פני משה/שביעית/ז/ב

פני משה שביעית ז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' לולבי זרדים. זרדים הן הענפים ולפעמים יכרתו מן הגפנים וכשהן לחין נקראו זרדין ולולבי הן הפרח שעליהן:

לולבי האלה. מין אילן כדכתיב כאלה וכאלון גלנד"י בלע"ז ובערבי באלו"ט:

והבטנה. מל' בטנים ושקדים פאסתא"ק בערבי:

ואטדים. מין ממיני הקוצים וצומחים בו גרגרים שחורים קשים כמו אפונים ונאכלין הן:

אבל לעלים. של אלו יש ביעור מפני שנושרין מאביהן והן הענפים המחוברין בהן וקרוי אביהן וכיון שנושרין יש להן ביעור אבל הלולבים אינן נושרין ומתקיימין הן לפיכך אין להן ביעור כדאמרינן לעיל:

מתני' הוורד. הם השושנים האדומים שיש להם ריח טוב כדכתיב שפתותיו שושנים נוטפות וגו':

והכופר נקרא בערבי אלח"נא וי"א שהוא הבושם הנקרא גרופיל"י:

והקטף. סתם קטף פירושו הוא השרף היוצא בין מהפרי בין מן העץ או מן העלין ובאילן אפרסמון עיקר השרף שלו הוא מן העץ והוא הצרי הנקרא באלסו"ם ולכן נקרא אילן אפרסמון קטף ע"ש שעיקר הבושם שלו היוצא מן העץ הוא וזהו פריו לפי שאינו עושה פרי אחר:

והלוט'. צרי ולוט תרגומו קטף ולטום וי"א שהלטום הוא הנקרא בלו"ט בל' ישמעאל והוא קאסטאני וי"א שהוא הנקרא צינוב"ר בערבי ובלע"ז פילוניש:

רש"א אין לקטף שביעית. מפני שאינו פרי ר"ש פליג על כל מיני קטף דס"ל דאין השרף פרי והלכה כת"ק ודוקא באילן שאינו עושה פירות כמו אילן האפרסמון וכיוצא בו וקטפו זהו פריו ויש לו ולדמיו שביעית אבל אילן העושה פרי שרף היוצא מן הפרי הוא כהפרי ויש לו שביעית והיוצא מן העץ או מן העלין אינו פרי ואין לו שביעית:

מתני' ורד חדש שכבשו בשמן ישן. הורד הוא של שביעית וכבשו בשמן ישן של ששית ילקט את הורד והשמן מותר מפני שהשמן כשהוא ישן אינו נכנס בו כח הוורד מיד אא"כ יניחנו בו זמן רב:

וישן בחדש. אם הורד הוא של שביעית וכבשו בשמן של שמינית שעכשיו נקרא הוורד ישן לגבי השמן וזה חייב בביעור כל השמן מפני שהשמן חדש הוא ונוח להכנס בין טעם הורד מיד ולפיכך חייב השמן בביעור:

חרובין. אבל החרובין ביין מיד הן קולטין לטעם היין וכן היין קולט לטעם החרובין מיד לפיכך בין החרובין הן של שביעית ביין של ששית או שהן של שביעית ביין של שמינית חייבין בביעור:

והשביעית אוסרת כל שהוא וכו'. הא דהדר תני להא לאתויי פירות בפירות שאם נתערבו פירות של שביעית בפירות אחרות מין במינו אוסר בכל שהוא אף לענין אכילה והיינו שקדושת שביעית חלה עליהן וצריך לאכול הכל בקדושת שביעית. ושלא במינו בנ"ט:

גמ' בראשה דפירקא את אמר וכו'. אעלין דסיפא פריך דקתני אבל לעלים יש להם ביעור מפני שהן נושרין מאביהן ומשמע דכל זמן שאינם נושרין אין להן ביעור והא ברישיה דפרקא תנינן סתמא דעלי הלוף השוטה וכיוצא בו יש להן ביעור ואין אוכלין אותן אחר זמן הביעור על ידי העיקר שלהן שהעיקרין אין להן ביעור כדתנן לעיל והכא את אמר דאוכלין העלין כל זמן שלא נשרו ע"י העיקר שלהן ואמאי לא נימא מכיון שהן עחידין לישור לא יהו אוכלין אוחן ואע"פ שעדיין לא נשרו כדאמרי' גבי העלין דלעיל:

א"ר פנחס. לא דמיא דתמן בעלין דריש הפרק אין סופו להקשות שהרי העלין אין דרכן להקשות וכיון דהתם אין בהן לולבין הלכך לעולם יש להן ביעור להעלין מפני שאין מתקיימין ועתידין לישור אבל הכא סופו להקשות כלומר דהכא דאיכא לולבין והלולבין סופן להקשות ומכיון שהקשו נעשה הלולבין כאביהן של העלין משום דעל הרוב מחוברין הן העלים עם הלולבין לפיכך כל זמן שלא נשרו הרי הן כלולבין ואין להן ביעור א"נ יש לפרש דהקושי' ארישא דמתניתין קאי דקתני לולבי זרדין והחרובין יש להן שביעית ויש להן ביעור והעלין לא קתני ומשמע דאין להן ביעור להעלין ומ"ש מהעלין דר"פ דיש להן ביעור ומשני תמן אין העלין סופן להקשות בשם הכא סופו להקשות והיינו עלין של החרובין והדומה להן אין דרכן להיות נובלות וכלות וסופו להקשות קרי להו מפני שמתקיימין הן ולפיכך נעשו כאביהן והן הענפים ואין להן ביעור:

תני. בתוספתא (פ"ה) והכי גרסי' שם לולבי האלה והבטנא והאטדין והעדל ר"מ אומר ללולבין עם העלין אין ביעור וחכמים אומרים לעלין עם הלולבין יש ביעור רש"א ללולבין אין ביעור אבל לעלים יש ביעור מפני שנושרו מאביהן וכולן שנכנסו מערב שביעית לשביעית או שיצאו משביעית למוצאי שביעית נידונין כאילן חוץ מן העדל שנידון כירק והיינו דמייתי הכא הסיפא אמתני' דסתמא כר"ש דתוספתא הית וכולן שנכנסו מששית לשביעית דין ששית להן וחייבין במעשרות ופטורין מן הביעור מפני שנידונין כאילן דאזלינן ביה בתר שנת חנטה ועונת המעשר חוץ מן העדל מפני שהוא כירק דאזלינן ביה אחר שנת לקיטתו בין למעשרות בין לשביעית. עדל מין צנון הוא ושנוי בפ"ג דעוקצין והובא לעיל (בהל' א'):

לית כאן מששית לשביעית ששית. סמי מכאן הא דקתני דאם נכנסו מששית לשביעית דין ששית להן דהא ליתא אלא שביעית הן והתוספת' משבש' היא דהכי מיבעי למיתני דהואיל ונכנסו לשביעית אזלינן לחומרא ושביעית נוהגת בהן ואע"ג דלענין מעשרות אזלינן בהו בתר שנה שעברה כדין אילן מ"מ לענין שביעית מחמרינן:

והתני הסיאה והאיזוב והקורניס שהובילן לחצר. סיומא דמילתיה דר' אבהו בשם ר' יוחנן היא דמייתי ראיה דמחמרינן בשביעית טפי מלענין מעשרות דהא לענין מעשרות תנינן לקמן (בפ"ג דמעשרות) הסיאה והאיזוב והקורני' שבחצר אם היו נשמרין חייבין דמשמע דוקא אם הן נשמרין אבל אם אינן נשמרין אע"פ שהובילן לחצר פטורין מן המעשרות ואלו לענין שביעית תנינן בריש פרק דלקמן כל שאינו מיוחד למאכל אדם ולא למאכל בהמה חישב עליו לאוכל אדם ואוכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה חישב עליו לעצים הרי הוא כעצים כגון הסיאה והאיזוב והקורנית אלמא דלענין שביעית מחמרינן טפי דבמחשבה בעלמא סגי כשחישב עליהן לאוכל אדם ואוכל בהמה נותנין עליהן חומרי שתיהן ולענין מעשרות הא אמרינן דעד שיהו נשמרין בחצר ואכתי לא אסיק הש"ס לפרש טעמא דר' אבהו עד לקמן:

אבל אם היתה שניה נכנסת לשלישית שלישית. כלומר אבל לענין מעשרות אם הן משנה שניה של שני השבוע שמעשרות שלה מעשר ראשון ומעשר שני ונכנסת לשלישית שמעשר שלה מעשר ראשון ומעשר עני דין שלישית להן ומתעשרין מעשר עני:

מששית לשביעית ששית. ואם נכנסו מששית לשביעית דין ששית להן ומעשרין מעשר ראשון ומעשר עני דגם שנת ששית מעשרות כמעשר שנת שלישית:

הכא. ופריך דהא גופה קשיא הכא את מני לחוריה והכא את מני לקומי' דבסיפא את אמרת מששית לשביעית ששית ואת מחשב לאחריה כשנה שעברה והכא ברישא בשניה נכנסת לשלישית את מחשב לפניה דאמרת דין שלישית להן:

א"ר יוסי היינו טעמא דשלישית וששית אע"פ שאינו נוהג בהן מעשר שני מ"מ יש בהן מעשרות דמתעשרין מעשר ראשון ומעשר עני וכיון דמיהת איכא חיוב מעשרות בשנה שעברה כמו דאיכא חיוב מעשרות בשנה זו לא איכפת לן ומתעשרין כשנה שנכנסין לתוכה אבל בששית שנכנסת לשביעית אם אתה הולך אחר שנה זו שנכנסין לתוכה הרי שביעית אין בה מעשרות כל עיקר ונמצא פוטר אתה אותן מן המעשר לפיכך אזלינן בתר שנה שעברה ודין ששית להן ומתעשרי כשנת ששית:

לא כן א"ר אבהו בשם ר' יוחנן וכו'. השתא פריך כדי לאסוקי טעמא דידיה כלומר ואמאי מחייבת להו בשביעית כדא"ר אבהו בשם ר' יוחנן לעיל והא כיון דאמרת דלענין מעשרות אמרינן בששית שנכנסת לשביעית דדין ששית להן ונימא נמי לענין שביעית כן ויהו פטורין מדין שביעית ומשני דהיינו טעמא:

תמן גבי מעשר ברשות הבעלים הוא ליתן לכל מי שירצה ואין העני יכול ליטלו מעצמו שאומר לו לעני אחר אני נותנו ברם הכא לענין שביעית ברשות העני הן דהפקר הוא וכל מי שירצה נוטל בעצמו וכדמסיק ואזיל:

מוטב ליחן לי אחד בודאי ולא שנים בספק. דרך משל הוא כאדם האומר יותר נוח לי שיהא ת"י האחד בודאי מלהמתין עד שיתנו לי שנים והוא בספק דשמא לא יתנו לי וה"נ כן דיותר נוח הוא לעניים שיהא לאלו דין שביעית והן באין ונוטלין מעצמן מלחייבן לאלו במעשרות ואע"פ שיהיה לה מעשר עני כדין הששית מ"מ הרי לכאו"א בספק הוא דשמא לא יתנו הבעלים לו אלא לעני אחר ומה"ט נמי לא חיישינן דאתו למימר אם אתה מחייבן בשביעית א"כ לא נפריש מהן המעשרות דלא ישמעו לחכמים האומרים דהולכין בזה ובזה להחמיר משום דאף אם לא ירצו להפריש המעשרות לא איכפת להו להעניים ומשום תקנתא דעניים עבדינן הכי:

עלין שכבשן עם לולבין. מדין סיפא דמתני' דהעלין דין ביעור להן והלולבין אין להן ביעור ואם כבשן יחד פליגי בה דאית תנא תני דלאלו ואלו יש להן ביעור הואיל דנותנין טעם זה בזה ואית תני איפכא דלכולן אין להן ביעור ואית דתני דבדין הראשון שלהן עומדין לעלין יש להן ביעור ולולבין אין להן וקאמר הש"ס דפלוגתייהו תליא בהך פלוגתא במתני' דלקמן (בפ"ט) הכובש ג' כבשים בחבית אחת וכו' ומ"ד אין להן ביעור לאלו ולאלו כר' יהושע דהחם דאמר אוכלין אף על האחרון ומ"ד דבדינן הראשון קיימי כר"ג דאמר התם כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית ואין ענין מין זה למין זה וה"נ כן ולעלין יש להן ביעור ולולבין אין להן ביעור:

גמ' אתייא דר"ש כר' יהושע. ר' יוחנן בא לפרש דחכמים דמתני' היינו ר"א ור"ש כר' יהושע דתנינן תמן (פ"ק דערלה) ר"א אומר המעמיד בשרף הערלה אסור א"ר יהושע שמעתי בפי' שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין מותר בשרף הפגין אסור מפי שהוא פרי והאי מתני' דערלה ודאי באילן העושה פירות מיירי דבאילן סרק שאינו עושה פרי לא שייכא ערלה גבי' דונטעתם כל עץ מאכל כתיב ופליגי ר"א ור' יהושע בהשרף היוצא מן העץ או מן העלין דלר"א גם השרף הזה הוא אסור דכפריו הוא ור' יהושע קאמר דאינו אסור אלא שרף היוצא מן הפגים שהוא הפרי והשתא קא"ר פדת בשם ר' יוחנן דר"ש דמתני' דאמר אין לקטף פרי היינו הקטף היוצא מן העץ ומן העלין דשמע לת"ק דקאמר דסתם קטף יש לו שביעית ואפי' בהיוצא מן העלין ומן העץ ואף באילן העושה פירות וכר"א ועלה פליג דאין לקטף הזה שביעית אלא דוקא היוצא מן הפרי והיינו כר' יהושע דהתם:

א"ר זעירא לר' פדת. א"כ לדבריך כמה דתימא תמן הלכה כר' יהושע דלית הלכתא כוותיה דר"א לגבי ר' יהושע והכא נמי את אמר הלכה כר"ש בתמיה והא אנן קיי"ל בכל מקום הלכה כת"ק דמתני' דרבי סתים לן דברי הת"ק שהן חכמים דפליגי עליה דר"ש:

א"ר יונה ודמיא הוא לכל רביה. כך הוא בפ"ק דערלה. ובתמיה הוא דקאמר כלו' דר' יונה אסיק למילתיה דר' זעירא ומתמה על הא דר' פדת דמעיקרא דהיכי מדמי לה האי מתני' דשביעית למתני' דערלה בכולא מילתא וכי כל הרביה והן הגידולין של כל מיני האילן שוין הן כדמסיק ואזיל:

קטף בטל ע"ג שרפו. כלומר אילן קטף והוא האפרסמון בטל הוא האילן לגבי שרפו והיינו שהשרף שלו היוצא מן העץ הוא העיקר ואילן כלומר שאר האילן שעושה פירות אינו בטל ע"ג שרפו שיוצא מן העץ שלו דעיקר הוא הפרי ואין השרף היוצא מן העץ שלו נחשב לכלום וכיון שכן הוא ת"ק דמתני' נמי כר' יהושע ס"ל דלא מיירי הכא באילן העושה פירות אלא בקטף שאינו עושה פירות אלא הקטף שלו זהו פריו ושאני מתני' דערלה דלא איירי אלא באילן העושה פירות והיינו דמסיים ואזיל:

אוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליהן ואין קדושת ערלה חלה עליהן. כלומר הא ודאי דבמתני' דידן שפיר מצינו לומר דבאילן שאינו עושה פירות מיירי שהרי אפילו על אוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליהן וכמו העלין של האילן וכיוצא בהן וא"כ בהא הוא דקאמר הת"ק דיש לקטף שביעית דאינו עושה פרי אחר אלא זה וקטפו זהו פריו אבל ערלה אין קדושת ערלה חלה על דבר שאינו עושה פירות וכמו העלין של האילן סרק והקטף היוצא ממנו וכדומה אלא דוקא באילן העושה פירות חל על הכל וא"כ ר' יהושע דערלה דלא איירי אלא באילן העושה פירות שפיר ס"ל כת"ק דהכא דלא איירי אלא בקטף שאינו עושה פרי אחר או בכיוצא בו באילן סרק דבהא מודה ר"י דקטפו זהו פריו ודלא כר' פדת:

א"ר אבין אית לך חורי. יש לך כאן דבר אחר למיפרך ועל הא דבעי ר"ז לדייק אליבא דר' פדת דאי אתיא האי דר"ש כר' יהושע א"כ נימא הלכה כר"ש כמו דהלכה כר' יהושע לגבי ר"א הא בלאו הכי לא קשיא דר' יהושע אמרה התם מפי שמועה דקאמר שמעתי וכו' ואיכא למימר דליה לא סבירא ליה הכי אבל ר"ש דמתני' בשם גרמיה אמרה הוא עצמו ס"ל כן ומיהת לענין הלכתא לא קיי"ל כוותיה דר"ש ואע"ג דהוה אתיא מילתיה כר' יהושע דהא ר' יהושע לאו אליבא דנפשיה אמרה. א"נ דר' אבין אדר' פדת גופיה מהדר דאית לך חורי לפרוכי מילתיה דקאמר אתיא דר"ש כר' יהושע הא ר' יהושע שמעתי קאמר ואיכא למימר דליה לא ס"ל הכי. ועיקר:

למה. ובעי הש"ס אליבא דר' אבין ולמה ומ"ט נימא דר' יהושע אליבא דנפשיה לא ס"ל כהאי דשמע בהאי דינא:

שרף פרי פגין פרי. כלומר אי משום דמספקא ליה לר' יהושע דאפשר דשרף עצמו הוי נמי פרי וא"כ שרף העלין והעיקרין של ערלה אסור או דנימא דוקא הפגין פרי הוי והמעמיד בשרף הפגין הוא דאסור ולא בשרף העלין והעיקרין והא דקאמר על מילתיה דר"א שמעתי וכו' היינו משום דר"א מדמה להו לכולהו שרף אהדדי דקאמר סתם המעמיד בשרף ערלה אסור ועלה' קא"ר ר' יהושע אני שמעתי לחלק בין שרף העלין והעיקרין לבין שרף הפגין ולדידי מספקא לי האי מילתא אי אמרינן קטפו זה פריו או לא:

ואין תימר שרף פרי עשה כן בתרומה מותר. כלומר דהש"ס מסיים לפרש הנ"מ אי אמרינן דמשום דמספקא ליה לר' יהושע הוא משום דלא תקשי ומאי נ"מ לענין ערלה הא אפי' אי מספקא לן מ"מ אסור הוא משום חומרא דערלה הלכך קאמר דלענין תרומה הוא דאיכא נ"מ בהא שאם עשה כן בתרומה שהעמיד הגבינה בשרף של תרומה דאין תאמר שרף פרי כלומר דאיכא לספוקי דשמא השרף של העלין הוי נמי פרי א"כ גבי תרומה מותר שאם הפריש הפירות עם העלין והעמיד בשרף העלין ליכא איסורא לזרים דהא לא שייך למיסר כ"א באיסורי הנאה כמו ערלה אבל תרומה אין איסורה איסור הנאה כדקאמר לקמיה:

ואין תימר פגין פרי עשה כן בתרומה אסור כלומר אבל אי הוה ברירא לן דדוקא שרף הפגין הוי פרי ותו לא בזה ודאי תרומה כערלה ואם העמיד בשרף פגי תרומה אסור כמו בערלה:

ולמה שהניית תרומה מותרת וכו'. סיומא דמילתא היא בפירוש הנ"מ לתרומה דאין תימר משום ספק דשרף הוי פרי מותר הוא בתרומה דשאני תרומה מערלה כדפרישית:

גמ' הכא את אמר. ארישא בדין דוורד פריך מאי שנא חדש בשמן ישן דאת אמר ילקט את הורד והכא ישן בחדש את אמר חייב בביעור וקאמר ר' אבהו דתרי תנאי נינהו:

יכיל אנא פתר להון וורד בחד תנא. כצ"ל וורד חדש וכו' כדפרישית במתני':

הדרן עלך כלל גדול

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף