בית יוסף/אורח חיים/קסח

בית יוסף ‏ אורח חיים קסח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם וכו' בפרק כיצד מברכין (לט:) הביאו לפניהם פתיתין ושלימין א"ר הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלימין ור"י אמר שלימה מצוה מן המובחר ופסקו התוס' והרא"ש והרשב"ם והמרדכי והגהות מיימון פ"ז מהל' ברכות כר"י וכתב עוד דבפתיתין גדולים ושלימים קטנים פליגי וסבר רב הונא דמברך על הפתיתין אם ירצה ור"י אמר דשלימין מצוה מן המובחר וכן פי' ה"ר יונה ורש"י והראב"ד סוברים דמסקנא דהלכתא שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ויתבאר בסמוך בס"ד ושם יתבאר שאין כן דעת הרמב"ם אלא כדברי אינך רבוותא והכי נקטינן דרבים נינהו:

ומ"ש רבינו מברך על השלם אפי' הוא פת קיבר והחתיכות פת נקיה כ"כ שם התוס' והרא"ש והמרדכי והגהות מיימון והר"ד אבודרהם כדאיתא בירושל' פרוסה דגלוסקאות ושלימין דב"ה מברך על השלימין דב"ה ודלא כה"ר יונה והכלבו שפסקו שמברך על הפרוסה שהיא נקיה:

ומ"ש רבינו אבל אם השלם שעורים והחתיכות חטים וכו' שם אבל פרוסה של חטים ושלמים של שעורי' דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים ופוטר את השלימה של שעורים ובתר הכי אסיקנא ירא שמי' יצא ידי שניהם מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע ופירש"י דאפלוגת' דרב הונא ור"י בפתיתין ושלימין ושניהם ממין א' קאי דירא שמים מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע וכ"כ הרשב"א בשם הראב"ד אבל התוס' וה"ר יונה והרא"ש מפרשים דלא קאי אלא אפרוסה של חטים ושלימה של שעורים וכתב הרא"ש שכן נראה מדברי הרי"ף וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות ברכות מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה אם היתה שם שלימה של שעורים ופרוסה של חטים מניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע משתיהן כדי שיבצע מחטים ומשלימה ונראה ג"כ מדבריו דפתיתין ושלימים ושניהם ממין אחד פוסק כר"י דאמר שלימין מצוה מן המובחר וזהו שכתב מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה ומשמע דבדאיכא פתיתין מיירי ומדלא חילק בין פתיתין גדולים לקטנים משמע בהדיא דאפילו בפתיתין גדולים ושלימין קטנים מצוה מן המובחר בשלימין: ומ"ש רבינו שאפילו חתיכה של חטים קטנה מניח הפרוסה תחת השלימה וכו' כ"כ שם הרא"ש וז"ל פירש"י בלשון אחר בוצע מן השלימה ומ"מ יוצא ידי שניהם קרינן ביה כיון שמניח שניהם יחד הוי כאילו בוצע משניהם ולשון שני פירש בוצע משתיהן יחד וזה נראה עיקר מדאמרינן לקמן הכל מודים לענין פסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מ"ט לחם עוני כתיב משמע שבוצע גם מן הפרוסה שכן דרכו של עני עכ"ל וכך הם דברי הרמב"ם ואע"פ שה"ר יונה כתב דא"צ לבצוע שתיהן אלא ודאי בוצע הפרוסה שהיא של חטים ומקיים ההידור כשיניח עמה השלימה ורבינו סתם דבריו כדעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל והכי נקטינן: כתב המרדכי אהא דהביאו לפניו פתיתין ושלימין והלכה כר"י דשלימים עיקר וכתב הר"ם דה"ה אם שתי שלימות ממין א' אחת גדולה ואחת קטנה דמברך על הגדולה וכן כתב בהגהות מיימון פ"ז: כתב הרוקח אם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם יחברם ביחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה ודינו כדין שלם ואפי' בשבת יכול לחברם כדמשמע בפרק חלון (פא:): כתב ר"י אם יש לפניו פת שלימה או פתיתין גדולים ורוצה לעשות פירורים דקים על דעת לברך עליהם ולאכלם א"צ לברך עליהם תחילה כשרוצה לפררן כי די לברך על הפירורין כך פשוט בפרק כיצד (לט.) מההיא דפת צנומה וכן פירשוה בתוספות עכ"ל. ותמהני עליו היאך כ"כ לפסק הלכה שפירוש זה משמע שהוא על מ"ש רב חייא בר אשי פת הצנומה בקערה מברכין עליו המוציא וכן מצאתי שכתב הרשב"א ונדחו דבריו מהלכה דהא אמרינן עליה ופליגא דר' חייא דא"ר חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת מתקיף לה רבא מ"ש צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה כליא על הפת נמי כי גמרה אפרוסה גמרה אלא אמר רבא מברך ואח"כ בוצע ואסיקנא דהלכתא כרבא וכיון דלא קי"ל כר' חייא כ"ש דלא קי"ל כרב חייא בר אשי וא"כ איפכא הוי פיסקא לפי פי' זה וכן כתב הרשב"א דלרבי חייא צריך שיבצע בשעת ברכה הואיל ואפשר שיש פת גדולה מתחילה לפניו ע"כ וא"כ לרבא נמי צריך שיברך קודם שיבצע הואיל ואפשר וכך הם דברי המפרשים כמו שנתבאר בסימן קס"ז: כתוב בכתבי מה"ר ישראל סי' ק"ו לחם שלם ובו דבוק פרוסה איך לעשות לברכת המוציא אם טוב יותר להניח בו מחובר שיהא הפת גדול או טוב לפרוס הפרוסה מן השלם כדי שיהא הככר שלם לברכת המוציא ולא ביארת יפה דעתך אם הוא זה כשני גלוסקאות הדבוקים יחד שנאפו ונדבקו בתנור כך ונחתך מן הא' והשנייה נשארת שלימה כה"ג ודאי טוב יותר להפריד החתיכה מן השלימה פדי שתהא נראה שלימה ממה שיניחנה דבוק בה כדי שתהא נראה גדולה דקי"ל שלימה קטנה עדיפא לענין ברכה מפתיתין גדולים עכ"ל :

