תוספות הרי"ד/שביעית/ז/ב

תוספות הרי"ד שביעית ז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תני וכולן שנכנסו מששית לשביעית כו' עד סוף הסוגיא כדי לבאר מה שמבואר בפנים וכדי להבין היסודות האלו יש לנו לבאר מה דכתב הטו"ר ז"ל באו"ח סי' תל"ד גבי כל חמירא דאיתי' ברשותי' די חמיתי ולא חמיתי לבטל כו' שלא יאמר בהדין ביתא אלא דאיתא ברשותי כדי לכלול אף חמץ שיש לו במקומות אחרים עכ"ל ז"ל ותמה הט"ז ז"ל מהי תיתי לאמר כן דבר מיותר ומיגע א"ע לישב עיי"ש והגר"א ז"ל שם כתב וז"ל ז"ל כל חמירא כ"כ הרי"ף והגאונים ז"ל וכ"ה בירושלמי (פ"ב ה"ב) רב אמר צריך שיאמר כל חמץ שיש לו בתוך בית ואינו יודע בו יבטל וכ"כ הגמ' ז"ל והטור ז"ל שלא יאמר בהדין ביתא אלא ברשות כדי לכלול כל מקומות כמו שכ' בגמרא אין לי אלא בבתים כו' וז"ש דאיתא ברשותי וכ"ה ברי"ף ז"ל ורא"ש ז"ל עכ"ל ז"ל עיי"ש מובן דעת הגר"א ז"ל כדי לכלול אפי' לא שבבתים אלא מה שמונח בגבולים כמ"ש בגמ' אין לי אלא בבתים כו' כמ"ש הגר"א ז"ל ע"כ צ"ל ברשותי והא דהק' הט"ז ז"ל דמהי תיתי לומר כן דווקא בית ומתרץ דה"א דטוב לומר בבית כדי לכלול מה שיש לאשתו ובניו שחלקו עיי"ש ולדידיה קשה יותר אדרבה קשה על ההיא דירושלמי דס"ל לרב דצריך שיאמר כל חמץ שיש לו בתוך ביתו וא"י בו יבטל ולמה קאמר באמת יתור לשון בתוך ביתי' הול"ל ברשותיה בשלמא למה דצריך כלל למימר ביתי או רשותי ולא קאמר כל חמץ שיש לי כבר תירץ הט"ז ז"ל דהא"מ דלו לצורכו קאמר ואינו מבטל רק החמץ דלצרכו עיי"ש אבל הנפ"מ בין ביתו לרשותו דכתבו הגמ' ז"ל והטור ז"ל דשלא יאמר ביתי אלא רשותי כדי לכלול מה שבגבולין קשה מאד דא"כ למה קאמר בירושלמי דצריך לאמר ביתי והאיך יבואו הגמ' ז"ל והטור ז"ל לתקן לישנא דרב בירושלמי ונראה לפענ"ד דהירושלמי אזיל לטעמי' והפוסקים ז"ל פוסקים ע"פ סוגית הבבלי ולשיטת הבבלי אינו כן דהנה כל עיקר הדין דביטול הוא מבואר במס' פסחים (דף ו' ע"ב) אמר רב יהודא אמר רב הבודק צריך שיבטל מ"ט אי משום פירורין הא לא חשיבי וכ"ת דמינטר אגב ביתי' חשיבי' והתניא סופי תאנים ובעה"ב משמר שדהו מפני ענבים סופי ענבים ובעה"ב משמר שדהו מפני מקשאות ומדלאות בזמן שהבעה"ב מקפיד עליהן אסורין משום גזל וחייבין במעשרות אין בעה"ב מקפיד עליהן מותרין משום גזל ופטורין מן המעשרות אלא אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עליה ונמצא לפי האמ"נ דהגמ' הוא לאו משום גלוסקא דזה אין סברא דהא כבר בדק כל הבית כדפרש"י ז"ל והוי סד"א משום פירורין אבל לא ניחא ליה להגמ' למימר כן משום דפירורין אע"ג דמינטר אגב ביתי' הוי בטל והוי הפקר וע"כ דחיישינן אפילו לאחר בדיקה משום גלוסקא יפה אבל שיטת הירושלמי אינו כן אלא דפירורין לא בטלו בבית המשומר דהנה לכאורה קשה בהא דמביא הגמ' במס' פסחים הנ"ל הברייתא דסופי תאנים ובעה"ב משמר שדהו מפני ענבים בזמן שהבעה"ב מקפיד עליהן חייבין במעשרות ואין בעה"ב מקפיד עליהן מותרין משום גזל ופטורין ממעשרות קשה לכאורה מהא דגרסינן במתניתין במס' מעשרות (פ"ג) הסיאה והאיזוב והקורנס שבחצר אם היו נשמרין חייבין. ולמה תני סתם דחייבין במעשרות ולמה לא תני ואם אין בעה"ב מקפיד עליהן פטורין מן המעשרות ומ"ש מההיא דסופי תאנים דנשמרין בשדה מפני הענבים מ"מ אם אין בעה"ב מקפיד עליהן מותרין משום גזל. ובאמת בירושלמי מס' דמאי (פ"ק ה"א) גרסינן גבי סופי תאנים והוא משמר שדהו מפני ענבים דס"ל לרבי דאפילו בעה"ב מקפיד עליהן מותרין משום גזל ר"י בעי צווח ואת אמרת הכין פי' כיון דבעה"ב צווח ומקפיד למה מותר משום גזל א"ר יונה יאות הוא מקשי והא מתניתא פליגי הסיאה והאיזוב והקורנס שבחצר אם היו נשמרין חייבין הא בגינה פטורין פי' אפי' נשמרין ומשני תמן יכול הוא מימר ליה כל העולם לפניך פי' גבי הסיאה והאיזוב דכל העולם כולו לפניך וע"כ הקפדתו לא מעלה ולא מוריד דבטלה דעתו אצל כל אדם ואפילו אם מקפיד הוי הפקר בגיגה אפילו משומרת ברם הכא גבי סופי תאנים כלכלה אחת היא ואני משמרה כו' עיי"ש א"כ לפי הירושלמי לא דמי שדה וגינה לבית דבשדה וגינה גבי סיאה ואיזוב וקורנס פטור אפי' אם נשמרין אגב שדה וגינה משא"כ בחצר א"כ לפ"ז לא קשה קושית הבבלי דפריך וכ"ת כיון דמינטר אגב ביתי' חשיבי והתניא סופי תאנים ובעה"ב משמר שדהו מפני ענבים כו' אין בעה"ב מקפיד עליהן מותרין משום גזל ופטורין מן המעשר ז"א דהיכי דמינטר אגב ביתי' שפיר לא הוי הפקר אבל גבי סופי תאנים דמיירי בשדה כדגרסינן ובעל הבית משמר שדהו מפני ענבים התם הוי הפקר ומאי פריך מסופי תאנים דמיירי בשדה לבדיקת חמץ בבית דהכא כיון דמינטר אגב ביתי' שפיר חשיבי ואלא ע"כ דלהבבלי אין חילוק בין בית לשדה וגינה וכיון דהוי הפקר בגינה הוי הפקר גם בבית ובההיא מתניתין דהסיאה והאיזוב והקורנס שבחצר אם היו נשמרין חייבין לשיטת הבבלי שיטה אחריתי היא דגרסינן במס' נדה (דף נ"א ע"א) אמר רבא מנא אמינא לה דתנן הסיאה והאיזוב והקורנס שבחצר אם היו נשמרין חייבין ה"ד אילימא דזרעינהו מתחלה לאדם צריכה למימר פרש"י ז"ל דס"ד דפי' אם היו נשמרין דנשמרין לאכילת אדם אלא לאו דזרעינהו מתחלה לבהמה. וקתני אם היו נשמרין חייבין פי' אם היו נשמרין אח"כ לאכילת אדם חייב אמר רב אשי הכא בחצר שעלו מאיליהן עסקינן וסתמא לאדם קיימי וה"ק אם החצר משמרת פירותי' חייבין ואם לאו פטורין פרש"י ז"ל אם החצר משמרת פירותיו דלא הוי הפקר ובתוס' ז"ל ד"ה אלא והא דנקט שבחצר לפי מה דמסיק דעלו מאיליהון שפיר משום דבחצר אין דרך לזרוע אלא בגינה ועוד דבחצר סתמא לאדם לפי שיודע ורואה מתי ילקטון עד שלא יתקשו ולפי מה דס"ד השתא יש לפרש דנקט חצר לפי שדרך התנא למינקט חצר כדקתני תאנה עומדת בחצר אוכל אחת אחת והא דתנן (פ"ח דשביעית) כל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה חישב עליו לאוכל אדם ולאוכל בהמה ואיזהו האיזוב והקורנס לא קשה אהא דאמרינן בשמעתין דסתמא לאדם דהיינו דוקא בחצר כדפרישית לעיל עכ"ל ז"ל ולכאורה צ"ב למה לרב אשי לשנויי סתמא לאדם קיימי לימא דזרען מתחלה לאדם וכ"ת אי זרען מתחילה לאדם צריכה למימר ז"א דקמ"ל אם היו נשמרין דאם החצר משמרת פירותי' חייבין דלא הוי הפקר וקמ"ל כמו ההיא ברייתא דסופי תאנים ובעה"ב משמר שדהו מפני ענבים דחייבין במעשרות ז"א דא"כ הו"ל לפרש ג"כ בזמן שאין בעה"ב מקפיד עליהן פטורין ממעשר כמו בברייתא דסופי תאנים גבי שדה דהבבלי לא מחלק בין חצר לגינה דנימא דבחצר אפי' אינו מקפיד נמי הוי שמור וא"ו דמיירי בעלו מאליהן וקמ"ל דבחצר הוי עלו מאיליהון סתמא לאדם כדפי' התוס' ז"ל אבל בגינה כשעלו מאליהון לא הוי סתמא לאדם וכיון שכן לא קשה כלל דלמה לא תני במתניתין כל הפרטים אם בעה"ב מקפיד עליהון חייבין במעשר ואם אין בעה"ב מקפיד עליהון אע"פ שנשמרין פטורין ממעשר דז"א דהא התנא דהך משנה לא נחית כלל בהאי דינא דהפקר דאימתי חשיב הפקר ואימתי לא חשיב הפקר אלא דעיקר אתא לאשמעינן דבחצר בעלו מאיליהן סתמא לאדם קיימי ומסיים התנאי שלא יהא הפקר ויהא שמור דיהא החצר משמר פירותי' משום דסתם חצר למדרס רגלי אנשים עבידא ולהילוכי ולהשתמש בו ואין הפירות נשמרין בו והחצר מקלקל החיוב לפיכך מסיים התנאי דיהא החצר משמר פירותיו. אבל שיטת הירושלמי (בפ"ק דדמאי) אינו כן דהא מדייק מהך מתניתין הא בגינה אפילו נשמרין פטורין משום דכל העולם כולו לפניך כדמסיק שם רק בחצר חייב דאל"כ אמאי נקט חצר וע"כ דלא ס"ל להירושלמי דנקט חצר משום דסתמא לאדם כמו שתירצו בתוס' ז"ל לשיטת הש"ס דילן דדוקא בחצר סתמא לאדם דז"א דאף דהירושלמי מוקי ג"כ כשעלו מאיליהן מ"מ לא בא התנא לאשמעינן דסתמא לאדם קיימי בחצר ז"א דהירושלמי ס"ל דמיירי בשחישב עליהן לאדם כההיא מתנית' (דפ"ח דשביעי') דמייתי התוס' ז"ל הנ"ל ועיקר המשנה אתא לאשמעינן דדוקא בחצר אם היו נשמרין חייבין וע"כ אפילו כשאין בעה"ב מקפיד עליהון אבל בגינה אפי' נשמרין פטורין למעוטי מההיא דסייפות דמהני בשדה הנשמר ע"י ענבים או ע"י קישואין ודילועין או דס"ל כרבי דפליג על ההיא ברייתא או דסיאה והאיזוב והקורנס לא דמי לסייפות כדמחלק בירושלמי שם תמן כל העולם כולו לפניך ברם הכא כלכלה אחת היא ואני משמרה לבעל מלאכתו א"כ ע"כ לשיטת הירושלמי חלוק חצר מגינה דבגינה לא מהני נשמר בדבר שאינו חשוב מצד עצמו ובחצר מהני נשמר וכיון שהמתני' דהסיאה והאיזוב והקורנס הוא לאשמעינן ההוא דינא דברייתא דסייפות הו"ל לאפלוגי בין בעה"ב מקפיד או לא כהברייתא הנ"ל א"ו דבחצר אין חילוק בין מקפיד או לא סתמא קתני וע"כ לפ"ז ניחא שפיר דהא דקאמר רב דצריך לומר כל חמץ שיש לי בתוך בית ואיני יודע בו יהא בטל משום דהירושלמי ס"ל כמ"ד בש"ס דילן דאין אנו חוששין לאחר הבדיקה שמא נמצא עוד גולוסקא ששייר מן הבדיקה ואין אנו חוששין רק לפירורין וכיון דמינטר אגב ביתא חשיבי ולא קשה מן הברייתא דסופי תאנים דאפילו דמינטר אגב שדהו נמי פטור מן המעשר כשאין מקפיד עליהן דהפקר הוא משום דשאני שדה וגינה מבית וחצר דהא אפי' לרבי דפליג בסייפות וס"ל דאפילו במקפיד עליהן נמי הוי הפקר משום דבטלה דעתו מ"מ בחצר מודה דהוי נשמר ובפירוש מחלק המתני' דהסיאה והאיזוב והקורנס בין חצר לגינה דבגינה לא מהני נשמר מאילנו ובפרט בדבר שאינו חשוב דכל העולם כולו לפניך ואין לך כל העולם כולו לפניך מחמץ בפסח דהפקר לכל הוא ומ"מ בחצר חשוב נשמר וכיון שכל עיקר הביטול הוא משום פירורין דמינטר אגב בית לפיכך ס"ל לרב בירושלמי דצריך לומר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואינו ידוע לי יהא בטל אבל הפירורין שיש לו בגבולין א"צ לבטל דהא הוי הפקר ממילא אבל לפי דקי"ל להלכה דחיישינן לגלוסקא כמסקנא בש"ס דילן ע"כ פסקו הפוסקים ז"ל דא"צ לומר ביתי ויאמר סתם ברשותי כדי לכלול כל המקומות כדכתב הגר"א ז"ל דלאו דוקא בבתים אלא אפי' בגבולין. היוצא לנו מדברינו שיש נפ"מ בזה בין בבלי וירושלמי דלהבבלי אין להוכיח מהך מתניתין דהסיאה והאיזוב והקורנס כו' דבחצר אפי' אינו מקפיד עליו ג"כ הוי שמור ולא הוי הפקר ז"א דאין שום הוכחה מהך מתני' מדלא מחלק בין אם הבעה"ב מקפיד עליו או לא ז"א דהא התנא לא נחית כלל בדין הזה והעיקר דאתא לאשמעינן דבחצר הוי סתמא לאדם ואך שלא תימא הא חצר הוי חסרון לזה דהא להילוכא עבדי ולדריסה רגלי אדם והוי הפקר דמופקר לדריסה ע"כ מסיים אם היו נשמרין חייב אבל להירוש' דהעיקר אתא התנ' לאשמעינן דין דנשמר מאיליו הוי שמור ולא הפקר ולחלק בין חצר לגינה קשה למה לא נקט גם התנא דאם הבעה"ב מקפיד עליו ושמור חייב כההיא דסייפות א"ו דלא בעינן כלל התנאי הזה וסתמא קתני בין אם הבעה"ב מקפיד בין הבעה"ב אינו מקפיד אם נשמר בחצר חייב אפילו בעה"ב אינו מקפיד ובגינה פטור אפילו בעה"ב מקפיד אבל בחצר ס"ל כיון דמנטר אגב ביתי' חשיבי ולא קשה מברייתא דסופי תאנים א"כ מוכח ע"כ לשיטת הירושלמי דבחצר הנשמר חייב במעשרות דלא הוי הפקר אפי' כשבעה"ב אינו מקפיד ועוד דהא לשיטת הירושלמי בסיאה ואיזוב וקורנס דמקפיד ואינו מקפיד שוין משום דכל העולם כולו לפניך וכשמקפיד הוי כאינו מקפיד דהקפדתו אינו מעלה ואינו מוריד מ"מ בחצר חייב:

ועפ"ז יתבאר הירושלמי בסוגיא דידן בע"ה באר היטב עפ"מ דגרסינן במס' ר"ה (דף ט"ו ע"א) אמר רבה אתרוג בת ששית הנכנסת לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור ובת שביעית הנכנסת לשמינית פטורה מן המעשר וחייבת בביעור א"ל אביי בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאמרינן אזיל בתר חנטה א"ה תתחייב במעשר ופרש"י ז"ל ותוס' ז"ל דבסיפא אזלינן לחומרא דחייבוהו חכמים להפקיר בשביעית משום ספיקא אי אזלינן בתר חנטה או בתר לקיטה אמרו רבנן דאזלינן לחומרא לענין שביעית מספיקא שמא אזלינן בתר חנטה והוי שביעית ומחויב להפקיר כדין שביעית וכיון דמחויב לנהוג דין שביעית ומחויב להפקיר ממילא פטור ממעשרות משום דהפקר פטור ממעשרות וליכא למיזל הכא לחומרא והכא לחומרא דאם תנהוג ביה מנהג שביעית ממילא אי אפשר לחייבו במעשרות אבל ברישא אי ס"ד דהוי ספק אי אזלינן בתר חנטה או בתר לקיטה א"כ הו"ל להיות חייב בביעור מספיקא אלא ע"כ דפשיטא לך דאזלינן בתר חנטה א"כ קשה תתחייב במעשר. ע"ז משני ליה א"ל יד הכל ממשמשין בה ואת אמר תתחייב במעשר פרש"י ז"ל נהי דלא חייב לאפקורה דלא נהגו בה שביעית מיהו כל שדות פרדסות הפקר הן בשביעית ואין אתרוג זה נשמר בה לבדו וע"כ הכל ממשמשין בו והפקר פטור ממעשרות ורב המנונא אמר בת ששית הנכנסת לשביעית לעולם ששית פרש"י ז"ל לחייב במעשר כיון דשביעית לא נהגו בה ולא הפקירא דמלכא הוא משמוש יד הכל שבה אינו אלא גזל ואין הפקר כזה פוטר מן המעשר עכ"ל ז"ל:

ועפ"ז ניחא סוגיא דידן תני וכולן שנכנסו מששית לשביעית ששית חוץ מן העדל ר"א בשם ר"י לית כאן מששית לשביעית ששית אלא שביעית פי' דלית כאן ששית כלל אלא שביעית לבד והשתא מביא הגמ' הברייתא הסיאה והאיזוב והקורנס שבחצר אם הית' שניה נכנסת לשלישית שלישית [ותיבת אבל מיותר כמובן] מששית לשביעית ששית ע"ז קשה הברייתא כיון דמספקא לן אם אזלינן בתר חנטה או בתר לקיטה מפני מה הכא את מני לחורי' פי' לאחריו וכא את מני לקומי' פי' לפניו ומשני א"ר יוסי שלישית וששית אע"פ שאין בהם מע"ש יש בהם מעשרות פי' דיש בהם חיוב מעשרות ומה שאתה מחמיר ותנהוג ביה מעשרות דשלישי אינו סותר חיוב המעשרות ויכול ליתן מספיקא ב' עישורין גם מע"ש אבל שביעית אין בה מעשר כלל פי' אם תחמיר עליו לנהוג בו דין שביעית ויחייבוהו חכמים להפקיר א"כ תפקיע דין דמעשרות כלל ע"כ נוהג בו דין דששית מספיקא ודין דשביעית מספיקא והוי ספק הפקר דשביעית וספק אינו הפקר וחייב במעשר עני כיון דהוי ספק הפקר ע"כ אינו יוצא מת"י הבעלים אלא בזכיה וקודם הזכיה. ברשותו הוא עדיין וע"כ מחויב מס' במעשרות ע"ז שאל לא כן ר"א בשם ר"י לית כאן מששית לשביעית ששית אלא שביעית פי' בברייתא הראשונה ס"ל לר"י בברייתא לית כאן ששית כלל אם בברייתא הזאת ס"ל ג"כ כן ע"ז אמר דז"א דתמן ברשות בעלים פי' בברייתא דהסיאה והאיזוב והקורנס שבחצר דמיירי בחצר ואין ידי הכל ממשמשין בה ועומד ברשות הבעלים ע"כ מספיקא אינו נוהג בה מנהג שביעית וא"צ להפקיר והוי ספק הפקר ספק שביעית ספק ששית ונוהג ב' חומרות חייב במ"ע וחייב להניח לזכות לכל מי שירצה ברם הכא בברייתא דר' יוחנן דשונה לית כאן אלא שביעית משום דלא מיירי בחצר אלא בגנות ופרדסים דיד הכל ממשמשין בה ואין נשמר לבדו ולא הוי גזל כדאמר רב המנונא ז"א דמשום דאע"פ דאין הבעה"ב מחויב להפקיר ואינו מפקיר מ"מ אין בעה"ב מקפיד עליהן כשיבוא מי ליטול והוי הפקר ממילא משום דטוב ליה לבעה"ב ליתן ליה אחד בודאי ולא שנים מספק פי' דהא יצטרך ליתן לו שנים בספק א' מספק מ"ע ואחד מספק שביעית יתן לו בתורת הפקר וכיון דניחא ליה לבעה"ב שיטול אחת בוודאי ולא יצטרך ליתן לו שנים בספק ע"כ כיון שאין בעה"ב מקפיד על נטילתו מטעם זה וכיון דאינו נשמר דיד הכל ממשמשין בה ואין בעה"ב מקפיד עליהן ממילא הוי הפקר ע"כ הוי שביעית ופטור ממעשרות אבל בברייתא הזאת דהסיאה והאיזוב והקורנס שמיירי בחצר ע"כ הוי ספק ששית ספק שביעית בע"כ והא דס"ל לרה"מ דלא הוי הפקר אלא גזל משום דרה"מ ס"ל דודאי אזלינן בתר חנטה א"כ בעה"ב מקפיד עליהן דלא שייך מוטב ליתן לו אחד בודאי ולא שנים מספק משא"כ הכא בירושלמי דס"ל דהוי ספק אי אזלינן בתר חנטה אי בתר לקיטה ע"כ אינו מקפיד עליהן משום דמוטב ליתן לו אחד בודאי ולא שנים בספק ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף