ביאור רבי חיים קניבסקי לירושלמי/שביעית/ח/א

ביאור רבי חיים קניבסקי לירושלמי שביעית ח א

הלכה א כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד לאוכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא לאדם ואין צורך לומר לבהמה וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם ולא לבהמה וכל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה חישב עליו אוכל אדם ואוכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה חישב עליו לעצים הרי הן כעצים כגון הסיאה והאיזוב והקורנס:

גמ' כלל גדול כו' רבי בון בר חייא בעי קומי ר"ז אוכלי אדם ואוכלי בהמה היו בפרשה מה חמית מימר אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא ואוכלי בהמה עושים מהן מלוגמא א"ל (ויקרא כה) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מיעט מה מיעט אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא ומיעט אוכלי בהמה אמר רבי בון בר חייא כל מדרש שאתה דורש ושובר מדרש ראשון אין זה מדרש רבי יוסי לא אמר כן אלא והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מיעוט לך ולעבדך ולאמתך מיעוט אחר מיעוט °לרבות אוכלי אדם (שאין) עושין מלוגמא לאדם ורבה אוכלי בהמה כיי דרבי בון בר חייא כל מדרש שאתה דורש ושובר מדרש ראשון אין זה מדרש אמר רבי מתנייה כשמיעטתה אוכלי אדם מיעטתה ושריביתה אוכלי בהמה רביתה אוכלי בהמה מהו לעשות מהן צבועין לאדם מה אם אוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא לאדם עושין מהן צבועין לאדם אוכלי בהמה שעושין מהן מלוגמא לאדם לא כל שכן שעושין מהן צבועין לאדם מיני מלוגמיות מהו לעשות מהן צבועין לאדם מה אם אוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא לאדם עושין מהן צבועין לאדם מיני מלוגמיות שעושים מהן מלוגמא לאדם לא כל שכן שיעשה מהן צבועין לאדם לא צורכה דלא אוכלי °אדם מהו לעשות מהן צבועין לבהמה כמה דאת אמר באוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא לאדם עושין מהן צבועין לאדם °(ודכוותה אוכל בהמה שאין עושין מהן מלוגמא לאדם עושין מהן צבועין לאדם) ודכוותה אוכלי בהמה שאין עושין מהן מלוגמא לבהמה עושין מהן צבועין לבהמה אמר רבי יוסי מפני מה אוכלי אדם °(אין) עושין מהן צביעה לאדם שכן צבעי אדם יש להן קדושה יעשה מאוכלי בהמה צבועין לבהמה שכן צבועין לבהמה אין עליהן קדושה. ניחא חומרי אדם וחומרי בהמה שאסור לשולקן תני המוכר מוכר לאוכלין והלוקח לוקח לעצים לא הכל ממנו המוכר מוכר לאוכלין והלוקח לוקח לאוכלין וחישב עליהן לעצים לא הכל ממנו המוכר מוכר לעצים והלוקח לאוכלין וחישב עליהן לעצים מה אנן קיימין אם כשנתן לו מעות ואח"כ משך דמי עצים נתן לו אם בשמשך ואח"כ נתן לו מעות דמי אוכלין נתן לו אלא כי נן קיימין בשנתן לו מעות ואח"כ משך תפלוגתא דרבי יוחנן ור"ש בן לקיש על דעתיה דרבי יוחנן דו אמר °(אין) המעות קונות דבר תורה דמי אוכלין נתן לו על דעתיה דר"ש ב"ל דו אמר ° המעות קונין דבר תורה דמי עצים נתן לו המוכר מוכר לעצים והלוקח לוקח לאוכלין היה זה מעמיד וזה מעמיד °ריבה כהדא אם המוכר תובע ללוקח יעשו כדברי הלוקח ואם הלוקח תובע למוכר יעשו כדברי המוכר וכא כן:

---

ביאור

---

מתני'. אין עושין ממנו מלוגמא לאדם. רטי' לתת על המכה דלאכלה כתיב ולא למלוגמא: וא"צ לומר לבהמה. שלא יעשה מאוכ"א מלוגמא לבהמה: וכל שאינו מיוחד לאוכ"א. אלא לבהמה: עושין ממנו מלוגמא לאדם. ובגמ' דריש לה מקראי, וטעמא דמילתא שאין זה הפסד לבהמה כיון שעושה לצורך אדם והלכך לבהמה אין עושין מהן מלוגמא משום דמפסידו שעומד לאכילה: וכל שאינו מיוחד לא לאוכ"א ולא לאוכ"ב. ותלוי במחשבתו שאם יחשב בלקיטתו לאדם הרי הוא כאוכ"א ואם יחשב לבהמה נדון כמאכ"ב: חשב עליו אוכ"א ואוכ"כ. והוא חשב לשניהם כאחת, מותר הוא להאכילו לבהמה כיון שחשב עליו נמי למאכ"ב: נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה. אלא שנותנין עליו חומרי אדם שלא יעשה ממנו מלוגמא, וחומרי בהמה יש להן שאסור לשולקן כדי להאכילו לבהמה שכיון שנותנין לפני' חיין ואין לה שום נ"מ בין אם זה חי או מבושל נמצא מפסידן כששולקן שהרי מתמעט קצת: חישב עליו לעצים. ואם לא חישב לא לאדם ולא לבהמה אלא לעצים הרי הן כעצים ואין ע"ז כלל קדושת שביעית, ואלו מינין הן: כגון הסיאה ואיזוב והקורנית. שסתמן קיימי בין לאכילה ובין לעצים:

גמ'. אוכ"א ואוכ"ב וכו'. שניהם כתובין בפרשה שיש עליהן קדו"ש דמאכ"ב נמי מפו' בקרא דכתיב ולבהמתך ולחי' אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול ומה חמית מימר שאוכ"א חמיר קדושתו שלא יעשה מהן מלוגמא ואילו אוכ"ב עושין ממנו מלוגמא: א"ל וכו' לאכלה מיעט. לאכלה ולא למלוגמא: ופריך ומיעט אוכלי בהמה. ואמאי לא מעטתה נמי אוכ"ב דכתיב בהו תהי' כל תבואתה לאכול ונדרוש לאכול ולא למלוגמא: כל מדרש שאתה דורש ושובר מדרש ראשון אין זה מדרש. דהא מדרש ראשון דממעטינן מלכם לאכלה משמע דוקא מאכ"א אין עושין ממנו מלוגמא דהכי משמע קרא לכם הוא שיהא לאכילה ולא למלוגמא הא אוכ"ב הוה נמי למלוגמא: ר"י לא אמר כן. אלא דריש קרא לרבות אוכ"ב למלוגמא: ורבה אוכל אדם. נמי, מהך דרשה גופי': כל מדרש וכו'. דהא פשטי' דקרא דלכם לאכלה משמע לכם לא יהא אלא לאכילה ולא למלוגמא ע"כ מה דמרבינן מלוגמא לאוכ"ב הוא דמרבינן: אמר רבי מתניא כשמיעטתה וכו'. ר"מ ס"ל דתרי דרשות איכא לאכלה משמע לא למלוגמא וילפי' נמי מיעוט אחר מיעוט לרבות הלכך סברא הוא דכשמיעטתה אוכלי אדם מיעטתה וכו': אוכלי בהמה מהו שיעשה מהן צבועין לאדם. כיון שהוא צורך אדם שרי או שמא כיון שעומד לאכילה לבהמה הוי הפסד אי עושה בהן צבע: מה אם אוכלי אדם וכו' עושין מהן צבועין לאדם. וכדילפי' ריש פ"ז מקרא דפ"ש נתנו לצביעה ול"ח הפסד: מיני מלוגמיות. מיני צמחים שעומדים לעשות מהם מלוגמא: מהו לעשות מהן צבועין לאדם. דכיון שעומד למלוגמא נמצא מפסידו כשעושה בהן צבע, ומהכא שמעי' שמיני מלוגמיות יש עליהן קדו"ש ולעיל ריש פ"ז משמע דליכא עלייהו קדו"ש. וצ"ע (ועי' בקהלות יעקב סוף זרעים מה שתירץ בזה): אוכלי בהמה מהו לעשות מהן צבועין לבהמה. וכשם שמצינו שמאוכ"א עושין צבועין לאדם שמא נילף לאוכ"ב נמי שיהו עושין צבועין לבהמה, ומהא דשמעינן במתני' שאין עושין אוכ"ב מלוגמא לבהמה אינו ענין לצביעה: דכמה דאת אמר וכו'. פי' אוכ"א נמי אין עושין מלוגמא לאדם ומ"מ עושין מהן צבועין לאדם: שכן צבעי אדם יש עליהן קדושה. וכדתנן ריש פ"ז דמין הצובעין חיילי עלייהו קדו"ש וכיון שחזינן שהצביעה צורך ושמוש חשוב הוא לאדם שהיא גורמת שתחול קדו"ש על מין הצובעין הכא נמי עושין מאוכ"א צבועין לאדם ואין זה הפסד בשבילו: יעשה מאוכלי בהמה צבועין לבהמה וכו'. מי איכא למילף מיני' לאוכ"ב שיעשה צבועין לבהמה, והרי אין צבעי בהמה [דהיינו מינים שמיוחדים רק לצביעת בהמה] חיילי עלייהו קדו"ש וע"כ שאין זה השמוש בהם הנאה וצורך חשוב כדי שיחול עליהן קדו"ש וא"כ הוי הפסד לאוכלין אי עושה מהן צבע: ניחא חומרי אדם. הא דתנן במתני' שאם חשב עליהן לאדם ולבהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה, ניחא חומרי אדם שאין עושין מהן מלוגמא: וחומרי בהמה. מה הן, כלומר מה חומר נמצאת בבהמה יותר מאוכ"א: שאסורין לשולקן. כשמאכיל לבהמתו כיון שיכולה לאכול חי ואילו לאדם שרי לשולקן ואהא קאמר שיש להן קדו"ש שאם נותנן לבהמתו נוהג בהם כל חומרי בהמה: המוכר מוכר לאוכלין. בהנך מינין דתנן במתני' דתליא במחשבתו כגון הסיאה והאיזוב והקורניס והמוכר בשעה שליקטן חשיב עליהן לאכילה והלוקח רוצה בהן לעצים: לא הכל ממנו. לנהוג בהם דין עצים שאין עליהן קדו"ש כיון שחלה כבר עליהן קדו"ש בשעה שליקטן המוכר לאו כל כמיני' להפקיע הימנו קדו"ש: והלוקח לוקח לאוכלין וחישב עליהן לעצים. אם לקחן לאוכלין ואח"כ נמלך וחישב עליהן לעצים הא פשיטא שלאו כל כמיניה דאפי' ממחשבת המוכר א"י להפקיע כ"ש שהוא עצמו חישב כבר לאוכלין: מה אנן קיימין אם כשנתן מעות. חישב עליהן לאוכלין: ואח"כ משך. ובשעה שמשך חישב עליהן לעצים: דמי עצים נתן לו. הא פשיטא שיכול לחשב עליהן לעצים ואין עליהן קדו"ש שהרי המוכר חשב לעצים ומחשבתו הוא לאוכלין בשעה שנתן את המעות אין מועלת כלום דהמעות אינן קונות ומשחשב בשעת משיכה לעצים שאז קונה אותו גם הדמים שנתן מכבר דמי עצים נתן וגם הדמים לא נתפסו בקדו"ש: אם בשמשך ואח"כ נתן לו מעות. ובשעה שמשך חישב לאוכלין ועתה נמלך ואינו רוצה אלא לעצים: דמי אוכלין נתן לו. כיון שבשעה שמשך כבר קנוי הוא לו והוא חשב עליו לאוכלין כבר חיילא קדו"ש משעה שמשך ולא כל כמיני' לחשוב עתה לעצים והדמים שנותן דמי אוכלין הוא נותן למיחל עלייהו קדושת שביעית שלענין זה קנהו בשעת משיכה: אלא כי אנן קיימין כשנתן מעות ואח"כ משך. ולא תימא הא פשיטא דמי עצים נתן לו אלא תפלוגתא הוא ר"י ור"ל: ע"ד דר"י וכו' דמי אוכלין נתן לו. דאיהו ס"ל דדבר תורה מעות קונות וחכמים הוא דאמרו לא ליקני עד שימשוך וכיון שכן מן התורה כבר חיילא עלייהו קדו"ש משעה שנתן את המעות ולאו כל כמיני' לחזור ולחשב לעצים: ע"ד דר"ל דמי עצים נתן לו. וכדפרישית לעיל, אבל בשמשך ואח"כ נתן מעות כו"ע לא פליגי דדמי אוכלין נתן לו: המוכר מוכר לעצים והלוקח לוקח לאוכלין. המוכר אינו רוצה למכור אלא לעצים כדי שלא יהא נתפס דמיו בקדו"ש, והלוקח הי' רוצה בו לאוכלין: הי' זה מעמיד וזה מעמיד. היו בתחלה כ"א עומד על שלו שהמוכר רוצה לעצים דוקא והלוקח אינו רוצה ליקח אלא לאכילה, ופרשו והלכו להם, ולבסוף חזרו ועשו את המקח בסתם ולא פירשו אם לעצים או לאוכלין מעתה היכי נדייני' להאי מקח לעצים כדעת המוכר או דלמא לאוכלין כדעת הלוקח והדמים קיימא בקדו"ש: ייבא כהדא. נמצא האי דינא כהדא ברייתא ששנינו, שבתחלה לא התרצה הלוקח ליתן דמים מחיר החפץ כתביעת המוכר והי' זה מעמיד וזה מעמיד ולבסוף חזרו ועשו את המקח בסתם, והלוקח אומר ע"ד כן עשיתי את המקח שאתן לך דמים כמו שאמרתי בתחלה והמוכר אומר לא כי אלא כמו שאמרתי אני בתחלה: אם המוכר תובע ללוקח. אם אחר שהלכו להם חזר המוכר ללוקח ותבעו לקיים את המקח יעשו כדברי הלוקח, שמסתמא נתרצה המוכר לדמים שרוצה הלוקח ליתן ואם הלוקח הי' תובע למוכר יעשו כדברי המוכר: וכא כן. והכא נמי אם המוכר הי' תובעו ללוקח מסתמא נתרצה למכור לאוכלין כדברי הלוקח והדמים קיימא בקדו"ש, ואם הי' הלוקח תובע את המוכר נתרצה הוא לדברי המוכר ואין על הדמים קדו"ש:

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף

ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות)