ביאור הגר"א/אורח חיים/תנג

ביאור הגר"א ‏ אורח חיים תנג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א והמגהג. וכ"מ בגמרא נ"ג א' אבל חיטי כו' ובירושלמי פ"ק דב"ב לחיטי דפסחא כו':

וגם. שם:

ומותר. שם קי"ד ב':

ויש אוסרין. מפני שהם מעשה דגן כמו דגן וגם יש מקומות שעושין פת מקטניות ואתי לאחלופי וגם פעמים תבואה מעורב בהן וא"א נבררו יפה לכך נהגו לאסור וסמך להמנהג ממ"ש מ' ב' ר"פ שרי כו' א"ר איכא כו' וע"ש בתוס' ד"ה רבא ונראה לר"י כו' ואף שעדשים מין קטניות משום אחלופי כ"ש בזמן הזה שיש להחמיר:

והמנהג כו' כמ"ש בפסחים נ' ב' כבר קבלו אבותיכם כו' וירושלמי שם הביאו הרא"ש שם וכ"ד שידוע בו שהוא מותר ונהיג בו איסור כו':

מיהו כו' וכן כו' וכן. דבהא לא גזרינן וליכא מנהג:

להשהות כו'. ר"ל אע"ג שנפל עליהן מים. ד"מ:

ואג"ס כו'. עיין לעיל סימן ר"ד ס"א והשבת כו' וכסבר כו' שם:

