ביאור רבי חיים קניבסקי לירושלמי/שביעית/ז/א
| < הלכה קודמת · הלכה הבאה > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הירושלמי מראה הפנים רידב"ז |
ביאור רבי חיים קניבסקי לירושלמי
שביעית ז א
הלכה א כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור ואיזה זה עלה הלוף השוטה ועלה הרנדא העולשין והכרישין הרגילא ונץ החלב ומאכל בהמה החוחים והדרדרין וממין הצובעין ספיחי איסטיס והקוצה יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור עוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור איזה זה עיקר הלוף השוטה ועיקר הרנדא הערקבלין החלבצים והבוכריא ומין הצובעים הפואה והרכפא יש להן שביעית ולדמיהן שביעית אין להן ביעור ולדמיהן ביעור ר' מאיר אומר דמיהן מתבערין עד ר"ה אמרו לו להן אין ביעור קל וחומר לדמיהן קליפי רימון והנץ שלו קליפי אגוזים והגלעינין יש להן שביעית ולדמיהן שביעית הצבע צובע לעצמו לא יצבע בשכר שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטריפות ולא בשקצים ולא ברמשים ולא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו לקח לעצמו והותיר מותר למוכרו לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו מותר למוכרו צידי חיה עופות ודגים שנתמנה להן מינין טמאין מותר למוכרן ר' יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא תהא אומנתו לכך וחכמים אוסרין:
גמ' צביעין לאדם °מהו שיהא עליהן קדושת שביעית נישמענא מן הדא לכם כל שהוא צורך לכם ותני עלה כגון אכילה ושתיה וסיכה וצביעה יצאת מלוגמא שאינה אלא לחולין יצאת אלונתין שאינה אלא לתפילין רבי יונה בעי ולמה יצאת מלוגמא שאין עליה קדושת שביעית והתני דן וצר וזרע איסטיס שזורעין אותן °במוצאי שביעית קדושת שביעית חלה עליהן מיי כדון לכם השוה לכולכם רבי יוסי בשם רבי לא שמע מן הדא תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע ולא נמצא מאבד את אוכלי °בהמה תיפתר בצביעין לאדם אמר רבי מנא תיפתר באוכלי בהמה לאדם ולית שמע מיניה כלום צבעין לבהמה מהו שיהא עליהן קדושת שביעית נשמעינא מן הדא עיקר הוורד ועיקר האנה ועיקר האוג אין בהן קדושת שביעית מיני כביסות מהו שיהא עליהן קדושת שביעית נשמעינא מן הדא היירעינן והבורית והאוהל יש להן קדושת שביעית בשמים מהו שיהא עליהן קדושת שביעית נשמעינא מן הדא הפרח לבן °והאורז אין עליהן קדושת שביעית חברייא אמרי דר"ש היא דר"ש אמר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי רבי שמואל בשם רבי אבהו תפתר דברי הכל היא בהדא נסורתא מיני אדלקות מה אית לך כגון ההן פקיעה. וההן וורד תני בה תלת מילין עלין שלו יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור פיקה שלו יש להן שביעית ולדמיהן שביעית אין לו ביעור ולא לדמיהן ביעור עיקר שלו אין לו שביעית ולא לדמיו שביעית אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור ר' ירמיה בעי קומי ר' אבהו מהו לכבוש מן ההן וורד א"ל וכי יש לו מלאכה אחרת תני רבי חייא אוכל אדם הוא הורי רבי מנא ארוסטי שרי קיטריטון שרי מורסינטן שרי דרמינן שרי איטרוטירון אסור דיומדין אסור ציפוריי שאלין לרבי אימי מהו לחטן °בחוטין אמר לו אתון אמרין בשם רבי חנינא עלי קורקסייה שרי אמר רבי יאשיה לעובד' אמר רבי יאשיה אין לך מיוחד לבהמה אלא חציר בלבד ושלקחו לחטן מותר לחטן בו ותני חציר וכל שאר ירקות שלקחן לחטן בו מותר להטין בהן חישב עליהן לאכל אדם אסור להטן בהן תני