ביאור רבי חיים קניבסקי לירושלמי/שביעית/ז/ב
| < הלכה קודמת · הלכה הבאה > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הירושלמי מראה הפנים רידב"ז תוספות הרי"ד |
ביאור רבי חיים קניבסקי לירושלמי
שביעית ז ב
הלכה ב מתני' לולבי זרדין והחרובים יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור לולבי האלה והבוטנים והאטדים יש להן שביעית ולדמיהן שביעית אין להן ביעור ולא לדמיהן ביעור אבל לעלין יש להן שביעית מפני שהן נושרין מאביהן הוורד והכופר והקטף והלוטם יש להם שביעית ולדמיהן שביעית ר"ש אומר אין לקטף שביעית שאינו פרי ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הורד וישן בחדש חייב בביעור חרובין חדשים שכבשו ביין ישן וישינים בחדש חייב בביעור זה הכלל כל שהוא בנ"ט חייב לבער מין בשאינו מינו ומין במינו כל שהוא שביעית אוסרת בכ"ש במינה ושלא במינה בנ"ט:
גמ' בראשה דפירקא את אמרת אין אוכלין על העיקר וכא את אמר אוכלין על העיקר אמר רבי פנחס תמן אין סופן להקשות ברם הכא סופן להקשות מכיון שהקשו נעשו כאביהן תני וכולן שנכנסו מששית לשביעית ששית חוץ מן העדל מפני שהוא כירק רבי אבהו בשם רבי יוחנן לית כאן מששית לשביעית ששית אלא שביעית והתני הסיאה והאיזוב והקורנס שהובילו לחצר °(אבל) אם היתה שניי' נכנסת לשלישית שלישית מששית לשביעית ששית הכא את מני לחורי' וכא את מני לקומיה אמר רבי יוסי שלישית וששית אע"פ שאין בהן מע"ש יש בהן מעשרות ° שביעית אין בה מעשר כלל לא כן אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן לית כאן מששית לשביעית ששית אלא שביעית תמן ברשות בעלים ברם הכא ברשות עני הן (מוטב ליתן ליה אחד בודאי ולא שנים בספק) עלין שכבשו עם לולבין אית תניי תני בין אלו ובין אלו יש להן ביעור ואית תניי תני בין אלו בין אלו אין להן ביעור ואית תניי תני עלין יש להן ביעור לולבין אין להן ביעור °מ"ד אין להן ביעור רבי יהושע מ"ד עלין יש להן ביעור לולבין אין להן ביעור רבן גמליאל רבי פדת רבי יוסה בשם רבי יוחנן אתיא דר"ש כרבי יהושע דתנינן תמן אמר רבי יהושע שמעתי שהמעמיד בשרף °האילן ובשרף העיקרין מותר בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי אמר רבי זעירא לרבי פדת כמה דתימא תמן הלכה כרבי יהושע וכא אמר הלכה כר"ש אמר רבי יונה ודמיא היא כל °רבה °(קטף) בטל על גבי שרפו °אילן אינו בטל על גבי שרפו אוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליהן ואין קדושת ערלה חלה עליהן אמר רבי אבין אית לך חורי רבי יהושע אמר שמועה ור"ש בשם גרמיה אמר לה. שרף פירי פגין פירי ואין תימר שרף פירי עשה כן בתרומה אסור ואין תימר פגין פירי עשה כן בתרומה מותר למה שהניית תרומה מותרת והניית ערלה אסורה. הכא את אמר ילקט את הורד וכא את אמר חייב בביעור רבי אבהו בשם רבי יוחנן תרין תניין אינון אמר רבי זעירא יכיל אנא פתר לההן ורדי בתרי °תניין ורד חדש שכבשו בשמן ישן ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית וישן בחדש ורד שביעית שכבשו בשמן של שמינית:
מתני'. לולבי זרדים. זרדים, הוא שם אילן: לולבי האלה והבטנה וכו' אין להם ביעור. בגמ' מפ' טעמא: מפני שהן נושרין מאביהן. העלין נושרין מן העץ ואינן מתקיימין והלכך יש להם ביעור: הורד וכו'. הם מיני בשמים וכובשין אותן בשמן כדי שיתנו טעם וריח: ר"ש אומר אין לקטף שביעית. קטף מתרגמינן צרי והוא השרף היוצא מן העץ: שאינו פרי. והלכך בטל אגב העץ והעץ אין לו שביעית: ורד חדש. של שביעית: שכבשו בשמן ישן. משל שישית: ילקט את הורד. משהגיע זמן הביעור מלקט את הורד ומבערו והשמן מותר ואף שיש בו טעם שביעית מן הורד הטעם לבד א"צ ביעור: וישן בחדש. ורד ישן של שביעית שכבשו בשמן חדש משל שמינית: חייב בביעור. אפי' השמן מפני שיש בו טעם הוורד ובגמ' מפ' מאי שנא בין רישא לסיפא דבחדש בישן תנן ברישא שא"צ לבער את השמן: חרובים וכו'. בחרובים לא מפליג ולעולם חייב היין בביעור מפני טעם החרובין: בנ"ט חייב לבער מין בשאינו מינו. כל שיש בחרובים בנ"ט ביין כגון דליכא שישים ביין כנגד החרובין חייב לבער, במין בשאינו מינו אבל מין במינו בכ"ש, ומה טעם: שהשביעית אוסרת בכ"ש במינה. משום דהוי דבר שיש לו מתירין שהרי יכול לאוכלו קודם זמן הביעור אבל אם נתערב לאחר זמן הביעור אפי' מין במינו אינו נאסר אלא בנו"ט וכדמפו' בגמ' לעיל פ"ו ה"ג:
גמ'. בראשה דפרקא את אמרת אין אוכלין על העיקר. ברישא דמתני' אמרת דלולבי זרדים אין אוכלין אותן משהגיע זמן הביעור ואף שעודן מתקיימין ולא נשרו מן העץ ול"א דבטלי אגב העץ שמתקיים לעולם: וכא את אמר אוכלין על העיקר. ובסיפא אמרי' דלולבי האלה והבוטנים אין להם ביעור, וקס"ד דטעמא משום שעודן מתקיימין על העץ שמתקיים לעולם ואגב העץ גם לולבין אין להם ביעור: תמו אין סופן להקשות ברם הכא סופן להקשות. לולבי זרדים סופן שנושרים מן העץ ואינן מתקיימין הלכך יש להם ביעור אבל לולבי האלה מתקיימין לעולם וסופן להקשות ונעשין עץ כאביהן והלכך אין להם ביעור ואפי' אלו שליקטן נמי אין להם ביעור כיון דמינו שבשדה מתקיים ואינו כלה: שנכנסו משישית לשביעית שישית. דאזלינן בהו אחר חנטה ואם חנטו בשישית ונכנסו לשביעית של שישית הן ואין להם קדו"ש: חוץ מן העדל מפני שהוא כירק. ואזלי' בהו בתר לקיטה ומשנלקטו בשביעית יש להן קדו"ש: לית כאן מששית לשביעית שישית אלא שביעית. בלולבי זרדים נמי ל"ג בברייתא שהן של שישית אלא שביעית ואפי' שהן כאילן, וטעמא דמילתא משום שאלו המינים אין להם קדו"ש עד שיחשב עליהן לאכילה וקודם לכן הרי הן כעץ לכל דבר והלכך אם חישב עליהן לאכילה בשביעית דמשעה זו בא להם תורת אוכל חיילי עלייהו קדו"ש דשעה שנעשין אוכל היא קובעתן אם של שישית הן או של שביעית ולא אזלי' בהו בתר חנטה דאז עדיין היו כעצים בעלמא: הסיאה והאיזוב והקורניס. אלו המינים נמי סתמן קיימי לאכילה ולעצים כדתנן לקמן רפ"ח הלכך אלו העולין בשדה הרי הן כעצים אבל אלו הנשמרין בחצר יש להם שביעית ומעשר: שהובילו לחצר. אחר שהיו עולין בשדה עמד והובילן לחצר שחישב עליהן לאכילה: אם היתה שני' נכנסת לשלישית שלישית. ומתעשרין כשנה שלישית מעשר עני: משישית לשביעית שישית. אמרי' דשל שישית הן ואין להם שביעית וחייבין במעשר: הכא את מני לחורי' והכא את מני לקומי'. הא גופא קשיא משישית לשביעית את מני לחורי' ואמרת של שישית הן וברישא משני' לשלישית את מני לקומי' דשל שלישית הן: ומשני, שלישית ושישית אע"פ שאין בהם מע"ש יש להן מעשרות. פי' מספקא לי' אי מני לחורי' או לקומי' הלכך בשלישית אע"פ שאין בהם מע"ש הרי יש להן מעשר ואמרו חכמים דליקבע שנת המעשר בשלישית, והא דל"א להפריש ב' מעשרות מ"ש ומ"ע היינו טעמא: מוטב ליתן לי' אחד בודאי ולא שנים בספק. שאם יאמרו להפריש שנים לא יפרישו כלל הלכך מוטב שיפרישו אחד היינו מ"ע משיאמרו להפריש ב' וספק אם יפרישו כלל ומעשר ירקות דרבנן ורשות בידן לקבוע שיפרישו רק מ"ע: שביעית אין לה מעשר כלל. והלכך מני בה לחורי' כדי שיפריש מהן מעשר. שמעת מינה מיהא שהולכין בהן בסיאה ואיזוב כשישית לענין שביעית ואע"ג שהובילן לחצר בשביעית ומשעה ההיא בא להם תורת אוכל וקשיא לר' אבהו: לא כן א"ר אבהו וכו'. דאם חישב עליהן בשביעית לאכילה הרי הן כשביעית ואע"פ שחנטו בשישית: ומשני תמן ברשות כעלים. בסיאה ואיזוב הביאו כבר רוב גידולין בשישית וכבר נקבע להן דין שישית שא"צ להפקירו אלא הוא ברשות בעלים: ברם הכא ברשות עני. בלולבי גפנים הביאו מקצת בשישית ורוב גידולין ברשות עני פי' בשנת שביעית שהן הפקר הלכך אם חישב עליהן לאכילה בשביעית נקבע להן דין שביעית ויש להן קדו"ש: עלין שכבשו עם לולבין. והגיע שעת הביעור של עלין, ולולבין אין להם ביעור כדתנן במתני': בין אלו ובין אלו יש להם ביעור. דכיון שהעלין נתנו טעם בלולבין צריך לבער גם הלולבין: ואית תני תניי עלין יש להם ביעור ולולבין אין להם ביעור. וטעם עלין שבלולבין א"צ ביעור דהטעם כמבוער: מ"ד יש להן ביעור. ללולבין: כר"א. לקמן פ"ט דתנן הכובש ג' כבשים בחבית אחת כיון שהגיע זמן הביעור של אחד מהן ס"ל לר"א דמבער את כולן כיון שנתנו טעם זב"ז: כר' יהושע. דאמר התם שא"צ לבער עד שיכלה האחרון ה"נ כיון שכבשו עם הלולבין שאין להם ביעור לעולם העלין נמי נאכלין על הלולבין לעולם: מ"ד וכו' לולבין אין להם ביעור ר"ג. דס"ל התם כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית, והטעם א"צ ביעור: אתיא דר"ש. דאמר במתני' אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי: כר"י. דס"ל הכי לענין ערלה דפליגי התם ר"א ור"י דלר"א המעמיד את הגבינה בשרף הערלה אסור שהשרף הוא כפרי הלכך יש לו ערלה ואסור בהנאה: אר"י שמעתי שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין מותר. השרף היוצא מן העלין כעלין הוא ואינו פרי ואין לעלין ערלה וכן שרף היוצא מן העיקרין אלו השרשים, הלכך מותר להעמיד בשרף של ערלה: בשרף הפגין אסור. דלר"י שרף הפגין כפגין ושרף העלין כעלין, ושמעינן מיני' דר"י דשרף העלין אינו פרי ור"ש נמי דאמר כן לענין שביעית בשיטת ר"י אמרה: כמה דתימא תמן הלכה כר"י וכא הלכה כר"ש. בתמי', מי בימא הלכה כר"ש לגבי ת"ק, ואי אמרת בשיטת ר"י אמרה כי היכי דהתם אמרי' הלכה כר"י נגד ר"א ה"נ נימא הלכה כר"ש: אר"י ודמיא היא. מי דמיא היא שביעית לענין ערלה: כל דבר בטל ע"ג שרפו. דלענין ערלה כיון שהשרף אינו כפרי הלכך בטל הוא אגב האילן והרי הוא כאילן שאין לו ערלה דבערלה כתיב את פריו וכל שאינו פרי אין בו משום ערלה: אבל אילין אינו בטל ע"ג שרפו. אבל הכא לענין שביעית אפי' אינו פרי נמי יש לו קדו"ש, דהא: אוכלי' בהמה וכו' ואין קדושת ערלה חלה עליהן. והיינו טעמא שאין זה חשוב פרי ומ"מ שביעית חלה עליהן דשביעית תלוי בכל דבר שהנאתו וביעורו שוה והלכך השרף נמי יש לו קדו"ש ואף שאין לאילן קדו"ש אינו בטל אגב העץ, דמר"י נמי לא שמעי' אלא שאינו חשוב פרי ומעתה אפשר דר"י דערלה מודי לי' לת"ק לענין שביעית: אית לך חורי. ראי' אחרת אית לך שר"ש לא בשיטת ר"י אמרה: ר"י אומר שמועה ור"ש בשם גרמי' אמר לה. דר"י דערלה אמר שמעתי שהמעמיד וכו' ואילו ר"ש בשיטת ר"י אמרה הי' לו לומר ג"כ שמעתי שר"ש הי' דור אחר ר' יהושע: שרף פירי פגין פירי. מספקא לי' בהא דאמר ר"י המעמיד בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי, טעמא מאי משום דשרף הפגין כפגין עצמן והשרף נמי חשוב פרי והלכך יש בו משום ערלה ור"י דאמר טעמא מפני שהוא פרי היינו שהשרף נחשב פרי, או דלמא הפגין הוא הפרי והשרף אינו פרי אלא דמאחר שהערלה אסורה בהנאה אם משתמש הוא בשרף הפגין בא לו הנאה מהפגין ואסור וה"ק מפני שהפגין פרי והוא נהנה מהפרי: אין תימר שרף פירי עשה כן בתרומה אסור. אין תימר שהשרף עצמו חשוב פרי לגבי תרומה נמי חשיב השרף תרומה ואסור לזרים והלכך אסור להעמיד בו את הגבינה: ואין תימר פגין פרי. ומשום לתא דפגין אסור להעמיד בשרף: למה שהניית תרומה מותרת. הלכך אם העמיד בשרף של תרומה מותר שאין התרומה איסורי הנאה, [ואף שאסור לו להנות מהתרומה הנאה של כילוי הכא אין לו הנאה מתרומה עצמה דהא אין השרף תרומה אבל בערלה שהוא איסורי הנאה חשיב שבא לו הנאה מהפרי]: הכא את אמר ילקט את הורד. בורד חדש שכבשו בשמן ישן את אמר ילקט את הורד והשמן מותר: וכא את אמר חייב בביעור. ובישן בחדש אמרת דאף השמן חייב בביעור ומ"ש רישא לסיפא: תרין תנאין אינון. רישא וסיפא ב' תנאים הם ומי ששנה זו לא שנה זו: בתרין פתרי. רישא וסיפא מצינן לאוקמי בתרי גווני כי היכי דלא תקשי אהדדי: ורד חדש שכבשו בשמן ישן. דתנן, איירי: ורד של שביעית שכבשו בשמן של שישית. ובשביעית איירי ודקאמר ילקט את הורד נמי קודם שהגיע זמן הביעור איירי שאת הורד ילקט ויבער ויפקירנו וטעם הורד שנשאר בשמן כמבוער הוא וא"צ תו ביעור: וישן בחדש ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית. ובשמינית איירי וכבר הגיע זמן הביעור של ורד וכיון שלא ביערו נאסר הורד ומעתה הוא נותן טעם איסור בשמן והלכך חייב הכל בביעור:
 |
ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות) |