ב

ס"ב העושה כו'. וכ' הראב"ד והוא שיש בו כזית בכא"פ ובהלכות חלה כ' הראב"ד בעינן שיהא בו דגן כשיעור כרשב"ג דפסק הלכתא כוותיה מיהו לא בעינן רוב דגן ור"ל כמ"ש בתוספתא פ"ב דחלה העושה עיסה מן החטים ומן האורז רשבג"א אינה חייבת בחלה עד שיהא בו דגן כשיעור ואין אדם יוצא בו י"ח בפסח עד שיהא בו כשיעור ובירושל' שם פ"ג הלכה ו' מתניתין דלא כרשב"ג דרשבג"א כו' ר"י בר אידי בשם רשב"ל הלכה כרשב"ג א"ר הילא בין כרבנן דהכא ובין כרבנן דהתם אמרינן עד שיהא רובה דגן וטעמא דגן רב הונא אמר טעמא דגן אע"פ שאין רובה דגן כו' ע"ש ופסק כרב הונא שכן אמרו בגמ' דזבחים ע"ח אר"ל הפיגול כו' ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא ותי' רבא העושה כו' אימא סיפא כו' אלא מין בשאינו מינו כו' אלמא אע"ג דרובא אורז ודוקא שיש בו כזית בכדי אכילת פרס כמ"ש בע"א ס"ז אר"י כל שטעמו וממשו כו'. ופירש"י בד"ה טעמו חלב נימוח שנפל כו' ור"ל אפילו יש בו כזית בכא"פ אין אסור מדאורייתא דקי"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא כמ"ש בחולין צ"ח וצ"ט רבא אמר ל"צ אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור כו' אבל בחולין מותר וע"ש ברש"י ושם ק"ח א' אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא כו' א"ל דרך כו' ומ"ש בפסחים מ"ד משרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא דנזיר וגיעולי מדין ב' כתובים א"נ נזיר להיתר מצטרף לאיסורי וגיעולי מדין חידוש הוא רש"י שם צ"ח ב' ותוס' שם ובע"ג שם הקשו על רש"י מהא דזבחים הנ"ל בחטים ואורז דנ"ט ברוב דאורייתא ושם אלא מין בשא"מ בטעמא מין במינו ברובא וע"כ מדאורייתא דומיא דרובא ופי' בשם ר' אליהו דמ"ש בע"א טעמו וממשו היינו כזית בכא"פ ואפילו אין ממשו כגון שנימוח וטעמו ולא ממשו היינו שאינו כזית בכא"פ וכ"כ בחולין שם בתי' השני וכ"כ הרא"ש שם ובהלכות חלה בשם ר' חיים. אבל ר"ת פי' דטעמו ולא ממשו דאין לוקין היינו במין במינו אבל בשאינו מינו דאורייתא ולדבריו אפילו בפחות מכא"פ וכן תי' תוס' בחולין שם בתי' הראשון. וע' רא"ש שם אבל קשה ממ"ש בפסחים מ"ד וא"א כבא"פ דאורייתא כו' וע' תוס' שם ד"ה איתביה כו' וי"ל כו' אבל תוס' בחולין צ"ט א' סד"ה רבא תי' דשם במין במינו ע"ש. וכ' מיהו ק' כו' וי"ל דהמ"ל וליטעמיך וכן תי' ביבמות פ"ב א' סד"ה אלא. וצ"ל דתוס' דפסחים הנ"ל הוא לתי' ר"ח אבל צ"ע ההיא שתי מדוכות דשם וכן בכותח הבבלי דהוא מין בשא"מ וכן ק' לדברי הרשב"א שכ' אף לתי' הר' חיים אף בפחות מכא"פ הוא דאוריי' כמו כל חצי שיעור לר' יוחנן וההיא סוגיא דשם הוא לר"י ומדברי הרא"ש בחולין שם לא משמע כן שכ' והשתא לפסק ר"ת אם נשפך כו' ולא כ' ג"כ לדברי ר"ח משום דלדידיה חילוק בין כא"פ או לא ומ"ש בטי"ד סימן צ"ח ר"ח צ"ל ר"ת וכ"כ פר"ח וע' בראב"ד בפ"ה מה' נזירות שכ' דאף אם אין כזית בכא"פ אסור מדאורייתא וכ"כ הטור בסימן צ"ח בי"ד וכ' דעל כזית בלבד חייב אם יש כזית בכא"פ דההיתר נהפך לאיסור וכ"כ הרא"ש בה' חלה שמטעם זה העושה עיסה מן החטים ומן כו' אבל הרמב"ם סתם כאן וכן בה' חלה ומ' אפילו אין בו כזית בכא"פ ואין בו כשיעור וכ"כ הרמב"ן והביאו הרא"ש בהל' חלה והמ"מ שם וכ' משום גרירה ודוקא בחטים ואורז דאורז נגרר אחר חטים והטעם כמו דקים להו שאין בא לידי חימוץ אלא ה' מינין ולכך אין יוצא י"ח בפסח ואין חייב בחלה וכן קי"ל דאורז נגרר אחר חטים אפילו אין בו כזית בכא"פ ומתחמץ ולכן יוצא כו' וחייב בחלה וכן אמרו בירושלמי ריש חלה אין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד ודכוותה אין לך מגרר עם כולן אלא חטים ושעורים בלבד ר' הילא בשם רשב"ל לא שנינו אלא העושה כו' ואינו נגרר אלא עם החטין בלבד. והרמב"ם לטעמיה אזיל שפי' טעמו וממשו שיש כזית בכא"פ ודוקא שאכל כל הפרס עד שאכל הכזית בתוכו בכא"פ ואז לוקין עליו ואם לאו אין אסור אלא מדרבנן כמ"ש בפט"ו מה' מ"א ובפ"ה מה' נזירות וכ' שם וע"ז נאמר וכל משרת כו' וכאן העושה עיסה כו' משמע דאף האוכל כזית ממנה יצא י"ח ולשיטתו דוקא בשאכל כל הפרס וע"כ צ"ל מטעם גרירה ובירושל' פ"ב דערלה ה' ז' ופ"ו דנזיר ה' א' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעם אין לוקין עליהם חוץ מנ"ט של נזיר א"ר זעירא כל נ"ט אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור ובנזיר אפילו לא טעם ממשו של איסור א"ר אבא בר ממל כל נותני טעם אין איסור והיתר מצטרפין ובנזיר איסור והיתר מצטרפין מתניתא מסייע לר"ז כזית יין שנפל לקדירה אכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה ע"ד דר' אבא בר ממל כיון שאכל ממנה כזית חייב כו' ע"ש ופלוגתא דר"ז ור"א הוא בפלוגתא דר"ע וחכמים בפ' וכל משרת כמ"ש בפסחים ובנזיר רק שבגמרא שלנו אמרו דלחכמים יליף כל התורה כולה מנזיר ובירושלמי אף לחכמים אינו רק בנזיר בלבד ולפיכך אפילו יש כזית בכא"פ אינו חייב רק בנזיר בלבד וז"ש כל נ"ט אין לוקין כו' ור"ל כפירש"י דוקא שנפל גוף האיסור ולא נמחה כיון דלירוש' אין טעם כעיקר רק בנזיר אבל בנזיר דטעם כעיקר דאורייתא אפילו נמחה האיסור חייב רק שיהא כזית בכא"פ ואכל כל הפרס כמ"ש מתניתא כו' וא"כ לגמרא דידי ה"ה לכל האיסורים וזהו כדברי הרמב"ם וז"ש הרמב"ם בהל' נזירות שם דבר המותר אינו מצטרף לדבר האיסור בנזיר כו' עד שיהא מדבר האיסור כזית בכדי כו' ור"ל דלא כר"א בר ממל דלדידיה אף אם אכל כזית בלבד חייב וכמ"ש בגמ' שם ושם לר"ע וז"ש הרמב"ם בפ"א מהל' חמץ אין חייבין כרת אלא על עצמו של חמץ אבל על עירוב חמץ כו' אם אכלן לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו בד"א כשאכל כזית בכא"פ אבל כו' אלא מכין אותו מכת מרדות וכן כ' במל"ת קצ"ח והשיג עליו הרמב"ן א' למה פ' כר"א ועוד דלר"א אפילו פחות מכזית בכא"פ לוקה כמ"ש בפסחים שם דע"כ ל"פ רבנן עליה אלא באין בו כבכא"פ ועוד כבכא"פ אפילו כרת ליחייב. אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו שפסק כן בכל האיסורין בפט"ו מהמ"א שבתערובות אפילו כזית בכא"פ אין בו כרת רק מלקות וכ"מ ברי"ף שם ע"ש שכ' אבל כו' אפילו לרבנן לקי וכמ"ש בע"א כל שטעמו וממשו כו' לוקין אבל פ' כחכמים דכזית בכא"פ מודים לר"א ואע"ג שאמרו שם דלרבנן לא קאי קרא דכל מחמצת אתערובות רק אנתחמץ מחמת דבר אחר וכן לר"א רק דר"א דרש כו' וחכמים לא דרשי היינו לס"ד דרבנן פליגי אפילו בכזית בכא"פ וכמ"ש שם א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א כו' וכזית בכא"פ דאורייתא כו' אבל למסקנא רבנן מוקמי לקרא בכזית בכא"פ וע"כ צ"ל כן דאל"כ אמאי אמרו בע"א שם לוקין עליו משמע דאין בו כרת או כרת ליחייב או ליפטר גם כן אף מלאו כמו שהקשה הרמב"ן על הרמב"ם אלא דכולם יליף מחמץ ובחמץ מפורש שהוא בלאו ואין בו כרת כמ"ש בפסחים שם ת"כ דר"י כל מחמצת כו' לרבות כו' יכול יהא ענוש כרת כו' ומזה ילפינן לגוף האיסור מעורב בו ואם אין בו רק טעמו ילפינן ממשרת ושניהם צריכי דה"א דאם גוף האיסור מעורב אף כרת ליחייב וז"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' נזירות דבר היתר כו' וכן כו' וע"ז נאמר וכל משרת חילקו לשני בבות ברישא שגוף האיסור מעורב בו וקמ"ל דאין היתר מצטרף לאיסור ולכן לא כתב במנין המצות נתחמץ מחמת ד"א שאם דעתו לפסוק כר"א לר"א עיקר הפסוק ע"ז נאמר ותערובות יליף מריבויא דכל ומ"ש בפ"ד תערובות חמץ עוברים עליה משום בל יראה ובל ימצא ומ' מדבריו אפילו אין בו כזית בכא"פ מדלא חילק וסתם וכמ"ש המ"מ שם בשם הרמ"ך לא משום דפ' כר"א שהרי פסק שם דאף על נוקשה בבל יראה כמ"ש שם בגדים שכבסו אותן כו' וכן ניירות כו' ואין בהם משום לא יראה ולא ימצא שאין צורת החמץ עומדת משמע דבלא"ה עובר על חמץ נוקשה בבל יראה ובחמץ נוקשה מודה ר"א דאין לאו באכילתן כמ"ש בגמ' שם ואין לומר דפ' כר"מ שהרי סתם מתנ' שיאור ישרף כו' דלא כר"מ וכן לא מנה במנין לאוין חמץ נוקשה ולא כללו ג"כ בתערובות אלא שפי' מ"ש מאן תנא קאי רק על סיפא הרי אלו באזהרה ולכן מציין על הרי אלו כו' אבל עובר על תערובות ונוקשה אף לחכמים דתערובות אף אם אין כזית בכא"פ מ"מ הרי לא בטיל ואיתא לאיסוריה רק באכילה אינו עובר כיון שא"א לאכול בכא"פ דאף בעיניה אינו עבר בכה"ג וכן נוקשה דבטלה דעתו האוכלו כיון דאינו ראוי לאכילה וכמ"ש בכותח אי בעיניה כו' ולכן שיאור ישרף ולא כמ"ש שישרף מרבנן דפשטא דמתני' משמע מדאורייתא כמו בסיפא והאוכלו פטור דמ"מ אסור רק פטור מדאורייתא וה"ה לרישא:

ג

ג אם לא. עמ"א דמעט כו'. שהרי אף בלתיתה בחיטין שרי מדינא:

מיהו צריך כו'. עמ"א. וראיה דקמח מקרי לח בלח ממ"ש במנחות כ"ב ב' תנן רי"א כו' מין במינו הוא כו' וע"ש בתוס' בד"ה מכאן. וא"ת בפ' הניזקין כו' וי"ל דדבר לח כו' בסוף מ' ביצה כו' וע' בתוס' יבמות פ"ב א' ד"ה ר' יהודה לס' הראשונה של תוס' שם:

ד

ס"ד החטים. כמש"ש ואפ"ה לא הדר ביה רבא כו':

ולפחות. דרא"ש כ' דרבא מחמיר ע"ע היה וה"ק ואפ"ה שנדחו דברי רבא מ"מ לא הדר ומחמיר על עצמו ומביא ראיה מדקאמר שם מר בריה דרבינא כו' משמע דשאר החכמים לא היו עושין כן רק הוא לבדו היה מחמיר וכ' לשומרן משעת טחינה שאז מקרבין אל המים ואמרינן שם ודילמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור כו' וכ"פ הר"ן אלא שכתב כן לשיטת הרי"ף דרבא מדינא קאמר וס"ל דשימור דלישה לאו שימור הוא מ"מ ל"ד משעת קצירה רק קודם לישה כמ"ש בגמ' שם שימור מעיקרא בעינן וכ"כ רש"י בחולין ז' א' ד"ה דבמצוה:

ובשעת הדחק. שעיקר שימור הוא מלישה כמ"ש שם ה"נ שימור דלישה הוי שימור ושם בציקות של א"י כו' דוקא בציקות דלא הוו להו שימור דלישה אלמא דלא מחזקינן איסורא שמא נגע בהו מים בטחינה וערא"ש שם וכ"כ הר"ן בשם גאון דלא מחזקינן איסורא ומ"ש בגמ' דשימור דלישה לאו שימור הוא היינו לכתחלה. וכ"ז כ' לשיטת הרי"ף דקי"ל דשימור דלישה לאו שימור הוא. ובירושלמי הביאו הרא"ש בריש פ"ג די"ט מ' דשימור דקרא מלישה ואילך כמ"ש שם מנין שאין טוחנין כו' ת"ל אך כו' ושמרתם את המצות כלומר מלישה ואילך כו' וע"ש פ"א הלכה י':

ה

ס"ה האידנא. ר"ל אף שמדינא דגמ' אין אסור אלא שעורים אבל חטים מותר ללתות הגאונים אסרוה לפי שאין בקיאין וכמ"ש הרי"ף:

ו

ס"ו שקים כו'. כמ"ש בע"א ע"ה ב' ואי אית ביה קטרי שרי להו ובנדה נ"ו ב' א"נ דאשתכח בסטרא כו' בסטרא לא מתכבס:

ומכבסים כו'. ר"ל כמ"ש תוס' בע"א שם ד"ה דכיתנא ושמא יש לחלק כו' ע"ש:

ז

ס"ז כשמוליכים כו'. שמתחמם מהבהמה כמ"ש בנדה י"ד א' וז"ש שאין אוכף ואמר או עור עב כמ"ש בפ"ט דכלאים הכרים וכסתות כו' וטעמא משום דקשין הם כמ"ש בסוף פ"ק די"ט אלא בקשין וכמ"ש בי"ד סימן ש"א ס"א אבל בכרים וכסתות שהן קשים כו'. ואיסור הנתינה שלא יתחמם נלמד ממ"ש בהג"ה וכן כו':

וכן יזהר כו'. ירושלמי פ"ג סוף הלכה א' ר' אבהו מפקיד לטחונייא דלא מיתן קופינא ר"ל שקים אלין על אלין דלא ירתיחן ויחמען וכ' המרדכי אפשר דוקא לדידהו דלתתי אבל לדידן ליכא למיחש ומ"מ טוב ליזהר אם אפשר וז"ש יזהר לכתחלה כו':

ח

ס"ח ואנשי' מעשה. ירושלמי שם ר"ח בר פפא אזיל לגבי טחונייא:

ט

ס"ט צריך כו' לפי שהקמח כו'. כן למדו מירושלמי הנ"ל מפקיד לטחונייא כו' דלא ירתיחן. ר"ל שלא ירתיח אחד מחבירו שהקמח רותח:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.