בר קפרא מותר להטין ואסור בהן °ללוות מהן למה שיש עליהן קדושת שביעית ואוכלי בהמה אין עליהן קדושת שביעית דאת אמר עושין מהן מלוגמא לאדם אמר רבי יוסי שמעינן שעושין מהן מלוגמא לאדם ושמעינן שמותר לסוחטן ולעשות מהן סממנין לאדם תמן תנינן לולבי זרדין ושל עדל ועלי לוף שוטה אין מטמאין טומאת אוכלין עד שימתיקו למה שהן מרין ותורמסין לאו אינון מרין שנייא היא תורמסין שעיקרו אוכל אדם לא צורכה דלא שמעינן שאין קדושת שביעית חלה עליהן עד שימתיקו לא כן אמר רבי יוסי ברבי חנינא עולשין חשובות הן לטמא טומאת אוכלין בשביעית ואיתמר טעמא הדא אמרה עד שלא התיר ר' להביא ירק מחוץ לארץ לארץ אבל משהתיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ היא שביעית היא שאר שני שבוע וכא לא יהו חשובות עד שיחשב עליהן ומצינו דבר בתחילה °קדושת שביעית חל עליהן ובסוף °(אין) קדושת שביעית חלה עליו התיבון הרי הסיאה והאיזוב והקורנס שלקטן לעצים אין קדושת שביעית חלה עליהן חישב עליהן לאוכלין קדושת שביעית חלה עליהן אמר רבי חנניה שכן אם לקטן לכתחילה לאוכלין קדושת שביעית חלה עליהן מיד. הסיאה צתרי איזוב איזובא קורנית °קורנית אמהו חלבצין ביצי נץ חלב. אמר להן רבי מאיר מחמיר אני בדמין מן העיקר שהשמן של שביעית מדליקין בו מכרו ולקח בהן שמן אין מדליקין בו רבי אימי בשם רבי יוחנן החליף שמן בשמן שניהם אסורים כיצד הוא עושה רבי חזקיה בשם רבי ירמיה מחליף שניהם של חולין החליף יין בשמן כמה דאת אמר יין אין סכין אותו °ודכוותה שמן אין מדליקין החליף עלין בלולבין כמה דאת אמר עלין יש להן ביעור ודכוותיה לולבין יש להן ביעור החליף אוכלי אדם באוכלי בהמה כמה דתימר אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא ודכוותה אוכלי בהמה אין עושין מהן מלוגמא והתנינן מוכרין אוכלי אדם ואוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי אדם אבל לא °(אוכלי בהמה) אוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי בהמה וכ"ש אוכלי אדם ליקח בהן אוכלי בהמה והדא קניבתא דירקא מסקין ליה לאיגרא והיא יבשה מן גרמה ר"י בשם ר"ש בן יוצדק ביין עד הפסח בשמן עד העצרת ובגרוגרות עד הפורים רבי ביבי בשם רבי חנינא ובתמרין עד החנוכה רבי אילא בשם ר"ש בר ווא ר"י וחברותיה הוו יתבין מקשין אמרי יש להן ביעור או אין להן ביעור עבר רבי ינאי אמרי הא גברא משאליני' אתו שאלוניה אמר להן כל דבר שדרכו לישור יש לו ביעור ושאין דרכו לישור אין לו ביעור ואלו מהן שדרכן לישור ומהן שאין דרכן לישור ושרע תניי מינה מהו לצבוע בטובת הנייה מן מה דתני השלשושית וחלבצין התגר עושה לעצמו הדא אמרה שאסור לצבוע בטובת הנייה כתיב (ויקרא ה) טמאים המה לכם מה ת"ל וטמאים יהיו לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנייה כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שאיסורו מדבריהן מותר לעשות בו סחורה והרי חמור למלאכתו גדל והרי גמל למלאכתו הוא גדל רבי יהושעיא נסב ויהב בהדין מורייס ר' חונא נסב ויהב בהדין חלתותא תני לא יהו חמשה מלקטין ירק וא' מוכר אבל מוכר הוא שלו ושל חבירו °חמשין אחין מלקטין ואחד מוכר על ידיהן א"ר יוסי ב"ר בון ובלבד שלא יעשו פליטר שלא יהא מזבין בה בכל שנה ואית דבעי מימר שלא יהא מזבין בהו בכל שעה תני החנווני שהיה מבשל ירקות בשביעית לא יהא מחשב שכרו על דמי שביעית אבל מחשב הוא על היין ועל השמן ועל האבטלה ר' לא מפקיד לאילין חלטוריא לא תיהוון מחשבין אגריכון על משחא אלא על חיטיא: תמן תנינן א"ר יהודא אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא הרי זה מותר היאך עבידא היה יושב ובטל ממלאכתו כל שני שבוע כיון שבאת שביעית התחיל מפשיט ידו ונושא ונותן בפירות עבירה אם יש עמו מלאכה אחרת כשר ואם לאו פסול אבל אם היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע כיון שבא שביעית התחיל מפשיט ידו ונושא ונותן בפירות עבירה אע"פ שאין עמו מלאכה אחרת מותר רבי בא בר זבדא רבי אבהו בשם רבי לעזר הלכה כרבי יהודא דמתני' אקלס רבי בא בר זבדא דמר שמועה בשם זעיר מניה תני רבי יהודא לחומרא היאך עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבועות ובשביעית התחיל ומפשיט את ידו לישא וליתן בפירות עבירה אם יש עמו מלאכה אחרת מותר ואם לאו אסור אבל אם °היה עוסק במלאכתו כל שני שבועות כיון שבא שביעית התחיל ומפשיט ידו לישא וליתן בפירות עבירה אע"פ °שאין עמו מלאכה אחרת אסור לא בדא רבי בא בר זבדא רבי אבהו בשם רבי ליעזר הלכה כרבי יודא מתני' אקלס רבי בא בר זבדא דמר שמועה בשם זעיר מיניה אוף הכא כן אמר רבי יוסי ב"ר בון תמן אין המלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת:
מתני'. כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין. יש להן שביעית, דכל גדולי קרקע חייל עלייהו קדו"ש. ומאכל בהמה מפורש בקרא דכתיב ולבהמתך ולחי' וגר וילפי' נמי מין הצובעין וכל מילי שהנאתן ובעורן שוה שיש להם קדו"ש לאפוקי אם הנאתן אחר בעורן, כך הוא מפו' בגמ' בבלית אבל בגמ' בירו' משמע דלא ס"ל הכי ואפי' אלו שהנאתן אחר בעורן נמי יש להם קדו"ש: ואינו מתקיים בארץ. בהני מינין שאינם מתקיימין ימים הרבה אלא נושרין ונרקבין וכלין יש להם ביעור וכדמסיים: ולדמיו שביעית. אם מכרן וקבל עבורם דמים חייל על הדמים קדו"ש שהשביעית תופסת דמי': יש לו ביעור. משכלה לחי' בשדה צריך לבערן מן הבית ולהפקירן ודריש להו מקרא דכתיב ולבהמתך ולחי' אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול, כל זמן שחי' אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית אבל משכלה לחי' בשדה כלה לבהמתך מן הבית, הלכך באלו מינין שאינן מתקיימין אלא נושרין וכלין מן השדה יש להם ביעור: ואיזה זה עלה הלוף השוטה וכו'. ואע"ג דעיקרו מתקיים בארץ כיון שהעלים נושרין וכלין יש לעלין ביעור, ואלו ממאכל אדם הן שאינן מתקיימין והלכך יש להן ביעור וממאכל בהמה החוחים וכו', וכן ממין הצובעים מנה אלו שאינן מתקיימין בארץ: עוד כלל אחר וכו' ומתקיים בארץ. דכיון שמתקיימין הרבה ימים ואינם כלים לחי' שבשדה אין להם ביעור ואזיל ומפ' אלו הן שמתקיימין בארץ: רמ"א דמיהן מתבערין עד ר"ה. אף שאלו המינין עצמן אינן מתבערין דהא מתקיימין ואינן כלין מ"מ אם מכרן וקבל עליהם דמים ס"ל לר"מ דגזרו חכמים עליהם ביעור כשיגיע ר"ה של שמינית: והנץ שלו. הוא הפרח שעל הפטמא, וקליפי רמון ואגוזים חזו לצביעה הלכך יש להם שביעית: והגלעינים. הם הגרעינים והיינו משאר מיני הפירות שהגרעינים שלהם ראויין למאכל בהמה יש להן שביעית: ולא יצבע בשכר. שנמצא עושה סחורה במיני הצובעין שיש להם קדו"ש, ורחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה: ולא בבכורות וכו'. וכל אלו שהולך ומונה אין עושין בהם סחורה, ובכורות ותרומות אסורין בסחורה מדרבנן דלמא אתי בהו לידי תקלה שאפי' בכור בעל מום אסור בגיזה ועבודה. ונבלות וכו' יליף להו בגמ' מקרא: ולא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק. לא