואכתי קשה לי מה ראו חכמים להחמיר בברכה שלפניו שהוא מדרבנן יותר מברכה אחרונה שהיא דאורייתא ותירץ שלכך אמרו דבתחלה יברך אפילו על כל שהוא שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן אבל לאחריו אקמוה אדינא שאם אכל כשיעור יברך וא"ל לא יברך עכ"ל. והביאו א"ר שם. ועיין לעיל סימן קס"ז אות כ"ה:

עד

עד) שם אפילו פחות מכזית וכו'. מי שאכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית אחר בתוך אכילת פרס ולא היה בדעתו כשבירך על הראשון כתב הלק"ט ח"ב סימן קמ"ז בדרך אפשר שצריך לברך יעו"ש. אבל המאמ"ר אות י"ט כתב בפשיטות שצריך לברך והביא ראיה ברורה לדין זה ממ"ש סעיף ו' דאם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט ובירך במ"מ ואח"כ אכל שיעור דצריך לברך בהמ"ז אעפ"י שלא בירך המוציא תחלה יעו"ש:

עה

עה) שם אפי' פחות מכזית וכו'. כתב הב"ח סימן תע"ה דאם יש לו צריך לאכול לכתחלה כזית יעו"ש. וכ"מ ממ"ש רש"י בחולין סוף דף ז' ע"ב יע"ש. אבל מדברי התו' והראב"ד בס' תמ"ד נראה דאפילו יש לו סגי בפחות מכזית יעו"ש. ער"ה אות ח' ועיין בדברינו לעיל סי' קנ"ח סוף אות יו"ד:

עו

עו) שם מברך עליו המוציא וכו'. כ"פ מרן ז"ל בב"י כדעת הרמב"ם והרא"ש והרשב"א ודלא כהראב"ד ז"ל שכתב דבפחות מכזית לפניו מברך במ"מ ולאחריו מעין ג' יעו"ש. וכ"ה הסכמת האחרונים כפסק מרן ז"ל וכן עמא דבר:

עז

עז) שם מברך עליו המוציא וכו'. כתב הח"א כלל נ"א אות י"ז אחד מה' מיני דגן שגדל בעציץ שאינו נקוב ועשה ממנו פת אינו מברך עליו המוציא לחם מן הארץ דאינו נקרא ארץ כדאיתא בירושלמי כלאים סוף פ"ז אלא מברך עליו במ"מ ומ"מ מברך אחריו ברהמ"ז ונראה דה"ה דאין מברך בפה"א ועל פירות האילן צ"ע אם מברך בפה"ע יעו"ש. אבל השד"ח כללים כלל ך' אות ק' הרבה להשיב על דברי הח"א הנז' וכתב דאין ראייה מהירושלמי כלאים הנז' וצריך לברך המוציא וגם בפה"א אם הוא פרי האדמה יעו"ש וכן הפתה"ד ח"ב סי' ר"ג אות א' האריך מאד בעניינים אלו ומסקנתו לדינא דעל פת מה' מיני דגן הגדל בעציץ שאינו נקוב ומונח בארץ מברך המוציא ועל פרי הגדל בו מברך בפה"א יעו"ש. והביאו השד"ח שם. א"ח אות י"א:

עח

עח) [סעיף יוד'] חביצא דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד וכו'. לאו דוקא דאפילו רק שרויים בתוכו דינא הכי כמ"ש סי"א וסי"ב אלא לרבותא נקט דאעפ"י שנדבקו אם אין בכל פרוסה כזית מברך במ"מ. מ"א ס"ק כ"ד. וכ"מ בלבוש. וכ"כ הסי"ב אות ט' וכל שהיה בהם כזית בשעת בישול תו לא מהני אח"כ לפררם א"א אות כ"ח אלא שסיים וצ"מ. וכ"מ מדברי הר"ז אות ח"י דבעינן דוקא בשעת בישול אין בהם כזית או שנימוחו ע"י בישול ולא נשאר בכל פרוסה כזית אבל לא אח"כ יעו"ש:

עט

עט) שם אם נתבשל וכו'. דהיינו שנתן הלחם בכלי ראשון אבל אם הניח הפירורין בקערה ועירה עליה רותחין לא מיקרי נתבשל. ב"י בשם המרדכי. והביאו מ"א ס"ק כ"ה וכתב מאחר שיש מחלוקת ביו"ד סימן ס"ח אם עירוי מבשל ככ"ר לכן יש למנוע שלא לאכול פירורין שעירה אליהם מכ"ר ונראה שיש בהם תואר לחם וכ"ש כשאוכל הרבה עד ששבע ממנו דהוי ספק דאורייתא אם יברך בהמ"ז לכן יברך על פת אחר תחלה כמ"ש סימן קע"ו עכ"ל. וכ"כ מי"ט והב"ד א"ר אות כ"ב. סו"ב אות יו"ד. ר"ז אות ח"י. והיינו דוקא אם נראה שיש עליהם תואר לחם אבל אם הלך מהם תואר לחם ע"י העירוי וגם אין בכל פרוסה כזית מברך במ"מ. ר"ז שם. ומיהו אם אין יד סולדת בו אף על האש לא הוי בישול. א"ח אות ל':

פ

פ) שם אם יש בהם כזית. פי' שבכל פרוסה בפ"ע הוי כזית. מ"א ס"ק כ"ו. ור"ל אם נדבקו אח"כ שני חצאי זית ביחד דהדיבוק אינו מחשבם לכזית וכמ"ש לעיל אות ע"ח. וכ"כ המחה"ש ר"ז שם. ח"א כלל נ"ד אות יו"ד. קיצור ש"ע סימן מ"ח אות ז' וה"ה אם לא היה בהם כזית ונפחו ע"י בישול ונעשה בכל פרוסה כזית דמברך במ"מ. ח"א שם. קיצור ש"ע שם. ומיהו בחדא פרוסה שיש כזית מברך המוציא וג' ברכות א"א אות כ"ו:

פא

פא) שם אם יש בהם כזית וכו'. עיין ב"י מ"ש בשם הרמב"ם דאפילו אם יש בו כזית אם אין בו תורייתא דנהמא מברך במ"מ יעו"ש. וכתב בס' קובץ על הרמב"ם ה"ב פ"ג דגם דעת בה"ג כהרמב"ם דאם עברה צורתו לגמרי ע"י בישול אפילו ביש בהם כזית לא מברכינן המוציא וראוי לחוש לדבריהם יעו"ש. והביאו פ"ת וא"ח אות י"ב. וע"כ יש ליזהר לכתחלה לפוררם פחות מכזית או לברך על פת גמור ולפטור את זה:

פב

פב) שם אעפ"י שנראה שיש בו תואר לחם וכו'. דכיון שנתבשל אינו חשוב' תואר לחם. טור. לבוש. מ"א ס"ק כ"ז:

פג

פג) שם מברך במ"מ וכו'. ודע דבכל הני אפילו קבע סעודתו עליו מברך במ"מ כיון דלאו פת הוא כלל. מ"א ס"ק כ"ח. א"ר שם. ר"ז שם. ח"א שם. קיצור ש"ע שם:

פד

פד) אמרינן בגמרא אם פירר הלחם עד שמחזירן פסולת ואח"כ חזר וגבלן יחד וחזר ואפאן צריך לברך המוציא אפילו ליכא תוריתא דנהמא דהא מיקרו פירורין שיש בהם כזית לר"י ובכזית לא בעי תואר לחם ומשמע שם אפילו מטוגנים בשמן בתחלה. וא"כ אותם שעושים פרימזלי"ך מלחם מפורר או מלחם שרוי במים צריך לברך המוציא כיון שתחילתו היה לחם ולא נפק מתורת פת עד שאין בכל אחד כזית. מ"א שם. מיהו בתשו' בית אפרים חא"ח סי' י"א וי"ב האריך בזה וסיים לפסקא דאף פת גמור שנטחן עד אשר דק ואין בו פירורין כזית אעפ"י שגלגלם יחד ע"י דבש או שמן כל שנשתנה תוארן מתואר לחם בין שבשלו אח"כ או אפאו כל שע"י אפייה לא חזר עליו צורת הפת כגון לעקיך וכיוצא בו דאזיל חוורא ואתי סומקא אין מברכין עליו אלא במ"מ. ואצ"ל בפרימזלי"ך שטגנן בשומן ומכ"ש בקניידלי"ך שבשולו במים ואף אם חבירו בבצים אם נתבשל. אך אם נאפה יש להסתפק שדעת התו' דאפי' אם נעשה מקמח ממש מברך עליו המוציא ומכ"ש בפת פרור וירא שמים לא יאכל כ"א בתוך הסעודה יעו"ש. והביאו שע"ת אות כ"ד. וכ"כ בתשו' משיבת נפש סימן ד' יע"וש והביאו פ"ת וא"ח אות י"ג. וכ"כ ח"א שם אות י"ב קיצור ש"ע שם אות ע' וזהו דוקא אם גבלן בשמן או דבש אבל אם גבלן במים יש ליזהר לעשותן פחות מכזית. ח"א שם. ועיין באות שאח"ז:

פה

פה) הסופגנין שעושין בפסח ממצה כתושה מעורבין בבצים ומטוגנין בשמן אעפ"י שבעודו כתוש צריך לברך המוציא וג' ברכות מ"מ כשחברו במים ובבצים נשתנה וא"צ לברך המוציא וג' ברכות אלא במ"מ וברכה מעין ג' וכ"ש אחר הטיגון. הרש"ך ח"א סי קס"ג. כנה"ג בהגה"ט. וכ"פ בתשו' אגורה באהלך דף ד' יעו"ש. ח"א שם. וכתב ודלא כמ"א שהניח בצ"ע. קיצור ש"ע שם וכ"כ בתשו' משיבת נפש סימן הנז' דבלעקי"ך הנעשה ממצה פרורה בדבש ותבלין ואפאו יש לו דין פת כסנין דאי לא קבע סעודתיה עליה מברך במ"מ כמו בנעשה מקמח בעלמא יעו"ש. והביאו פ"ת וא"ח שם. מיהו הח"א שם כתב דמ"מ יש להחמיר בלעקו"ך. וכ"כ לעיל באות הקודם דבנאפה יש להחמיר ולאוכלו בתוך הסעודה יעו"ש ועיין לקמן אות ק"ב:

פו

פו) ומיהו אותן המטגנין פרוסות שלימות פשוט דמברך המוציא וכמ"ש פה בש"ע. מ"א שם. סי"ב אות ט"ו ר"ז שם. קיצור ש"ע שם אות ז' יפ"ל אות ד':

פז

פז) שם אלא מפורר וכו'. דכיון שהוא פת בפ"ע אינו יוצא לעולם מתורת פת. טור. ט"ז ס"ק י"ג:

פח

פח) שם מפורר דק דק וכו'. כתב המאמ"ר אות כ"א דמיירי שמפורד דקדק בתוך המשקה אלא שאינו לא מבושל ולא מחובר אלא כל פירור ופירור עומד בעצמו וכתב שכ"מ מדברי הפוסקים וכן י"ל דברי ב"י יעו"ש:

פט

פט) שם מברך עליו המוציא וכו'. ואם אוכל מהם כביצה צריך נט"י בברכה ואעפ"י שהם פירורין דקין. ר"ז סי' קנ"ח אות ב':

צ

צ) [סעיף יא'] יש מי שאומר וכו'. הא דכתב זה בשם יש מי שאומר אעפ"י שלא הביא פלוגתא בזה בב"י משום כי כן דרך מרן ז"ל דסברה יחידית כותב אותה ג"כ בשם יש מי שאומר כידוע וסברה זה לא כתבוה כ"א רק התו' בברכות נ"ז ע"ב והמרדכי שם וכן מ"ש אח"כ בסעיף י"ב יש מי שאומר משום דסברה זו לא כתבה כ"א רק המרדכי שם כמ"ש בב"י יעו"ש:

צא

צא) שם דפירורין הנותנין במים וכו'. היינו שאין בהם כזית בכל אחד וכמ"ש הש"ע בסעיף שאח"ז. ט"ז ס"ק י"ד. וכ"מ בלבוש. וכ"כ הר"ז אות ח"י. ח"א כלל נ"ד אות י"א. קיצור ש"ע סימן מ"ח אות ז':

צב

צב) שם שנותנין במים וכו'. וה"ה לחתיכות פת שמיבשין על הגחלים ושורין אותם אח"כ בשכר שקורין פעני"ץ אם אין בכל פרוסה כזית וגם נתלבן השכר מחמת שרייתן מברך עליהם במ"מ. של"ה. מ"א ס"ק כ"ט. א"ר אות כ"ד. ר"ז שם:

צג

צג) שם והמים מהלבנים וכו'. וה"ה ביין לבן אבל ביין אדום אף אם לא נתלבן היין מחמת הפירורין מברך עליה במ"מ הואיל דלחם נתאדם ע"י היין כן דקדק בנ"ץ וכ"פ להדיא בשל"ה דף צ"ב וכ"מ בט"ז ס"ק ט"ו. א"ר אות כ"ג. ועיין לקמן אות צ"ו:

צד

צד) שם ואין מברך עליה אלא במ"מ וכו'. והא דכתב בסימן תס"א ס"ד דיוצאין במצה שרויה שלא נימוחה ומשמע אעפ"י ששרויה הרבה י"ג דהתם מיירי דצריך לשרות כל הכזית ביחד ולאוכלו ולכך מברך המוציא ובהמ"ז. מ"א סק"ל:

צה

צה) שם ואין מברך עליה אלא במ"מ וכו'. ואפילו אם אוכל שיעור קביעות סעודה. ר"ז שם. ח"א שם. קיצור ש"ע שם. ועיין לעיל אות פ"ג:

צו

צו) [סעיף יב'] שפת השרוי ביין וכו'. וז"ל המרדכי וכן השורה פתו ביין אין מברך המוציא שיצא מתורת לחם הואיל וסימוק ודומה לפת הבב"כ ומברך עליו במ"מ דמיזן זיין עכ"ל והביאו ב"י וט"ז ס"ק ט"ו. וכתב שם הט"ז דר"ל שעי"ז נשתנה צורתו אבל בלבן הוי דינו עד שיתלבן היין מחמת הפת כמ"ש לפני זה לענין מים עכ"ל. ומ"ש העו"ת אות יו"ד דמור"ם פליג על דברי מרן ז"ל כתב עליו המאמ"ר אות כ"ג דלא כן הוא אלא שהדבר פשוט דגם מור"ם מודה בהאי דינא שכתב מרן ז"ל ומ"ש תיבת אדום הוא רק לבאר יעו"ש. ועיין לעיל אות צ"ג:

צז

צז) שם שפת השרוי ביין וכו'. ומ"מ אותם לחמים שעושין ליו"ט וצובעין עם מי זאפרי"ן אפילו אין בפרוסה כזית מברך המוציא ושאני כאן דשרו קצת ביין אדום אע"ג דלא נתלבן היין מהפת ואפשר בלחם זה אם נשרה קצת ביין לבן נמי אין בו תואר לחם וצ"ע. א"א אות כ"ח:

צח

צח) שם אינו מברך אלא במ"מ וכו'. ואם צריך לברך ג"כ על היין עיין שכנה"ג בהגב"י אות י"א שהאריך בזה וסיים ולכן לאפוקי נפשין מפלוגתא אני נוהג כשאני רוצה לאכול פת שרוי ביין לברך תחלה על היין קודם נתינת הפת בתוכו ואח"כ אני נותן הפת או פת הבב"כ לתוכו יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"ל בהם רש"ל דטוב לברך על המשקה תחלה ואח"כ ישרה בו פתו יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר אות כ"ד בענין שתיית הקאוו"י הנהיג בבקר לשרות בו פת הבב"כ לברך תחלה שהכל על מעט קאוו"י ואח"כ לברך על הפת הבב"כ ואם מברך תחלה במ"מ על פת הבב"כ קודם שיטבלנו בקאווי ואח"כ שותה מעט קאווי ומברך עליו שהכל נמי אתי שפיר דליכא למימר דנפטר הקאווי בברכת במ"מ מאחר שלא נשרה בתוכו יעו"ש. ולא שייך בזה גורם ברכה שאינה צריכה כיון דכוונתו לתקן כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא. ולפי מ"ש סימן רי"א סעיף ד' בהגה דברכת מזונות קודמת לברכת היין יעו"ש וא"כ כ"ש לברכת שהכל ולכן יש לעשות בדרך זה דהיינו אם רוצה לשרות פת הבב"כ ביין או במשקה אחר או בקאווי תחלה יברך במ"מ על הפת הבב"כ לבדו בלא שרייה ויכוין שאינו רוצה לפטור בברכה זו כ"א דוקא הפת הבב"כ ולא הדבר שרוצה לשרות בו ואחר שאכל מן הפת הבב"כ יכוין בדעתו שהוא תאב לשתות מן המשקה ההוא מעט לבדו בלתי שריית הפת ויברך עליו שהכל או בפה"ג אם הוא יין ואחר הברכה ישתה מעט לבדו ואח"כ שורה בו הכסנין וכן אם הוא בתוך הסעודה ורוצה לשרות פתו ביין יברך תחלה על היין וישתה ממנו מעט ויכוין ג"כ שהוא תאב לשתות מעט יין לבדו בלתי שרייה ואחר שבירך ושתה מעט אח"כ שורה בו פתו וזהו דוקא ביין אבל אם רוצה לשרות בשאר משקים בתוך הסעודה כמ"ש לקמן סי' קע"ד סעיף ז' יעו"ש ובכה"ג שרוצה לשרות בהם פתו פשיטא דאין לברך. ועיין בדברינו לעיל סימן קנ"ח אות כ"ג:

צט

צט) האוכל פירות בפת הבב"כ צריך לברך גם על הפירות תחלה וסוף ואינו יוצא בברכת הפת הבב"כ כיון דאין דרך ללפת בהן את הפת כדאיתא בש"ע סימן קע"ז ולכן לא הויין טפלין גבי פת הבב"כ כבשר ודגים דמיקרי טפל לגבי פת הבב"כ. כתונת יוסף סימן י"ד. והביאו עיקרי הד"ט סימן ט' אות כ"ו. ולפי מ"ש לעיל באות הקודם יש לעשות בדרך זה דהיינו תחלה יברך במ"מ ויכוין שאינו פוטר בברכה זו כ"א דוקא פת הבב"כ לבדו ויאכל מעט פת הבב"כ לבדו ואח"כ יברך ברכת הפרי ההוא ויאכל ממנו לבדו ואח"כ אם רוצה ילפת בו הפת. ולענין ברכה אחרונה של הפירות אם אכל מהם שיעור כזית דהיינו ט' דראה"ם פירות לבדם בלתי לפיתת הפת או בתחלה קודם הלפיתה עם הפת או אח"כ מברך על המחיה ועל הפירות ואם לא אכל שיעור לבדם בלתי הלפתן אז לא יברך כ"א על המחיה ולא יזכיר פירות ורק יכוין בברכת המחיה לפטור את הפירות שליפת עם הפת ויתבאר עוד מזה לקמן סימן ר"ח אות ע"ה בס"ד:

ק

ק) אם מפרר מעט לחם דק דק לתוך השכר אם כדי שיתן בו טעם אינו מברך רק שהכל על השכר משום דעיקר כוונתו לשתות השכר והלחם אין בו ממשות ודבר חשוב. מ"א סק"ל. א"ר סוף אות כ"ד סו"ב אות ט"ו ת"א כלל נ"ד אות י"ג. אבל אם כוונתו על הלחם ג"כ ותתיכות קצת גדולות הדין כבסעיף יו"ד. א"א אות ל' וכ"כ הח"א שם דאם הפירורין בעין ויש בהם ממשות אינם בטילין וצריך לברך גם עליהם:

קא

קא) שם שאין בכל אחת כזית. דאם יש כזית הא מבואר לעיל סעיף יו"ד דצריך לברך עליהם המוציא אע"ג דאין בהם תואר לחם יעו"ש. וכ"כ השל"ה דף צ"א ע"ב:

קב

קב) [סעיף יג'] אפי' שיש עליה תוריתא דנהמא. פי' כגון שאפאו באילפס ואפילו הכי לא הוי לחם. ול"ד למ"ש בסעיף יו"ד דהתם הוי לחם מעיקרא ולכן כל זמן שיש בו תואר לחם לא נפיק מתורת לחם. מ"א ס"ק ל"א. ועיין לקמן אות קי"ג:

קג

קג) ומיהו מעט משקה שמושחין האילפס שלא ישרף העיסה לא מיקרי משקה כמ"ש לקמן בהגה סעיף יו"ד יעו"ש. וכ"כ המ"א שם:

קד

קד) שם אפי' שיש עליה תוריתא דנהמא וכו' ואף שיש בהן פרוסה כזית. ול"ד לחביצא בסעיף יו"ד דהתם היה תחלה פת גמור משא"כ הכא שהעיסה נתבטל. א"ר אות כ"ה. ח"א כלל נ"ד אות ו':

קה

קה) שם ואפילו נתחייבה בחלה וכו' כתב הב"ח דאם היה דעתו בתחלה לאפותה ונמלך לבשלה מברך המוציא יעו"ש. אבל המ"א ס"ק נ"ב חולק עליו וכתב אע"ג דחיוב חלה בא בשעת לישה אבל חייב המוציא בא בשעת אפייה וכיון שאח"כ בשלה אין עליה ברכת המוציא יעו"ש. וכ"מ מדברי הט"ז ס"ק ט"ז. וכ"כ א"ר שם מאמ"ר אות כ"ו. ר"ז אות ט"ז:

קו

קו) שם ויש חולקין וכו'. דס"ל כיון דבלילתו עבה ואית בהו תואר לחם מברך המוציא. מ"א ס"ק ל"ג. ר"ז שם:

קז

קז) שם הגה. ונהגו להקל. פי' שנהגו להקל ולברך במ"מ כס' הראשונה. וכ"כ בב"י דנהגו העולם שלא לברך המוציא על הסופגנין וכיוצא בהן אעפ"י שעושין תחלת עסתן עבה וכ"כ הלבוש. וכ"כ הט"ז ס"ק י"ז. ומ"ש הב"ח דנהגו להקל פירושו שמברכין עליהם המוציא כתב עליו הט"ז שם דלא דק יעו"ש. וכ"כ המ"א ס"ק ל"ד. סו"ב אות י"ב. מאמ"ר אות כ"ז. ר"ז שם. ח"א שם. יפ"ל אות ד':

קח

קח) שם ונהגו להקל. ומ"מ אם שבע ממנו הוי ספק דאורייתא וצריך לברך בהמ"ז מספק כמ"ש סימן קפ"ד סעיף ד' מ"א שם. א"ר אות כ"ו. ומיהו הר"ז שם וח"א שם כתבו דלס' ראשונה אפי' אכל כדי שביעה אינו מברך אלא במ"מ ולאחריו על המחיה. וכתב א"א אות ל"ד דדעת הש"ע והלבוש כס' ראשונה יעו"ש. וע"כ לכתחלה אם אפשר יש לפוטרו בברכת המוציא כמ"ש מרן ז"ל ואם א"א כגון שאין לו פת או שאינו יכול לאכול פת מאיזה סיבה אז יברך עליו במ"מ ולאחריו מעין ג' מאחר שכן נהגו כמ"ש באות הקודם אלא צריך ליזהר שלא יאכל כדי שביעה כ"א פחות מג' ביצים ואם לא ידע יאכל כדי שביעה אז ג"כ לא יברך אחריו כ"א מעין שלש דכיון דאיכא פלוגתא בזה למעוטי בברכות עדיף. ועיין לעיל אות ס"ג ולקמן אות קט"ז ודוק:

קט

קט) שם ויר"ש יצא ידי שניהם וכו'. וראוי ג"כ שיזהיר לכל בני ביתו כשאוכלים פאסט"ל או ריבאנאדא"ס די פארידה בימיאילו"ם וכיוצא שלא יאכלו בלתי נט"י וגם על הלחם המוציא תחלה וכן ראוי לעשות. רו"ח:

קי

קי) שם ולא יאכל אלא ע"י שיברך על לחם וכו'. והגם דכתב בסעיף ח' דאם אוכל פת כסנין בתוך הסעודה שלא מחמת סעודה צריך לברך עליהם במ"מ וא"כ אף כי יברך על הלחם תחלה לא ינצל מספק כתב השל"ה דהכא כיון דבלילתן עבה ואין ממולאין בשום דבר וגם לא נילושין עמו פת פוטרתן. והביאו מ"א ס"ק ל"ה. והמ"א שם כתב דהכא מיירי בפשטי"ד ממולא בבשר או קרעפלי"ך והן באים לתבשיל ולמזון ולא לקינוח ולכן פת פוטרתן עכ"ל. ועיין בדברינו לעיל אות ע"א ודוק:

קיא

קיא) שם אלא ע"י שיברך על הלחם וכו'. וכשמברך על הלחם לפטור את פת כסנין צריך שיאכל כביצה פת תחלה ואח"כ יאכל פת כסנין משום דעל פחות מכביצה לא יוכל לברך ענט"י כמ"ש לעיל סימן קנ"ח סעיף ב' וגם צריך לכוין בברכת המוציא לפטור את פת כסנין וכמ"ש לעיל סוף אות מ"ט יעו"ש:

קיב

קיב) שם הגה כל זה לא מיירי אלא בדאית ביה וכו'. ול"ד לסעיף יו"ד דלא בעינן תואר לחם ביש בו כזית דהתם היה תחלה פת גמור. ט"ז ס"ק ח"י:

קיג

קיג) שם בהגה. לאחר אפייה וכו'. הא דנקט אפייה משום דהכא מיירי שאפה הפשיטיד"א במחבת במשקה או במים דאם בשלו בקדירה פשיטא דלא הוי תואר לחם אפילו לחם גמור שבשלו אח"כ כמ"ש סעיף יו"ד ולכן נקט אפייה. מ"א ס"ק ל"ו. מיהו השל"ה דף ץ' ע"ב כתב דמלת אפייה ט"ס וצ"ל לאחר בישול או טיגון תואר לחם יעו"ש ור"ל לאחר בישול בקדירה וטיגון במחבת וכ"כ בס' אבן העוזר דגם לאחר בישול בקדירה שייך ביה תואר לחם והתם בסעיף יו"ד שאני משום דאין בפרוסה כזית ולכך הוי שינוי בכל דהו ודלא כמ"א אלא כמ"ש השל"ה יעו"ש. וכ"כ הגר"א ובית מאיר ומגן גבורים יעו"ש:

קיד

קיד) שם בהגה. אבל פשטיד"א וקרעפלי"ך וכו'. פי' שממולאין בבשר כמ"ש ססי' זה דאילו ממולאין במיני פירות הוי כסנין כמ"ש סעיף ז' אפילו נאפה בתנור. מ"א ס"ק ל"ז מיהי הט"ז ס"ק י"ט וך' כתב דאפילו אם ממולאים בבשר הוי כסנין ומ"ש בססי' זה דבפשטיד"א הממולאין בבשר מברך המוציא היינו אם קבע עליהן סעודה יעו"ש. וית' בדברינו לשם אות קל"ז יעו"ש:

קטו

קטו) שם בהגה. ואין לאוכלם אלא א"כ בירך על שאר הפת וכו'. ואע"ג דכתב לעיל בהגה ונהגו להקל ור"ל לברך במ"מ וכמ"ש לעיל אות ק"ז מ"מ מ"ש כאן לפוטרו בפת היינו לפי מ"ש בש"ע דיר"ש יצא ידי שניהם וכו' וכ"כ הגר"א. ועיין ט"ז ס"ק י"ט:

קטז

קטז) שם בהגה. אבל אם נילוש בהם וכו'. ומ"מ נ"מ דהתם אם קבע סעודתו עליו מברך המוציא לכ"ע. ואם טגנו במשקה איכא פלוגתא אי מהני קביעות דלאו לחם כלל לדעת הראשון כיון דמבושל הוא או מטוגן וכ"כ התניא מעשה קדרה מקמח או דבש או בחלב ושאר משקה אפילו קבע עליו מברך עליו במ"מ. מ"א ס"ק ל"ח. ור"ל דהתם בסעיף ז' אם קבע עליהם מברך עליהם המוציא לכ"ע משום דהם אפויים לא כן הכא דטגנו במשקה איכא פלוגתא ולסברא הראשונה אפי' קבע אין מברך המוציא דלאו לחם כלל כיון שהיא מבושל אי מטוגן וכמ"ש לעיל אות ק"ח יעו"ש ולסברה שנייה כיון שהיה מתחלתו עיסה עבה אע"ג שבשלו אח"כ הרי הוא כלחם גמור. ולענין דינא כבר כתבנו לעיל אות ק"ח יעו"ש וה"ד אי אית בכל פרוסה כזית אבל אם אין בכל פרוסה כזית לכ"ע אין מברך אלא במ"מ ולאחריו מעין ג' ואפילו אם קבע סעודתו עליו דכל דבר שהוא מבושל או מטוגן ואין בכל פרוסה כזית לכ"ע אין מברכין עליו אלא במ"מ ולאחריו מעין ג' כמ"ש לעיל סעיף יו"ד גבי חביצא ובדברינו לשם אות פ"ג יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל נ"ד אות ו' ובנ"א שם אות ב' יעו"ש. ועיין לעיל אות מ"ט:

קיז

קיז) [סעיף יד'] חלוט וכו'. פי' שחולטין העיסה ברותחין אחר לישתה ואח"כ אופין אותה בתנור. לבוש:

קיח

קיח) שם חלוט וכו'. ואפילו בלילתו רכה שחלטה ברותחין ואח"כ אפאה בתנור מברך המוציא טור סימן תנ"א. וכ"כ הלבוש. מ"א ס"ק ט"ל וכתב שם המ"א דבריו משמע שאפילו טיגנו בשמן ואפאו אח"כ מברך המוציא. אבל אם נילוש בשמן הוי כסנין כמ"ש סעי' ז' יעו"ש מיהו מדברי הט"ז סק"ך משמע דאם טיגנו בשמן או בדבש אפי' אם חזר ואפאו אם לא קבע עליו מברך במ"מ ואחריו מעין ג' יעו"ש ושיעור הטיגון לדברי מרן ז"ל כל שיש בו טעם שמן או הדבש ולדברי מור"ם ז"ל עד שיהיה כ"כ שמן שיהיה הוא העיקר כמ"ש סעיף ז' יעו"ש:

קיט

קיט) שם פת גמור הוא וכו'. ובכלל זה מה שקורין בל"א איב"ר זאטנ"י זעמי"ל. א"ר אות ל'. וה"ה ביגול או פרעצ"ל וכדומה שמבשלין במים ואח"כ אופין בתנור לחם גמור הוא ומברכין המוציא בכל שהוא כבסעיף ט' ומיהו נראה דבעינן שיהא אפוי בתנור שאין חוטין נמשכין ממנה דאל"כ רק מבשלין במחבת ואח"כ משהין בתנור מעט כדי קרימה כל דהו אין זה לחם. א"א אות ט"ל:

קכ

קך) ומיהו בס' זכרנו לחיים דף ב' אות ט' כתב בשם הרב מהרס"ע הלוי ז"ל לענין החלטין הסכימו חכמי הישיבה דהקטנים נעשו לאכילת עראי וברכתם במ"מ ומעין ג' והגדולים שראוי לקבוע סעודה עליהם צריך נט"י והמוציא ובהמ"ז ודוקא כשחלטום במים שראוי לקבוע סעודה עליהם אבל חלטום במי קטניות אף הגדולים דינם כדין פת הבב"כ עכ"ד. והביאו השד"ח אסיפת דינים מע' ברכות סימן א' אות יו"ד. וכתב משמע מדבריו דאף אם החלוטים הגדולים נעשו לאכילת ארעי מברך המוציא וג' ברכות דכיון שראויים לקבוע סעודה עליהם יצאו מתורת כסנין אך מדברי הב"ד שהביא הרב בירך את אברהם דף י"ט אות ד' מתבאר דאזלינן בתר עיקר עשייתו דכל שעיקר עשייתו לאכילת עראי לא חייבו חכמים המוציא ובהמ"ז וכתב דמטעם זה מברכינן במ"ם בכעכין יבשים ולא משום שהם קשין אלא משום שעיקרם נעשו לאכילת עראי יעו"ש וכתב דכ"מ בשו"ת אהל יצחק סימן ד' דמסכים לדינו מיהו בס' זכרנו לחיים ח"ב דף ג' אות ד' כתב דמה שתלה הב"ד בתחלת עשייתו אם הוא לאכילת עראי מברך במ"מ היינו דוקא כשיש תערובת מי פירות אבל במים לבד אינו תנוי בזה אלא כל שדרך בני אדם לקבוע עליהם מברך המוציא ובהמ"ז יעו"ש. והביאו א"ח אות ט"ז. וכ"מ מדברי כל הפו' הנז' ובסעי' ז' דהא דאזלינן בתר תחלת עשייתו ה"ד כשיש בו תערובת מי פירות אבל במים לבד אינו תלוי בזה ובכעכין יבשין ה"ד משום שהן יבשין וגם משום שאין רגילות לקבוע עליהן וכמ"ש לעיל אות ס"ב אבל אם אינם יבשים ואין מעורב בהם תבלין אין מברכין עליהם במ"מ ונראה שזהו מוסכם אליבא דכ"ע וכמ"ש בסעיף ז' יעו"ש. ודלא כהשד"ח שם שרצה לעשות סמיכות למקילין יעו"ש. וגם מ"ש שם השד"ח אות י"א בענין הליקום שעושין מעיסה שלשון אותה בחלב וחמאה כדי לאכול סעודת קבע יש לברך המוציא ובהמ"ז אפילו באכילת עראי אין נראה כן מהסכמת רוב הפו' אלא כיון שנילושו בחלב וחמאה אם אוכל עראי פחות מג' בצים אינו מברך אלא במ"מ ומעין ג' וגם אין חילוק בין שבת לחיל וכמ"ש לעיל אות מ"ח יעו"ש:

קכא

קכא) הבוגפה שעושין אותן חוטין דקין ביותר שנותנין עיסה בכלי מנוקב נקבים דקים ולרוב רכות העיסה יורדת דרך נקבים ומלבד זה עוד מוסיפין לקלותה בשמן ומזלפין עליה דבש שע"י כן לא זיינה ולא סעדה ליבא אין קביעותה חשיב קביעות ואעפ"י כן המחמיר תע"ב וכשקובע סעודה עליה יברך על פת תחלה. גי"ר כלל א' סימן כ"ב ומיהו מהר"י שבאבו בס' פרח שושן חא"ח כלל א' סימן ג' חלק עליו וכתב שאין לאוכלה בקביעות סעודה אח"כ יברך על הפת תחלה ואם לא מצא פת יברך המוציא וג' ברכות יעו"ש והב"ד י"א בהגב"י. בי"מ אות כ"ו. וכבר כתבנו לעיל אות מ"ט דכל דבר שיש בו פלוגתא בקבע אם יברך המוציא או במ"מ לכתחלה יש ליזהר שלא לאכול כ"א פחות מג' ביצים ואם רוצה לאכול יותר יברך על פת תחלה יעו"ש ואם כבר אכל כדי שביעה בלא פת תחלה כבר כתבנו לעיל ג"כ באות ק"ח דלא יברך כ"א מעין ג' משום דלמעט בברכות עדיף היכא דאיכא פלוגתא יעו"ש. וכ"ז אי איכא בכל חתיכה כזית אבל אי ליכא בכל חתיכה כזית יכול לאכול מהם שיעור קביעות סעודה בלא פת תחלה ולברך אחריהם מעין ג' כמ"ש באות הקודם יעו"ש. ומזה אתה תדון לכל מקום שנכתוב בו פלוגתא בקבע וא"צ לכפול הדברים:

קכב

קכב) וכתב עו"ש בס' פרח שושן דה"ה בסופגנין הנעשין מעיסה רכה הנקרא בערבי זאלבייה ובלע"ז בימואינוש שקולין אותה בשמן ואוכלין אותה בדבש שאם קובע סעודה עלייהו יברך על הפת תחלה אמנם הקטיי"ף יש לדונה כדין פת גמור יעו"ש. והביאו י"א שם. בי"מ שם. ומיהו בענין זה של הזלבי"ה יש מחלוקת גדולה בין הפו' דלדעת הריב"ש סס"י כ"ח ותשב"ץ ח"א סי' פ"ט וח"ג סימן י"א ובית יהודה ח"א סימן ס"א והנו"ש סימן רס"ט אות י"א ומהריק"ש ביו"ד סימן קי"ב דין ב' כולהו ס"ל דהדבש הוא עיקר ומברכין שהכל אבל לדעת הרשב"ש סימן תרכ"ח מברכין במ"מ וכן כתב הנו"ש שם אות ט"ו והער"ה סימן ר"ד אות ו' דלהרשב"ש מברכין במ"מ יעו"ש וכן כתב הפר"ח ביו"ד סימן קי"ב אות י"ז דעל המלבן מברכין במ"מ ודחה דברי התשב"ץ יעו"ש וידוע דהזאלבייה היא כמו המלבן וכן כתב בספרו מים חיים בתשו' סימן ח' וכתב שכן הוא דעת מרן ז"ל במ"ש סימן ר"ח סעיף ב' דמיני דגן ששלקן וכו' אפי' עירב בהם דבש הרבה יותר מהם מברך במ"מ ולבסוף על המחיה יעו"ש וכן דעת הרב זרע אברהם חא"ח סימן א' וכן דעת החיד"א ביו"ד סימן קי"ב בשיו"ב אות ט' שכתב על הפר"ח דדבריו חיים וקיימים יעו"ש וכן כתב בברכ"י בא"ח סימן ר"ד אות ח' משם מר זקנו ומהר"י מולכו ז"ל יעו"ש וכן דעת זכור ליצחק סימן כ"ה יעו"ש וכתב שם הפר"ח באות י"ז שכך העידו על הרבנים הקדושים אשר בארץ המה שהיו בחברון שהיו מברכין במ"מ יעו"ש וכל דברי הפו' הנז' הביא אותם רה"ג בס' זב"צ על יו"ד סימן קי"ב אות ח"י וכתב כיון שרוב הפוסקים ז"ל ס"ל דמברכין במ"מ ודאי דהכי נקטינן וכן המנהג שלנו שנהגו כרוב הפוסקים יעו"ש וכתב עוד נראה לומר דבהזאלבייה שלנו כ"ע מודי דמברכין במ"מ יען שהרוב הוא מן הקמח והדבש הוא מועט וזה פשוט עכ"ד. וכן המנהג עכשיו פשוט לברך על הזאלבייה במ"מ ומעין ג' וכבר כתבנו לעיל סימן טו"ב אות ב' דממקום שיש מנהג לא אמרינן סב"ל יעו"ש. ועיין עוד באות שאח"ז ולקמן סימן ר"ד אות ס"א ודוק:

קכב) וכתב עו"ש בס' זב"צ אות י"ט דממוצא דבר יצא לנו שעל מין א' שקורין בערבי ראח"ת חלקו"ם והוא אם אכלם שלא בתוך הסעודה מברך בנ"ר משום דברכת בנ"ר שייכא אכל מילי וכתב דה"ה אם מסתפק במה שאכל אם ברכתו אחרונה מעין ג' או בנ"ר דיברך בנ"ר יעו"ש. וא"כ כ"ש בנידון דידן דאכל דבר שברכתו בנ"ר אלא רק דאיכא חשש משום דבר שמעורב בתוכו שיברך אחריו בנ"ר:

קכב) ודע דזה שאמרנו הגם שלא יש כזית בכא"פ דוברך לפניו במ"מ ה"ד אם נרגש טעם הדגן בתוך הדבש וכדמשמע מדברי מרן ז"ל בסימן ר"ח סעיף ט' ומ"א שם ס"ק ט"ו אבל אם לא נרגש טעם הדגן שם מחמת מיעוטו אינו מברך אלא רק שהכל שזה נחשב עשוי רק לדבק ובטל בדבש וכמ"ש בש"ע שם סעיף ב' יעו"ש וע"כ ראח"ת חלקו"ם שעושים עתה כאן בירושת"ו וגם הבא מקושטא שאין נרגש בו חלב חטה כ"א טעם הסוקר לבד אין לברך עליו כ"א דוקא שהכל לפניו ולאחריו בנ"ר. וגם דע דבאלו הענינים הם משתנים לפי המקומות והזמנים דשמעתי אומרים דיש עתה שעושים הזאלביי"ה והרח"ת חלקו"ם מקמחים שאינם מה' מיני דגן וע"כ צריך המורה לחקור ולדרוש ואח"כ להורות:

קכג

קכג) העצידה דהיינו שנותנין מים ע"ג האור עד שמתחילין להרתיח ואח"כ נותנין לתוכן קמח סולת ומערבין בכף עד שנעשה הכל עיסה אחת קשה ואוכלין אותה עם דבש וחמאה מברך עליה במ"מ וברכה א' מעין ג' ואם קבע סעודה עלייהו טעונה המוציא וג' ברכות. גו"ר שם. אבל מהר"י שבאבו שם בפרח שושן חלק עליו וכתב דאפי' אם קבע סעודתו עליו אינו מברך כ"א במ"מ ומעין ג' יעו"ש. י"א שם. בי"מ או' כ"ז:

קכד

קכד) הגאגא"ש דהיינו שלוקחין קמח וקולין אותו ע"ג מחבת בלי שום משקה ואח"כ נותנין אותו לתוך מים חמין ועושין אותו כמין משקה רך וראוי לשתיה מברך במ"מ גו"ר שם. וכן הסכים מהר"י שבאבו שם. י"א שם. בי"מ אות כ"ח. ועיין לקמן סימן ר"ח סעיף ו' ודוק:

קכה

קכה) חרירה והיא שלוקחין חתיכת שאור קטנה ומערבין במים ומבשלין אותם והם רכים עד מאד ויש בני אדם שנותנין פרוסת פת לתוכה ואוכלין אותה ויש ששותין אותה לבדה אם שותה אותה לבדה אין מברך עליה אלא שהכל נהיה בדברו דלאו לאכלה עבדין לה ולמזון אלא במקום תבשיל גו"ר שם וכן הסכים מהר"י שם. י"א שם. בי"מ אות כ"ט:

קכו

קכו) הכסכוסו והוא ששורין פת יבש במים ולוקחין הפת ומפזרין עליו קמח ומגלגלין עליו ביד בכלי גדול ונעשה הכל פירורין דקין ונותנין אותו בכלי מנוקב נקבים דקים ונותנים כלי זה ע"ג קדרה של מים או של תבשיל העומדת על האש והזיעה וההבל של הקדירה עולה לכלי שעל גבה ובאותה הזיעה וההבל הוא מתבשל ונעשה ראוי לאכילה כתב הגו"ר שם דמסתבר כאילו נתבשל בתוך הקדירה עצמת שלמטה ממנו ומברך עליו במ"מ ואם קבע סעודתו עליו מברך המוציא ובהמ"ז אבל מהר"י שם כתב דיר"ש לא יאכלנו בקביעות סעודה אא"כ יברך על פת תחלה. י"א שם. בי"מ אות ל':

קכז

קכז) הורמיגו דהיינו שקולין שקדים וכדומה וזרע גד וכותשין אותו ונותנין בתוכו פירורי לחם דקין קלויין באש ואח"כ מבשלין הכל במים ואוכלין אותן מברכין ב"מ. גו"ר שם. וכן הסכים מהר"י שם ולענין ברכה אחרונה כתב הגו"ר שם שאם יש בתערובת כזית בכדי אכילת פרס וכשיאכל מתערובת ה' מינים כזית מברך אחריו ברכה א' מעין ג' אבל מהר"י שם חלק עליו וכתב שצריך שיהא כזית בכדי אכילת פרס ושיאכל אכילת פרס כדי שיברך עליו ואם לאו לא יברך מעין ג' יעו"ש. והביאו י"א שם בי"מ אות ל"א. וכבר כתבנו לעיל אות לעיל אות כ"ג לענין דינא דאין לברך אחריו מעין ג' אלא דוקא אם יש כזית בכא"ף וגם אכל שיעור פרס דאז יש במה שאכל כזית דגן וא"ל לא יברך אחריו כ"א בנ"ר יעו"ש. ויתבאר עוד מזה לקמן בסימן ר"ח סעי' ט' בס"ד:

קכח

קכח) שם בהגה. וכן אם אפאו באילפס בלא משקה וכו'. ולפ"ז פת שאופין הערביים על המחבת מעיסה רכה בלא משקה מברכין עליו המוציא וג' ברכות אעפ"י שהוא דק ואינו עב כמו פת שאופין בתנור:

קכט

קכט) שם בהגה וטגנו במשקה וכו'. ושיעור הטיגון לס' מרן ז"ל עד שיהיה ניכר בעיסה טעם המשקה ההוא אם הוא שמן או דבש וכיוצא ולדברי מור"ם ז"ל עד שיהיה כ"כ הרבה עד שיהיה המשקה עיקר וכמ"ש לעיל סוף אות קי"ח יעי"ש:

קל

קל) [סעיף טו'] ונותנין בה קמח וכו'. ובלילתן רכה מאד כמ"ש ס"ח. מ"א סק"מ. וכ"כ ב"י בשם הירושלמי. ומ"ש המ"א שם בענין אותם רקיקין דקין שעושין שאופין בדפוס של ברזל שאפי' קבע עליהם מברך במ"מ כבר כתבנו אותו לעיל אות ס"ט יעו"ש:

קלא

קלא) שם ואם קבע סעודתו עליו מברך המוציא וכו'. עיין ב"י שהביא חלופי גרסאות בזה וע"כ כתב הב"ח דיש להחמיר בטרוקנין היכא דלא קבע סעודה עליה ובטריתא היכא דקובע סעודה עליה דאין לאוכלן אא"כ מברך על לחם גמור בתחלה ואח"כ אוכלם תוך הסעודה ודלא כמ"ש בש"ע כגירסת הספרים והסמ"ג והרא"ש יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות י"ג. א"ר אות ל"א. וה"ה בס' פרח שושן חא"ח כלל א' סימן ה' והביאו י"א בהגב"י והמ"א ס"ק מ"א כתב דאין חילוק בין טרוקנין לטריתא דגם בטריתא אם קבע יברך תחלה המוציא ואח"כ בהמ"ז יעו"ש. והביאו א"א אות מ"א. וע"כ נראה לענין דינא אם אפשר יש להחמיר כהב"ח ואם לא אפשר כגון שאין לו פת אחר בטרוקנין יש לפסוק כדברי מרן ז"ל ובטריתא יש לאכול פחות מג' בצים ולברך אחריו מעין ג' כיון דאפשר לתקן בזה ולצאת אליבא דכ"ע:

קלב

קלב) הפת שעושין הערביים שקורין מל"ה אינה חסירה שום ענין מעניני הלחם הגמור באופן לישתה ועשייתה וחימוצה כמו כל מין פת אלא שבאפייתה חופרין בקרקע מושב הפת ומסיקין אותו היסק הראוי לאפייה ומסירין האש ומנקין המקום מעפר ואפר ומניחין הפת בו ומחזירין האש עליה והוא פת גמור ומברכין עליו המוציא ובהמ"ז כמו שמברכין על כל פת חשובה. הרב מהר"א ן' תוואה בשו"ת תשב"ץ ח"ד סי' כ"ח. והביאו י"א מ"ב בהגב"י אות י"ד וכתב אבל מדברי רבינו המחבר נראה שזה דינו כטרוקנין דמברך עליו במ"מ ואם קבע המוציא יעו"ש. וע"כ יש ליזהר לכתחלה לאכול ממנו שיעור קביעות סעודה לברך המוציא ובהמ"ז כדי לצאת אליבא דכ"ע ואם אינו רוצה לאכול ממנו שיעור קביעות סעודה יש לברך על לחם גמור בתחלה ואח"כ יאכל מזה וכמ"ש באות הקודם בענין טרוקנין יעו"ש:

קלג

קלג) [סעיף טז'] נהמא דהדנקא והוא לחם וכו'. כלומר בצק דלחם שאופין בשפוד לחם גמור הוא. מ"א ס"ק מ"ב. ר"ז אות כ"ג. ומברכין עליו המוציא אפי' פחות מכזית. לבו"ש:

קלד

קלד) שם וכן לחם העשוי לכותח וכו'. ומשמע בב"י דנהמא דהנדקא ולחם העשוי לכותח דינם כמו טריתא דאפי' קבע עליהם אינו מברך כ"א במ"מ ומעין ג' וכ"מ מדברי הלבוש יעו"ש. וכ"כ הר"ז בהדיא. ועיין מחה"ש ס"ק מ"ג ולב"ש שכתבו דלדעת המ"א שכתב בטריתא אם קבע יברך המוציא ובהמ"ז ה"ה באלו יעו"ש וכבר כתבנו לעיל אות קל"א בענין טריתא כיון דאיכא פלוגתא יש ליזהר ואין לאכול כ"א בתוך הסעודה או פחות מג' בצים כיון דיכול לתקן ולצאת אליבא דכ"ע יעו"ש. וא"כ ה"ה לכאן בנהמא דהנדקא ובלחם העשוי לכותח יש ליזהר ואין לאכול כ"א בתוך הסעודה או פחות מג' בצים ולברך אחריו מעין ג' כדי לצאת אליבא דכ"ע:

קלה

קלה) שם מברך עליו במ"מ. בטור כתב דאם עשאה ערוכה ונאה כעין גלוסקא חייבת בחלה ומברך עליה המוציא ע"כ. ובל"ח אות ל"ה תמה דלמה השמיטו בש"ע והביאו א"ר אות ל"ב וכתב אפשר דס"ל להש"ע דהטור כתב כן דוקא לי"א בסעיף י"ג דדין מוציא וחלה שוין ואנו ק"ל כסברה הראשונה וכתב שכ"מ בנ"ץ יעו"ש:

קלו

קלו) [סעיף יז'] פשטיד"א הנאפת בתנור וכו'. וה"ה הנאפת באלפס בלא משקה כמ"ש לעיל סעיף י"ד בהגה:

קלז

קלז) שם בבשר או בדגים או בגבינה מברך עליה המוציא וכו'. כתב השל"ה דף צ"א ע"ב משמע דאיירי בכל ענין מברכין עליהן המוציא אפי' לא קבע סעודה עליהן והטעם דשאני הכא מסעיף ז' דכשממולאים דבש או סוקר ושקדים ואגוזים דמברך עליהם במ"מ אם לא קבע סעודה עליהם משום דכמו כשהבשר והדגים והגבינה וכדומה כשהם באים בתוך הסעודה אין מברכין עליהם שהפת פוטרתן כמ"ש רס"י קע"ז ה"ה כשהם ממולאים בהם נעשים טפל לפת ופת פוטרתן לא כן כשהם ממולאים בצוקר ושקדים ואגוזים שאינם נעשים טפל לפת ומברכין עליהם תוך הסעודה משום שבאים לקינוח לכך כשהם ממולאים מהם אין לברך עליהם המוציא אם לא קבע יעו"ש. וכ"כ המ"א ס"ק מ"ד. אבל הט"ז סק"ך דחה טעם זה של השל"ה וכתב דגם בשר ודגים לא הוו טפל ודאי יש בזה דין כסנין אלא רק שבא להשמיענו אם קבע יברך המוציא ובהמ"ז וכתב שכן הוא דעת הש"ע דא"ת יש חילוק בין מילוי בשר למילוי בשמים ה"ל להשמיענו לעיל סעיף ז' כשכתב דין כסנין מחמת מילוי אלא ודאי ברור דאין חילוק ואפי' אפאו בתנור הוו כסנין כמו שאר פת כסנין שאפאו בתנור יעו"ש. וכ"כ בס' התניא דף ט"ל על הא שכתב האגור דמברכין המוציא על פשטיד"א דבשר ודגים ומסתברא דוקא אם קבע סעודתו עליהם והביאו מ"א שם וא"ר אות ל"ג. וכ"ה ס' מהריק"ש בהגהותיו סעיף טו"ב יעו"ש וכ"כ דבר משה ח"א סימן טו"ב שמצא למהר"י בואינו ז"ל בפי' לש"ע כ"י יעו"ש. וכ"נ דעת הסו"ב אות ט"ו. וכ"כ הגו"ר כלל א' סימן כ"ד כדברי הט"ז אלא שלחלק יצא דאותה של האגור ומרן ז"ל הבשר והגבינה עיקר ולא עבדי להו לעיסה כדי לזון ממנה אבל הפשטיד"א שלנו שמכוונין לזון וליהנות מן העיסה דין פת גמור יש לו ומברך המוציא אפי' בלא קבע עליו יעו"ש אבל הרב פרח שושן כלל א' סימן ג' חלק עליו וכתב דאין לחלק בין פשטיד"א שלנו לשל אגור ומרן והעלה דיר"ש לא יאכל שום פשטיד"א דרך עראי כ"א בתוך הסעודה יעו"ש. והב"ד י"א בהגב"י. וכ"כ הר"ז סוף אות יו"ד דיר"ש לא יאכל מהם פחות משיעור קביעות סעודה אלא בתוך הסעודה יעו"ש. וכ"כ כף החיים סימן כ"ג אות ח"י. וכן ראוי לנהוג לצאת אליבא דכ"ע דהיינו או שיאכל שיעור קביעות סעודה ד' ביצים שהוא ע"ב דראה"ם ולברך המוציא ובהמ"ז או בתוך הסעודה אם ירצה לאכול פחות מזה רק אם אין לו כ"כ שיעור ד' ביצים או שאינו יכול לאכול שיעור ד' ביצים וגם לחם גמור אין לו כדי שיברך עליו תחלה ולפטור את הפשטיד"א והוא נצרך לאכול שאינו יכול להמתין עד שיזדמן לו פת אחר אז יזהר שלא לאכול כ"א פחות מג' בצים ולברך לפניו במ"מ ולאחריו מעין ג' משום סב"ל וכמ"ש לעיל אות ס"ג יעו"ש. ובכלל זה מה שעושין לפעמים וחתיכת בשר דק ובצלים ומערבין אותם עם העיסה ואופין בתנור דלמ"ד כל דבר שרגילין ללפת עם הפת בטל לגבי פת הרי הוא כפת גמור ולמ"ד אינו בטל חשיב כסנין ולכן אין לאכול ממנו כ"א שיעור ד' בצים ולברך המוציא ובה"מ ואם רוצה לאכול פחות מזה צריך לברך על פת תחלה ולאוכלו בתוך הסעודה כדין הנז' בפשטיד"א:

קלח

קלח) שם מברך המוציא וכו'. מיהו בפשטיד"א שהעיסה נילושה בשמן לכ"ע יש לו דין פת הבא בכסנין כ"מ לעיל סעיף י"ג בהגה. וכ"כ דבר משה ח"א חא"ח סימן ט' והביאו י"א מ"ב בהגב"י אות ט"ו. ברכ"י אות ז' וכתב וכן עמא דבר. בי"מ סוף אות ט"ל:

קלט

קלט) שם מברך המוציא וכו'. כתב המ"א ס"ק מ"ד דה"ה עיסה שנילושה במי בצים בלא שומן ונאפית לחם גמור הוא דבצים נמי מזון נינהו ולא מבטלי להו מתורת פת אבל בשם שה"ל כתב כשנילוש בבצים הוי כמו שנילוש בדבש יעו"ש. וכ"מ לקמן סימן תס"ב סעיף ד' וכ"כ הדג"מ והזר"א ח"א סימן ל"ה דהנילוש במי בצים ודאי הוי פת הבא בכסנין יעו"ש והביאו היפ"ל אות ה' וכ"כ דה"ח אות ג' וכן הוא דעת האחרונים כמ"ש לעיל אות ז"ן יעוין שם. וכן כתב הבי"מ אות מ' וכתב וכן עמא דבר. ואם כן לפי משמעות דברי הפוסקים הנז' דחשבי למי בצים כדין מי פירות א"כ לדעת מרן ז"ל כל שניכר טעם הבצים בעיסה חשיב כסנין ולדעת מור"ם ז"ל עד שיהיה הרוב מי בצים וכמ"ש לעיל אות ח"ן יעוין שם:

קמ

קמ) שם בהגה. אבל אם אפאו במשקה וכו'. אין לאוכלו רק תוך הסעודה. וה"ד משום דאית ביה תואר לחם אחר הטיגון אבל דבר שאין בו תואר לחם אחר הטיגון לכ"ע מברך במ"מ כמ"ש בד"מ אות ג' ובהגה לעיל סעיף י"ג יעויין שם. וגם זהו דוקא למאן דאמר הממולא בבשר ודגים חשיב פת גמור אבל למאן דאמר חשיב פת כסנין כל שכן אם הוא אפוי במשקה גם כן דחשיב פת כסנין ובפרט אם טעם המשקה ניכר בעיסה דלסברת מרן ז"נ בסעיף ז' חשיב כסנין בניכר הטעם לבד ועל כן אם זה הפשטידא הממולא בבשר ודגים טיגנה נמי במשקה וניכר בה טעם המשקה יש להקל ולברך עליה במ"מ ומעין ג' אם לא קבע אבל אם רוצם לקבוע ולאכול יותר מג' בצים צריך לברך על לחם גמור תחלה ואחר כן יאכל מזה משום דאיכא פלוגתא בזה באוכל דבר המטוגן או מבושל כדי שביעה אם יברך המוציא או בורא מיני מזונית וכמו שכתבנו לעיל אות ק"ח ואות קט"ז יעויין שם. ועוד עיין לעיל אות קי"א ודוק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---