פת שעורים ופת כוסמין מברך על השעורים וכו' ירושלמי פרק כיצד מברכין וה"נ איתא בתוספתא וכתבוה שם התוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל:

ומ"ש רבינו פת נקיה ופת קיבר והם ממין א' מברך על הנקיה גז"ש בירושל' והתוס' שהביאו המפרשים הנזכרים שלימה של גלוסקא ושלימה של בע"ה מברך על השלימה של גלוסקא ודבר פשוט הוא דעל החשוב יותר ראוי לברך וכ"כ שם התוס' ב' שלימים ממין א' אם האחד יותר נקי מברך על הנקיה דחביב ליה טפי ומשמע ליה דאפי' שתיהם נקיות אלא שזה לבן מזה מברך על היותר לבן דהא ודאי חשיב חביב טפי: ונראה שאם יאמר הבוצע דאותו שאינו לבן כ"כ חביב ליה לא צייתינן ליה דבטלה דעתו אצל כל אדם ועוד אכתוב בזה בסמוך בס"ד:

טהורה וטמאה מברך על הטהורה פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה מברך על איזה מהם שירצה ירושלמי שם:

ומ"ש וכן פת כותי נקיה ופת קיבר של ישראל מברך על איזה מהם שירצה כ"כ שם התוס' והרא"ש והמרדכי ולמדו כן מהירושלמי שנזכר בסמוך ומדמינן פת ישראל לפת טהורה ופת כותי לפת טמאה ומיהו המרדכי כתב אם אינו נזהר מפת של כותי נראה מדבריו שאם הוא נזהר מפת של כותי לא יבצע אלא מפת ישראל אע"פ שהוא קיבר. וכתב עוד בתוס' אבל רבינו שמשון צוה לסלק הפת לבן של כותי מעל השולחן עד לאחר ברכת המוציא וכן כתב המרדכי וכ"כ בהגהת מיימון פ"ז בשם השר מקוצי וכתוב בת"ה שכן נהגו: כתוב בת"ה שב"ה שאינו נזהר מפת של כותי ואין דעתו לאכול כל הסעודה רק פת של כותי כי היא נקיה אבל בני ביתו אוכלים מפת שאינו נקיה שהוא כשר ושתי הלחם מונחים על השלחן אע"פ שנהגו רבותינו כמו שצוה השר מקוצי מ"מ כה"ג צריך לבצוע על פת נקיה של כותי הואיל והוא הבוצע ואין דעתו לאכול אלא מאותו פת ולא מן הכשר דהא דאמרינן (ברכות מ:) המוקדם בפסוק קודם וכן החשוב או החביב קודם היכא דרוצה לאכול משניהם אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאידך לא מחויב לאכול מן המוקדם או חשוב או חביב כדי להקדימו אפי' שהוא לפניו ואע"ג דבני ביתו רצונם לאכול מפת כשר והוא בוצע עליהם מ"מ הוא עיקר ואזלינן בתריה הואיל ופסק ירושלמי דעל איזה מהם שירצה יברך היכא דבעי למיכל מתרווייהו והא דכתב במרדכי פ' אין מעמידין מדברי ראבי"ה נראה שאם היה מיסב על שולחן ישראל האוכל פת של כותי והבע"ה נזהר מפת של כותי כיון דמצוה מוטלת עליו לבצוע יבצע מן היפה וראיה מן הירושל' פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה על איזה מהם שירצה יברך וכיון דהותר לבצוע הותר לכל הסעודה הזאת זכר לדבר הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו (יבמות ז.) ע"כ הא קמן אע"ג דבע"ה אינו רגיל לאכול מן החביב ואין בדעתו לאכול הימנו אפ"ה מצוה להקדימו יש לחלק שפיר דכל ברכת הנהנין תליא בחביבות דעל חביבות הנאתו הוא מברך ומשבח ולכך במילתא דראבי"ה נהי נמי דב"ה נזהר מפת של כותי אינו זה בשביל שאינו חביב לו אלא מניח משום פרישות ולכך היכא דמצי למצוא עילה שיאכל בהיתר ולא יצטרך לפרישות כגון הכא שמחבב בו המצוה שרו ליה רבנן ואהא מייתי ראיה מן הירוש' דקאמר פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה על איזה מהם שירצה יברך משמע ליה אפי' אי פרוש הוא שלא לאכול חולין טמאים אפ"ה יברך על הטמאה אם ירצה משום חבוב המצוה ויאכל ממנו ה"ה לגבי פת של כותי [ולאו דוקא נקט ראבי"ה אם היה מיסב על שולחן ישראל האוכל פת של כותי] דבלא דידיה נמי שרי אלא נקט הכי דלא תימא מי הוא זה המביא פת של כותי על השלחן הואיל וב"ה נזהר ממנו אבל לעולם כל שאין רצונו לאכול מן המוקדם או החשוב או החביב מפני שאינו חפץ בו אינו נראה כלל שיתחייב לברך עליו לאכול ממנו כדי להקדימו עכ"ל:

פת הבאה בכיסנין פ' כיצד מברכין (מב.) ר' מונא אומר משום ר' יהודה פת הבא' בכיסנין מברכין עליה המוציא ואסיקנא דלית הלכתא כוותיה ואקשינן עליה מדאמר רב יהודה אמר שמואל לחמניות מערבין עליהן ומברכין עליהם המוציא ושני שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו לא. ותו איתא התם שם רב הונא אכל תריסר ריפתא בני תלתא בקבא ולא בריך א"ל ר"נ עדי כפנא אלא כל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך והסכים רש"י לדעת המפרש דמפת הבאה בכיסנין אכל וכ"כ הרי"ף והרא"ש וכתב הרי"ף מסקנא היכא דאכיל לה בתורת כיסנין בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום והיכא דאכיל לה בתורת קביעותא מברך עליה המוציא וג' ברכות והרי"ף כתב שי"מ דכי אכיל לה שלא בקביעות אינו מברך לאחריה כלום וי"מ שמברך בורא נפשות והרא"ש כתב שמברך מעין ג' וכ"כ הרשב"א וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ג והכי נקטינן וכתב הרא"ש כל שאחרים קובעים עליו סעודתם צריך לברך המוציא וג' ברכות וכתב רבינו משה דאם אחרים אינם קובעים אפילו כשהוא קובע אינו מברך דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם והראב"ד כתב ואי הוי קבע עליו אפי' משהו מברך עליו בתחלה המוציא ולבסוף ג' ברכות ונראים דברי רבינו משה ואם מתחלה היה דעתו לאכול מעט ובירך בורא מיני מזונות ואח"כ אכל כשיעור שאחרים קובעים עליו מברך ג' ברכות אף על פי שלא בירך המוציא תחלה עכ"ל וגם ה"ר יונה כתב ואם אחרים אינם קובעים אע"פ שהוא קובע אינו מברך דאחר הרוב אזלינן ואם הוא קובע במה שאין אחרים קובעין בטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ והכי נקטינן: והאגור כתב ופירוש אם קבע סעודתו עלייהו פי' ה"ר אביגדור דוקא סעודת ערב ובקר ולא סעודת עראי ע"כ והוא מדברי שבולי הלקט וליתא אלא בין סעודת ערב ובקר בין סעודת עראי אם אכל שיעור שבני אדם קובעין עליו מיקרי קביעות ואי לא לא וכמו שנתבאר בסמוך בשם רבוותא:

ומה שפי' רבינו בפת הבאה בכיסנין הוא פר"ח שכתב ה"ר יונה בפרק כיצד מברכין והערוך כתבו ג"כ והרשב"א כתב גבי דברים הבאים בתוך הסעודה ופת הבאה בכיסנין כגון אובלי"אש ואותם העשוים כמין כיסים שממלאין אותם בדבש ושקדים ומיני בשמים. והרמב"ם כתב בפ"ג מהל' ברכות שהיא עיסה שנילושה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה והיה נראה לומר דהיינו דוקא בשלא נתן מים אלא מעט אבל אם נתן בה מים הרבה אע"ג שנתן בה ג"כ שאר משקין כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי המים ויש לאותה עיסה דין פת גמור לכל דבר והכי דייק לישניה שכתב שנילוש בדבש וכו' דאל"כ הל"ל עיסה שנתן לתוכה דבש וכו' אלא דממ"ש או שעירב בה מיני תבלין איכא למידק איפכא דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא ואפ"ה מוציאו מתורת לחם לענין המוציא ותדע דהא עיסה שנילושה במי פירות תנן (פ"ב דחלה) דחייבת בחלה ואפ"ה אינו מברך עליה המוציא כל שלא קבע עליה הילכך ע"כ לומר דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא וג' ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא וג' ברכות אא"כ אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו והוא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה וזה נראה עיקר: וכבר כתבתי בסימן קנ"ח שלמד הרשב"א מהירושלמי שא"צ ליטול שתי ידיו לפת הבאה בכיסנין אלא די בידו אחת ואני כתבתי שם דלדידן לא בעי ליטול אפילו ידו אחת:

לחמניות אותם שבלילתם עבה לחם גמור הוא וכו' בפ' כיצד מברכין שם לחמניות מערבין בהם ומברכין עליהם המוציא ואוקימנא דהיינו בדקבע סעודתיה עלייהו אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו לא ופירש"י לחמניות אובליא"ש וכתב הרא"ש ולא נהירא דלחם גמור הוא שתחלתו וסופו עיסה ומברך עליהם המוציא ובה"מ ונראה לפרש לחמניות היינו נבליא"ש שהן דקות ואין מברכין עליהם אלא בורא מיני מזונות אבל אי קבע סעודתו עליהם מברך עליהם המוציא וג' ברכות ואי אכיל להו שלא מחמת הסעודה טעון ברכה לפניהם ולא לאחריהם עכ"ל וכך הם דברי רבינו. ודין אכיל להו שלא מחמת הסעודה יתבאר בסימן קע"ז בס"ד והתוס' כתבו ג"כ דאובליא"ש אפילו לא קבע מברך המוציא דלחם גמור הוא אלא נראה דהיינו נילי"ש מיהו כי קבע סעודתיה עלייהו מברך עליו המוציא כמו בפורים מיהו רבינו שמשון פירש דאין מברך עליו המוציא דהוי כמו דייסא ע"כ והמרדכי נסתפק בהם לפי שהם רכים יותר מדאי והיה נוהג ר"י שלא לאכלם אף בפורים כי אם תוך הסעודה לברך בפת תחלה כדי לפטרם מברכה שהיה מסופק אי הוי קביעותיה קביעות או לא וכ"כ התוס' גבי כובא דארעא (שם לט.) וכ"כ הגהות מיימון בפ' ג' אלא שכתבו ונראה דפת לא פטרה להו מברכה שלפניה דלא חשיבי מחמת סעודה טפי מפת הבאה בכיסנין שטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם ע"כ וה"ר יונה כתב בפרק כיצד מברכין גבי הא דאמר אביי טריתא פטורה מן החלה שרבינו יצחק הזקן אמר שבאלו הרקיקין שעושין בשני ברזלים ונקראים אובליא"ש אין הקביעות שלהם קביעות ואינו מברך אלא במ"מ שאין קביעות אכילה בזה לעולם ולקמן גבי הא דלחמניות מברכים עליהם המוציא כתבו רוב המפרשים אומרים שלחמניות כעין כעכין וקשה על זה אמאי איצטריך למימר דמברך עליהם היכא דקבע עילוייהו שהרי פשוט הוא ולפיכך נראה יותר נכון לפרש דלחמניות רקיקין דקים ונקראים בלע"ז ניבלא"ש ומפני שבלילתן מתחלה רכה הוצרך להשמיענו דהיכא דקבע עלייהו מברכים עליהם המוציא עכ"ל: ומיהו אותם רקיקים דקים שנותנים מרקחת עליה' נראה שהם טפלים למרקחת וברכת המרקחת פוטרן וכ"כ הכלבו ואכתוב לשונו בסימן רי"ב בס"ד: כתוב בשבולי הלקט על כובא דארעא ולחמניות ופת הבאה בכיסנין אי קבע סעודתו על הפת ולבסוף הביאו לו אלו לקינוח סעודה מברך עליהם בורא מיני מזונות דה"ל כמו פירו' ולאחריה' לא יברך דברכת המזון פוטרתן:

ומ"ש רבינו ופת גמור אפי' על פחות מכזית מברכין עליו המוציא וכו' בפרק כיצד מברכין כתב הרשב"א בשם הראב"ד דבפחות מכזית בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין ג' ואע"ג דבפחות מכזית ליכא מזון מ"מ מיני מזונות הוא ומיהו המוציא לא מברך אפחות מכזית והוא ז"ל כתב שנ"ל שמברך לפניו המוציא שאין הברכה משתנית בין שיעור לפחות מכשיעור ולאחריו כתב שאינו מברך מעין ג' ואפשר דלא מברכינן עלייהו כלל ואפי' בורא נפשות רבות דכל שהוא טעון ברכה דאורייתא ופטרת ליה משום דבצר ליה שיעורא לא תרמי עליה ברכה אחריתי ע"כ וגבי הא דא"ר חייא בר אבא (שם לח:) אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח קיים וחיזק דבריו דלפניו מברך המוציא ולאחריו ולא כלום וכתב שכן דעת הרי"ף וכן נראה ממ"ש הרא"ש גבי הא דר' יוחנן אכל זית מליח שהביא שם הירושלמי שאומר בהדיא דעל פת פחות מכשיעור מברך המוציא ומשמע מדבריו דהכי קי"ל וגם משמע מדבריו דלאחריו אינו מברך כלום וכ"כ הרמב"ם בפירוש בפ"ג והכי נקטינן:

אמר רב יוסף חביצא אי אית בהו פירורים כזית וכו' ג"ז בפרק כיצד מברכין (לז:) ופירש"י דחביצא היינו שמבשלים לחם מפורר בתוך האלפס והקשו עליו התוס' ופירשו שם דחביצא היינו פרורים הנדבקים ע"י מרק או ע"י חלב וכל דבר הנדבק יחד קרוי חביצא וכן פי' הערוך ולפירוש זה הסכימו ה"ר יונה והרא"ש והג' חילוקים שכתב רבינו בשם ה"ר יונה כתבם הרא"ש וטעם חילוקים אלו משום דתניא התם (שם.) הכוסס את החטה מברך עליה בורא פה"א טחנה אפאה בשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה המוציא ולבסוף ג' ברכות אם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך במ"מ ולבסוף מעין ג' ומפרש בירושלמי שהפרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית ומכאן למדנו החילוק הראשון היכא שנתבשל הכל תלוי ביש בפרוסות כזית ולא שאני לן בין אית ביה תוריתא דנהמא ללית ביה והחילוק השני היינו הא דחביצא דא"ר ששת דאע"ג דלית בפרורין כזית מברך המוצי' וג' ברכות והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא משמע ודאי דכל דאית בהו כזית אע"ג דליכא עלייהו תוריתא דנהמא מברך המוציא כדרב יוסף דרב ששת להוסיף על דברי רב יוסף לברכת המוציא בא ולא למעטו. תוריתא דנהמא. היינו שיהיה ניכר וידוע שהוא לחם והחילוק השלישי הוא מסברא דכיון שהוא פת בלי תערובת שום משקה אינו יוצא מתורת לחם דע"כ לא אמר רבא דבעינן דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא אלא בחביצא שהפירורין מעורבין עם המשקה אבל היכא שהפירורין לבדם בלי שום תערובות אע"פ שהפירורין דקין ביותר לעולם שם לחם עליהם ומברכין עליהם המוציא וג' ברכות ודלא כר"ח שפירש דהא דאמרינן בגמ' (לח:) פת הצנומה בקערה מברך עליו המוציא דוקא בדאיכא עליה תוריתא דנהמא:

ודע שהחילוק הראשון כתבו בספרים שלנו בפי' ה"ר יונה בע"א וז"ל היכא שהוא מבושל אם יש בפרוסות כזית אע"ג דמיחזי דאיכא עליה תוריתא דנהמא אינו מברך עליו אלא במ"מ ונראה דטעות סופר הוא וצריך להגיה אם אין בפרוסות כזית ולישנא מוכח הכי דאל"כ לא הל"ל אם יש אלא אפילו יש וק"ל: ופירש"י דהאי חביצא מיירי בנתבשל כתבו המרדכי וז"ל תוריתא דנהמא תואר של לחם כלומר צריך שיהא בו מראה של לחם שלא יהא נימוח לגמרי אלא ניכר וידוע שהוא לחם והכי קי"ל כרבא וכרב ששת דמברך ברכת המוציא וברכת המזון על פירורין שאין בהם כזית כיון דאיכא תוריתא דנהמא ואפילו נתבשלו כדפירש רש"י והא דלעיל שאין הפרוסות קיימות מוקי להו רב ששת בכלי ראשון ובשנימוחו כמו שמחלק לקמן גבי פת צנומה משם ראבי"ה וה"ג ע"כ וגבי פת צנומה כתב פירוש פת יבשה שנתנה בקערה לשרות ובה"ג פירש דוקא צנומה בקערה דכיון דשדי עלייהו רותחין ה"ל כלי שני אבל צנומה בקדרה דה"ל כלי ראשון אע"ג דאיתיה בעיניה נפק ליה מתורת לחם עכ"ל. ולפי החילוקים שכתב רבינו בשם ה"ר יונה צ"ל דבה"ג מיירי באין בפרוסות כזית ומש"ה בכלי ראשון אע"ג דאיתיה בעיניה כלומר דאית עליה תוריתא דנהמא נפק ליה מתורת לחם דאם יש בפרוסות כזית מברך עליהם המוציא ואע"ג דלית ביה תוריתא דנהמא: כתבו התוס' (לז:) והמרדכי דכשנותנין פירורים במים והמים מתלבנים מחמת הפירורים אזל ליה תוריתא דנהמא וכן היה רגיל רבינו דוד ממיץ לשרות פירורים בלילה כדי לאוכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון שלא לאחר כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד ההלכה: וכתב עוד המרדכי וכן השורה פתו ביין אין מברך המוציא שיצא מתורת לחם הואיל וסימוק ודומה לפת הבאה בכיסנין ומברך עליו במ"מ דמיזן זיין. ונראה דהיינו דוקא בפירורין א"נ בפרוסה שאין בה כזית אבל בפרוסה שיש בה כזית לא: והרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות ברכות הפת שפתת אותה פיתים ובשלה בקדירה או לשה במרק אם יש בפתיתים כזית או שניכר שהן פת ולא נשתנית צורתה מברך עליהם בתחלה המוציא ואם אין בהם כזית או שעברה צורת הפת בבישול מברך עליה בתחלה במ"מ ע"כ. ודבריו כסותרין אלו את אלו שבתחלה כתב דבחדא לטיבותא דליהוי בהו דהיינו יש בהם כזית אע"פ שנשתנה צורתה או לא נשתנה צורתה אע"פ שאין בהם כזית מברך המוציא ואח"כ כתב דבחדא לריעותא דליהוי בהו דהיינו אין בהם כזית אע"פ שלא נשתנה צורתה או שנשתנה צורתה אע"פ שיש בהם כזית מברך במ"מ וחכם אחד מבני בניו של הרמב"ם השיב שמ"ש או שעברה צורת הפת פירושו אם עברה כי כבר נמצ' בכתוב או במקום אם או נודע כי שור נגח הוא או הודע אליו חטאתו וה"ה מהר"ר יוסף פאסי זלה"ה כתב שיש לחלק בין שינוי להעברה ששינוי הוא שינוי מה אבל העברה העברת כל הצורה מכל וכל הוא וזה נראה שדקדק בלשונו בתחלה כתב אם יש בפתיתים כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה שר"ל אם יש בפתיתים כזית אע"פ שיש שינוי מה או שאין בהם כזית אלא שאין בהם שינוי כלל וניכר שהם פת ולזה כפל לשונו שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה ר"ל שניכר היטב ולא נשתנה כלל מברך המוציא אבל אם אין בהם כזית אע"פ שלא עברה מכל וכל אלא שנשתנה או אע"פ שיש בהם כזית אם עברה מכל וכל בבישול ר"ל שבחלוקת הבישול שייך העברה שבלישה לא שייך כי אם שינוי אמנ' בבישול שייך שינוי לבד כשהבישול חלש אמנ' כשהו' חזק שייך העברת הצורה מכל וכל ואז אפי' כשיהי' בפתיתין כזית מברך במ"מ ולא המוציא ונמצא לפי דרך זה שהשוה הרמב"ם בישול למרק בצד וחילק ביניהם מצד השוים בשינוי המשותף ביניהם וחילקם בהעברה הנמצאת בבישול ולא בלישה במרק. והעיד של' זה נשאל בישיבת מאור גולת אריאל הגאון מהרי"א זלה"ה בפומבי גדול של חכמים ושל סופרים ובכללם הנשר הגדול הר"ר יצחק אברבנאל זלה"ה ובעיני כולם הוכשר דרך זה יותר מכל מה שפירשו שם גם הרב הגדול מהר"ר יהודה ן' שושן זלה"ה פירש כן ואני בעניי ראיתי שאע"פ שפירוש זה הוא מדוייק בלשון הרמב"ם שבתחלה כתב לשון שינוי ובסוף כתב לשון העברה אין לחלוקים אלו עיקר בגמרא ולכן נ"ל דהכי פירושו הפת שפתת אותה פתים ובשלה או לשה והתחיל לפרש מאי דסליק מיניה דהיינו אם לשה ולפיכך לא הוצרך בו אלא חדא לטיבותא דהיינו שיהא בפתיתין כזית אע"פ שנשתנה צורת הפת או שניכר שהן פת אע"פ שאין בהם כזית מברך המוציא והדר מפרש מאי דפתח ביה דהיינו אם בישלה ולפיכך כתב דבחדא לריעותא סגי כלומר שאם אין בו כזית אע"פ שניכר שהוא פת או אם עברה צורת הפת בבישול אע"פ שיש בו כזית מברך במ"מ ולמד מ"ש בבבא דלשה במרק מההיא דחביצא וכרב ששת דאמר אע"פ שאין בפירורין כזית מברך המוציא וכרבא דאמר והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא וכדברי המפרשים דחביצא היינו שלש הפירורין במרק בלי בישול דרבא לא מצריך דליהוי עלייהו תוריתא דנהמא אלא בדלית בהו כזית אבל אי אית בהו כזית אע"ג דלית עלייהו תוריתא דנהמא מברך המוציא וכמו שכתבתי לעיל. ובבא שניה למדה מדתניא הכוסס את החטה מברך בפה"א טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא וג' ברכות ואם אין הפרוסות קיימות מברך בורא מיני מזונות וברכה א' מעין ג' ומפרש בירושלמי דפרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית וסובר הרמב"ם שאע"פ שיש בהם כזית בעינן דליהוי בה תורית' דנהמא מאחר שהן מבושלות כנ"ל:

כל דבר שבלילתו עבה אפי' בישלו במים או טיגנו בשמן לחם גמור הוא וכו' בפ' כל שעה (לו.) גרסינן תנן התם הדובשנין והסופגנין ואסקריטין וחלת המשרת פטורים מן החלה אמר ר"ל הללו מעשה אלפס הן ור' יוחנן אמר מעשה אלפס חייבין והללו שעשאן בחמה ואמרינן התם דבהרתיח ולבסוף הדביק כ"ע לא פליגי דחייב בחלה דנהמא היא כי פליגי כשהדביק ולבסוף הרתיח ר"ל סבר כמעשה חמה הן ופטורים ור' יוחנן סבר כמעשה אלפס הן ל"ש הרתיח ולבסוף הדביק ל"ש הדביק ולבסוף הרתיח נהמא הוא וחייב בחלה וכתב הרא"ש שר"ח פסק כר"ל אבל הוא ז"ל נראה לו דהלכה כר' יוחנן וכן פסק בשאלתות וכן פסקו התוס' וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' חלה. והרי"ף כתב שתי הסברות בפרק כל שעה ולא הכריע ומ"מ נראה שדעתו נוטה לפסוק כר' יוחנן. וכ"כ רבינו בספר יורה דעה שהרי"ף פסק כר' יוחנן והכי נקטינן. וכתבו התוס' בשם ר"י דע"י משקה מודה ר' יוחנן דמעשה אלפס פטורין ואין מברכין עליהם המוציא כדמוכח בירוש' דחלה פ"ק א"ר יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ומברכין עליו המוציא ר"ל אומר אינו חייב בחלה ואין מברכין עליו המוציא א"ר יוחנן ובלבד ע"י משקין כלומר בהא מודינא לך. וכ"כ שם הרא"ש והר"ן וכ"כ ה"ר יונה בפרק כיצד מברכין ומיהו בהגהות פ"ג מהל' ברכות כתוב בשם סמ"ק תחלתו סופגנין היינו שבלילתו רכה וסופו עיסה שאפאו בתנור או בכירה או במחבת של ברזל חייבים בחלה ובברכת המוציא כר' יוחנן דאמר מעשה אלפס חייבין ואע"ג שסכין אותה מעט שמן משהו בעלמא הוא שלא תשרף העיסה. וכתבו עוד התוס' בפרק כל שעה אומר ר"ת דדוקא בבלילתו רכה פליגי דר' יוחנן סבר אפייתו באלפס עושהו לחם וחייב בחלה וריש לקיש סבר אין עושהו לחם ופטור אבל בלילתו עבה כ"ע מודו דחייב בחלה אפי' ע"י משקה דהא חיוב בחלה הוי משעת גלגול כדמוכח בכמה דוכתי וכן משמע מדתנן במסכת חלה (פ"א מ"ה) תחלתו סופגנין וסופו עיסה תחלתו עיסה וסופו סופגנין חייב בחלה ונראה לר"ת דה"נ מברכים עליו המוציא ומבי' ראי' ממנחות (עה:) ומפ' כיצד מברכין (לז:) דאמרי' היה עומד ומקריב מנחה בירושלים אומר שהחיינו נטלו לאוכלו אומר המוציא וקא פסיק ותני כל המנחות אפי' מנחת מחבת ומרחשת אע"פ שמטוגנות בשמן ואין סברא לחלק בין מים לשמן. אבל על וירמיזליו"ש שקורים אליטרא"ה היה אומר ר"ת שאין מברכין המוציא שאין בהם תוריתא דנהמא אע"פ שנתחייבה עיסתה בחלה ובפ' כיצד מברכין סיימו בה דמברך עליהם במ"מ וברכה אחת מעין ג'. ודברים אלו כתבום הרא"ש והר"ן והמרדכי שם בשם ר"ת והגהות בפ"ג מה"ב בשם סמ"ג וסמ"ק וגם ה"ר יונה כתב דברים אלו בפ' כיצד מברכין וכ"כ ר' שמשון בפ"ק דמס' חלה וז"ל ומשמע נמי דברכת המוציא תלויה בחלה וכל דבר שבלילתו קשה אפי' בשלו במשקין היינו תחלתו עיסה וסופו סופגנין ומברך עליו המוצי' וטעון נט"י וברהמ"ז וכן תחלת בלילתו רכה וסופו ע"י האור בלא משקה עד שתהיה בלילתו רכה וסופו באור ע"י משקה אלא שאח"כ כתב דמדאמרי' בפ' כיצד מברכין (שם) גבי לחם העשוי לכותח משמע שהלש עיסה גמורה ודעתו לבשלה במים או לטגנה בשמן פטורה מן החלה והא דאמרי' בפ' כיצד מברכין דהאוכל מנחה מברך המוציא לאו במנחת מחבת ומרחשת איירי דמטוגנות בשמן ובטלו מתורת לחם אלא בדסלת או במאפה תנור א"נ בכל המנחות ושמנן מועט ואין בו כדי לבטלו וכ"כ הר"ן בפרק כל שעה בשם הרמב"ן דכי תנן תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה היינו שעשאה מתחלתה על דעת לחם דבכה"ג היא דמחייבת בגלגול ואע"פ שנמלך לעשותה סופגנין לא פקע חיובא מינה אבל כל שעשאה מתחלה על דעת סופגנין אע"פ שבלילתה קשה ואיכא גלגול לא מיחייבי. וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"ו מהל' חלה. מיהו רבינו שמשון כתב בפ"ק דחלה בשם הירוש' שאפי' כשעושה אותה על דעת לבשלה אם נטל מן העיסה מעט לאפותה באור חייבת כל העיסה בחלה דחיישינן שמא תמלך ליקח כשיעור חלה וכ"כ הרא"ש בפ' כל שעה ובהלכות חלה. ורבינו ירוחים כתב שרבינו שמשון והרמב"ן סוברים שאפילו בלילתו עבה אם בשלה או טגנה אין מברכין עליה המוציא ואפילו נתחייבה בחלה ואפי' שיש עליה תוריתא דנהמא דלא דמי ברכת המוציא לחלה בתר גלגול העיסה אזלינן אבל ברכת המוציא הכל הולך אחר שעת אפייה ובתחלתה עיסה וסופה סופגנין או איפכא אם סופה סופגנין אין מברכין עליה המוציא ואם סופה עיסה כלומר שנאפה ולא בבישול במים ולא בטיגון מברך עליה המוציא וכן נראה עיקר עכ"ל. וכך היא דעת ה"ר יונה בפרק כיצד מברכין שאם היתה בלילתו עבה ואח"כ רככו ע"י משקים חייב בחלה שכיון שכבר היתה הבלילה עבה באותה שעה נתחייב בחלה שחיוב החלה תלוי בגלגול אבל אין מברכין עליו המוציא שברכת המוציא תלויה בלחם וזה כיון שנתבטל מתורת לחם אין מברכין עליו המוציא ולא ג' ברכות עכ"ל וכן נהגו העולם שלא לברך המוציא על הסופגנין וכיוצא בהם אף ע"פ שעושין תחלת עיסתן עבה. והרא"ש כתב דברי ר"ת ודברי ר"ש בפרק כל שעה ולא הכריע אלא דמדהביא דברי ר"ש באחרונה משמע דכוותיה סבירא ליה וכן דעת רבינו שכתב בספר יורה דעה שמסקנת הרא"ש כדברי ר"ש ושכן דעת הרמב"ם ומ"מ יש לתמוה: גרסינן בפרק החולץ (מ.) גבי חלוט אע"ג דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם קרינן ביה ואדם יוצא ידי חובתו בפסח ונראה דהוא הדין שמברכין עליו המוציא ושלשה ברכות מאחר שלא נאמר עליו בשום מקום שלא יברכו עליו המוציא ושלשה ברכות:

טרוקנין והוא שעושין גומא בכירה וכו' בפרק כיצד מברכין (לז:) טרוקנין חייבת בחלה מאי טרוקנין אמר אביי כובא דארעא ופירש"י כובא דארעא עושה מקום כלל בכירה ונותן לתוכו מים וקמח כמו שעושין באלפס ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא א"ד גביל מירתח ופירש"י גביל מירתח נותנים קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכים על הכירה כשהיא נסקת. וכתב הרא"ש טרוקנין חייבין בחלה גרסינן ול"ג פטורה והכי איתא בירוש' טרוקנין חייבין בחלה ואומרים עליו המוציא אע"ג דבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי מ"מ הוי כמו תחלתו סופגנין וסופו עיסה שחייב בחלה וגבי הא דאמר אביי טריתא פטורה מן החלה כתב ולא דמי לטרוקנין שאע"פ שבלילתו רכה אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש"י דנעשה לחם אבל מירתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו ואמרינן תו בגמרא (לח.) א"ל אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכינן עליה א"ל מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכינן עליו בורא מיני מזונות מר זוטרא קבע סעודתיה עילויה ובריך עילויה המוציא וג' ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בה י"ח בפסח מ"ט לחם עוני קרינן ביה ומשמע דטריתא אפילו קבע עלה אינו מברך אלא במ"מ דאל"כ מאי איכא בין טרוקנין לטריתא דהא טרוקנין לא מברכינן עליה המוציא אא"כ קבע סעודתיה עילויה וכ"כ רבינו ירוחם טרוקנין מברך עליו בורא מיני מזונות ואם קבע סעודתו עליו מברך המוציא וג' ברכות אבל טריתא אין מברכין עליו המוציא אלא במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין ג' ע"כ אבל מדברי רבינו נראה דעל טרוקנין מברך עליו המוציא אע"ג דלא קבע סעודתיה עילויה ויש לתמוה מנין לו. ומצאתי להרא"ש שכתב בהלכות חלה גרסינן בפרק כיצד מברכין כי אתא רבין א"ר יוחנן טרוקנין חייבין בחלה ול"ג פטור והכי איתא בירוש' ר' יוחנן אומר טרוקנין חייבין בחלה ואומרים עליו המוציא ואדם יוצא בו י"ח בפסח ואפשר שעל זה סמך רבינו לכתוב סתם דטרוקנין מברכין עליו המוציא ואי מהא לא איריא דאיכא למימר דהא דאמר ר' יוחנן בירוש' דטרוקנין מברכין עליו המוציא היינו דוקא בדקבע סעודתיה עילויה כדאמרינן בגמרא דידן פרק כיצד מברכין ואפי' אם היה מפורש בירוש' דמברכין עליו המוציא אע"ג דלא קבע עליה לא הוה שבקינן מסקנא דגמרא דידן מפני הירוש' ומיהו אפשר שרבינו היה מפרש דמר בר רב אשי דאמר אדם יוצא בו י"ח בפסח לאיפלוגי אתא אמאי דאמרינן דדוקא בדקבע עליה מברך המוציא אבל אי לא קבע לא דליתא אלא אפי' לא קבע מברך המוציא דלחם גמור הוי דאדם יוצא בו י"ח בפסח מ"ט לחם עוני קרינן ביה ופסק כמותו אבל אין זה פשט הגמרא דמר בר רב אשי לאו לאיפלוגי אתי אלא לומר דאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח דלא תימא כיון שדרך לאכול לפעמים כובא דארעא לתענוג מצה עשירה הוי ולא נפיק בה קמ"ל דשפיר מיקרי לחם עוני א"נ דלא תימא כיון דאין צורת פת עליו לא יצא בו ידי חובתו בפסח קמ"ל דשפיר יצא בו י"ח דלחם עוני הכי הוי שאין לעני תנור ואופהו בקרקע אבל לענין ברכת המוציא ודאי דדוקא בדקבע עליה מברכין לה ואי לא קבע לא וכ"נ מדברי הרא"ש ז"ל ולפיכך צ"ל שמ"ש רבינו ואם קובע סעודתו עליו מברך המוציא אטרוקנין קאי ולא בא אלא לפרש שמ"ש בתחלה דטרוקנין מברך עליו המוציא היינו דוקא בדקבע סעדתיה עליה אבל לא קבע לא. אבל טריתא כיון דאין תורת לחם עליו אע"ג דקבע סעודתיה עליה אינו מברך אלא במ"מ כנ"ל שאנו מוכרחים לדחוק ולפרש דברי רבנו אע"פ שמפשט דבריו אינו נראה כן והרמב"ם כתב בפ"ג עיסה שנאפה בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות עושים הואיל ואין עליה צורת פת מברך עליה במ"מ ואם קבע מזונו עליה מברך המוציא ע"כ וזו היא כובא דארעא האמורה בגמרא ונקראת ג"כ טרוקנין אבל דין טריתא לא הזכיר לפי שלא נאמר בגמרא לענין המוציא:

נהמא דהדנקא והוא לחם שאופין בשפוד וכן על לחם העשוי לכותח וכו' שם טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא א"ד גביל מירתח ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא וא"ד לחם העשוי לכותח ופירש"י נהמא דהנדקא בצק שאופין בשפוד ומושחין אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן. לחם העשוי לכותח אין אופין אותו בתנור אלא בחמה:

ומ"ש רבינו ואם עשאה ערוכה ונאה וכו' שם תני רבי חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה והא תניא חייב בחלה התם כדקתני טעמא רבי יהודה אומר מעשיה מוכיחין עליה עשאה כעכין חייבים כלמודים פטורים ופירש"י כעכין. ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי דעתיה דללחם עשאה: כלמודים. כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריכתם ובקצת ספרי רבינו כתוב דבעשאה כעכין מברך עליה המוציא ומשמע ודאי דהכי ס"ל מדכתב כאן חילוק זה דבין עשאה כעכין לעשאה למודין וכ"כ ג"כ ר"י דבעשאה כעכין מברך עליה המוציא וג' ברכות וכתב רבינו שמשון בפ"ק דחלה אמתניתין דעיסה שתחלתה סופגנין דבעשאה כעכין נמי לא מיחייב בחלה אלא היכא דשקיל מינה חררה קטנה ואפי לה ואכל דאסור בלא חלה דילמא ממליך אכולה עיסה אבל היכא דנעשה לכותח פטורה והכי איתא בירושלמי עיסת כותח חייבת בחלה שמא תמלך לעשות חררה לבנה וע"כ כדי שלא תיקשי ההיא דברכות צ"ל כדפרישית דשקלא פורתא ואופה באור דחיישינן שמא תמלך ליקח כשיעור ומשמע דה"ה לענין המוציא ובפסקי חלה להרשב"א כתב שיש חולקים על רבינו שמשון: כתב האגור המולייתות שקורין פשטידא או טורט"א הנאפת בתנור בבשר או בדגים או בגבינה אע"ג דבשר ודגים וגבינה עיקר מברכים עליהם המוציא דמין דגן חשיבי ליה אינשי והם דברי שבולי הלקט בשם ה"ר ישעיה וטעמא משום דבתר ה' מינין אזלינן (%ד עמ"ש לעיל באות ג'): דיני ברכת פת העשוי מאורז ודוחן ושאר מיני קטניות כתב רבינו בסימן ר"ח:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.