יהא מלקט ירקות ובדעתו למוכרן בשוק דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה, וה"ה שלא יקח בזול וימכור ביוקר דג"ז בכלל סחורה: אבל וכו' ובנו מוכר על ידו. מותר לו לבנו למוכרה במקומו, ואין בזה משום סחורה דללקט אדעתא דלמכור אסרה תורה והרי בנו לא לקטן: לקח לעצמו והותיר. האי נמי כיון שלא לקט כדי למכור מותר ואין בזה משום סחורה: לקח. מכהן בכור בעל מום: למשתה בנו או לרגל. שלא לקחן כדי לחזור ולמוכרן ולעשות בהן סחורה, ונמלך ושוב א"צ לו מותר למוכרן ואפי' ביוקר שמרויח עליו ובתוספתא איכא למ"ד שלא ימכור אלא בדמים שקנהו ולא ירויח עליו: ציידי וכו' מותר למוכרן. שאינו עושה סחורה בתחלה אלא אם נתמנה לו ודוקא צייד שעושה לפרנסתו אבל אינש בעלמא לא: ר"י אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו. ואפי' אינו צייד נמי לוקח ומוכר וחכמים כת"ק ס"ל ואוסרין:
גמ'. צבועין לאדם. מין הצובעין שהן לצורך אדם דתנן במתני' שיש להם קדו"ש מניין וכו': לכם. כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשי' מיני' שלא תימא שמיני אוכלין לא נתנו אלא לאכילה שהרי רחמנא אמר לאכלה, אלא מרבינן מיני' שמותר להשתמש באוכלין לכל דבר שהוא צורך לכם היינו צורך אדם: ותני עלה וכו' וצביעה. שמותר לצבוע במיני אוכלין כיון שהוא צורך לכם, וכללו של דבר שכל מה שחשיב צורך לכם להשתמש בשבילו במיני אוכלין חשוב הוא נמי שיחול קדו"ש על הגידולין העומדים לזה השימוש שאם מצאנו שאוכל אדם ניתן לצביעה ע"כ שצורך אדם חשוב הוא וקדו"ש חלה על מיני הצובעין: יצאת מלוגמא. היא רטי' ששמין על המכה, ולא יעשה כן מפ"ש: שאינה אלא לחולין. שהרי אינו אלא צורך חולין ולא מקרי צורך לכם כיון שאינו שוה לכל נפש: יצאת אלונתין. הוא משקה שעושין מיין שמן ודבש, ונותנין אותן לאלו שאינן מתאוין לאכול והיינו לתפלין שמרגישין טעם תפל באוכלין וכיון שאינן אלא לתפלין ואינו שוה לכל נפש לא יעשה כן מפ"ש: ולמה יצאת מלוגמא שאין עלי' קדו"ש. מיני מלוגמיות משמע שאין להם קדו"ש שכיון שמצינו שאין עושין מלוגמא מפ"ש ע"כ קדו"ש נמי אינה חלה על מיני מלוגמיות, ואמרת טעמא מאי משום שאינו שוה לכל נפש וקס"ד שכל שאין דרך בנ"א כולם משתמשין בכך מתמעט מהאי טעמא: דן וצר וכו'. אלו מינין שכובשין אותן בשמן העשוי לסיכה כדי שיתן ריח וזה אינן עושין אלא עשירים ועניים אינם עושים כן ואינו צורך לכל נפש ומ"מ קדו"ש חלה עליהן: ומשני, מאי כדון לכם השוה לכולכם. לכם דדרשי' היינו שיהי' שוה לכולכם ודן וצר שוה ויפה הוא גם לעניים ואינן עושין כן משום חסרון כיס אבל מלוגמא אינו שוה אלא לחולים ואלונתית לתפלין: תהי' אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע. איהו ס"ל דמהכא ילפי' שצובעין מפ"ש דחזו לאכילה וכן שמדליקין את הנר משמן של שביעית אף דחזי לאכילה ומעתה מהאי קרא ידעי' שמיני צובעין יש להם קדו"ש וכדפרישית לעיל: ולא נמצא מאבד אוכלי אדם. דכיון שחזו לאכילה והוא צובע בהן מפסידן ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד: תפתר בצבועין לאדם. שכיון שצובע בהן לצורך אדם צורך חשוב הוא ואין זה הפסד: תפתר באוכלי בהמה לאדם. לעולם אימא לך שאסור לצבוע ממאכל אדם דהוי הפסד וקרא לא אתי אלא לרבות את הצביעה באוכלי בהמה שיש בהם קדו"ש ובאוכ"ב שפיר צובע בהן לצורך אדם דאין זה הפסד דאוכל בהמה וצביעה לאדם שוין: צבעין לבהמה. מיני צובעין שאין צובעין בו אלא לצורך בהמה: עיקר הורד וכו'. הוא שורש הורד, ועושין מהן צבעין לבהמה: בשמים. שאין עומדין אלא לריח בעלמא: הפרח הלבן וכו'. כל אלו עושין מהם בשמים: דר"ש היא. הא דתנן שאין להם קדו"ש: אין לקטף שביעית. קטף, הוא השרף היוצא מן העץ וס"ל דכיון דאעצים לא חייל קדו"ש השרף נמי בטל אגב העץ והני מיני בשמים עושין אותן מן הקטף והלכך אין להן קדו"ש, וכר"ש היא דלמאן דפליג אר"ש מה טעם לא יהא להם קדו"ש: תיפתר דברי הכל בהדא נסורתא. אפי' מאן דפליג אר"ש מודה בנסורת ששפין מן העץ שכעץ עצמו הוא ואין בו קדו"ש והני מיני בשמים נמי מנסורת עשויין: מיני אדלקות מה אית לך. אלו מיני אדלקות אית לך שיחולו עליהם קדו"ש דהא עצים שעומדין להאיר בהם לא חיילי עלייהו קדו"ש כיון שסתמן של עצים להסקה קיימי: ההן פקיעה. זה שעושין ממנו שמן פקועות שזה השמן אינו עומד אלא להדלקה ומ"מ קדו"ש חייל עלייהו שהרי מצינו שמדליקין בשמן של שביעית וע"כ שמיני אדלקות נמי יש להן קדו"ש: עלין שלו. יש לו שביעית ויש לו ביעור כיון שהן נושרין וכלין: פיקה שלו. מקום חיבור העלין שהוא כעין עגול נקרא פיקה יש לו שביעית ואין לו ביעור כיון שמתקיים בארץ: עיקר שלו. הוא שורש הורד שאינו ראוי לכלום [ועושין ממנו צבעין לבהמה כדמשמע לעיל] אין לו קדו"ש: מהו לכבוש מן ההן ורד. הורד כובשין אותו בשמן כדי שיתן ריחו, ובעי אם מותר לעשות כן בשביעית או שמא הוי זה הפסד להפרי: וכי יש לו מלאכה אחרת. והרי לכך הוא עומד ומה הוא מפסידו והלכך שרי: אוכל אדם הוא. וכיון שעומד לאכילה והוא כובשו לריח נמצא מפסיד פ"ש: ארוסטיי שרי וכו' דיומדין אסור. אלו מיני תבשילין שעושין ממיני פירות, ופ"ש אסור לשנות בהן מדרך אכילתן שלא יהא מפסידן. והולך ומונה איזה תבשיל יעשה שדרכו בכך ואיזה מהן אסור לעשות: ציפוריי שאלין לר"א מהר להטן בחוחין. חוחין, הוא מאכל בהמה ומספקא להן מהו להצניע פירותיו בחוחין כדי שישמרו לחין, מי הוי הפסד שמתקלקל קצת עי"ז או דלמא כיון שצורך אדם הוא שרי, וכשם ששרי לעשות מלוגמא ממאכ"ב ומשום דצורך אדם הוא ואין זה הפסד לגבי אוכ"ב: בעלי קורקסיי' שרי. הוא החציר ומאכ"ב הוא ושרי להטן בהם הלכך בחוחין נמי שרי: לעובדא. הלכה למעשה הורה כן: חשב עליהן לאוכל אדם אסור להטן בו. שכיון שעומד לאכילה לאדם הוי הפסד ולא דמי למאכ"ב שעושה בהן לצורך אדם: ואסור בהן ללות. היינו ללתות אותן במים, שנפסדין בכך והרי יש עליהן קדו"ש ואסורין בהפסד: ואוכ"ב וכו' ואת אמרת עושין מהן מלוגמא. והיינו טעמא משום שכשעושה לצורך אדם לא הוי הפסד לאוכ"ב ולמה לא ילתות בהן שזה נמי צורך אדם: שמעינן שעושין מהן מלוגמא ושמעי' שמותר לסוחטן. ניחא שעושין מהן מלוגמא מי שמעי' נמי שסוחטן ועושה מהן סממנים, בתמי', כלומר לא כל צורך אדם שרי לעשות מאוכ"ב ולא שמעי' אלא שעושה מלוגמא שהוא שמוש חשוב: למה שהן מרין. ואינן ראויין לאכילה עד שימתקם: ותורמסין לאו אינון מרין הן. והרי תורמסין מבשלו במים ז' פעמים להפיג מרירותן ואפי"ה מטמאין טו"א: שעיקרו אוכל אדם הוא. תורמסין עומדין הן לאכילה שדרך בנ"א אוכלין אותן הלכך מה שמיחסר בשול אינו מבטלו מתורת אוכל, שהרי החיטין וכיו"ב שאין דרך לאוכלן חי נמי מטמאין טו"א בעודן חיין ומשום שעומדין הן לאכילה אבל לולבי זרדים וכו' שאין דרך בנ"א לאוכלן אלא הוא מחשב עליהן לאכילה כל שאינו ראוי לאכילה לא חשיב אוכל: לא צורבה דלא. מה שיש לך להסתפק בזה. דלא, בירו' כמו אלא: שמעי' שאין קדו"ש חלה עליהן עד שימתיקו. אם חישב עליהן בשביעית לאכילה מי חייל עלייהו קדו"ש לאלתר או דמיא לטו"א ולא יחול עליהן קדו"ש עד שימתקן: עולשין חשובות הן לטמא טו"א בשביעית. שבשאר שני שבוע אין עולשי שדה מטמאין טו"א שמרין הן ואינן ראויין לאכילה, אבל בשביעית אין עולשין של גנה מצויין ודרך בנ"א שאוכלין עולשי שדה הלכך חשיב אוכל ומטמא טו"א: אבל משהתיר רבי להביא ירק מחו"ל. ששוב מצויין עולשי גנה היא שביעית היא שאר שני שבוע ובכולן אין מטמאין עד שיחשב עליהן לאכילה: וכא לא יהו חשובות עד שיחשב עליהן. והכא נמי לא יחול עליהן קדו"ש עד שיחשב עליהן לאכילה וימתקן שיהו ראויין לאכילה אחר דשמעינן שאין לחלק בזה"ז בין שביעית לשאר שני שבוע: ומצינו דבר בתחלה אין קדו"ש חלה עליהן וכו'. בתמי', מי מצינו דבר שבשעה שמלקטן עדיין אין להם קדו"ש ובתלוש הוא דבא להם קדו"ש כגון לולבי זרדים דבעית למימר שיחול קדו"ש משימתקן: ומשני התיבון הרי הסיאה והאיזוב והקורנס. אלו מינין סתמן עומדין בין לעצים ובין לאכילה: שלקטן לעצים אין קדו"ש חלה עליהן. שהרי עצים אין להם קדו"ש שסתמן עומדין להסקה והנאתן אחר ביעורן כמפו' בגמ' בבלית ב"ק קא: חישב עליהן לאוכלין. אחר שכבר ליקטן לעצים נמלך וחישב עליהן לאוכלין: קדו"ש חלה עליהן. כדתנן לקמן בפ"ח ואף שבשעה שליקטן לא הי' להם קדו"ש, הרי מצינו דבר שבתחלה אין קדו"ש חלה עליהן אלא בתלוש: אר"ח שכן אם לקטן לכתחלה לאוכלין קדו"ש חלה עליהן מיד. והלכך מהני להו מחשבת אכילה אף בתלוש אבל אלו המינים לולבי זרדים וכו' שאין קדו"ש חלה עליהן עד שימתקן נמצא לא מצי חלה עליהן קדו"ש במחובר כלל, ואיך תבא עליהן קדו"ש בתלוש: הסיאה. מאי סיאה, צתרי. וכן כולן: מהו חלבצין. אמתני' קאי דתנן ערקבלין והחלבצין, מאי חלבצין: אמר להן ר"מ. ר"מ במתני' דס"ל דמיהן מתבערין עד ר"ה ואמרו לו חכמים להן אין ביעור ק"ו לדמיהן, השיב להן ר"מ ומחמיר וכו', כך שנוי' היא בתוספתא: מכרו ולקח בהן שמן אין מדליקין בו. אם מכר את השמן וחזר ולקח בדמים שמן אחר של חולין ומעתה חייל עלייהו קדו"ש שהרי השביעית תופסת דמי' אין מדליקין בשמן זה האחרון וטעמא דמילתא כתב הר"ש דגזרו רבנן דכיון שהשמן עצמו משל שישית וחולין הוא אם ידליק בו אתי למיטעי שאין בו קדו"ש, וזו השיב להם ר"מ שהרי מצינו שהדמים חמורין מן העיקר שאף שהשמן של שביעית עצמו מדליקין בו בשמן שלקח בדמיהן אין מדליקין בו: החליף שמן בשמן. החליף עם חבירו שמן של שביעית שנתן לו חבירו תמורתו שמן של שביעית אחר: שניהם אסורים. להדליק בהן, דמעתה השמן שביד שניהם יש להם ג"כ דין חליפי שביעית שכ"א חליפי חבירו הלכך לא ידליק בהן: כיצד הוא עושה. אם רוצים הם להדליק בהן: מחליף שניהם בשל חולין. מחליף את השמן בדבר של חולין ומעתה דין חליפי שביעית שבהן נתפסו בהחולין וירד מהם דכך שנינו במתני' לקמן האחרון אחרון נתפס ופירי עצמו לעולם אסור, פי' שאם לקח בפ"ש בשר הבשר יש לו קדו"ש דהא שביעית תופסת דמי' והפרי עצמו נמי נשאר עומד בקדושתו חזר ולקח בבשר דגים נתפסו הדגים בקדו"ש ומעתה הדגים הוא דחשיבי חליפי הפירות והבשר חולין נמצא הדגים הוא האחרון והפרי עצמו הראשון קיימא בקדו"ש, וה"נ אם מחליף השמן בשל חולין שוב אין השמן חליפין של שביעית שהרי החליפן בשל חולין ושנינו אחרון אחרון נתפס ומעתה אין להן אלא קדושת עצמן, והשמן של שביעית מדליקין בו: החליף יין בשמן. ושניהם של שביעית ונמצא השמן זולת מה שקדושת עצמו בו הרי הוא נמי חליפי היין ונתפס בו קדו"ש משל יין הלכך יש לו חומרי יין וכמה דאת אמר וכו': ודכוותה שמן אין סכין בו ואין מדליקין בו. ואף שהשמן של שביעית סכין ומדליקין בו כאן הוא מקבל ג"כ החומרא של החליפין: החליף עליו בלולבין. שלולבי האלה והבוטנים אין להם ביעור כדתנן לקמן הל"ב אבל העלין שלהן נושרין מאביהן ויש להן ביעור, וכשהחליף עלין בלולבין יש להן ללולבין חומרי העלין ג"כ הלכך יש להן ביעור: ודכוותה אוכ"ב אין עושין מהן מלוגמא. ואף שהאוכ"ב עושין מהן מלוגמא כדתנן לקמן רפ"ח: מוכרין אוכ"א ואוכ"ב ליקח בהן אוכ"א. וליכא בזה משום הפסד דהא לוקח בהן אוכל, ובגוונא דליכא משום סחורה כגון שלקח לעצמו והותיר: ליקח בהן אוכלי בהמה. דיש בזה משום הפסד כשלוקח מין אוכל אחר: וכ"ש אוכלי אדם ליקח בהן אוכ"ב. דנמצא מפסיד אוכ"א, ע"כ היא ברייתא. שמעת מינה שאין מחליפין אוכ"א באוכ"ב והיכי מצית אמרת החליף אוכ"א באוכ"ב וכו': בהדא קניבתא דירקא. הוא פסולת הנשאר מן הירק: מסקין לה לאיגרא והיא יבשה מן גרמא. מעלה לה בגג והיא מעצמה הולכת ויבשה, ונותנין אותו לפני הבהמה וה"ה שמוכרין אותו ליקח בהן אוכ"ב ול"ח הפסד כיון שאין אדם אוכל מהן, ומ"מ כיון שבא מן הירק שהוא מאכ"א חמיר קדושתו שלא לעשות מהן מלוגמא והיינו דאמרן שאם החליף אוכ"א היינו קניבתא דירקא באוכ"ב יש לו לאוכ"ב חומרי האי קניבתא דירקא ואין עושין מהן מלוגמא. וצ"ל שאף למאכ"ב אינו ראוי אלא ע"י הדחק דאל"ה לא משני מידי דהא אוכ"ב נמי אין מוכרין ליקח אוכ"ב וי"א דדווקא למכור אוכלי בהמה לקנות אוכל בהמה אחרת אסור כגון ממאכל שור למאכל חמור אבל אם שניהן של אותה בהמה מותר. חזו"א: ביין עד הפסח. זמן הביעור של יין הוא בפסח של שמינית ועד הפסח הולך ומסתפק מן היין בלא ביעור: מקשין אמרי יש להן ביעור או אין להם ביעור. אקליפי רמון וכו' מקשין דתנן במתני' יש להן שביעית ולא תנן אי יש להן ביעור אם לא: הא גברא משאליני'. הנה גברא רבה עובר עלינו, בואו ונשאל אותו: אמר להן כל דבר וכו'. כללו של דבר כל שדרכו לישור מן העץ ואינו מתקיים כי אם כלה ונרקב ונמצא שכלה לחי' מן השדה יש להן ביעור ושאין דרכו לישור אלא מתקיים ועומד ימים רבים אין לו ביעור: ואלו וכו' ושרע תניי מיני'. ואלו מינים שמנאן התנא קליפי רמון וכו' יש מאלו שמנאן שדרכן לישור ויש להן ביעור ויש מהן שאין להם ביעור והלכך נשמט התנא מזה ולא אמר בהן כלום ואזיל בתר כללא: מהו לצבוע בטובת הני'. דבמתני' לא שמעי' אלא שלא יצבע בשכר מהו שיצבע בטובת הנאה שיכיר לו טובה: השלשושית וכו'. ממיני הצובעין הן: התגר עושה בהן לעצמו. הא לצבוע לחבירו בטובת הנאה לא, ואילו ממתני' דתנן הצבע צובע לעצמו לא מצי דייק דעד דדייקת מרישא דבטובת הנאה לא דייק מסיפי' דמילתא דתנן ולא יצבע בשכר משמע הא בטובת הנאה שרי: כתיב טמאים המה לכם. אתי לפרושי מנ"ל הא דתנן שאין עושין סחורה לא בנבילות וכו', דחדא קרא כתיב טמאים המה לכם: מה ת"ל וטמאים יהיו לכם. קרא יתירא הוא לרבות איסור הנאה פי' שלא יעשה מהן סחורה אבל אם נזדמן לו שרי שאין זה איסורי הנאה דהא כתיב או מכר לנכרי: כל דבר שאסורו דבר תורה. שאיסור אכילתו מד"ת אסור נמי להנות ממנו ולעשות בו סחורה: וכל דבר שאיסורו מדבריהן. שאסרוהו חכמים באכילה שרי לעשות בהן סחורה: והרי חמור. שאסור באכילה דין תורה ולא מצינו שאסור לעשות בו סחורה: למלאכתו גדל. חמור מגדלין אותו למלאכה ומוכרו נמי למלאכה ולמלאכה לא אסרתו תורה אבל נבילה מוכרה לנכרי לאכילה וכיון שאסרתו תורה באכילה לא יעשה בהן סחורה: נסב ויהב בהדין מוריס. הי' עושה סחורה במורייס ור' הונא בחלתיתא של גוים, ודברים של נכרים הם שאסרו חכמים באכילה כדמפרש טעמא במס' ע"ז הלכך שרי לעשות בהן סחורה כיון שאין איסורן אלא מדרבנן: לא יהו חמשה מלקטין וא' מוכר. לא יהו חמשה מלקטין בשותפות ואחד מהן מוכר של כולן דהוי סחורה ואף ששנינו בנו מוכר על ידו, הכא אפי' של חבירו לא ימכור דכיון שמלקטין בשותפות אסור: אבל מוכר הוא שלו ושל תכירו. כשליקט הוא לעצמו וחבירו לעצמו דמותר למכור של חבירו כדתנן בנו מוכר על ידו מוכר נמי שלו בהבלעה: חמשה אחין מלקטין וא' מוכר על ידיהן. אשמועינן שאפי' חמשה אחין שנראין כשותפין מ"מ אם אינן מלקטין בשותפות אלא כ"א לעצמו שרי א' מהן למכור של כולן וכן שלו דהא מוכר שלו ושל חבירו שנינו: ובלבד שלא יעשה פלטר. אלא ימכור דרך ארעי, ומהו פלטר: שלא יהא מזבין בה בכל שנה. שלא יהא מוכר במקום שהוא מוכר כל שנה: שלא יהא מזבין בה כל שעה. שלא יעמוד כל היום למכור אלא דרך אקראי: לא יהא מחשב שכרו על דמי שביעית. שלא יטול דמים עבור הירקות של שביעית שהרי אסורין בסחורה: אבל מחשב הוא על היין והשמן. שמבשל בהן את הירקות, והיין והשמן היו משל שישית: ועל האבטלה. שכר הבטלה וטרחתו שמתעסק בבשולו: לאילין חלטוריא. לאלו האופים: לא תיהוון וכו'. במוצאי שביעית הי' מצוה עליהם לא תהיו מחשבים שכרכם על השמן שהוא של שביעית אלא על החיטים שהם כבר משל מו"ש: תמן תנינן. בפ' זה בורר תנן סוחרי שביעית פסולין לעדות וא"ר יהודא וכו': בזמן שאין לו אומנות אלא הוא. שאינו עוסק אלא בסחורה בפ"ש אבל אם עוסק עוד במלאכה אחרת כשר הוא לעדות: היאך עבידא. בברייתא מפ' לה לדברי ר"י: הי' יושב וכו'. אפי' לא הי' לו אומנות כלל כל שני שבוע אלא הי' בטל ממלאכה: כיון שבאת שביעית וכו'. ומשבאת שביעית התחיל לסחור בפ"ש, מ"מ אם יש עמו עכשיו עוד מלאכה אחרת כשר לעדות ולא הוי כקובע אומנתו על סחורה בפ"ש אחר שכל שני שבוע הי' בטל ממלאכה, אבל אם אין עמו מלאכה אחרת אסור: אבל אם הי' יושב וכו'. אבל אם הי' עוסק במלאכה כל שני שבוע ומשבאת שביעית הי' עוסק בסחורה כשר לעדות אפי' שאין עמו עכשיו עוד מלאכה אחרת, שכיון שהי' עוסק במלאכה כל שני שבוע נמצא יש לו אומנות שלא הוא ולהך ברייתא אם יש לו אומנות אחרת בשביעית או שהי' לו אומנות אחרת בשאר שני שבוע כשר לעדות: הלכה כר"י דמתני'. דבזמן שיש לו אומנות שלא היא$לשון הירושלמי וכן הוא בדיבור הקודם: אומנות שלא הוא כשר לעדות: אקלס ר' בא בר זבדא. היו מקלסין את ר' בא בר זבדא שאמר שמועה בשם ר' אבהו אף שהי' רבב"ז גדול ממנו: תני ר' יהודא לחומרא. באידך ברייתא מפ' לדברי ר"י דהוא מחמיר טפי: הי' יושב ועוסק. דלהך ברייתא לא הכשיר ר"י אלא באופן שעוסק במלאכה כל שני שבוע וגם שבשביעית עצמו יש לו מלאכה אחרת אבל אם אין לו מלאכה אחרת בשביעית אף שהי' עוסק במלאכה כל שני שבוע, או שיש לו מלאכה אחרת בשביעית אלא שהי' בטל ממלאכה כל שני שבוע, חשיב קובע אומנתו על סחורה בפ"ש ופסול לעדות: לא בדא ר"ב ב"ז וכו'. לא אהך ברייתא דתני ר"י לחומרא אמרה ר"ב ב"ז הלכה כר"י, ושמועה ששנינו דרבב"ז אמר הלכה כר"י ושאקלס בביהמ"ד על כך אברייתא קמייתא דתני ר"י לקולא הוה עובדא: אוף הכא כן. את"ק דמתני' דאמר ציידי חי' שנזדמנו להם מינים טמאים מותר למוכרן הא אינש בעלמא לא, הי' מקשה מ"ש ציידין מאינשי דעלמא, ואמאי לא אמרי' אף הכא בכל מי שנתמנה לו כן שיהא מותר למוכרן: תמן המלכות אונסת. המלכות אונסת את הציידין ונוטלת מהן מסים הרבה והלכך התירו להם למכור אבל שאר כל אדם לא, כן פי' הר"ש:
 |
ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות) |