מחצית השקל/אורח חיים/קסח

מחצית השקל ‏ אורח חיים קסח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (ס"ק א) פת קיבר וקטן לכאורה משמע בטור כו' דבטור הל' משונה מל' הש"ע דז"ל הטור מברך על השלם אפי' הוא פת קיבר והחתיכות פת נקיה ואפי' השלם קטן מן החתיכות עכ"ל מדלא כללינהו יחד מברך על השלם אפי' הוא פת קיבר וקטן כמ"ש בש"ע א"ו דהטור או או קאמר דהשלם אין לו רק חסרון א' נגד החתיכות או שהוא פת קיבר כו' ושוין בגדלות או שהוא קטן ושוין בנקיות. אבל בגמ' משמע כו' דהא מסיים אבל פרוסים כו' ומיירי בפרוסות גדולות דבהכי פליגי כו' לכאורה כוונתו דהאמרי' דף ל"ט ע"ב הביאו לפניו פתיתים ושלמים אמר רב הונא מברך על הפתיתים ופוטר את השלמים ור"י אומר שלמים מצוה מן המובחר אבל פרוסה של חטין ושלמה של שעורים ד"ה מברך על פרוסה של חטים כו' אר"נ ב"י וירא שמים יוצא ידי שניהם כו' מניח פרוסה תוך השלמה ובוצע ופי' רש"י מדאמר רב הונא מברך ולא אמר מצוה כו' כמ"ש ר"י א"ו דאיירי שהפתיתים ושלמים שוין בגדלות וכיון דשלם לר"ה לא הוי מעלה לכן אמר מברך אם ירצה דשניהם שוין אבל אם הפתיתים גדולים מן השלמים ס"ל לר"ה דצריך לברך דוקא על הפתיתים הגדולים ור"י ס"ל אע"פ שהפתיתים גדולים צ"ל על השלמים. והקשו התוס' דא"כ ר"ה ור"י הם סברות הפוכות. לכן פי' ר"ת דפליגי דוקא בפתיתים גדולים מן השלמים וס"ל לרב הונא דמעלת גדלות ומעלות שלמי' שוין לכך מברך על איזה שירצה ור"י ס"ל דשלם עדיף וקיי"ל כר"י וכפירוש ר"ת ולפ"ז ראיית מ"א דעל כרחך מאי דאמר הש"ס אבל פרוסה של חטים כו' מיירי שהפרוסה גדולה מן השלמה דומי' דפליגת' דמיירי לפי' ר"ת שהפתיתים גדולים דומיא דהכי מה שמודה ר"י מיירי בפרוסה גדולה ואפ"ה מדנקט דוקא חטה דחשיב משעורים מדאקדמ' קרא בשבח ארץ ישראל דכתיב ארץ חטה ושעורה דכל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה וכדלקמן סי' רי"א סעיף ד' להכי מברך על הפרוסה של חטים ת"ל בלאו הכי הא יש לפרוסה שני מעלותא דחטה הוא יותר נקי משעורה השניה שהוא גדול א"ו דאפי' יש לפרוסה שני מעלות מ"מ שלם עדיף ולפ"ז דברי מ"א צ"ב דהא התוס' דחו פי' רש"י עוד מצד קושיות אחרות וז"ל ועוד תימ' (לפי' רש"י) אמאי שינ' בסמוך לשונו דנקט ל' פרוסה של חטין ע"כ פי' ר"ת כו' והיינו דלפי' ר"ת ניח' כמ"ש הרא"ש וז"ל הילכך מברך על השלמ' אפי' היא קטנה מן הפרוסה דבהכי איירי פלוגתייהו מדנקט פלוגתייהו פתיתי' ושלמים ובתר הכי קאמר פרוסה של חטין כו' דפרוסה משמע שהוא קטנה מן השלמה דל' פרוסה משמע חצי השלם כו' ורבות' אשמעי' אע"ג דפרוסה של חטין קטנה צ"ל עליה תחלה משום דכל הקודם בפסוק כו' עכ"ל הרי מבואר היפך ממ"ש מ"א דאדרבה פרוס' של חטין מיירי שהיא קטנה מן השלימ' ולהכי איצטרך לטעם משום דמוקדם בקרא אבל לעולם כשיש לפרוס' שני מעלות י"ל דמברך על הפרוסה כדמשמע בטור אמנם מדברי התוס' דלשם יש למ"א ראיה שכתב בד"ה אבל פרוס' של חטין כו' ד"ה מברך כו' דחטי' עדיפי דאקדמי' קרא אבל פתיתים ושלמים ממין א' אפי' יהיו הפתיתי' מפת נקיה והשלמים מפת קיבר מברך על השלמי' עכ"ל התו' ומדנקטו התוס' פתיתים מפת נקיה ולא נקטו פרוסה משמע דמיירי דהפרוסה גדולה דהא פתיתי' דנקטו בפלוגתא דר"ה ור"י מה"ט נקט פתיתי' משום דמיירי בגדולים לפי' ר"ת א"כ יש לפרוסה שני מעלות שהם גדולי' וגם הם נקיים כמ"ש התוס' ואפ"ה כתבו התוס' דשם עדיף כיון שהם ממין אחד ודוק' חטים דאקדמ' קרא חשוב יותר מן השלם הרי מוכח כמ"ש בש"ע וכמדומה שלזה נתכוין מ"א ויש ט"ס בדבריו אלא שיראתי לשלוח יד להגיה וגם לא ידעתי באיזה ל' אגיה:

(ב) (ס"ק ב) מניח כו' וצ"ע דאיך נעשה פשרה כו' דהא אפי' בה"מ כו' ר"ל דפשרה זו שכ' הרש"ל היא גרוע מפשרת הש"ס דלפשרת הש"ס א' מברך ומוציא לחבירו דהוי ברוב עם הדרת מלך ואיך נעשה כפשרת מהרש"ל לצאת י"ש שיברך כל א' לעצמו ונבטל עי"ז ברוב עם ה"מ (והוא ענין יקר וחשוב דמבטלי בה"מ מה"ט ואיך משום לצאת י"ש נבטלנו) ועוד דליכא פלוגתא בזה כו' ר"ל אי הוי פלוגתא בזה איכא מ"ד דס"ל לברך על פרוסה ש"ח ואיכא מ"ד דס"ל לברך על שלימה של שעורים. וכדי לצאת י"ש מניח פרוסה תחת כו' א"כ יש מקום לפשרת מהרש"ל דעכ"פ בין המברך על הפרוסה ובין המברך על השלם יש לו דעה אחד לסמוך עליו אבל באמת לפי' רבינו תם כנ"ל הא דאמר וירא שמים יוצא ידי שניהם קאי על פרוסה של חטים כו' ובזה האמרי' דברי הכל מברך על הפרוסה וליכא פלוגת' וע"כ צ"ל מאי דאמר ויוצא י"ש ר"ל שני הלחמים וליכ' בושה לשום לחם וכן כתבו התוס' והיינו ליתרון בעלמ' וא"כ איך נאמר דא' יברך על השלם של שעורי' דודאי עביד שלא כדין דהא ליכ' למ"ד דס"ל הכי:

ונ"ל דעכ"פ אם הא' אורח כו' ר"ל כה"ג גם מהרש"ל מוד':

דהא שרי' לי' כו' והיינו משום דבעה"ב מוצי' בברכתו את האורח ה"ל כאלו האורח מברך וכיון דהאורח אינו נזהר י"ל לברך על נקי של עובדי כוכבים ולכך הותר גם לבעה"ב הנזהר לברך על של עובדי כוכבי' ולא אמרי' דהאורח יברך על נקי של עובדי כוכבי' ובעה"ב על קיבר של ישראל ולא נתיר לבעה"ב הנזהר לברך על של עובדי כוכבים אע"כ דכה"ג ליתא לסברת מהרש"ל דהאורח נגרר אחר בעה"ב:

דהא לרש"י וסייעתו כו' דלפי' רש"י דפליגי לר"ה אם הפתיתים גדולים מן השלמה צריך לברך דוקא על הפרוסה ולר"י דוק' על השלם כנ"ל ולכך מפרש וירא שמים יצא ידי שניהם ר"ל ידי ר"ה ור' יוחנן וקאי אכה"ג דהפרוסה גדולה מן השלם ושניהם ממין א' אבל כשהפרוסה חטים ושלימה שעורים הלא בזה מסיק הש"ס ד"ה מברך על הפרוסה כו' ולא על כה"ג קאי מאי דאמר הש"ס יוצא ידי שניהם דהא ליכא פלוגתא בזה ורש"י לא ס"ל דר"ל ידי שניהם דר"ל שני הלחמים וניהו דקי"ל כפי' ר"ת דלדידי' במין א' והפרוסה גדולה מן השלם אי מברך על השלם יוצא לכ"ע דאפי' רב הונא מודה דרשאי לעשות כן וגם לפי' ר"ת פרוסה ר"ל קטנה כנ"ל לכן פי' דקאי על פרוסה של חטין כו' דגם בכה"ג י"ש יצא י"ש בלחמים והיינו דוקא כשהפרוסה חטין דמצינו כן להדיא לפי' ר"ת ולא נוסף ע"ז דבר אחר:

(ג) (ס"ק ג) שלא כו' אבל אם נראה כו' עסי' שס"ו ר"ל דדין זה הוא מרוקח דחיבור מהני וראיית רוקח מהאי דסי' שס"ו כמ"ש בס"ק שאח"ז והא מדאמרי' בסי' שס"ו אין מערבין בפרוסה ע"ש הטעם ואמרי' התם דאם חיבר שני חצאי לחם ונראה כשלם מערבי' בו וסביר' ליה לרוקח דה"ה הכא א"כ כמו דבסי' שס"ו קי"ל דאם נרא' שנתחבר לא מיקרי שלם ה"ה הכא: (ס"ק ד) יכול כו' ברוקח כ' בזה"ל כו' ר"ל דמלשון הש"ע משמע דהרבות' גם בשבת יכול לחברם ואין בו איסור משום מתקן בשבת אבל הל' הרוקח מבואר דגם לצורך שבת יכול לחברם דיהי נקרא עי"ז לחם שלם לצורך לחם משנה:

(ה) (ס"ק ה) ממקום כו' וגם אם קרים בשולא (ד"מ) ר"ל הד"מ הוסיף טעם על מ"ש מהרי"ל ששם נראה כפרוסה:

אבל בחתיכה כו' מ"מ היא פרוסה כו מה שאין כן הכא דבאמת היא שלמה אלא דבצד שהיה דבוק היה נרא' כפרוס' ולכן עדיף לבצוע מצד האחרת:

(ז) (ס"ק ז) הנקי כו' ואפשר דנקי עדיף כו' ר"ל דמעלת נקיות מקרי מעלה מצד עצמו כמו מעלת גדול לא מצד דוקא הנקיות הוא חביב ולכן לא מהני מה שאין הנקי חביב לבוצע:

(ט) (ס"ק ט) איזה כו' משמע דוקא לפי שהיה נזהר מדלא כ' דברי הר"ש מיד כשכתב מברך על איזה שירצה אם אינו נזהר והר"ש הי' רגיל כו' משמע דקאי דוקא אדסמיך לי' דהיינו נזהר:

כיון דאיכא פלוגת' כו' ר"ל דבירושלמי איתא פת נקי' טמאה ופת קיבר טהורה מברך על איז' שירצה ומדמים הפוסקים פת ישראל לפת טהורה ופת עובדי כוכבים לפת טמאה ולכן פסקו דפת עובדי כוכבים נקי ופת ישראל קיבר מברך על איזה שירצה אלא דשני דיעות שהביא האגודה חולקים בפי' הירושלמי דדעה א' ס"ל דהירוש' מיירי באינו אוכל חולין על טהרת תרומה ולכן מברך על איזה שירצה ולכן אין ללמוד ממנו לפת עובדי כוכבים כ"א באינו נזהר מפת עובדי כוכבים ודעה שניה ס"ל דהירוש' מיירי אפי' אוכל חולין ע"ט תרומה וא"כ ילפינן מינה לפת עובדי כוכבים אפי' הנזהר מברך על איזה שירצה ולכן באינו נזהר לא הי' הר"ש מצוה לסלק דכה"ג ליכא מאן דפליג ובודאי מותר לדעת הירושלמי לברך על איזה שירצה:

ומ"מ משמע שם דאף באינו נזהר הי' הר"ש מסלקו וה"ט דאפשר דלא התיר הירוש' לברך על איזה שירצה אלא בטמאה כו' אבל בפת דעובדי כוכבים דגרע מיניה:

דהרב"י לא רצה להורות כמותו ר"ל כדמשמע בת"ה אליבי' דהר"ש וסמך הרב"י על דברי אגודה דמשמע דהר"ש קאי דוקא על הנזהר (אע"ג דהרב"י בחיבורו לא הביא כלל דברי אגודה רק דברי ת"ה) אבל באינו נזהר א"צ לסלק דהוזכר בהדי' בירושלמי להתיר וליכא מאן דפליג בזה וסברא הנ"ל לחלק בין טמאה לפת עובדי כוכבים לא ס"ל להרב"י ודע דמ"ש לעיל בשם הב"ח דבנזהר א"צ לסלק הטעם דס"ל דבנזהר כיון דאין דעתו לאכול ממנו וחייב לבצוע על של ישראל למה יהי' צריך להסירו וכמ"ש רמ"א בהג"ה בסעיף א':

(י) (ס"ק י) ואין דעתו כו' וא"כ לכ"ע ר"ל אפי' לדעת ת"ה שהובא בס"ק שלפני זה דאפי' בנזהר צוה הר"ש לסלק מ"מ כה"ג דאין דעתו כו' א"צ וכמ"ש רמ"א בהג"ה סעיף א':

(יא) (ס"ק יא) מיסב עמו דאז א"י לסלקו מפני האורח ז"ל הלבוש דאותו אחר רוצה לאכלו וצריך שתעלה גם הברכה עליו לפיכך מותר לבעה"ב כו' ולפ"ז אם האורח גדול שכ' מ"א בס"ק ל"ב בשם הל"ח דבזמן הזה יכול ליתן לבצוע להאורח א"כ ליתא להך דינ' ואפשר בזמן הזה אפי' אין האורח גדול כיון דהמנהג שכ"א מברך המוצי' לעצמו ואין יוצאים בברכת בעה"ב א"כ ליתא לטעם הלבוש ולית' להאי דינא אך לא ידעתי טעם להמנהג:

(יג) (ס"ק יג) לקבוע עליו נ"ל דאם הוא קבע כו' הל' הוא קבע לאו דוק' דהא לאו בדידיה תלי' אלא כל שאחרים קובעים כמ"ש בש"ע וגמ' אלא משום סיפא נקט האי לישנ':

וכ"מ הלשון בגמ' כל שאחרי' קובעים עליו ור"ל דהא פי' קובעים עליו הוא שהוא שיעור שביעה ולכך קובעי' עליו א"כ למה נקט ל' קובעים הל"ל כל שאחרים רגילים לשבוע ממנו אע"כ דאי הוי אמר הכי הוי משמע דצ"ל שבעים מן הפת בכסנים לבד ובאמת אפי' אינן שבעים ממנו לבד כ"א ע"י הדבר שמלפתים עמו מיקרי קבע וכן נקט ל' שקובעים עליו דיש לפרשו ששבעים ע"י צירוף מה שמלפתים אלא שהקביעות העיקרי הוא הפת כסני':

ואם אכלו לבדו ולא אכל עמו עניני לפתן. בעי' ג"כ שאחרים (דהא לאו בדידי' תלי' כנ"ל) כו' דאם נשער כו' בשלמ' אי אכל עמו לפתן אז א"צ לשער דהא חזי' דהוא שבע ממנו ומסתמ' גם אחרים היה שבעים ממנו אם היה אוכלים עם שיעור לפתן כזה מה שאין כן כשאכלו לבדו דצריך לשער אם היו אחרים אוכלים עמו ליפתן אם היו שבעי' ועי"ז אנחנו לא נדע שיעור הפת דהא לפי ריבוי הלפתן ממעט באכילת פת ואם ימעט בלפתן ירבו בפת א"כ לא ידענו שיעור הלפתן ושיעור הפת:

ועפ"ח דעירובין דפ"ב דתנן הא דבעי' שיעור מזון ב' סעודות לערובי תחומין כמה הוא שיעור' רמ"א מזונו לחול אבל לא לשבת ר' יודא אומר לשב' ולא לחול וזה וזה מתכוונים להקל ר"י סבר דבשבת שיעור סעוד' קטנה מבחול כיון דצריך לאכול ג' סעודות ממעט באכילת כל סעוד' ור"מ סבר אדרבא בשבת אוכל יותר דרווחא לבסימ' שכיח ובשבת בסים תבשיליה וס"ל דהפת שוה בשבת כמו בחול אלא דהתבשיל מה שמלפת עם הפת הוא בשבת יותר מתוק לבסים ועי"ז אוכל פת יותר בשבת א"כ איך אפשר לשער לר"י בסעודת שבת הא אנן בעינן למידע השיעור של הפת לבד והא בשבת אוכל עמו לפתן ותבשיל וא"כ לפי ריבוי או מיעוט התבשילין והלפתן יתרבה ויתמעט אכילת הפת איך נשער פת מזון שני סעודות לעירוב והיינו אם היה מלפת עמו היה מספיק לשני סעודות כיון דלא ידעינן שיעור הלפתן אע"כ צ"ל דמשערינן הלפתן כדרך רוב בני אדם מה שדרכן לאכול ברוב סעודות שיעור כמות הלפתן וא"כ ה"ה הכא:

ואם הוא שבע ממנו וגם אחרים כו' מברך המוציא כו' ר"ל דהא הביא הרב"י בשם הראב"ד דסגי באם הוא קובע עליו אפי' אין אחרים קובעים עליו ואע"ג דלא קיימא לן כוותיה אלא דוק' כל שאחרים קובעים עליו מ"מ כה"ג כיון שאם היו אחרים שבעים ממנו אם היו מלפתים עמו הניח מ"א בצ"ע אם יברך המוצי' לכן בצירוף דהוא שבע ממנו לבדו דאיכ' נמי דעת הראב"ד פשיט' ליה למ"א דמברך המוציא ושיעור שאחרים קובעים עליו ראיתי בספר כפות תמרים בסכה וכ"כ באחרונים שהוא שיעור ג' או ד' ביצים והיינו משום דמבואר לקמן סי' שס"ח פלוגת' רש"י ורמב"ם בשיעור מזון שתי סעודות לעירוב דלרש"י השיעור ששה ביצים ולרמב"ם שמונה ביצי' אם כן ממילא סעודה א' לרש"י ג' ביצים ולרמב"ם ד' ביצים וכיון דהוא שיעור סעודה לכל חד כדא"ל מיקרי קובעים עליו:

(יד) (ס"ק יד) יברך כו' אע"ג דנמלך כו' א"צ לברך המוציא אם ר"ל נמלך ממש א"כ ניהו דאצ"ל המוציא אבל עכ"פ צ"ל בורא מ"מ כיון דנמלך וע"ל סי' ר"ו במ"א סס"ק ז':

צריך ליטול ולברך ענ"י ולברך המוצי' כ"כ מ"א לעיל סי' קנ"ח ס"ק ב' דלא כשל"ה ע"ש:

(טו) (ס"ק טו) י"מ פת כו' מ"מ מין דגן כו' כצ"ל. כמ"ש סי' ר"ח סעיף ב' וסעיף ג' כצ"ל:

ואם אינו אוכל העיסה רק הפירות כו' וכמ"ש סי' קע"ז דאוכל פירות תוך הסעודה בלי פת צריכים ברכה לפניהם ואם אוכל העיסה לבדה בלי פירות כ' ט"ז דמברך בורא מ"מ דאזלי' בתר שעת אפיה דבשע' אפיה היה ממול' עם פירות וה"ה פת הבא בכסני':

(טז) (ס"ק טז) שעירב כו' קשה דהרמב"ם כו' כוונתו דהרב"י שינה לשון הרמב"ם ע"פ פירושו של הרב"י בדברי הרמב"ם ורצ' מ"א להוכיח דע"כ פי' הרב"י ליתא מדברי רמב"ם גופי' מוכח כן:

ובגמ' משמע קצת היינו דף ל"ז שהביא מ"א אח"ז אמר ר"י חביצ' אי אית ביה פרורים כזית מברך עליו המוציא ואי ליכ' פרורים כזית מברך במ"מ ופריך לקט מכלם (פי' התוספות מכל ה' מינים דגן) כזית ואכלן אם חמץ הוא חייב כרת ואי מצה הוא יוצא י"ח בפסח מוכח דאפי' ליכ' בכל פירור כזית מכל מקום מיקרי לחם דהא קתני לקט מכלם כו' משמע דא' לבד אינו כזית וס"ל להש"ס כיון דמקרי לחם לענין מצה דיוצא בה ה"ה דנקרא לחם לברך עליו המוציא וקשי' לר"י ע"ש הרי דש"ס דימה ברכת המוציא למצה בליל פסח אף דיש לדחות דלא מדמהו כ"א לענין כמות ושיעור אם נקרא שיעור כזית לענין מצה ה"ה לענין מוציא אבל אי הוי לחם לענין מצה שיהיה נקרא גם לחם לענין מוציא ליכ' למשמע מיניה מ"מ קצת משמעות איכא:

וכ"מ בהרמב"ם פ"ו ד"ז שכתב וז"ל אין אדם יוצ' באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון כו' זה הכלל כל שמברכין עליו בהמ"ז יוצא בו ידי חובתו וכל שאין כו' עכ"ל ובהמ"ז וברכת המוציא חד דינא א"ל מ"מ יש לדחות קצת דוקא לענין אכילת איסור דיניהם שוה ולא לענין מה שנקרא לחם מ"מ קצת משמע כן דהא כללא כייל:

וע"ק דא"כ יאכל כו' ולא משמע כן בסי' קפ"ח דקי"ל דאם שכח ביום טוב בבהמ"ז יעל' ויבא צריך לחזור ולברך בהמ"ז משא"כ בר"ח דבר"ח אי בעי לא אכל פת משא"כ שבת וי"ט דלא סגי דלא אכיל פת:

והקשה הר"ן הביאו מ"א לקמן סי' קפ"ח האמרי' דדוק' ליל א' של פסח חובה לאכול מצה ולא בשאר הימים ותי' הר"ן דבליל א' כדי לצאת י"ח מצה צ"ל מצה עני' משא"כ בשאר לילי וימי הפסח רשאין לאכול מצה עשיר' והא מצה עשירה היינו שעירב בעיסה מי פירות וא"א לדברי הרב"י דהכא הלא במצה עשירה אינו מברך המוציא ובהמ"ז וא"כ איך אמרי' דבי"ט לא סגי דלא אכיל פת ומה"ט בשכח יעלה ויבא צ"ל ולברך הא אי בעי אכיל מצה עשירה דלא הוי פת:

וא"ל דהרמב"ם דוק' כו' אינו יוצא בו י"ח בפסח ולא אמר הרמב"ם בפ"ז דאם לשה במי פירות יוצא בה ר"ל שאר פירות חוץ מד' דברים כמ"ש ה"ה שם:

יין הוי כדבש כמ"ש ברמב"ם בהל' חמץ:

ועי"ל דהכא כו' שכ' שלשה כו' שלשה כולם בדבש משמע כצ"ל:

אבל התם מיירי ר"ל בפ"ז מהל' חמץ שכתב הרמב"ם שלשה במי פירות דיוצא מיירי שיש בה מעט מים ע"כ בלא"ה מיירי שיש בה מעט מים כמ"ש ה"ה שם דאל"כ הלא אינו בא לידי חימוץ וקי"ל דבמצה כזו אינו יוצא דכתיב לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל מצה ודרשינן דוקא מה שבא ליד חימוץ יוצא ידי מצה וכיון שיש בה מעט מים באמת הוי לחם ומברכים עליו המוציא ונתיישב קושיא א' מדברי רמב"ם וש"ס דברכות הנ"ל אבל אכתי לא נתיישב קושייתו מסי' קפ"ח בין לתי' קמא ובין לתי' בתרא כיון שכתב הר"ן דבשאר הימים מותר לאכול מצה עשירה א"כ לתי' קמא היינו דוק' עירב בה א' מד' דברים דבש וחלב כו' וע"ז אינו מברך המוצי' ובהמ"ז לכן לתי' ב' דאכל בלי תערובת מים ג"כ אין מברך המוציא ובהמ"ז ואיך אמרי' לא סגי דלא אכיל פת אבל באמת אין כוונת מ"א בהאי קושי' מסי' קפ"ח להקשות על הרמב"ם דאפשר דהרמב"ם לא ס"ל כתי' הר"ן אלא דס"ל כדעת הפוסקים הא דאמרי' בש"ס י"ט לא סגי דלא אכיל פת מיירי דוק' בליל א' של פסח וליל א' של סוכות ולק"מ אלא דקושית מ"א לדידן להרב"י דהעתיק פה דברי הרמב"ם לפי פירושו דבעירב בה דבש כו' אינו מברך המוצי' ולקמן בסי' קפ"ח משמע דס"ל כהר"ן כמ"ש מ"א בסי' קפ"ח דמשמע מדסתים בסי' קפ"ח דס"ל דכל ימי הפסח אם שכח יעלה ויבא צ"ל ולברך בהמ"ז ובזה א"ש תירוץ מ"א כיון דלהרמב"ם לק"מ ולדידן י"ל דל"ל האי כללא דכייל הרמב"ם דכל שאין מברכים עליו המוציא ובהמ"ז אינו יוצא י"ח מצה ולדידן ג"כ א"ש כיון דלא ס"ל כלל של הרמב"ם כנ"ל וכיון דאסיק מ"א דלא כהרב ב"י אלא דצריך לברך המוציא אף דעירב בו מי פירות אם לא שאין בו מים כלל ולקמן סי' תע"א העלה מ"א דאפי' אין בו אלא מעט שמן מיקרי מצה עשירה ואינו יוצא בה ליל א' א"כ כל ימי הפסח יכול לאכול מצה עשיר דהיינו שיש בו מעט שמן ואפ"ה צ"ל המוצי' ובהמ"ז לדעת מ"א משא"כ אי הוי אמרי' כדעת הרב"י דאפי' עירב בו מעט שמן רק שניכר אינו מברך המוצי' שפיר קשי' דאי ניכר השמן בטעמו הלא אינו מברך המוצי' ובהמ"ז ואי אכל מצה שאין בה שמן כ"א מעט עד שאין ניכר בטעמו א"כ גם מצה עשירה לא מיקרי ויוצ' בה י"ח שאם אין בו אלא מעט מוד' מ"א בסי' תע"א דלא הוי מצה עשירה ע"ש:

וצ"ע על הרב"י ששינה ל' הרמב"ם דהרמב"ם כ' שלשה משמע כפי' מ"א והרב"י כ' עירב והיינו כפי פי' הרב ב"י בחיבורו ופי' הרב"י ע"כ ליתא כמ"ש מ"א:

ודברי רמ"א עיקר שכ' שכמעט הדבש ותבלין עיקר אע"ג דברמ"א משמע דמ"ש יש בו תערובת מים אלא שהדבש עיקר ומ"א הוכיח לעיל דמיירי באין בו מים כלל מ"מ לדינא הסכים לרמ"א:

(יז) (ס"ק יז) וכוססי' כו' לתיאבון כו' והט"ז כ' ערוכות יפה כגלוסקאות נאות עכ"ל:

(יח) (ס"ק יח) שלכל אלו כו' וכ' הב"ח כו' וט"ז תי' דודאי ברכת במ"מ פוטר אפי' לחם דהא זיין וכן ברכ' אחריה דהיא מעין ג' ראוי לפטור גם לחם אלא משום חשיב' הפת קבעו לו ברכת המוצי' וג' ברכות לאחריה א"כ בספק כהאי עדיף לברך במ"מ ומעין ג' מלברך המוציא ואחריה שלשה ברכות:

לא יאכלם אלא תוך סעודה פי' דבאמת קבע סעודתו על הפת ואוכל תוך סעודתו הני כסנים אבל אי רוצה לאכול רק מעט פת כדי לפטור הני כסנים דלא קי"ל כר"ח דאמר פת פוטר כל מיני מאכל וכמ"ש מ"א ר"ס קע"ז ע"ש וגם דוקא שאוכל אותן תוך הסעודה מחמת הסעודה כמ"ש סעיף ח' וכאשר רמז עליו מ"א בס"ק זה:

אא"כ הדבש הוא הרוב ר"ל יותר מן המים כ"ש כשאין בו מים כלל ולא נילוש רק בדבש או חלב וכדומה לזה:

לכן אין לאכלו כו' ר"ל אפי' אין בו תערובת מים כלל וה"ה קרעפלי"ך שממולאים ר"ל ניהו דבהני תרי מיני פת כסנים כעבין יבשים או שנילושה בדבש וכדומ' מחמיר שלא לאכלן אלא תוך הסעודה מ"מ עיס' הממולא' בדבש ואגוזים וכדומ' אפי' נלושה במים גרידא ליכ' ספיקא ולברך עליו במ"מ והוא י"א הראשון שהביא הרב"י:

או הוזין בלאזין. כ' הט"ז זהו מה שקורין פריטליך:

ועמ"ש ס"ק ח' אימתי כו' ר"ל הא דכתב הב"ח להוצי' מידי ספק ואכלו בתוך הסעודה דהפת פוטרו מ"מ בעי' דוק' שאכלו מחמת סעודה כמ"ש סעיף ח' וכנ"ל:

(כ) (ס"ק כ) ודקין כגון כו' נאלסינק"י וכ' שם הובא בט"ז דלא מצינו במדינתינו עיס' שבלילתו רכה וכלם בלילתה עבה אף שהפת היא דק מאד הוא ע"י העריכה ע"י גלגל אבל העיסה היתה בלילת' עבה אלא כגון הני נאליסינק"י ששופכים מים ע"ג קמח והוא רך מאד עד שלרכותו א"א להעריכו ביד או לגלגלו בגלגל של עץ אלא שופכים ממנו על עלים רחבים ואופים אותו ע"ג אותן עלים וע"ש אותן העלים נקראי' נאליסניק"י עכת"ד:

(כא) (ס"ק כא) שלא מחמת סעוד' פי' כו' לתענוג כו' והט"ז חולק וכ' דאינו תלוי בדעתו אלא תליא בשיעור אכילתו אם אכל דבר מועט ודאי לקינוח וצריך ברכה ואם אכל הרבה הוי מחמת סעוד' ע"ש:

(כב) (ס"ק כב) טעונים כו' ממ"ש בגמ' אין לך דבר כו' ברכות דף מ"א ע"ב:

וא"כ כל מיני פת הנזכרי' בסעיף ז' ר"ל כל מיני פת הבאה בכסני' דינייהו כמ"ש פה בלחמניות דהא בלחמניות לא ידעי' אלא דמדמינן להו וילפי' ממ"ש גבי פת בכסני' א"כ כ"ש שהדין כן בפת הבא בכסנים דמיניה ילפי' שאר דברים:

(כד) (ס"ק כד) שנדבקים ל"ד דאפי' כו' ר"ל דלא תימ' דמה"ט נקט נדבקים דוקא שע"י שנדבקו ע"י בישול או ע"י מרק ואז עי"ז יצאו מתורת לחם ולכן באין כזית מברך במ"מ דהא בסעיף י"א וסעיף י"ב לא הוזכר שנדבקו ואפ"ה כיון דאין להם תואר לחם מברך במ"מ א"כ ה"ה הכא בנתחבר ע"י מרק אפי' לא נדבקו אם אין בהם כזית ואין להם תואר מברך במ"מ ודומיא דהכי בנתבשלו אם אין בהם כזית אפי' י"ל תואר לחם אפי' לא נדבקו מבמ"מ דלא מצינו חילוק בין בישול ובין חיבור דמרק כ"א לענין תואר לחם בפחות מכזית ולא חילוק אחר אע"כ נקט נדבקו לרבותא אע"פ שאחר הדבק יש בהם כזית מ"מ אם לא היה כל פרוסה לבדה כזית קודם הדבק דין אין לו כזית י"ל וע' מ"ש בס"ק כ"ח:

(כה) (ס"ק כה) נתבשלו כו' לכן יש למנוע שלא לאכול פרורות כו' ר"ל שאין בהם כזית דבכזית אפי' הוי בישול מ"מ מברך המוצי':

ונראה שיש בהם תואר לחם דאז יש לספק אי עירוי לא הוי כמבושל ויש לו דין חיבור מרק דאפי' אין בו כזית אי א"ל תואר לחם מברך המוצי' או עירוי הוי כמבושל ול"מ תואר לחם באין בהם כזית:

לכן יברך על פ"א תחלה כמ"ש סי' קע"ז וכבר כתבתי לעיל דמה שיאכל פ"א תחלה ר"ל דוק' דרך קביעות אבל לאכול מעט פת אינו פוטר שאר מאכלים וכ"כ מ"א ר"ס קע"ז וכן הדין בכ"מ שהוזכר בסי' זה שיאכל לחם תחלה ר"ל דרך קביעות:

(כו) (ס"ק כו) יש בהם כזית פי' שבכל פרוסה בפ"ע כו' ר"ל לא שנעשו כזית ע"י שנדבקו שני חצאי זית יחד דהדיבוק אינו מחשבו לכזית אלא צ"ל דכל פרוסה בפ"ע קודם הדיבוק יש בו כזית וכמ"ש לעיל:

(כח) (ס"ק כח) ניכר וידוע כו' דהמרדכי ס"ל כרש"י כו' דאי' דף ל"ז ע"ב א"ר יוסף חביצ' אי א"ב פרורי כזית מברך המוצי' כו' ואי לית בהו כזית מברך במ"מ כו' ואמר רבא עלה הא דאמרי' באין בהם כזית דמברך במ"מ דוק' בלית בהו תואר לחם אבל אית בהו תואר לחם מברך המוצי' ופירש"י חביצה שנתבשלו הפרורים יחד והתוס' דחו פירש"י ולכן פי' התוס' דהיינו שנתחברו ע"י מרק וא"כ פירש"י דחביצ' היינו נתבשלו ואפ"ה אמר רבא אי איכא תואר לחם אפי' ליכ' כזית מברך המוציא אע"ג דע"י בישול שוב אינו ניכר שהוא לחם כמ"ש מ"א בס"ק כ"ז ע"כ צ"ל דכל זמן שלא נימח מקרי תואר לחם אף שאינו ניכר שהוא לחם וה"ה בנתחבר ע"י מרק דינא הכי אבל לדידן דקי"ל כפי' התוס' דחביצא ר"ל שנתחברו ע"י מרק וס"ל להטור דע"י בישול אזיל תואר לחם כמ"ש ס"ק כ"ז וע"כ אפי' אינו נימח לא מקרי תואר לחם דהא סתמ' כ' הטור כיון שנתבשל לא חשיב תואר לחם וא"כ "ה בנתחבר אפי' לא נימח רק שאינו ניכר שהוא לחם לא מיקרי תואר לחם:

ודע כו' דלאו פת הוא כלל וגרע מפת הבא בכסנים בסעיף ז':

אמרי' בגמ' אם פירר כו' דרב יוסף אייתי ראיה לדין חביצ' אם יש בהן כזית דמברך המוצי' מדתני' האוכל מן המנחות מברך המוציא והא קי"ל דצריך לפותתן שיהיה בכל חתיכה כזית אלמ' בכזית סגי לברך המוציא וא"ל אביי אלא מעתה לר' ישמעאל דס"ל דהיה צריך לפתת המנחה עד שהיה מחזירן לסולתן והיה הפרורים דקים כקמח הכי נמי דלא מברך המוציא וכ"ת הכי נמי והתני' ליקט מכלן (פירש"י מכל ה' מיני מנחות והתוס' פי' מכל ה' מיני דגן) כזית ואכלן מיקרי לחם לענין מצה בליל א' של פסח וכן לענין חמץ וס"ל דה"ה דמיקרי לחם לענין המוצי' אע"ג דלית בכל פירור כזי' דהא ליקט מכלן כזית קתני ומשני דמיירי שערסן פירש"י וז"ל כשחזר וגבלן יחד וחזר ואפאן ערסן ל' עריסותיכם עכ"ל:

דהא מיקרי שי"ב כזית לר"י ר"ל דהא אביי הקשה לר"י דבעי כזית דהא מבריית' שמעי' דאפי' פחות מכזית סגי ועל זה משני כשערסן וע"כ צ"ל דזה מיקרי כזית דל"ל דהוי תואר לחם דהא לא הוזכר בדברי ר"י כלל מתואר לחם ורבא דחידש דין זה תואר לחם בסוף הסוגי' אבל בתחלת הסוגיא לא הוזכר מזה ור"י לא ס"ל כן:

ומשמע שם דאפי' מטוגנים כו' כמו שכתבו התוס' ר"ל דהתוס' שם ד"ה לחם כו' הוכיחו דעיס' שבלילתו עבה ואח"כ בשלה או טגנה בשמן מברך המוצי' כיון דהוי לחם לענין חלה ה"ה לענין מוציא והם היש חולקים שבסעיף י"ג ואייתי ראיה מדתני' דמברך המוצי' על המנחות אע"ג שהמנחות היו מטוגנים בשמן וא"כ לפ"ז לפי' רש"י דלוקט מכלן כזית כו' ר"ל מכל המנחות ואהא משני כשערסן הרי אע"ג דהוי מטוגנים תחלה בשמן מ"מ ואפי' פררן אח"כ כשחזר וערסן הוי לחם וכוונת מ"א אע"ג דבסעיף י"ג כ' דיש לנהוג כדעה א' דשם דאם טגנם תחלה מברך במ"מ היינו משום דס"ל דלענין המוצי' לא אזלי' בתר עיסה כ"א בתר אפיה וכיון דבשעת אפי' טגנה לא הוי לחם לענין המוצי' והאי דמנחו' צ"ל כתי' השני של הר"ש בפ"ק דחלה דשאני מנחות דשמנן מועט ואין בו כדי לבטל מתורת לחם עכ"ל א"כ נ"מ לדידן אי לא טגנה בשעת אפיה ראשונה ופררן וחזר וגבלן ואפאו אפי' טיגנה בשמן בשעת גיבול השני מ"מ לא נתבטל מתורת לחם כמו לדעת התוס' דאזלי בתר עיס' אפי' טגנה תחלה מ"מ הוי לחם ה"ה לדידן דאזלי' בתר אפי' וכיון דבאפי' ראשונה לא טגנה והוי לחם אפי' טגנה אח"כ בשעת גיבול השני לא נפיק מתורת לחם וא"כ בהני פרימזיל"ך שהבי' מ"א אפי' טיגן הפרימזל"ך מ"מ מיקרי לחם וע"ש גם בתוס' ד"ה חביצ' כו':

ואע"ג דלפמ"ש הרב"י להרמב"ם כצ"ל ר"ל דלשונו סותר זה את זה וכמ"ש בט"ז דתחל' דבריו משמע אי איכ' כזית אע"ג דליכ' תואר לחם מברך המוצי' וסוף דבריו משמע דאפי' כזית אי ליכ' תואר לחם מברך במ"מ ומסיק הרב"י דבריש' מיירי בלישה דהיינו נתחבר ע"י מרק לכן אפי' ליכ' תואר לחם כיון דהוי כזית הוי לחם ובסיפ' מיירי בבישול לכך אפילו אית בהו כזית בעינן תואר לחם ע"ש וא"כ לדידן דקי"ל דלא הוי תואר לחם אלא אם ניכר וידוע שהוא לחם ול"מ מה שאינו נימח דלא כהמרדכי א"כ בבישול אפי' איכ' כזית מברך במ"מ דהא לדידן בבישול לא משכח' תואר לחם דהא בבישול ודאי אינו ניכר כמ"ש לעיל מ"מ הא לא קי"ל בזה כהרמב"ם אלא באיכ' כזית אפי' בבישול ואפי' ליכ' תואר לחם מברך המוצי' וא"כ יהי' צריך לברך על הפרימזליך המוציא וראיתי בספר אבן העוזר שכתב ע"ז וז"ל ודבריו אין נראין לי דשאני התם (ר"ל במה דמשני הש"ס כשערס') דחזר ונדבק ע"י אפיה אבל אם נדבק ע"י בישול לא חשיב חיבור למיחשבי' לחם כו' ותו דעיקר הטעם דמברכי' המוצי' בבישול כיון שכבר שם לחם עלי' לא פקע שם לחם ע"י בישול ובנ"ד מיד שהתחיל השומן ולחם להרתיח שהיד סולדות בו כו' מיד מיקרי בישול לענין שינוי צור' ואז מיד נתבטל מתורת לחם דהא אז מיד לא נעש' ודאי כ"כ מהרה גוש א' וא"כ אז הוי שינוי צורה וגם לית ביה כזי' ולכן אף שנתבשל אח"כ ונעש' גוש א' מ"מ כיון שכבר פקע ממנה שם לחם שוב לא אתי מחדש עלה שם לחם אחר הבישול כו' עכ"ל:

ונראה מדבריו שהבין שלא נעשו גוש א' עד שנתדבקו ע"י בישול ולפ"ז המ"ל מדברי מ"א גופי' שכ' לעיל בס"ק כ"ד וס"ק כ"ו דהחיבור והדיבוק שנעשה ע"י בישול לא מיחשב עי"ז פרורים כזית אלא צריך שכל פירור לבד יהי' כזית וכן הקשה באמת בס' א"ר והניח בקושי' ולכן נלע"ד דלעיל מיירי שנדבקו מצד עצמן ע"י מרק או ע"י בישול לכן האי דיבוק לא חשיב שיחשבו ע"י זה פרורים כזית משא"כ הכא דמיירי שגבלן בידים וחברן קודם בישול וכיון דבידים חיברן חשיב האי דיבוק כיון דהוא אחשבי' ומחשב עי"ז פרורים כזית ובזה אזדא לה קושי' שני' דמיד שהתחיל להרתיח דעדיין לא נעשה גוש א' והוי פחות מכזית מתבטל מתורת לחם לפמ"ש ז"א דהא נעשו גוש אחד קודם שנתנן בקדרה לבשל ע"י שגבלן יחד כנ"ל וקושייתו ראשונ' דשאני התם דנדבק ע"י אפי' משא"כ שנדבק ע"י בישול ג"כ ליתא דהא לא נדבקו ע"י בישול ולא התם ע"י אפיה כ"א ע"י גיבולו והא לא קשי' למ"א מנ"ל למ"א דילמא התם משום דנדבקו ע"י אפיה לכך מהני אבל גיבול אם נתבשל לאח"ז לא מהני אין זה קושי' דע"כ צ"ל דכוונת המתרץ כשערסן ר"ל דעל ידי עירוס וגיבול מיקרי פירורים כזית דל"ל משום האפי' שאח"ז דא"כ העיקר חסר מדברי המתרץ דמשני כשערסן והוא מל' עריס' כמ"ש רש"י ועדיין לא הוזכר בדבריו אם אח"ז אפאן או בשלן וא"א דדוק' האפי' גורם שיקר' פרורים כזית הל"ל כשערסן ואפאן דהא העירוס לבד אם בשלן אח"ז לא מקרי פרורים כזית אע"כ צריך לו' דהעירוס לבד דהיינו הגיבול כיון דאחשיב להאי דיבוק גורם שיקרא פרורים כזית ואם כן אפי' בשלן אחר זה אין הבישול מבטל מתורת לחם ומה שכ' רש"י וחזר ואפאן הוא לאו דוקא וחדא מנייהו נקט דנראה לרש"י למלתא דפשיט' דבישול ואפיה בזה שוין דהעיקר תלי' בגיבול של עריס':

אמנם כ' בס' א"ר דאם עשה הפרימזלי"ך מלחם שרוי במים י"ל קודם הגיבול בטל מתורת לחם דודאי נתלבנו המים מן הפרורים כמ"ש בסעיף י"א וא"כ מברכים על הפרימזלי"ך כה"ג במ"מ:

ומ"מ אם עירב בהן קמח וטגנן וא"כ מצד הקמח מברך במ"מ כמ"ש בסעיף י"ג אי לשו בהן דהוי פת הבא בכסני' כמ"ש סעיף ז' ראוי לברך במ"מ אלא דלגבי הפרורים ל"מ הטיגון ולישה בשמן כמ"ש לעיל נסתפק אי ניזל בתר הרוב אע"ג דקי"ל ס"ס ר"ד דבחמשת מינין מצד חשיבתן ל"מ אם נתערב ברוב ד"א אפ"ה אזלי' בתר ה' מינים מ"מ הכא נסתפק דהא הכל בין קמח ובין פרורים הם מה' מינים אפשר דאזלי' בתר רוב:

ומיהו כו' פרוסת שלימות ר"ל דיש בכל פרוסה כזית בלי דיבוק:

ובכ"ה כתב בשם רש"ך כו' מ"מ כשחברו כו' ומברך במ"מ כו' וצ"ע דהוא נגד הש"ס הנ"ל וע' בס' אה"ע:

(כט) (ס"ק כט) במים וה"ה הנותנים חתיכת פת כו' וא"כ דעתו גם על הפת אבל במפרר רק מעט לחם כ' סס"ק ל' דהשכר פוטרו:

(ל) (ס"ק ל) ואין מברכים כו' וא"כ לא יצטרך לברך בהמ"ז וכמ"ש ס"ז ס"ק ט"ז ר"ל דע"כ מיירי שלא אכל באות' לילה שום מצה אחרת דאל"כ ת"ל שיצא במצה אחרת וכיון דלא אכל כל הלילה כ"א מצה השרוי' ועלי' מברך ברכה א' מעין ג' והא קי"ל דאם שכח כל ימי הפסח כ"ש לילה א' יעלה ויבא בבהמ"ז צריך לחזור ולברך בהמ"ז משום דלא סגי דלא אכל פת שמברכים עליו בהמ"ז:

כמ"ש ר"ס תע"ה ע"ש במ"א ס"ק ד' דלכתחלה צריך לבלוע הכזית בבת אחת וא"כ ע"כ מיירי ששרה כזית שלם דמסתמ' איירי ש"ע בנידון דיוצא לכתחלה אי איכ' כזית אע"ג שנתלבנו המים מ"מ שם לחם עליו דבכזית לא בעינן תואר לחם ואע"ג דבסי' תע"ה אינו מבואר רק שצריך לבלעם יחד אבל ליתן לתוך פיו שני חצאי זיתים בבת אחת אפשר אפי' לכתחלה ש"ד ואע"ג דמ"א בסי' תע"ה דימה דין זה למ"ש ספ"ז דחולין. ולשיטת התוס' שם ד"ה חלקו כו' משמע שיהי' הכזית שלם כשנותנו לתוך פיו מ"מ אין ראיה גמורה משם דדוק' לענין אבר מ"ה אמרי' כן דחידוש הוא כמ"ש תוס' ורש"י שם מ"מ כיון דצריך לבלוע עכ"פ כזית בבת אחת מסתמ' אינו מחלקו לפחות מכזית כששורהו:

כ' רש"ל כו' וכ"כ התניא כו' לפיכך טוב לברך תחלה על המשקין משום דאינו ברור לו דין זה שהפת פוטר כה"ג המשקה:

ולשיטתי' אזיל כו' ר"ל במה שגם בשאר משקים חוץ יין מסתפק אי נפטר ע"י הפת ששרה בו דהוי פת עיקר ולכן כ' שטוב לברך תחלה על המשקין והא אפי' לא שרה בו הפת קי"ל בסי' קע"ד סעיף ז' דאינו מברך עליהם דהוי דברים הבאים מחמת סעודה אלא דאזיל לשיטתי':

ונ"מ לדידן כו' ר"ל אפי' בשאר משקין דקי"ל דא"צ לברך עליהם כשאכל פת אפ"ה נ"מ אי חשבינן פת ששרה עיקר ופוטרת או לא. וביין ודאי גם לדידן דהא שותה יין תוך סעודה צריך לברך עליו:

אם אין בו תואר לחם ואין בו כזית דמברך במ"מ א"כ אי לא שרה בו היה צריך לברך על המשקה:

דדוקא תוך הסעודה שאכל פת ובירך המוצי' פוטר המשקין דה"ל דברים הבאים מחמת סעודה. אח"כ מצאתי בתוס' כו' ונפשט' ספק של התניא:

ומהרי"ל כ' כו' פת שנפל כו' לאו דוקא אלא שרה בידים:

ממ"ש התוס' בברכות דף מ"א ע"ב דא"ר פפא הלכתא דברים הבאים תוך הסעודה מ' הסעוד' אין טעונים ברכה לפני' ולא לאחריה ופרש"י שבאים ללפת הפת ובאמת מלפת בו הפת והקשו התוס' א"כ מאי פריך הש"ס ע"ז אי הכי יין נמי ניפטרי' פת שאני יין ששותהו לבדו ואינו בא ללפת ולא מלפת בו ואינו טפל לפת וא"ל לפי' הקו' נפטרי' פת כששורה פתו ביינו קאמר דה"ל יין טפל דהא לא אשכחן שיברך על היין בענין זה ולכן פי' התוס' (עוד מהכרח קושי' אחרת) דברים הבאים כו' כלו' דברים הרגילים לבא מחמת הסעוד' בפת ורגילים לאכלן עם הפת כגון בשר ודגים כו' אפי' אכלן תוך הסעוד' בלא פת כיון דמשו' פת הם באים אין טעונים ברכה כו' ופריך א"ה יין נמי כו' דודאי מחמת הסעודה בא כו' דאי לאו הסעודה לא ישתה כו' עכת"ד ומשני הש"ס דמה"ט יין לא פטרי' פת דשאני יין משום חשיבתו אין הפת פוטרתו תוך הסעודה וסבירא למהרש"ל דע"כ רש"י צריך לישב קושית התוס' מקושיו' הש"ס א"ה יין נמי נפטרי' פת וע"כ צ"ל דרש"י ס"ל כהא"ל של התוס' דפריך נפטר' פת כששורה פתו ביין והוי קים לי' להש"ס דמברכי' אפי' כה"ג ומשני יין משום חשיבותיה הרי דלרש"י אפי' שורה פת ביין צ"ל על היין:

נ"ל דאם מפרר כו' וז"ל הרמב"ם כו' דמוכח מיני' דאפי' בה' מיני' ופת שעירב בתבשיל אי הפת טפל א"צ לברך עליו וכן מבואר ר"ס רי"ב (ס"ק לא) תרייתא כו' באלפס ובשלה שכ' בש"ע ר"ל באלפס עם מעט מים דל"ל דמיירי בקדרה הא כ' לעיל ס"ק כ"ז דבבישול לא משכחת תואר לחם לכן הוצרך מ"א לו' דמיירי באלפס וע' במ"ש ס"ק ל"ו:

ועסי' ד' בהג"ה דמעט משקה ל"מ משקה ועדיין לא ידענו שיעור של אותו מעט וא"ל קצת שיעור ממ"ש הר"ש פ"ק דחלה לשיטתו דס"ל כדיעה זו דבטגנ' מברך במ"מ והתניא בברכות דף ל"ז אם אכל מו המנחה מברך המוציא אע"ג דהמנחות מחבת מרחשת הי' מטוגני' בשמן ותי' לחד תירוצא וז"ל הואיל ושמנן מועט ואין בו כדי לבטלו (ר"ל תורת לחם) וכ"כ הרא"ש בפ' כל שעה וז"ל הואיל ושמנה מעט והוי כמו אפוי עכ"ל ומשיעור השמן והסלת יש לשער קצת:

(לב) (סקל"ב) ואפי' נתחייב' פי' אפי' למ"ד כו' דע דדעת ר"ת והוא היש חולקים ס"ל עיסה שבלילתה עבה אע"ג שטגנ' אח"כ חייבת בחלה דאזלי' בתר שעת גלגל דהוי עבה ומיקרי לחם וכל דהוי לחם לענין חלה הוי לחם לענין מצה וס"ל לר"ת אפי' הי' דעתו מיד בשעת גלגול לטגנה או לבשלה מ"מ חייב בחלה ומברך המוציא ודעת ר"ש דאם הי' דעתו בשעת גלגל לטגנ' או לבשל' אע"ג דבלילת' עבה מ"מ לא מקרי לחם לענין חלה ופטור' מן החלה כ"ש שאינו מברך המוציא ואם הי' דעתו בשעת גלגל לאפות' ואח"כ נמלך לטגנ' או לבשלה חייב בחלה מצד הדין דאזלי' בתר שעת גלגל ואז הי' בלילתו עבה ודעתו לאפות' ה"ה אם הי' דעתו אז לבשל' אלא שאפה קצת ממנו אז אפי' מה שבישל חייב בחלה ובזה הטעם משום גזירה כיון שאפה קצת שמא ימלך ויאפה הכל אולם בשני דינים הללו דמודה הר"ש דחייב בחלה אינו מבואר להדי' בדבריו האיך ס"ל לענין המוציא אי מברך עליו המוציא ודעת הרר"י ורי"ו דאפי' בנדון דחייב בחלה מ"מ אינו מברך המוציא דדוקא לענין חלה דחיובו בשעת גלגל ואז הוי בלילתו עבה והוי לחם וחייב משא"כ מוצי' דאזלי' בתר שעת אפיה וכיון שאז טגנה או בשלה אינו מברך המוציא דאז לא הוי לחם וקי"ל בי"ד לענין חלה כדעת הר"ש דאפי' בלילתו עבה אם הי' דעתו מיד לטגנ' או לבשל' פטורה מן החלה ומעתה קשה למ"א על מ"ש הרב"י ואפי' נתחייב' בחלה והיינו דעת הרר"י ורי"ו הא לדידן באמת גם מחלה פטור' ולכן צ"ל דכוונת הרב"י אפי' למ"ד דחייבת בחלה ואף דלמסקנת מ"א דלהר"ש אפי' הי' דעתו לאפותה דמודה בחלה וגם הכי קי"ל בי"ד מ"מ אינו מברך המוציא וא"כ י"ל דמה שכ' ואפי' נתחייבה בחלה ר"ל בנדון דמחייב' דהיינו כשהי' דעתו תחלה לאפות' מ"מ אינו מברך המוציא וכן תי' הט"ז באמת (ואפ"ה על הטור שפיר הקשה הרב"י דהטור סתמא קאמר דוחק לאוקמי דוקא כה"ג ואף הב"ח רצה לתרץ כן) מ"מ תחלה קודם שבירר מ"א את דעתו דלא כהב"ח דס"ל דכי האי גווני באמת להר"ש מברך המוציא הוצרך לו' דדברי הש"ע במ"ש ואפי' נחחייבה ר"ל למ"ד דס"ל הכי ולמסקנת מ"א באמת י"ל כן דמ"ש ואפי' נתחייב' ר"ל אפי' הי' בענין שנתחייב דהיינו כשהי' דעתו לאפות' מ"מ אינו מברך המוציא וכדעת הרר"י ורי"ו ור"ש לענ"ד שז"א דבשלמ' בחלה כו' החיוב בשעת ליש' כו' המ"א כ' כן מסבר' דנפשי' די"ל דס"ל להר"ש כן וכדעת הרר"י ורי"ו הנ"ל אבל עכשיו לא כ' מ"א הכרח דר"ש ס"ל כן דהא הי"א דהיינו ר"ת ס"ל דחלה וברכת המוציא שוין וע"כ לא ס"ל סברא זו דבמוציא אזלי' בתר שעת אפיה אלא עכשיו כונת מ"א לדחות דברי הב"ח שכ' כן לסבר' פשוטה דבדעתו לאפותה דחייב בחלה מברך המוציא ע"ז כ' מ"א דאין זה פשוט די"ל דס"ל להר"ש כהרר"י ורי"ו דחלה והמוציא אין תלוי' זה בזה דכיון דחיוב המוצי' לא בא עד שעת אפי' ולבסוף מייתי מ"א ראי' לדבריו מדברי הר"ש גופי' מראייתו מרקיק כו':

ולא עוד אלא אפה כו' משמע דאפה מעט יותר חידוש דאינו מברך המוצי' ממה דאינו מברך המוציא כשדעתו לאפות' ואדרב' איפכ' מסתבר' דבדעתו לאפות' חייבת בחלה מצד הדין יותר יש מקום לו' דמברך המוצי' מאפה מעט דאפי' בחל' אינו חייב מצד הדין אלא משום גזירה כנ"ל דאז מסתבר' יותר שלא לברך המוציא אלא משום דבסוף כ' מ"א דטעות הב"ח יצא ממ"ש הרב ב"י באפה קצת ומיני' יליף הב"ח דאם דעתו לאפות' מברך המוצי' ועל זה שייך אפי' אפה קצת דזה שורש דין הב"ח מ"מ אינו מברך המוציא דל"ל דכוונת המ"א ולא עוד אלא אפה כו' ר"ל דאיכא תרתי שהי' דעתו לאפות' וגם אפה ממנו קצת והוי שפיר רבותא דז"א דניהו דהדין אמת לשיטת מ"א מסבר' אבל לפ"ז לא א"ש הראי' שהבי' מ"א לדין זה ממהר"ם דהא בנדון מהר"ם הי' דעתו לבשל' אלא ע"כ כוונת מ"א כפשוט' שהי' דעתו לבשל' ואפה קצת ואייתי שפיר ראי' ממהר"ם וא"כ צ"ל כנ"ל אבל מ"מ הדין אמת מסבר' לדעת מ"א אפי' דעתו לאפות' ואפה קצת והשאר בישל אינו מברך המוצי' דזיל בתר טעמ':

וכ"כ רי"ו שמהר"ם כו' משום ספק ברכה דמהר"ם נסתפק אי קי"ל לענין חלה בדעתו לבשל' כר"ש דפטור' או כר"ת דחייבת ולכן אפה ממנו מעט דכהאי גוונ' אפי' להר"ש חייב בחלה ואפ"ה לא אכלו אלא תוך הסעוד' משמע אפי' כה"ג ספק אי מברכים עליו המוציא:

וכ"ד הר"ש שמבי' ראי' ר"ל דאין מברכי' המוציא אם נתבשל אע"ג שהית' תחלתו עיסה:

(שם בפ"ק דחלה) מרקיק המבושל דקי"ל לקמן סי' קס"א דאין יוצאים בו ידי מצה:

כ"ש כשיהי' רק כו' הם דברי מ"א להוכיח דלא כהב"ח שכ' דס"ל להר"ש אי דעתו לאפות' ואח"כ בישלה מברך המוציא כנ"ל:

וגם גבי הא דמייתי חביצא ר"ל דהר"ש הקשה שם לנפשי' דס"ל היכי דבשלה אח"כ אינו מברך המוציא והא חביצא אם יש פרורים כזית מברך המוצי' ולפי' רש"י היינו מבושל ותי' דלית' לפי' רש"י אלא חביצ' פי' כפי' התוס' שנתחבר ע"י מרק אבל לא נתבשל וא"כ מזה ג"כ ראי' דלא כהב"ח דאפי' נאפה תחל' הבישול מבטל' מתורת לחם כ"ש כשלא נאפה רק הי' דעתו לאפותו והוא ממש ראיה ראשונ':

ונ"ל שלשון הרב"י כו' בעשא' כעבין כו' קאי על לחם העשוי לכותח המבואר בסעיף ט"ז אמרי' בברכות תני ר"ח לחם העשוי לכותח מסיק הש"ס עשאן כלמודין היינו קרשי' שלא ערכן בצורת הפת פטורי' מחלה אבל עשאן כעבין חייב בחלה וס"ל להרב' פוסקים דבעשאן כעבין בכל ענין חייב בחלה אבל הרב"י הביא בשם הר"ש שכ' פ"ק דחלה דבעשאן כעבין נמי לא מחייב בחלה אלא היכי דשקיל כו' וסיים ע"ז הרב"י ומשמע דה"ה לענין המוציא:

וסבר הב"ח דה"ה לענין המוצי' אם אפה כו' ומיני' יליף הב"ח כיון דס"ל להרב"י דדין המוציא עם חלה שוין לענין אפה ממנו קצת כיון דמקרי לחם לענין חלה ה"ה לענין המוצי' א"כ ה"ה בדעתו לאפותו כיון דהוי לחם לענין חלה ה"ה לענין המוצי':

דהיכי שייך למגזר ר"ל כיון דאפה קצת אינו חייב בחל' אלא משום גזיר' והגזיר' לא שייכא אלא בשעת גלגל דאז חיוב החל' משא"כ מוציא דחיובו לאחר אפיה ל"ש גזרה זו:

ועוד דא"כ כו' ולא חילק וה"ל לכתוב שם דאם עשאן כעבין ואפה קצת מברך המוצי' וע' בס"ק מ"ג:

אלא ע"כ כוונת הב"י דה"ה כו' קאי על ריש דברי הר"ש דפוטר אפי' כעבין מחלה אי לא אפה קצת דלא מקרי לחם וא"כ ה"ה לענין המוציא וא"כ ממילא לענין המוצי' אפי' אפה קצת כיון דל"ש שם הגזיר':

(לד) (סקל"ד) ונהגו כו' וכ"מ ס"ס זה דזה מקרי קולא אי מברך במ"מ ממ"ש מ"א ס"ק מ"ג אע"ג דלחם עשוי לכותח אי עשאן כעבין פסק בי"ד דחייב בחלה היינו לחומרא אבל לענין ברכה היקל לברך במ"מ הרי דזה מקרי קולא וכן ה"מ להביא ראי' מסעיף ז' והלכ' כדברי כלם משום דספק דרבנן אזלי' לקולא ע"ש:

דלא כהב"ח שהבין דונהגו להקל ר"ל לברך המוציא:

(לה) (סקל"ה) שיברך כו' כיון דבלילתן כו' פת פוטרתן ר"ל דהוי קשיא מאי מהני שאכלו תוך הסעוד' אכתי לא יצא מס' דהא פת הבא בכסנין מבואר בסעי' ח' אי אכלן תוך הסעוד' שלא מחמת סעוד' אין פת פוטרתן צ"ל במ"מ וא"כ עדיין למ"ד דמברך במ"מ על עיס' שטגנה גם אי אוכל פת תחל' צ"ל במ"מ לזה תי' דהיינו דוקא פת הבא בכסנין צריך לברך תוך הסעוד' במ"מ אבל הכא כיון דבלילתן עבה כו' לא הוי פת הבא בכסנין ולכן לכ"ע פת פוטרתן:

ומיהו בסעיף ז' דכעבין יבשים כו' אפי' בלילתן עבה ואינו נילש ואינו ממולא בשום דבר אפ"ה י"א דהוי פת הבא' בכסנין וכ' לעיל דנקטי' לקולא ככל הדברי' וא"כ אכתי תקשי דאין פת פוטרתן:

אלא העיקר ר"ל דבלא"ה לק"מ:

(לו) (סקל"ו) לאחר אפיה נ"ל דנקט כו' ר"ל דלא תקשי הא בבישול מיירי ואיך כ' רמ"א לאחר אפיה ולכן מחק של"ה תיבת לאחר אפיה:

דאי בשלו כו' דלא הוי ת"ל כו' כמ"ש סעיף י' עיין שם במ"א ס"ק כ"ז ולפ"ז צ"ל מ"ש הרב"י בשלה או טגנ' ר"ל בשלה במחב' וכן צ"ל פי' בשלה שכתבו הפוסקי' וכן מהר"ם דמשום ספק בבלילתו עבה שבשל' שאפ' מעט צ"ל ג"כ שבשלה במחבת והא דמייתי הר"ש בפ"ק דחלה ראיה דעיס' שבשל' אינו מברך המוציא מרקיק המבושל דאינו יוצ' ידי מצה והובא גם בהרא"ש פ' כל שעה והא י"ל דמיירי במבושל ממש דמודה ר"ת י"ל דהר"ש לא בא להקשות על ר"ת כ"א בא להבי' ראיה לנפשי' דס"ל דבישול מוצי' מידי לחם ואינו מברך המוצי' והוא לא ס"ל לחלק כדמחלק ר"ת ובטור בין יש בו תואר לחם או לא. או דס"ל להר"ש דהאי דרקיק המבושל סתמ' קתני משמע אפי' מבושל במחבת ולא בקדר' דאיכ' תואר לחם אפ"ה אינו יוצא ידי מצה:

(לז) (סקל"ז) פשטיד"א כו' כמ"ש ס"ס זה דמילוי כזה לא הוי פת הבא בכסנין:

(מא) (סקמ"א) ואפי' קבע כו' ול"נ דהדין עמו ר"ל עם הטור:

לא חלקו ר"ל בין טרוקנין לבין טריתא:

דדמי לעיס' כו' ר"ל אל תתמ' שיהי' פטור מן החל' משום דלא מקרי לחם ומ"מ לענין המוצי' אי קבע עליו יקרא לחם ויברך המוציא לזה כ' דהא אשכחן כה"ג בעיס' הנלוש' במ"פ דפטור מן החל לדעת הרא"ש (אבל אנן לא קי"ל הכי אלא חייב בחל' וכמ"ש בי"ד סי' שכ"ט ולדעת דריש' בשם מהרש"ל גם הרא"ש מוד' דחייב הביאו מ"א לקמן סי' תס"ב ס"ק ה') ואפ"ה כו':

והרב"י העתיק דברי רי"ו כו' דמיניה אייתי ראיה לדבריו דבטרית' אפי' קבע עליו מברך במ"מ ולאחרי' כו':

אבל טרית' פטור מחלה ומברך במ"מ א"כ לפי גירס' זו על מאי קאי תיבת אבל דמשמע דטרית' דינו משונה מטרוקנין דל"ל לענין חלה דהא כ' דגם טרוקנין פטור מחלה אלא דקאי לענין המוצי' דטרוקנין אי קבע מברך המוצי' אבל בטרית' אפי' קבע מברך במ"מ כ"ה לפי גירס' זו אבל מ"א כ' דע"כ ט"ס הוא וא"כ גם הפי' בדברי רי"ו דלא כהרב"י:

ופשוט כו' דטרוקנין חייב בחלה:

אלא כצ"ל שתחלתו כו' סופגנין פטור מחלה אבל טרית' פטור מחלה ומברך במ"מ כצ"ל וא"כ השתא י"ל מ"ש אבל טרית' כו' דמשמע דיש חילוק בין טרוקנין לטרית' קאי לענין חלה דטרוקנין כ' חייב בחלה ועז"א אבל טרית' פטור מן החל' ואם כן י"ל מה שסיים רי"ו בטריתא ומברך במ"מ מיירי אי לא קבע עליו אבל קבע מברך המוצי' דלענין המוציא טרית' שוה לטרוקנין:

(מג) (סקמ"ג) לחם העשוי כו' עם טרית' בחד בבא משמע דדיניהם שוה וע"ז כ' מ"א ועמ"ש סעיף ט"ו ר"ל שכ' מ"א בס"ק מ"א בטריתא אי קבע עליה מברך המוצי' לדעת רי"ו א"כ ה"ה בלחם העשוי לכותח:

והא דפסק כו' הוא ענין בפ"ע להקשות על הש"ע:

דאם עשאן כעבין חייבת בחלה וא"כ כיון דאקרי לחם לענין חלה ה"ה לענין המוצי' וה"ל לחלק כאן דאם עשאן כעבין מברך המוציא:

דהתם לחומר' ר"ל דבגמ' אמרי' לחם העשוי לכותח אם עשאן כלמודים (היינו קרשים שאין להם עריכ' נאה כפת) פטור מחלה עשאן כעבין חייב בחלה ומשמע כיון שעשוין כעבין בכל ענין חייב בחלה ולפ"ז ה"ה לענין המוציא דמברך המוצי' אבל ר"ש בפ"ק דחלה כ' (הביאו מ"א לעיל ס"ק ל"ב) דאפי' כעבין אינו חייב בחלה אא"כ אפה קצת ממנו דגזרי' שמא יאפה כולו. משא"כ כלימודים אפי' אפה קצת פטור דל"ג שמא יאפה כולו דהא לא ערכן כעריכ' פת עיין שם וא"כ לענין המוצי' אפי' כעבין ואפה קצת מ"מ אינו מברך המוצי' דלענין המוציא ליכא למגזר כמ"ש מ"א בס"ק ל"ב. הכא פסק להקל ר"ל כהר"ש דאפי' לענין חלה אינו חייב כ"א באפה קצת ממנו ולכן בכל ענין אינו מברך המוצי' כנ"ל וכיון שהוא ספק דרבנן אי יברך המוצי' או במ"מ פסק לברך במ"מ דספק דרבנן להקל ועז"כ מ"א וע' מ"ש סעיף ז' דגם לענין פת הבא בכיסנין כ' כן דמשום ספק יברך בורא מיני מזונות דהוי ספק דרבנן ולקולא:

(מד) (סקמ"ד) בבשר כו' דהנהו לא מבטלי כו' רצה לומר דלא תיקשי כיון דממולא בבשר כו' ה"ל פת הבא בכסנין לדעה א' סעיף ז' דמברך עליו בורא מיני מזונות אי לא קבע עליה ועז"כ דהני לא מבטלי כו' ולא מיקרי ע"י מילואן פת הבא בכסנין משום דהם עצמן מזון משא"כ פירות כו' ר"ל דבשר ודגים וכיוצא בהן אם אכלן תוך הסעוד' אפי' בלי פת אינו מברך עליהן דפת פוטרתן כיון דהם מזון ודרך לקבוע סעודה עליהן ללפת הפת וכיון דהם עצמן מזון א"א להם לבטל' מהעיס' תורת לחם וכמ"ש ר"ס קע"ז משא"כ פירות אם אוכל תוך סעוד' בלי פת מברך עליהם דאין פת פוטרתן כיון דאין מזון ואין באים רק לקינוח וכיון דהם אין מזון אם מילו עיס' מהן מבטלים גם מן העיסה תורת לחם ומזון והוי פת הבא בכסנין ומברך במ"מ:

מיהו בש"ל כ' סתם דה' כו' ר"ל שנתן טעם על דין זה דמברך המוצי' דה' מינים עיקר כמו מעשה קדרה:

ואפשר דכל ממולאים בפירות נמי דינא הכי. אפשר ר"ל דג"כ לא הוי פת הבא בכסני' כמו בשר ודגים דהוי כמעשה קדרה שאוכלן לשובע ולמזון וכמ"ש מ"א בסעיף ח' בעפיל פלאדן ולא מיקרי פת הבא בכסנין אלא ממולא בדבש וצוקר וכדומה:

מכאן נוהגין על מ"ש בש"ס דלענין בשולי גוים אזלי' בתר רוב ועיקר דאי קמחא עיקר א"כ יש לו דין פת ופת נחתום מותר ואי דברים אחרים עיקר יש לו דין תבשיל ויש בו משום בישול גוי דאסור ועז"כ שנוהגים ליקח כו' קנעווי"ט והוא עיס' הנלושה במי ביצים:

ש"מ דפת הנילוש בביצים כו' דהא התוס' תלאן זה בזה דאי מברכים עליו במ"מ יש בו משום בישול גוי כיון שכ' דקענוויט אין בו משום בישול גוי ע"כ צריך לומר דמברכים עליו המוציא והא קנעווי"ט נילש בביצים אע"כ דביצים מזון נינהו ולא מבטלי לעיסה מתורת לחם:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.