בינה לעתים/יום טוב/ה

בינה לעתים יום טוב ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אף על פי שהותרה הוצאה ביו"ט אפילו שלא לצורך לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול אלא צריך לשנות וכו'. במה דברים אמורים בנושא על האדם, אבל על גבי בהמה לא יביא כלל, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. עיי' במ"מ שכתב שיש מי שכתב לפי שאין משתמשין כלל בבע"ח ורבינו שכ' הטעם שלא יעשה כדרך חול צ"ל דס"ל דדוקא רכיבה הוא דאסרינן ביו"ט, אבל להניח משא ע"ג בהמה לא, וזה מסכים ג"כ לדעת שכתבתי לעיל (פ"ג הלכה ה') אולם לדעת הרב המגיד בהל' שבת דעליה ממש אסורה והוא כמשתמש באילן, ועיין באו"ח סימן של"ו בהגה"ה ס"א ומג"א שם, ואפשר לומר דכאן נתן רבינו הטעם אפילו היתה המשא טעונה מערב יו"ט, וא"כ ליכא כאן כלל תשמיש בבע"ח ביו"ט, מ"מ אסורה ביו"ט מטעם עובדא דחול, אמנם לפי מש"כ לעיל לחלק בין שבת ליו"ט לק"מ והוא דביו"ט לא אסרו חז"ל כלל דהוי גזירה לגזירה ודוק [ועיי' לעיל פ"ג הלכה ה'].

והנה מענין שביתת בהמה ביו"ט אין מכאן ראייה כלל וכן מהאי דפרתו של ר' אלעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה וכו' (ביצה כ"ג מתניתין ג' דברים ראב"ע מתיר וכו') שכתב רש"י שם שהיה בשבת, ולא כתב ביו"ט, דומיא דאידך ששנוי במשנה דאיירי ביו"ט, אין ראייה כלל, דודאי הוצאה דמותר לדעת רש"י והרמב"ם בכל גוונא לאדם ולא בעי אפילו צורך קצת, ומותר מטעם מתוך וא"כ פשיטא דמותר בבהמה וכי יהיה בהמה חמורה מאדם, והפרי חדש בסימן תצ"ה הביא ראייה מהאי רש"י דשביתת בהמה אינו אסור ביו"ט ולפי מ"ש אינו ראיה כלל.

והנה היש"ש פרק ה' דביצה דין ו' פסק להחמיר דיש שביתת בהמה ביו"ט והביא ראייה מדברי הירושלמי דתנן אין רוכבים על גבי בהמה ביו"ט, דאדם מצווה על שביתת בהמתו, ש"מ דאף ביו"ט יש כאן אזהרה עיי"ש, ולשיטתו צריך להבין למה הביא הרא"ש האי ירושלמי, הא תלמודא דידן חולק על הירושלמי בזאת וס"ל הטעם משום חיתוך זמורה וא"כ הלכתא כתלמודא דידן, וצ"ל דס"ל דגזרינן בכל בהמות ואפילו בבהמות נכרי אסור לרכוב וע"ז קאמר הטעם שמא יחתוך זמורה, או י"ל דס"ל להירושלמי דאף דהוא פטור אבל אסור דחי נושא את עצמו מ"מ אסרוהו בבהמה, וכס"ד דהש"ס דשבת פ' מי שהחשיך עיי"ש, משא"כ לדידן דקיי"ל דמה דאינו חייב מן התורה באדם אין בבהמה איסור כלל, ורכיבה פטור אבל אסור מחי נושא את עצמו ולכך ס"ל להש"ס דידן טעמא הנ"ל משום שמא יחתוך זמורה, ומ"מ למדנו מהירושלמי הנ"ל דמלאכה גמורה כגון חרישה וכיוצא בו בבהמה אסורה אף ביו"ט וא"צ להדוחק הב"י ומהרש"ל ביש"ש הנ"ל בענינו דחי נושא את עצמו או לענין תחומין, [ועיין מג"א סימן רמ"ו ס"ק י"ב מ"ש שם].

אמנם הפרי חדש (בחיבורו על לשונות הרמב"ם פ"ה מהל' עכו"ם) הביא דעת הרמב"ן בהשגותיו על מנין המצות להרמב"ם דס"ל דלאו דמחמר אין ביו"ט איסור כלל כמ"ש הכלבו וא"כ ה"ה מאמר למען ינוח שורך וחמורך וכו' לא שייך כלל ביו"ט, והנה הרמב"ן כתב זאת בשורש י"ד בלשון מושלל בלי נתינת טעם למה לאו דמחמר לא שייך ביו"ט, ואפשר לומר דהוא בנוי על דברי תוס' דביצה (דף כ"ג ד"ה ע"ג חרס) דפירשו שם התוס' דאי אמרינן הבערה ללאו יוצאת לא היו אוסרין הבערה כלל ביו"ט וכו' עיי"ש וא"כ יש לומר הוא הדין לאו דמחמר אינו נוהג ביו"ט מהאי טעמא, דהא על כרחך לא ילפינן יו"ט מאיסורי לאו דשבת כלל כמ"ש התוס' שם.

ונראה להביא ראייה נכונה וברורה מש"ס דמכות דף כ"א בהאי דיש חורש תלם אחד וכו' והקשה שם הש"ס ולחשוב נמי משום זורע ופירש"י דמחפי הוי זורע ומשני חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט וקשה לפי הס"ד דאף ביו"ט אמרי' חילוק מלאכות לחשוב נמי הלאו דמחמר, ומאי אריא דהקשה דוקא משום זורע הו"ל להקשות מלאו דמחמר אלא ודאי צ"ל דביו"ט לא שייך כלל לאו דמחמר. וליישב שיטת הירושלמי צ"ל דס"ל כסלקא דעתך דהש"ס דשבת פרק כל הכלים (דף קכ"ד) על הא דאין סומכין הקדירה בבקעת וכו' דאף דעצים ביו"ט מלאכתן להיתר הן אפ"ה אסרוהו לטלטל דגזירה יו"ט אטו שבת, וא"כ ה"ה בענין רכיבה י"ל כן הואיל ובשבת אסורה אסרוהו גם ביו"ט, אמנם תלמודא דידן ס"ל כמסקנת הש"ס דהתם דמשני הא מני בית שמאי היא דאמר אין מוציאין את הקטן וכו' ולבית הילל לא גזרינן כלל יו"ט אטו שבת לכך לא משני הש"ס על הא דאין רוכבין וכו' משום שביתות בהמה ביו"ט רק משום חיתוך זמורה.

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דברוכב ליכא כלל משום שביתות בהמה, דחי נושא את עצמו, רק ה"מ כשיוכל לירד משא"כ אם אתה אוסר עליו מבלי לירד מן הבהמה א"כ הוי ככפות דהא רש"י פירש אהא דאמרינן בשבת (דף צ"ד) דהני פרסאי ככפות דמי ופירש"י שם הואיל היותם מעונגים מהצג על הארץ הוי ככפות עיי"ש, וא"כ י"ל ה"ה בזה דהוי נמי ככפות ממצות חז"ל דאסרוהו לרדת מן הבהמה ולכך נזכר בירושלמי כזאת, וז"ל היה רוכב ע"ג בהמה אומרים לו רד ופריך מאי שנא אם עלה באילן לא ירד ומשני דאדם מצווה על שביתת בהמתו וכו', והיינו בזאת הנדון הנ"ל דאי אסרינן לירד א"כ הוי ככפות ממצות חז"ל ויש כאן חששא דשביתת בהמתו וצ"ע.

והנה היש"ש ריש פ' המביא תמה למה השמיטו הפוסקים הך מימרא בגמרא בהני נשא דקמליין חצביהו וכו' שלא תכסהו בנכתמא וכו' דזמנין דנפל ואתי לאתויי גם לא תפרוס סודרא עליה משום סחיטה וכו' עיי"ש, והנה המג"א בסי' תק"י ס"ק ט"ז תירץ דדוקא למקשר חיישינן וא"כ ביו"ט דמותר להביא הכיסוי ביד דהא הוצאה מותר ביו"ט א"כ ליכא למיחש לקשירה ולכך השמיטוהו עיי"ש, אמנם עדיין לא תירץ כלום למה השמיטו הפוסקים מבלי לכסות בבגד במקום דאתא לידי חיוב סחיטה, ונראה לי פשוט דאם אין כאן דבר הכרחה אין כלל חששא דסחיטה דאף אם שיבואו בו המים תסיר הבגד וכדומה, משא"כ אם אתה מצריך לכסות, א"כ לא תסירו עכ"פ אף דיתלכלך במים וא"כ שפיר יבוא לידי סחיטה, והוא פשוט וברור ודו"ק.

ב

אף על פי שהותרה הוצאה ביו"ט אפילו שלא לצורך לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול אלא צריך לשנות וכו'. במה דברים אמורים בנושא על האדם, אבל על גבי בהמה לא יביא כלל, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. עיי' במ"מ שכתב שיש מי שכתב לפי שאין משתמשין כלל בבע"ח ורבינו שכ' הטעם שלא יעשה כדרך חול צ"ל דס"ל דדוקא רכיבה הוא דאסרינן ביו"ט, אבל להניח משא ע"ג בהמה לא, וזה מסכים ג"כ לדעת שכתבתי לעיל (פ"ג הלכה ה') אולם לדעת הרב המגיד בהל' שבת דעליה ממש אסורה והוא כמשתמש באילן, ועיין באו"ח סימן של"ו בהגה"ה ס"א ומג"א שם, ואפשר לומר דכאן נתן רבינו הטעם אפילו היתה המשא טעונה מערב יו"ט, וא"כ ליכא כאן כלל תשמיש בבע"ח ביו"ט, מ"מ אסורה ביו"ט מטעם עובדא דחול, אמנם לפי מש"כ לעיל לחלק בין שבת ליו"ט לק"מ והוא דביו"ט לא אסרו חז"ל כלל דהוי גזירה לגזירה ודוק [ועיי' לעיל פ"ג הלכה ה'].

והנה מענין שביתת בהמה ביו"ט אין מכאן ראייה כלל וכן מהאי דפרתו של ר' אלעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה וכו' (ביצה כ"ג מתניתין ג' דברים ראב"ע מתיר וכו') שכתב רש"י שם שהיה בשבת, ולא כתב ביו"ט, דומיא דאידך ששנוי במשנה דאיירי ביו"ט, אין ראייה כלל, דודאי הוצאה דמותר לדעת רש"י והרמב"ם בכל גוונא לאדם ולא בעי אפילו צורך קצת, ומותר מטעם מתוך וא"כ פשיטא דמותר בבהמה וכי יהיה בהמה חמורה מאדם, והפרי חדש בסימן תצ"ה הביא ראייה מהאי רש"י דשביתת בהמה אינו אסור ביו"ט ולפי מ"ש אינו ראיה כלל.

והנה היש"ש פרק ה' דביצה דין ו' פסק להחמיר דיש שביתת בהמה ביו"ט והביא ראייה מדברי הירושלמי דתנן אין רוכבים על גבי בהמה ביו"ט, דאדם מצווה על שביתת בהמתו, ש"מ דאף ביו"ט יש כאן אזהרה עיי"ש, ולשיטתו צריך להבין למה הביא הרא"ש האי ירושלמי, הא תלמודא דידן חולק על הירושלמי בזאת וס"ל הטעם משום חיתוך זמורה וא"כ הלכתא כתלמודא דידן, וצ"ל דס"ל דגזרינן בכל בהמות ואפילו בבהמות נכרי אסור לרכוב וע"ז קאמר הטעם שמא יחתוך זמורה, או י"ל דס"ל להירושלמי דאף דהוא פטור אבל אסור דחי נושא את עצמו מ"מ אסרוהו בבהמה, וכס"ד דהש"ס דשבת פ' מי שהחשיך עיי"ש, משא"כ לדידן דקיי"ל דמה דאינו חייב מן התורה באדם אין בבהמה איסור כלל, ורכיבה פטור אבל אסור מחי נושא את עצמו ולכך ס"ל להש"ס דידן טעמא הנ"ל משום שמא יחתוך זמורה, ומ"מ למדנו מהירושלמי הנ"ל דמלאכה גמורה כגון חרישה וכיוצא בו בבהמה אסורה אף ביו"ט וא"צ להדוחק הב"י ומהרש"ל ביש"ש הנ"ל בענינו דחי נושא את עצמו או לענין תחומין, [ועיין מג"א סימן רמ"ו ס"ק י"ב מ"ש שם].

אמנם הפרי חדש (בחיבורו על לשונות הרמב"ם פ"ה מהל' עכו"ם) הביא דעת הרמב"ן בהשגותיו על מנין המצות להרמב"ם דס"ל דלאו דמחמר אין ביו"ט איסור כלל כמ"ש הכלבו וא"כ ה"ה מאמר למען ינוח שורך וחמורך וכו' לא שייך כלל ביו"ט, והנה הרמב"ן כתב זאת בשורש י"ד בלשון מושלל בלי נתינת טעם למה לאו דמחמר לא שייך ביו"ט, ואפשר לומר דהוא בנוי על דברי תוס' דביצה (דף כ"ג ד"ה ע"ג חרס) דפירשו שם התוס' דאי אמרינן הבערה ללאו יוצאת לא היו אוסרין הבערה כלל ביו"ט וכו' עיי"ש וא"כ יש לומר הוא הדין לאו דמחמר אינו נוהג ביו"ט מהאי טעמא, דהא על כרחך לא ילפינן יו"ט מאיסורי לאו דשבת כלל כמ"ש התוס' שם.

ונראה להביא ראייה נכונה וברורה מש"ס דמכות דף כ"א בהאי דיש חורש תלם אחד וכו' והקשה שם הש"ס ולחשוב נמי משום זורע ופירש"י דמחפי הוי זורע ומשני חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט וקשה לפי הס"ד דאף ביו"ט אמרי' חילוק מלאכות לחשוב נמי הלאו דמחמר, ומאי אריא דהקשה דוקא משום זורע הו"ל להקשות מלאו דמחמר אלא ודאי צ"ל דביו"ט לא שייך כלל לאו דמחמר. וליישב שיטת הירושלמי צ"ל דס"ל כסלקא דעתך דהש"ס דשבת פרק כל הכלים (דף קכ"ד) על הא דאין סומכין הקדירה בבקעת וכו' דאף דעצים ביו"ט מלאכתן להיתר הן אפ"ה אסרוהו לטלטל דגזירה יו"ט אטו שבת, וא"כ ה"ה בענין רכיבה י"ל כן הואיל ובשבת אסורה אסרוהו גם ביו"ט, אמנם תלמודא דידן ס"ל כמסקנת הש"ס דהתם דמשני הא מני בית שמאי היא דאמר אין מוציאין את הקטן וכו' ולבית הילל לא גזרינן כלל יו"ט אטו שבת לכך לא משני הש"ס על הא דאין רוכבין וכו' משום שביתות בהמה ביו"ט רק משום חיתוך זמורה.

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דברוכב ליכא כלל משום שביתות בהמה, דחי נושא את עצמו, רק ה"מ כשיוכל לירד משא"כ אם אתה אוסר עליו מבלי לירד מן הבהמה א"כ הוי ככפות דהא רש"י פירש אהא דאמרינן בשבת (דף צ"ד) דהני פרסאי ככפות דמי ופירש"י שם הואיל היותם מעונגים מהצג על הארץ הוי ככפות עיי"ש, וא"כ י"ל ה"ה בזה דהוי נמי ככפות ממצות חז"ל דאסרוהו לרדת מן הבהמה ולכך נזכר בירושלמי כזאת, וז"ל היה רוכב ע"ג בהמה אומרים לו רד ופריך מאי שנא אם עלה באילן לא ירד ומשני דאדם מצווה על שביתת בהמתו וכו', והיינו בזאת הנדון הנ"ל דאי אסרינן לירד א"כ הוי ככפות ממצות חז"ל ויש כאן חששא דשביתת בהמתו וצ"ע.

והנה היש"ש ריש פ' המביא תמה למה השמיטו הפוסקים הך מימרא בגמרא בהני נשא דקמליין חצביהו וכו' שלא תכסהו בנכתמא וכו' דזמנין דנפל ואתי לאתויי גם לא תפרוס סודרא עליה משום סחיטה וכו' עיי"ש, והנה המג"א בסי' תק"י ס"ק ט"ז תירץ דדוקא למקשר חיישינן וא"כ ביו"ט דמותר להביא הכיסוי ביד דהא הוצאה מותר ביו"ט א"כ ליכא למיחש לקשירה ולכך השמיטוהו עיי"ש, אמנם עדיין לא תירץ כלום למה השמיטו הפוסקים מבלי לכסות בבגד במקום דאתא לידי חיוב סחיטה, ונראה לי פשוט דאם אין כאן דבר הכרחה אין כלל חששא דסחיטה דאף אם שיבואו בו המים תסיר הבגד וכדומה, משא"כ אם אתה מצריך לכסות, א"כ לא תסירו עכ"פ אף דיתלכלך במים וא"כ שפיר יבוא לידי סחיטה, והוא פשוט וברור ודו"ק.

ג

אין יוצאין בכסא אחד איש ואחד אשה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ואיש שהיה רבים צריכין לו יוצאין בכסא אחריו ומוציאין אותו על הכתף אפילו באפריון. ראיתי גדולי ישראל נוהגין היתר דהיו נושאין בכסא בשבת ויו"ט ואפשר דבעיר שהיא מוקפת חומה אין לחוש כלל, וגם אפשר לומר דכי אסרינן בש"ס בנושא אותו ישראל, אבל ע"י נכרי וודאי מותר דלא שייך כלל בזאת אמירה לנכרי שבות, ומ"מ בעיר שאינו מוקפת וודאי דאסור אפילו ע"י נכרי דחי נושא את עצמו הוא רק פטור אבל אסור ומכ"ש טלטול והוצאת הכסא אין להקל רק לצורך גדול, וברור.

ד

אין מוליכין סולם של שובך משובך לשובך ברה"ר שמא יאמרו לתקן גגו מוליכו אבל ברה"י מוליכו. עיין במ"מ שדעת רוב הפוסקים כדעת הראב"ד דגם ברה"ר של שובך מותר אבל של עליה אסור, והנה התוס' הקשה שם [ד"ה מאי דקשרי] דבעירובין אמרינן דסולם מותר לטלטל בשבת, ותירץ הר"ת לחלק בין סולם דבית לסולם דעליה, והר"ר אברהם מבורגל מחלק בין שבת ליו"ט דיו"ט אסור ושבת מותר ולהיות שהטור נסתפק בתירוצים הללו ולא ידע איזו יכשר, ולפי שהוא מלתא דרבנן וגזירה בעלמא פוסק בכל דוכתי להקל ולכן פוסק בשבת וסומך על הר"א מבורגל דמתיר בכל סולמות הבית ועליה וכמבואר בסי' ש"א, אבל ביו"ט לדעת הר"א מבורגל בכל סולמות של הבית ועליה אסורה לכך סומך על הר"ת ועכ"פ סולמות של בית מותרות לטלטל ולכך ביו"ט הוא מחלק בין בית ועליה וזה פשוט ונכון ואין כאן סתירה לדעת הטור דהוא פסק בכל צד להקל להיותו רק איסור דרבנן ומסתפק בשני תירוצים הנ"ל ועיין ביש"ש ובט"ז (סימן תקי"ח) שהאריכו בזה ולפי מ"ש אין אנו צריכין לכל זה וזה פשוט.

ו

כל שנאותין בו אפילו בחול אף על פי שאין נאותין בו ביו"ט כגון תפילין מותר לשולחן לחבירו ביו"ט. ועיין במ"מ ותוס' פרק במה אשה דאף לדידן דקיימ"ל אסור להניח תפילין ביו"ט ולדעת המקובלים אסור להניח אפילו בחה"מ מ"מ הואיל ונהנה ביו"ט בשליחתם אף דהוי כלי שמלאכתו לאיסור וכמ"ש המג"א סי' ש"ח ס"ק י"א עיי"ש דס"ל הואיל ונהנה עכ"פ בשליחתם בשמחת שבת א"כ הוי כמו צורך מקומו או צורך גופו דמותר לטלטל דמאי שנא שבת ומאי שנא יו"ט ויש להחמיר לכתחילה ואפשר לומר דיכולין ללבשן התפילין דרך מלבוש בשבת ויו"ט מבלי כונה לשם מצוה וא"כ לא הוי כלי שמלאכתן לאיסור, ועיין בפרק מי שהחשיך.

ז

כיצד אין משלחין ביו"ט תבואה לפי שאין נאותין בו בחול אלא אם כן טחון ואסור לטחון ביו"ט אבל משלחין קטניות מפני שמתבשלין ביו"ט. ועיין במ"מ במ"ש ויש מי שפוסק [כר' שמעון] כתירוץ הרא"ש ז"ל (ועלה) [שעלה] ברוחו דדעת הרי"ף לפסוק כר"ש הואיל והעתיק הברייתא בטעמא דר"ש חיטין לעשות שעורין לבהמתו וכו' עיי"ש, ונראה דאף דעת הרי"ף לפסוק כתנא קמא רק דקשה ליה שלוחי הוא דאין משלחין הא טלטול מותר וכדדייק בש"ס ג"כ אסנדל המסומר עיי"ש הא אין עומדין כלל למאכל בהמה, ולאדם ג"כ לא חזיא דמחוסרים טחינה, וא"כ יהיו מוקצה ויהיו אסורין בטלטול, ולזאת העתיק הרי"ף הברייתא דאף חיטין ושעורין אית בהו אופן הראוי לאדם ואף דלא התירו החכמים לשלחם ביו"ט בשביל זאת, מ"מ מוקצה אין כאן וזה פשוט.

י

חפצי הפקר הרי הן כרגלי מי שזכה בהן וחפצי עכו"ם קונין שביתה במקומן ויש להם אלפים אמה לכל רוח ממקומן. עיין במ"מ במה שתמה על הראב"ד ז"ל ובאמת פליאה דעת נשגבה ממני ולא אוכל להבין כלל איך היה כל הדברים בהעלם עין מרבן של ישראל הראב"ד ז"ל, ואולי י"ל דהיה קשה להראב"ד ז"ל קושית התוס' דביצה (דף ל"ח ע"ב) ד"ה וכי תימא וכו' שהקשה שם בשמעתין מהא דפריך הגמרא שם מר' יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה וכו' (מאי דלא) [הלא] קיימ"ל כוותיה, עיי"ש ולכך ס"ל להראב"ד דהך סוגיא דעירובין (דף מ"ה) אתיא למ"ד בריש ביצה דס"ל במילתא דרבנן אף דהוי דבר שיש לו מתירין מ"מ אמרינן ביה ספיקא להקל, ולכך מוקי שם הברייתא דספיקא אסורה כתנא דליטרא קציעות ולכך בחפצי הפקר לא ס"ל כר"י בן נורי רק ס"ל דהלכה כדברי המיקל בעירוב אבל לרב אשי דס"ל דבדשיל"מ אפילו בדרבנן ספיקא לחומרא א"כ ה"ה בעירוב, וסברת התוס' דתירצו שם דבעירוב הקילו לא ס"ל וא"כ הלכה כמחמיר ואמרינן דקונה שביתה, ובהכי ניחא במאי דאמרינן שם בעירובין ואי בעית אימא משום דהוי ספק דבריהם וכל ספק דבריהם להקל, והקשה התוס' שם הא הוי דשיל"מ ובדשיל"מ אף בדרבנן ספיקא אסורה עיי"ש, ולשיטת הראב"ד אתי שפיר דהך סוגיא דעירובין אתי הכל לאוקימתא דרב פפא הנ"ל ולא לרב אשי, וזאת היא ראיה להראב"ד ז"ל דסוגיא דהתם הוא דלא כרב אשי, אבל למסקנא דקיימ"ל כרב אשי שפיר קיימ"ל כר' יוחנן בן נורי בחפצי הפקר, ולכך בביצה דכבר אסיקנא מהאי דרב אשי שפיר פרכינן מהאי דר"י ב"נ בחפצי הפקר ולק"מ קושית התוס' לשיטת הראב"ד וצ"ע.

פירות

שיצאו חוץ למקומן וחזרו, אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן מפני שהן כאדם שיצא באונס וחזר באונס. ועיין במ"מ, ובהל' שבת פרק ו' בסופו פסק רבינו כר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב, דאם חזרו במזיד אסורין, ועיי"ש במ"מ שכתב דס"ל לרבינו לחלק בין שבת ליו"ט אלא דקשה ליה למה אוקמי שם בעירובין (דף מ"א) מילתא דרב פפא כתנאי ולא מחלקים בין שבת ליו"ט ועיי"ש דשלח יד להגיה בספרי הש"ס שהיו לפני רבינו הרמב"ם.

ולענ"ד נראה, והוא דוודאי סברת רבינו הרמב"ם לחלק בין שבת ליו"ט הוא, משום כי היכא דלא תקשה הלכתא אהדדי דקיי"ל כרב פפא וקיי"ל ג"כ משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי, אף גם דהם רבים ר' נחמיה ור"א בן יעקב לתנא קמא כמ"ש המ"מ ועיין במ"ש התוס' שם, רק דהש"ס הוכרח דעל כרחך אף מילתא דר' נחמיה ור"א בן יעקב ות"ק איירי הכל ביו"ט, דאל"כ קשה לת"ק דס"ל דבמקומן מזיד יאכל ושלא במקומן אסורין וא"כ בעודם שם הם מוקצים דהא לא חזיא לגמרי [דבשבת אי אפשר להחזירם משום מעביר ד' אמות ברה"ר] וא"כ אף בחזרו למקומן למ"ד יש מוקצה לחצי שבת להוי אסורין דהואיל ואיתקצאי בהאי רגע איתקצאי לכולי יומא, וזאת הוא מוקצה אף לר' שמעון דהוי דיחוי בידים דהא הוציא חוץ למקומן, וזאת קשה ג"כ לדעת הראב"ד אמזיד דיהיה מוקצה כיון דשלא במקומן אסורין וכן לר' נחמיה אשוגג קשה, דר' נחמיה ס"ל במוקצה כר' יהודה כמבואר בביצה דף ל"ב לענין מסיקין בשברי כלים וכו' עיי"ש ואין לומר דלא אמרינן מוקצה לחצי שבת קשה א"כ ותפשוט מיניה ובש"ס דביצה (דף כ"ו) מספקא בהאי.

ועל כרחך צ"ל דאיירי ביו"ט וא"כ ביו"ט הרי יכול להחזירן למקומן למי דעירב בתחום שלו או ע"י בורגנין ואין כאן כלל איסור הוצאה ברשות הרבים דאמרינן ביו"ט מתוך שהותרה לצורך וכו' ועיין במ"מ הל' שבת פרק הנ"ל ובשביל איסור דרבנן לא אמרינן כלל איסור מוקצה כמ"ש הרא"ש והר"ן במתניתין בית שנפחת וכו' עיי"ש ובפרט במקום שהאיסור מסתלק מן העולם כמ"ש התוס' שם, וא"כ אין כאן מוקצה לחצי יו"ט כלל הואיל והוא יכול להביאן מבלי איסור תורה ומשום איסור דרבנן לא אמרינן כלל מוקצה, משא"כ בשבת דאסורין המה להחזירן משום מעביר ד' אמות ברה"ר כמ"ש המ"מ שם, וא"כ אי אפשר להחזירן למקומן ולא מקרי כלל גמרו בידי אדם ולמ"ד יש מוקצה לחצי שבת הוי מוקצה וא"כ על כרחך איירי ביו"ט ושפיר הוצרך הש"ס לאוקמא מלתא דר"פ כתנאי, אמנם לדידן דקיימ"ל אין מוקצה לחצי שבת שפיר י"ל דהאי מילתא דר"פ איירי ביו"ט, והתנאים איירי בשבת ומעתה לק"מ הילכתא אהדדי דקיי"ל כר"פ וקיימ"ל משנת ראב"י קב ונקי וכפירוש הרמב"ם וכל קושית הש"ס הוא הכל על דרך ותפשוט האיבעיא דהתם דאין מוקצה לחצי שבת משא"כ לפי האמת לק"מ.

והנה התוס' הקשו שם מאי שנא מן המבשל בשבת וכו' ותירצו דהתם היה בעשיתו איסור תורה וכו' והקשה המג"א (סוף סי' ת"ה) דהא באיסור דרבנן כגון המעשר פירותיו והמטביל כליו קנסינן ליה ג"כ כדאיתא בפ"ב דתרומות וכו' עיי"ש, ואפשר לכאורה לומר דלא דמי מבשל להאי דיצאו חוץ לתחום, דבחזרו למקומן לא נעשה כלל הדבר לתועלת הפירות דהא קודם שיצאו היה ג"כ כמו לאחר חזרה במקומן, ומה ענין זה למבשל, רק דקושית התוס' הוא דהא אפילו בישל פירות הנאכלין כמו שהן חיין וע"י בישול נגרעו דג"כ אסורין אף דאין בהם תועלת כמו בחזרה ולזאת שפיר חלקו התוס' בין איסור תורה לאיסור דבריהם, ומעתה לא קשה כלל מהאי דטבילת כלים ומעשר דשם יש תועלת ע"י תיקונו ומיושב קושית המג"א.

יא

המוסר בהמתו לבנו הרי היא כרגלי האב, מסרה לרועה ואפילו נתנה לו ביו"ט הרי היא כרגלי הרועה, מסרה לשני רועים הרי היא כרגלי בעליה מפני שלא קנה אחד מהם. עיין במ"מ שכתב דבבנו אף היותו רק אחד מ"מ הואיל דדרך בני אדם הוא להפקיד חפציהם ביד בנם לכך לא נשתנה רשות בעלים בזאת כלל, ובאמת רבינו בפירוש המשנה לביצה אהאי דמסרו לבנו או לרועה פירש בהדיא לשני בנים או לשני רועים, וצ"ל לדעתו הא דאמרינן בש"ס דיקא נמי, כך הוא הפירוש דל"ל למימר בנו דהשתא ברועה אמרינן דברשות בעלים מכ"ש בנו כמ"ש המ"מ הנ"ל אלא וודאי דנקיט בנו לאשמועינן בנו דומיא דרועה והיינו דוקא שני בנים דומיא דשני רועים בעינן ובנו דומיא דרועה הוא אבל באחד לא, אף דדרך הוא להפקיד חפציהם אצל בנו, ואפשר הואיל דרבינו סותם בספרו ולא העתיק דוקא שני בנים אפשר דחזר בו מפי' משניות שלו, וס"ל דאף באחד מבניו ברשות בעלים הוא כמ"ש המ"מ הנ"ל וק"ל.

יד

נהרות המושכין ומעיינות הנובעין כרגלי כל אדם ואם היו באין מחוץ לתחום לתוך התחום ממלאין מהן בשבת. והנה המג"א (בסימן שצ"ז ס"ק י"ג) כתב דגשמים היורדים ביו"ט בעיר או בתחומה הרי הם כרגלי אנשי אותה העיר עיי"ש, ולא הבנתי דבריו דהא בש"ס דעירובין דף מ"ה מבואר דגשמים היורדים ביו"ט הרי הם כרגלי כל אחד ואחד ובערב יו"ט אלפים אמה לכל רוח ומוקמינן ליה שם בס"ד דאיירי בגשמים הסמוכין לעיר (אלא דבסוף דוחה אותו הש"ס משום דדחיקא ליה לשון הרישא עיי"ש פירש"י) וא"כ הרי דוקא בגשמים היורדים מערב יו"ט הוא דהרי הם כרגלי אנשי אותו העיר משא"כ בירדו ביו"ט כיון דלא קנו שביתה משחשיכה הרי הם כרגלי כל אחד ואחד אף דהם סמוכין לעיר.

ומג"א נמשך אחר לשון היש"ש (פרק משילין דין ט"ו) שכתב וזה לשונו גשמים היורדין בין ביו"ט בין בערב יו"ט קיימ"ל כרבנן דהוי כחפצי הפקר ואינן קונין שביתה והרי הן כרגלי כל אחד ואחד חוץ מהגשמים הסמוכין לעיר דהוי כרגלי בני העיר כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו עכ"ד וסובר המג"א דהאי חוץ, קאי אכל מה שכתב לעיל בין שירדו ביו"ט בין שירדו מעיו"ט, ובאמת האי חוץ לא קאי רק אגשמים היורדים מעיו"ט אבל בגשמים היורדים ביו"ט כיון דלא קנו שביתה בין השמשות הרי הן כרגלי כל אחד ואחד, ודו"ק כי ברור הוא.

כ

וכן שנים שלקחו בהמה בשותפות ושחטוה ביו"ט אף על פי שלקחו כל אחד מנתו הרי כל הבשר כרגלי שניהם אבל אם לקחו חבית בשותפות וחלקו אותה ביו"ט הרי חלקו של כל אחד כרגליו הואיל ותחומין מדברי סופרים יש ברירה וכו' ואין אומרים כן בבהמה וכו' שהרי ינק מחלקו של חבירו כשהיתה בהמה קיימת שכל איבריה יונקין זה מזה. עיין במ"מ במ"ש שם וצ"ל בדברי רבינו דקיי"ל כרב ואף דהקשו לרב לאיסור תחומין חששו ולאיסור מוקצה לא חששו ושתק רב יש לומר דלא חש להשיב, ואפשר לומר לרב שפיר הקשו לשיטתו דס"ל במוקצה כר' יהודה ואף בשבת, וא"כ לדידיה מוקצה חמירה כעין תחומין ואדרבה יותר חמיר מתחומין דהוי כשל תורה (כמ"ש מהרש"א בשם תוס' ישנים ריש ביצה) וא"כ שפיר הקשו לאיסור מוקצה לא חששו ולכך שתק רב, משא"כ אנן דקיימ"ל במוקצה כר' שמעון רק ביו"ט דקיל הלכה כר' יהודה דאית ליה מוקצה וא"כ לדינא לא אמרינן מוקצה ואין דומה כלל לשל תחומין דשם איסור גמור הוא ואסור בין בשבת בין ביו"ט משא"כ מוקצה דהוא רק חומרא בעלמא גבי יו"ט והבו דלא לוסיף עלה לכן שאני לן בזה בין איסור מוקצה לתחומין.

ועוד י"ל לפי מ"ש התוס' בב"ק (דף ס"ט ע"א) ד"ה כל הנלקט וכו' שהקשו אף דאמר כל המתלקט הא לא היה מועיל למה שגדל אחר כך וכו' ותירצו דמה שגדל אחר כך בטל ברוב וכו' עיי"ש, ולפ"ז י"ל דה"ה הכא דמה הקשו לאיסור מוקצה לא חששו, והיינו כפי' התוס' דהכא דבהמה הולך ומתגדל ביו"ט, הא זה בטילא ברובא ודבר שיש לו מתירין לא הוי דאיסור אינו ניכר בפ"ע, ודלא כמ"ש התוס' בב"ק דף הנ"ל רק יש לומר דקושית הש"ס הוא לרב דס"ל בכל דוכתין מין במינו לא בטיל ושפיר הקשו לאיסור מוקצה לא חששו אבל לדידן דקיי"ל מין במינו בטל ברוב שפיר י"ל לענין מוקצה כסברת התוס' הנ"ל ואתי שפיר הרמב"ם דכל קושית הש"ס הוא לרב ודו"ק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.